|
|
שבת, 2 ביוני 2007 בשתיים בלילה נכנסו ג'יפים למחנה הפליטים קלנדיה כדי
לעצור את מ'.
הסופרמרקט יאפא היה פתוח. תאמר סמי עלי כוסבה בן השמונה עשרה
וחצי עובד שם במשמרת לילה כבר חמישה או שישה חודשים. הם היו שניים בסופר,
תאמר ועובד נוסף, ובדיוק החלו בתהליכי הסגירה. זה סופר שפתוח כמעט כל הלילה,
שתי משמרות. הג'יפים בינתיים הגיעו לבית משפחתו של מ' לעצור אותו אלא שהוא
לא היה בבית. אז הרסו אותו מבפנים, הפכו, שפכו, רמסו ושברו ואחרי שגמרו,
עזבו ונכנסו לתוך הג'יפים שלהם ונסעו ויצאו מהמחנה. או שכך היה נדמה. מתברר
ששמונה חיילים ירדו קודם מהג'יפים והחלו מתקדמים ברגל. הם הגיעו קרוב לסופר.
העובד השני סגר את הקופה בתוך החנות ותאמר שבדיוק גמר להכניס את הקרטונים
עם המשקאות עמד עם צינור והחל לשטוף את השטח לפני החנות, גבו לרחוב.
החיילים הגיחו מהחושך והחלו לירות. תאמר נפגע מאחור מכדור חי שחדר דרך הגב
ויצא דרך הבטן, והוא נפל קדימה. החיילים הגיעו אליו קרוב והחלו מכים אותו,
עוד ועוד, כששכב על הארץ, מתבוסס בדמו. תאמר שהכרתו עוד לא לגמרי אבדה זוכר
שג'יפ אחר הגיע וקצין ירד ואמר מה אתם מכים אותו אתם לא רואים שהוא פצוע.
והם חדלו.
בינתיים הגיע אמבולנס מרמאללה. אבל החיילים החליטו שיקחו אותו הם. הם שמו
אותו בתוך הג'יפ ולקחו אותו למחסום, בדרך הוא איבד את הכרתו. שם כניראה
הוחלט להתקשר למגן דוד אדום, ומשם לקחו אותו לטיפול נמרץ בהדסה עין כרם.
אפילו שסביר שהסיבה שהחיילים החליטו לקחת איתם את תאמר סמי עלי כוסבה איתם
ולא להשאיר לאמבולנס מרמאללה לקחת אותו היה כדי שהעדות למה שהם עשו לו לא
תישאר אחריהם, במחנה אומרים איזה מזל, ושברמאללה היה מת.
למרות שמתברר שלא די להגיע לבית חולים טוב כדי לקבל טיפול טוב, תלוי גם מי
המגיע, תלוי מה היא זהותו, מה הוא גזעו, תלוי אם הוא נחשב אדם.
שני אחיו של תאמר, יאסר בן העשר וסאמר בן החמש עשרה נרצחו על ידי חיילים
לפני שש שנים בערך בהפרש של ארבעים יום.
ב 8.12.2001 בבוקר התרחש אחד האירועים הקבועים מזה שנים בין ילדים ממחנה
הפליטים קלנדיה ובין חיילי הצבא. יריות ואבנים. אבנים ויריות. אם הילדים לא
זורקים עליהם אבנים הצבא מתגרה בהם כדי שיזרקו, ואז הן באות, לרוב, ואז הוא
יורה. גומי וחי וגז. ואם אינן באות הוא יורה בכל מקרה.
אחיו של תאמר אינם הקורבנות היחידים.
באותו היום החיילים ירו על חבורת הילדים, שברחו, והמשיכו לירות עליהם בעודם
בורחים. יאסר בן העשר נפל לבור מים. החיילים הגיעו וירו בו ממרחק קצר כדור
מתכת מצופה גומי בראשו.
הוא גסס שמונה ימים וביום ראשון ה 16.12.2001 הוא מת.
ב 19.1.2002 ברחוב אלארסאל ברמאללה ירו חיילים על מפגינים. סאמר בן החמש
עשרה נורה בראשו ונפצע קשה. בזמן הזה בדיוק היתה האזכרה ליאסר בן העשר.
כנהוג ארבעים יום אחרי מותו. הרבה מתושבי המחנה ישבו ביחד עם המשפחה
כשהגיעו אנשים ואמרו שירו בסאמר בראש.
שישה ימים סאמר גסס וב 25.1.2002 בשעה חמש אחר הצהריים הוא מת מפצעיו.
ביום שבת, ה 2.6.2007, שמונה שעות אחרי שתאמר נורה הלכנו ויוי תמר ואני
להדסה לנסות לראות אותו. חבר מהמחנה טלפן לספר לנו. ככה ידענו. הוא היה
בטיפול נימרץ ב'. מצבו הוגדר קשה. מונשם. בלי הכרה. מקבל מנות דם. פגשנו את
איסחק קרוב משפחה של תאמר שיש לו תעודה כחולה, וחבר של המשפחה משועפט שבמקור
מקלנדיה.
אימו ואביו של תאמר שגרים במחנה הפליטים לא יכולים היו לבוא. אסורים בכניסה
לישראל.
שני חיילים הסתובבו כל הזמן במחלקת טיפול נמרץ וניסו לצלם אותו והרופא אמר
להם לצאת. כשיצאנו ראינו שוב את שני החיילים. יושבים, מחכים, לובשים מדים
ללא שם יחידה או דרגות או סימן מזהה אחר. רק רובים שחורים ומחסניות ביד,
ופלאפון עם מצלמה. יום ולילה הם היו שם בימים הראשונים. לידו. קרוב.
כשהגיעה דודתו של תאמר להיות איתו במהלך הלילה, אחד מהם עקב אחריה לכל מקום.
הוריו ניגשו לנסות להשיג בכל זאת אישור לבוא לבקר אותו, אביו סורב, מנוע הם
אומרים, רק ביום השלישי שהיה מאושפז אימו הצליחה לקבל אישור מהשלטונות
הישראלים לשלושה ימים בלבד, כל יום משעות הבוקר עד שבע בערב.
הפעם הראשונה שראתה אותו היה שלושה ימים אחרי שנורה. הוא כבר היה בהכרה.
היא הגיעה אחר הצהריים, ומהרגע הזה בערך הוצמדו אליו חיילים עם מדים,
מזוהים, יחידתם מזוהה, ליד מיטתו. ייתכן כי היה כבר בהכרה. לכן. או כי האם
הגיעה. היא הספיקה לראות אותו לכמה רגעים לפני שסולקה.
אחרי שסילק אותה, החייל אמר למאבטח שאסור למשפחה להיכנס מעכשיו.
ביום הזה ראינו את אימו של תאמר בפעם הראשונה. אישה ששכלה את שני ילדיה.
למרות שסולקה, למרות שראתה אותו רק כמה רגעים היתה הקלה בעיניה. כי הוא חי.
כי הוא דיבר איתה. שני בניה הקטנים היו פצועים לפני שמתו. הם לא מתו מיד.
עכשיו הבנו.
היא תשוב למחרת.
בבוקר למחרת ויוי הלכה לראות את תאמר שהעבירו אותו בינתיים למחלקה כירוגית
ב'.
בדיוק העמידו אותו פעם ראשונה על הרגליים, לרגע, מחובר לאנפוזיה ועוד צינור
שמחובר לו לאף, רגליו חלשות, לידו הפיזיוטרפיסטית וחייל. החייל אמר לויוי
להסתלק. שתאמר מנוע ביקורים.
בצהריים שוב הגיעו בני המשפחה, האם ואיסחק קרוב המשפחה, ואמא של איסחק יותר
מאוחר גם. איסחק הלך ראשון, לפני האם, והוא נכנס לחדר בו שכב תאמר. ויוי
הלכה אחרונה. מחלקה כירוגית ב' בהדסה. מחלקה טובה.
איסחק יצא לפני שהם הספיקו להיכנס. מזועזע. סיפר שהחייל דחף אותו בחזהו
בשתי ידיו, ושאסור לבקר את תאמר.
האם החלה לבכות. איסחק היה נרעש. אמר שהוא מתקשר לעורך דין, לבצלם. ושוב
נכנס. ושוב יצא. המום. רועד. הם אזקו את תאמר הוא סיפר. תאמר שמקבל מנות דם,
ושבטנו פתוחה, כי כדור חורר לו את הפנים, כדור שנכנס מהגב ויצא מהבטן הורס
בדרך רקמות, ומפריד, ומערבל, ומזיק, מחובר לאנפוזיה ומשהו באף, ולעוד
צינורות, נאזק בשתי ידיו, כי משפחתו רצתה לראות אותו.
ערבים מלוכלכים המשיך החייל שעזב את החדר של תאמר, לקלל את המשפחה בקול,
במרכז המחלקה.
איש מאנשי צוות בית החולים לא מנע ולא התערב ולא התקומם. החייל אמר שהוא
עצור. אחות אחת נשמעה אומרת יש כאן משפחה אחת שעושה מהומות.
זה נראה היה להם כניראה טבעי לקלל פצוע קשה ולכפות אותו באזיקים, בחור
המחובר לצינורות, המקבל מנות דם, עם בור בגופו, ופנימו מרוטש, רק כי זה
חייל שהחליט לכפות אותו, כי מותר לו, כי אפשר.
שלוש וחצי שעות אחרי שאזקו את ידיו, וימים מאז חיילים צמודים אליו כי הוא
כביכול עצור הוא שוחרר מהאזיקים, והחיילים עזבו עם השש בש שלהם את בית
החולים.
תאמר כוסבה התברר היה עצור. מדוע? כניראה כי פגעו בו. כי כך דרכו של הצבא.
מי שפגעו בו מאשימים אותו.
ולמרות זאת, אחרי שבעלי זכויות היתר והדם הנכון הרימו קולם, והפעילו קשריהם,
והוא היה פתאום אדם שנראה על ידי 'השווים', הוא חדל להיות עצור.
מעצרו מחד ושיחרורו מאידך שייכים לאותו העיקרון, אותה המהות ואותה האמת.
פלסטיני איננו אדם שיש לו שם, שיש לו גיל, שיש לו זהות אינדיבידואלית,
ופנים. פלסטיני בין אם הוא בן תשע או שנורה בגבו בכדור חי על ידי חיילים,
הוא פלסטיני. אלה גבולותיו וזהותו וזכותו לחיים וליחס אנושי. כמו שראינו
בהדסה.
כל הזמן הזה מהרגע שאיסחק נדחף החוצה מחדרו של תאמר ונאסרה הכניסה על האם
היא החלה לבכות. שלוש וחצי שעות היא בכתה ללא הפסקה. רק כשהחיילים הלכו
והיא נכנסה וראתה אותו היא חדלה לבכות. ולא הסכימה לעזוב את מיטתו. למרות
שנגמר לה האישור. היא לא הסכימה לעזוב, ולא עזבה.
מתוך: ותשתוק הארץ 40 שנה, מאמרו של ב. מיכאל ביום שישי ה 8.6.07 בעיתון
ידיעות אחרונות על תאמר סמי עלי כוסבה.
"...רק לאחר שעולם ומלואו הוזעקו, הבין מאן-דהוא את עוצם הרשע. הקלגסון קיבל
הוראה ליטול את אזיקיו, ולהתחפף.
הוא עשה כך כאשר הורו לו, לא לפני שניבל את פיו בגסות מצמררת כנגד האם.
סוף סוף התיישבה פאטמה לצד מיטת בנה.
אולי בעוד חודש ישוחרר תאמר מבית החולים. עוד חצי שנה ייאלץ לשאת עמו שקית
ניקוז. אולי, הלוואי, ישובו בני מעיו לפעול כראוי.
ואולי, הלוואי, תוותר הפעם "מערכת הבטחון" על הנסיון לסבך אותו באיזה ענין
מפוברק כדי להציל את עורה.
זו הרי דרכו הרפלקסיבית של הצבא לתקן את טעויותיו. לעשות את הקרבנות לאשמים.
להצדיק בדיעבד את הירי המשולח על ידי הכפשת הירויים..."
איה קניוק
|
