צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies


הצבא חטף את סוהייב
בנו של אבו עומר
בעל העגלה מקלנדיה




 


מחסנמילים מתעד את
קורותיו של אבו עומר
בעל העגלה מקלנדיה




abu omar and qassam אבו עומר וקסאם

1. הצרות של אבו עומר
בעל העגלה מקלנדיה


2. עוד צרות לאבו עומר
בעל העגלה מקלנדיה



abu omar אבו עומר






english


 

 

           
הוא בלב של אף אחד והוא מחוץ לכל מקום. שקוף לחלוטין. מקום שקוף שאנשיו שקופים.

זה קורה כמעט כל יום במחנה הפליטים קלנדיה, שבאים בלילה וחוטפים מישהו. נכנסים כמה ג'יפים. עוצרים ליד הבית. ואז לוקחים את זה או אחר. לעיתים רחוקות עוצרים מישהו והולכים, לרוב שוברים זכוכיות, הופכים מגירות, לעיתים כדי לחפש ולעיתים סתם, לפעמים בוזזים, או מכים את בני המשפחה, ויורים על המכוניות, או על אנשים, כי הכל מותר, כי הכל אפשר.

את סוהייב צאבר חליל חמאד בנם בן כמעט השבע עשרה של אבו עומר וכיפאח הם לקחו בלילה שבין השבעה עשר והשמונה עשר לחודש יולי.

זה היה בערך שתיים. הם עצרו ליד הבית. שמונה ג'יפים. החיילים יצאו וזרקו רימון עשן לתוך הבית דרך זגוגית החלון שנשברה והחדר התמלא זכוכיות ועשן לבן. קסאם בן הארבע עשרה וסוהייב בן השבע עשרה ישנו שם. זכוכיות עפו עליהם. ואי אפשר היה לראות כלום, או לנשום. הם קמו בבהלה ורצו למעלה. אל אבא. ושוב זרקו החיילים פצצת רעש, בחוץ. והבית רעד. תפתח תפתח צעקו החיילים מבחוץ. אבו עומר רץ למטה ופתח את הדלת.

הם לקחו אותי מחוץ לבית על הכביש, בכוח, היו סוחבים אותי על הריצפה כמו סוחבים כלב, והיו צועקים, הוא מספר, ואז אמר לי החייל בן זונה תפתח את הדלת ואמרתי למה אתם מקללים, אני פותח, סבלנות, ואז הדביקו אותי על קיר בטון. ואז הם אמרו שים את הידיים למעלה, בדקו אותי טוב, אמרו לי בוא תוציא כל מי שיש בבית.
נכנסתי ואמרתי לאשתי ולבת שלי להתלבש שיש חיילים, ואמרתי תרדו למטה. וירדתי. וכולם ירדו. עמדנו מבחוץ. קסאם לא ירד. החייל אמר יש לך עוד. אמרתי עוד אחד. אמר לי לך קח אותו. נכנסתי, והכל היה עם עשן לבן, חשבתי שהבית נשרף. והייתי מחפש אותו. הייתי דואג לו. היה בחדר בפנים. בפינה. אמרתי לו מה אתה עושה. אמר שהיה מפחד. מהעשן. אמר שיש חיילים בחוץ. אמרתי לו אני יודע, אל תפחד. בוא איתי. ואז פתאום בא חייל ותפס אותו והעמידו אותו ליד הקיר וצעק איפה התעודות. אמר איפה של הילד. אמרתי אין לו. אמר בסדר, אמר אז תביא את שלך. נתתי לו.
הם נכנסו כולם לתוך הבית, חמישה עשר חיילים בערך. ובדקו את כל הבית חדר חדר, גם את השירותים. וצועקים ומקללים. והוציאו כל מה שהיה בארונות, כל הבגדים, אחד על השני, לא יודע מה הם מחפשים, הבגדים, הכל על הריצפה, היו עצבניים, ואז אמר לי אחד תוציא את כל המשפחה בחדר אחד. ואמר איפה התעודות, נתתי את של כולם.

ואז פתאום בא קצין. נדמה לי שהוא קצין גדול. כשבא נגמר הצעקות ושמקללים. אמר לי צבאח אלח'יר. אמרתי לו בוקר טוב. אלה כל המשפחה שלך הוא שאל, אמרתי לו שכן. אתה מדבר עברית הוא שאל, אמרתי כן. אז הוא אמר מי אלה. על הילדים. אמרתי זה קסאם, זה עומר, זה סוהייב... ואז הוא היה מסתכל בנייר הלבן, ואמר בסדר, על סוהייב. אחר כך הוא אמר לחיילים תקחו את האבא ושימו אותו בחדר לבד ותסגרו את הדלת. אמר לי תעלה למעלה. חשבתי שרוצים לבדוק עוד, לא הבנתי, ואז סגרו עלי. אמרתי להם מה אתם רוצים, אמרו לי שב, שם כאן אל תצא.
אשתי והילדים נשארו לבד. אני למעלה והם למטה.

אשתי אחר כך סיפרה לי, אמרו לה תביאי בגדים שיתלבש הבן שלך. סוהייב אמר מה אתם רוצים, באו אמרו לו תשתוק, אל תדבר. והוא היה מפחד, והתלבש ושם את הנעליים ואת הבגדים. ביקש סיגריות. אמרו לו אל תיקח. אמר לאשתי תביאי לי סיגריות. הקצין אמר אסור. היה דואג. עומר אמר לו, לסוהייב, תהיה בסבלנות אל תדבר כלום. ואז הם נתנו לעומר מכה בגב. עם הקת של האם שש עשרה.
אשתי אמרה לי שהקצין שאל את סוהייב יש לך משהו, אתה מחבל? אני בנאדם, לא עשיתי כלום הוא אמר. אז אשתי דיברה גם עם סוהייב, תהיה חזק, אל תפחד. תהיה כמו שאנו יודעים אותך.

ואז הוציאו אותו. ראיתי אותו מהחלון. שמו ידיים שלו למעלה. אחר כך ידיים מאחור ושמו עליו את הדבר הזה מפלסטיק. ואז דבר לבן על העיניים. ולקחו אותו לג'יפ. וכשעלה, דחפו אותו לפנים. ולקחו אותו. אני ראיתי אותו שהם לוקחים אותו.

אחר כך באו אנשים אמרו שלקחו גם את מעאז.

בלילה היינו מסדרים את הבית. לא היינו ישנים. הילדים היו מפחדים. אחר כך בבוקר אמא של שאדי הגיעה, ואמא של איוב. כולם שמעו את הרימון רעש, כי זרקו שני דברים, וקיללו, וצעקו ככה הרבה, כל השכנים קמו בלילה, כי אומרים שפעם ראשונה שככה היה צעקות ועצבניים ואיך סחבו אותי בחוץ והיו מקללים.
היכו אותך?
לא, רק היו דוחפים אותי ככה, לא נתנו לי מכות. לעומר נתנו מכה, אבל הוא בסדר.

בשני הלילות הראשונים מאז הילדים לא ישנו בכלל, פחדו שבאים לקחת אותם. אמרתי להם שלא יבואו, שבאו בשביל סוהייב. שלא יפחדו. אתמול והיום הם ישנו. קמים בלילה קצת. יעני לפעמים. נור (בן ארבע) בלילה חולם, בוכה ככה, ג'ש ג'ש (חיילים, חיילים), שתה מיים קצת והלך לישון. גם קסאם (קסאם בן ארבע עשרה, בגיל שמונה ירו עליו בירי חי, ראשו ספוג רסיסים) קם, מפחד, יש לו חלומות רעים. מפחד שבאים.

הם דיברו עם סוהייב פעם הוא מספר. מרביצים לך שאלה כיפאח. בין אם נכון או לא אמר הבן שלא. אתה בסדר, שאלה האמא, כן הוא אומר, בסדר.

כל הזמן הוא שואל על עלאא' ועומר (עומר בן תשע עשרה ועלאא' בת שמונה עשרה) מתי הם גומרים (בחינות גמר אחרונות), מספר אבו עומר, אמרתי לו שבוע הבא הם מקבלים את הציונים. אז הוא אומר לי, אבא יש לי מאה שקל, אני אולי אקנה זיקוקים, את יודעת מה שמעיפים בחתונות, בום בום, ואש, מסביר לי אבו עומר, ואז בשבוע הבא כשעלאא' ועומר יקבלו את הציונים של בחינות הסיום אני אעיף אותם באויר אומר סוהייב, בסדר אבא?
ככה הוא אומר לי אומר לי אבו עומר וכל החום שבעולם יש בקול שלו.

  suhayeb, nur, their mother and their father     

                  סוהייב, נור, אמא ואבא

             
     
             
     
             
     
 










abu omar and qassam אבו עומר וקסאם

1. abu omar's troubles

2. more of abu omar's troubles

abu omar אבו עומר

































 

It is in no one's heart and out of every place. Totally transparent.
A transparent place with transparent people.

It happens almost every day in Qalandiya refugee camp: they come at night and capture someone. Several jeeps enter the camp. Stop by the house. Then take one or the other away. Very seldom do they just arrest someone and leave. Mostly they smash glass, overturn drawers, sometimes searching for something, at other times just for the hell of it, sometimes looting, sometimes beating up family members, shooting at cars, or at people, for everything is permissible, everything is possible.

They took Suhayeb Saber Khalil Hamad, the almost seventeen-year old son of Abu Omar and Kifah, on the night between the 17th and 18th of July.
It was nearly 2 a.m. They stopped by the house. Eight jeeps. The soldiers got out and threw a teargas canister into the house through a windowpane that was smashed and the room filled with glass smithereens and white smoke. 14-year old Qassam and 17-year old Suhayeb were sleeping in that room. Glass shards flew at them. And it was impossible to see anything or breathe. They got up, startled, and ran upstairs, to their father. And again the soldiers threw stun grenades, outside. And the house shook. Open up! shouted the soldiers outside. Abu Omar ran downstairs and opened the door.

They forced me out to the street, dragging me along the floor like a dog, and shouting – he says – and the soldier said to me, son of a bitch, open the door! and I said why are you swearing? I'm opening, be patient, and he gripped me against the concrete wall. Then they ordered me to raise my hands and searched me and said, go get everyone out of the house. I went in and told my wife and daughter to get dressed, there were soldiers outside, and I told them to go downstairs. And I came downstairs. And then everyone did. We stood outside. Qassam didn't come down. The soldier said, you have more. I said, one more. He said, go get him. I went in. Everything was filled with white smoke. I thought the house was burning. I looked for him. I worried about him. He was in the room. In a corner. I asked, what are you doing? He said he was afraid. Of the smoke. He said there are soldiers outside. I said I know. Don't be afraid. Come with me. And then suddenly a soldier came and gripped him, stood him against the wall and yelled, where are the documents? The kid's? I said he hasn't any. The soldier said, okay. Then get yours. I gave him my ID.
They all came inside the house, about fifteen soldiers. They went through every room, the bathroom, too. Yelling and swearing. They took out everything from the closets, all our clothes, piled one on top of the other, I don't know what they were looking for. Everything was thrown on the floor, all our clothes, and they were nervous. Then one of them said, get the whole family into one room. He said, where are your IDs? I gave him all of ours.

Then an officer showed up. I think, a high-ranking one. As soon as he walked in there was no more yelling and swearing. He greeted me, good morning. I said good morning. This is your whole family? he asked. I said yes. You speak Hebrew, he asked. I said yes.
Then he said, who are these? Pointing to the children. I said this is Qassam, that is Omar, this Suhayeb… He was looking at a piece of paper, and said okay. About Suhayeb. Then he told the soldiers, take the father and get him alone inside a room and close the door. He told me, go upstairs. I thought they want to search more, I didn't get it. They closed in on me. I asked, what do you want? They said, sit down here, don't come out. My wife and children remained on their own. I was upstairs, they stayed downstairs.

My wife told me later, they told her, get clothes for your son. Suhayeb said, what do you want? They told him to shut up, not to talk. And he was afraid. He got dressed, put on his shoes and clothes. He asked for cigarettes. They told him not to take any. He said to my wife, get me cigarettes. The officer said it was forbidden. Suhayeb was worried. Omar told him, be patient. Don't say anything. Then they hit Omar in the back, with the butt of an M-16 rifle.
My wife told me that the officer asked Suhayeb: Got anything? Are you a terrorist?
I'm human, Suhayeb said. I've done nothing. Then my wife talked with Suhayeb, too. She said, be strong. Don't be afraid. Be the way we know you are.

And then they took him. I saw him from the window. They put his hands up high. Then behind his back, and then they tied them with that plastic thing, and a white blindfold. And they took him to the jeep. When he got up they pushed him inside. And took him away. I saw him being taken away.

Then people came and said that they took Ma'ez too.

At night we put the house back in order. We didn't sleep. The children were terrified.
Then in the morning, Shadi's mother came, and Ayub's mother. Everyone heard the stun grenade, the two that were thrown, and the loud swearing and yelling. All our neighbors woke up that night, and said this was the first time soldiers were so loud and nervous and how they dragged me outside and swore.
-Did they beat you up?
No. Just pushed me around. They didn't beat me. They hit Omar, but he's okay.

The first two nights after that, the children didn't get any sleep at all. They were afraid they would be taken away. I told them they wouldn't, that the soldiers only came for Suhayeb. They shouldn't be afraid. Yesterday and today they slept a bit. They wake up at night. I mean sometimes. Nur (four-years old) dreams at night, cries out "Jeish, jeish!" (soldiers). Then he gets a drink of water and goes back to sleep. Qassam, too (he's fourteen, and his head is full of shrapnel from being shot at with live ammunition when he was eight years old) wakes up, afraid. He has nightmares about they're coming.

They spoke with Suhayeb once, he says. Do they beat you? Kifah asked him. Whether they do or not, her son said no, they don't. Are you alright? his mother asked him.
Yes, he says. I'm fine.

He keeps asking about Alaa' and Omar (Omar is nineteen, and Alaa' eighteen), when will they be done with their matriculation exams, Abu Omar tells us. I told him next week they get their grades. Then he says to me, Father, I have 100 shekels, perhaps I'll buy firecrackers, you know, the kind they light up in weddings, boom-boom, and fire, Abu Omar explains to me. And so next week when 'Alaa and Omar get their final exam grades, I'll light up firecrackers, Suhayeb says. Okay, father?
This is what Abu Omar tells me, his voice vibrant with all the warmth in the world.

Translated by Tal Haran

 
 
© www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com