יצאנו מקלנדיה, נסענו שמאלה, לכיוון מערב, כביש 443 ליהודים בלבד, לאורך הכביש יש גדרות בטיחות ואי אפשר לרדת ממנו, בירידה הראשונה שאפשר לרדת בה ירדנו והיה שלט, וכתוב היה בית חורון, התנחלות, כמובן כי אחרת לא היה פתח לרדת, להיכנס, אלא שגם שם נוסף, א-טירה, יורדות ימינה, עולות על גשר שמתפתל ושעולה מעל הכביש, ועוד טיפה, ונתקלות ב'זרוע' חוסמת.

ואז ראינו שלושה אנשים ועצרנו, והבטנו. ויצאנו מהמכונית, וניגשנו, ואמרנו שלום, ואמרו לנו שלום, ובלי להרגיש החילונו מדברות, ושומעות, ועולמם של בני הכפר א-טירה התגלה לנו בנוראותו המצמררת.

א-טירה הוא כפר קטן, 1500 עד 1800 תושבים, שגם אותו החליטה ישראל להפוך לבית כלא, למכלאה, לסגור אותו מכל צדדיו ולחנוק בו כל אפשרות לחיים.
כלא עם שמיים, גרוע מכלא, כמו שאומר פהים בן 38, יש לו ארבעה ילדים, שש שנים בלי עבודה. בבית כלא נותנים אוכל, דואגים לך, אחראים עליך, בית כלא הוא לזמן מוגבל, בבית כלא אומרים לך לפחות את הסיבה, זה עבור משהו שעשית, זה לא בית כלא זה גיהנום.

לכפר יש פתח אחד לעולם החיצון, כביש סלול, והפתח הזה ניסגר הרמטית לפני חמש שנים בערך. שמו שם סלעים גדולים. ואחריו חסימות, וסלעים, וקוביות בטון. שום מכונית לא יכולה לצאת או להיכנס.

למטה עובר הכביש, שני מסלולים מהירים לכול כיוון, שעוברים בואדי בין א-טירה לבין ביתוניא ורמאללה וכל מקום אחר בגדה, כל מקום אחר שחייהם קשורים בו, קופת החולים בבידו, בית החולים, הקניון, ובית המרקחת, שברמאללה, והזכרונות, והעבודה, והמשפחה, והחברים, הכל שם, באופק, מרחק קצר של כמה דקות, שאין אליו שום אפשרות של גישה, כי בני הכפר לא רק אסורים לצאת ולהיכנס במכוניתם את הכפר, הם אסורים לצאת, אסורים לגעת בכביש, לדרוך עליו, ברגליהם.
הכביש הוא רק לאדוני הארץ, כבר חמש שנים.

במשך כל הזמן שהיינו שם עמדנו על הגיבעה, איתם, בני הכפר, ובתוך כל מה ששמענו וראינו הדימוי הצורב הקבוע היה, על איך הם מביטים בעיניים כלות על הכביש הזה ליהודים בלבד שאסור להם להציב עליו רגל, וכמו כל הקיום כולו, כל תולדות הכפר הספוג עד תום בכל נוראות אי הצדק של עם כלפי עם אחר, מהכל, הדבר העצום במימדיו אליו הכל מתנקז היה האיסור הזה לעמוד וללכת על הכביש, זה שרואים מנגד.

לפני שנה בני הכפר פנו לעורך דין בקשר לזה שהכפר חסום מכל עבר, שהצליח להשיג להם 'סידור'. במקום סלעים, היום יש שער נעול. שעל פי ההוראה נפתח שלוש פעמים ביום, בין 7-8 בבוקר, ובין שתים וחצי לשלוש בצהריים, ובין 6-7, בערב. על פי ההוראה ולא על פי המעשה. לפעמים פותחים, לפעמים סוגרים, לפעמים פותחים לדקה או לא בכלל, בצהריים מספרים כמעט כמעט לא פותחים אף פעם.
מכוניות של בני הכפר לא רשאיות לצאת מהכפר גם כשהשער פתוח. כמעט אף מכונית, מלבד כמה ספורות, מישהו שעובד במפעל לתרופות ויש לו אישור מיוחד מבית אל, ועוד אחד באותו המפעל, וראש הועד של הכפר, משהו כזה בערך, אף מכונית אחרת, ולשום מטרה. 5 מוניות 'רשאיות' על פי הסידור הזה להסיע את בני הכפר, ולהיכנס כשהשער אמור להיות פתוח, 3 מהן שייכות לבני הכפר, שתיים לא, וזה אומר שהן יכולות גם להיכנס לתוך הכפר עצמו, שני קילומטרים עד למרכזו, ולאסוף אנשים משם, מי שיותר קשה להם להגיע לבד, ולצאת, ולהשתמש בכביש רק ליהודים, שלבני הכפר אסור לדרוך עליו, לכיוון קלנדיה. המסלול קבוע מראש, רק מפתח הכפר ועד קלנדיה.
אף מונית אחרת מלבד החמש לא רשאית להסיע את בני הכפר. גם אם תבוא לכניסה הזו של הכפר מבלי להיכנס, רק עד השער, מחוצה לו, כשהוא נעול, לאסוף הולכי רגל, לא תוכל, אלא אם תסתכן. כי אם תיתפס, תחשב מסיעת שב"חים, 'שוהים בלתי חוקיים', ודינו של הנהג החרמת מוניתו ל 30 יום, קנסות עתק, ומאסר, ואילו בן הכפר המוסע, כדין 'שוהה בלתי חוקי', נתון לשרירות הידועה שגבולותיה רחבים, של המוציאים לפועל של הכיבוש והדיכוי, הצבא והמשטרה.
גם כשהשער פתוח, מתברר, לא תמיד מוכנים נהגי המוניות 'הרשאיות', להיכנס לתוך הכפר דרך השער, כי הם חוששים שהחיילים ינעלו אותם בפנים. כבר קרו מקרים כאלה. תלוי מי החיילים.

כל השיחה הזו היא כשהעיניים מטה, אל ועל הכביש. שם מכוניות מותרות. קו הגבול, חומה שאיננה עשוייה מבטון. הקו שאי אפשר לחצות. 'הארץ המובטחת'.
סמל כל מה שהיה ואיננו.

כמו השחורים בימים קדומים יותר במדינות אחרות, בני א-טירה הפלסטינים אסורים על הדרך, על הכביש, נעליהם לא תיגענה שם, הם צריכים ללכת בשביל ליד, בבוץ, בעפר, לא על הכביש, מותר לזחול מתחת לכביש, מותר להתבוסס במי המנהרה שתחת הכביש, מותר לשקוע בבוץ שליד הכביש, אבל על הכביש אסור.

הכביש נבנה על אדמות הכפר. לפני 7 שנים בערך. זה החל בזה שכוחות הכיבוש שלחו ניירות שעומדים לבנות שם כביש, על האדמות. כל אחד מבעלי האדמות שכר עורך דין. שלושים איש שכרו. אלא שדבר לא עזר. באו ולקחו בכוח.
כשהם הגיעו עם הבולדוזר והחלו עוקרים את העצים של האדמה שלנו וזורקים אותם, מספר פהים, אבא שלו בן שבעים, עם מקל, בקושי רואה, כמעט עיוור, שם עצמו מתחת לבולדוזר ובא חייל אחד עם אקדח, שם לו בראש, אמר אם לא תצא אתה והילדים שלך מהשטח אני אהרוג אותך.
כולם כך, הוא מספר. כל אחד בתור שלו.
30 עורכי דין. כלום לא עזר.
לא, הם לא הציעו כסף ענה לי.
אם היו אומרים זה יעזור לשני העמים אף אחד לא היה מדבר. אבל זה לקחו בכוח. אותנו סגרו.

כל מקום שיש בתים של ערבים סגרו עליהם, הוא הוסיף.

פהים מספר איך פעם היה ברמאללה עד מאוחר, הטרנזיטים שקיבלו אישור עובדים עד שש וחצי אז לא היה לו איך לנסוע, הלך ברגל. תפסו אותו כמה חיילים על הכביש. אסור לך להיות כאן, אמרו לו, אסור לך ללכת כאן. מה אני יכול לעשות אמר להם, שאני אעוף בשמיים? אמרו לו שיתן את התעודה, אמרו לו שישימו אותו בבית הסוהר. התחננתי אליהם אומר פהים, שלא מצאתי טרנזיט, פעם אחרת אני אקח אותך לבית כלא אמר לו אחד החיילים. אחרי כמה שעות שחררו אותו.

א-טירה זה כפר שלום פהים מספר, מספרים כולם. כך היו אומרים עלינו. 1500 איש בערך ואף לא אחד היה בבית כלא, לא של הרשות ולא של הישראלים. אף לא אחד. אף אחד לא זורק כאן אבן. כפר שלום.
פעם בגלל השם של הכפר ככזה, כל דונם כאן היה יקר, 40000 אלף דולר לדונם, היום 10000 לדונם שאיש לא קונה.

פהים, עובד בניין, פעם עבד בישראל, אחר כך בנה את ההתנחלויות, הוא גם זמר, מנגן, שר בחאפלות, עכשיו אינו עובד בשום דבר, יש לו חברים מגבעת זאב הוא מוסיף ומספר, הקשבנו מופתעות. לא אמרנו דבר. הוא ממשיך, שפעם אמר לחברה מגבעת זאב, אני לא יכול לצאת, האדמה שלי הלכה, לכם מותר ולנו אסור.
האדמה שלך היא בירדן, היא אומרת לו, לך לשם. יש לך נפט שם. אתם יכולים לחיות שם. אתם יכולים לגור שם.
כך הוא מספר.
מפריע לך שזו התנחלות, שאלנו. כן, אבל מה אני אעשה. לא אוציא מישהו בכוח מהביית.

שאלנו, והם מספרים שאת גבעת זאב בנו אחרי 82. שהיא יושבת על אדמות של ג'יב, ביתוניא, של חלק של בית איג'זא.

יש תחושה שהמקום הוא כמו קיבוץ או כמו שקיבוץ אמור להיות, משפחה, אחריות מורחבת, כולם יחד, הדיבור הוא שיתופי, על הכפר, על בית הספר... המבוסס מדבר על מבוססים פחות, על העלובים יותר.. כל אחד שסיפר, שדיבר, בלי יוצא מן הכלל החל קודם בסיפור על אחר, על חייו, לא את צרותיו הפרטיות, הנה, אומר פהים ומצביע על שני בחורים, האחד נשוי השני עדיין לא אבל עוד מעט, מרמז בחיבה מברכת, מעודדת, והצעיר נענה, מחייך; שניהם מובטלים. אני לא יכול לתמוך בהם כספית, לי יש 1000 שקל לששה חודשים.
לידינו עומד בחור צעיר, לומד באבו דיס תואר בערבית. הוא יהיה מישהו מסכימים כולם. גאים בו, מביטים בו בחיבה, טופחים על השכם, משפחה אחת מורחבת, כך נדמה. והצעיר מחייך בבישנות שמחה ומורגלת למול המחמאות שמרעיפים עליו. היה יכול לסיים תוך שנתיים מספר פאהים מה שסיים תוך ארבע, והכל בגלל המחסומים ואיסור על תנועה, והכסף. במקום עשרה שקלים לטרנזיט משלם שלושים על כל הדרכים העוקפות.
נביל, היה קבלן פעם, היום כלום, מספר על הכפר. כולם פליטים מהנכבה, מלחמת 48. כפרם, אלכונייסה, האדמות על שמם, בטאבו, מתקופת העותומנים. מנסים להסביר איפה, זה ליד לטרון, יש שני עמודים, שמו טנק, שם היה הכפר שלנו, האדמה שלנו. חלק ברחו, חלק הרגו אותם כמו דיר יאסין, כמו קיבייה.
גורל פלסטיני.
פהים אומר, במלחמת 67 הייתי בן כמה חודשים, אומרים שרצו לעזוב אותי ולברוח, כל כך פחדו, זכר הנכבה היה טרי, אבל לא לא עזבו אותו, מה פתאום, רק אמרו.

כולם מזכירים איש אחד מהכפר, שהתחתן עם אחת מהצפון, מדבוריה, שיש לה תעודה כחולה, וקנה טרנזיט, והוא הכי עוזר לכולם. אז מלבד המוניות המאושרות גם הוא לוקח אנשים לקלנדיה.
רק שלאחרונה, הוא אומר שעוד מעט לא יוכל, אחרי שהחומה תיגמר, וקנה אדמה במקום אחר.

המורה למתמטיקה מספר את סיפורו של בית הספר. כולם מביטים. בית הספר הוא מעבר לכביש, מצביעים, אנו רואות, מרחוק אנחנו רואות ילדים קטנים יוצאים מבית הספר והולכים. הוא עוד מ 1950 אולי, אומר מישהו, כן, אח שלי הגדול למד שם אמר נביל, ואבא שלי למד שם גם מספר המורה למתמטיקה, ואני ואחי והילדים שלי אומר פהים, ובבת אחת כולם מדברים על בית הספר. בית ספר לבנים. חציו מהכפר בית אור אל פאווקה, הם מראים על משהו מרחוק, כניראה מאחורי הגבעה. משם גם באות בנות. 370 ילדים. אתן רואות את הבניין שם, השירותים? כן ראינו. הם מספרים שהשירותים היו במצב נורא, לא חוקי אמרו, שבנים ובנות יחד, והכל שבור ומלוכלך, אז הם שיפצו. לבד. ואז, מישהו מהישובים (כך הוא כינה את ההתנחלויות) שהוא מהמינהל אזרחי שמע שעשינו שירותים חדש, סיפר אחד המורים, והרסו אותו. הביאו טרקטור והרסו לילדים את השירותים, את מה ששיפצנו.

אחרי מאבק של שלוש שנים המינהל האזרחי הסכים שישפצו את שירותי הילדים, אבל רק בפנים, ולא בחוץ.

המורה למתמטיקה סיפר שביקשו פעם מהצבא לבנות רעפים נגד הגשם והשמש כדי שכשיכנסו הילדים, שלא ילכלכו את הכיתה. לא נתנו.
בית הספר קטן. כל כיתה קטנה. מעט חדרים. צפוף. אבל לא נותנים לשפץ, אומרים אסור. המינהל האזרחי אומרים אסור.
בינתיים אנו רואות שהילדים מתקרבים לכביש, ונעלמים מתחת לאדמה.

גם לילדים כמו למבוגרים אסור לדרוך על הכביש. לכן סללו להם מינהרה, מחילה, תחת הכביש, כדי שיוכלו להגיע מבית הספר הבייתה לכפר. לפי 'החוק'. כשיש גשם עולים המיים, והם מתבוססים בבוץ ושלוליות עד הברכיים. חשוך שם נורא אומר גבר צעיר עם זקן, אב דואג, והמנהרה ארוכה, מצביע על הכביש, על רוחבו.
לעיתים, אומרים המבוגרים בלי שמחה, הילדים חוצים את הכביש מלמעלה. טוב, ילדים. אם תופסים אותם מקבלים 150 שקלים קנס. כן, אנחנו עובדים ארבעה ימים בשביל לשלם את הרפורט הזה נאנח מישהו שאני לא יודעת את שמו.

המורה מספר שהצבא נכנס לבית הספר לעיתים. שהם מפחידים את הילדים. לפעמים כל יום. לפעמים הם מלווים אותם לבית הספר ומחכים. עם הג'יפ בחוץ. זה כי הם רוצים את האדמה הזו. את האדמה למטה הם כבר לקחו. אז הם באים.
זה כביכול לתפוס ילדים שזורקים אבנים אומר המורה. אבל הילדים כולם בבית הספר. אף אחד אצלנו לא זורק אבנים.

הם הגיעו גם לכפר מספרים כולם, אחד בתוך דברי השני. עצרו נערים. על זריקת אבנים. אבל שחררו אותם.
נביל מספר, באו שני חיילים והחלו רודפים אחרי הילדים. שאלתי אותם מה הם עושים. אמרו שהילדים זרקו אבנים. הם לא זרקו אמרתי. הם זרקו אמרו. אמרתי איפה. אמרו יש אבנים על הכביש, אמרתי אין, והלכנו ולא היו אבנים והם הלכו. אני לא יכול להגיד לך שבארבע שנים אולי ילד לא זרק אבן, לא יודע, אפילו שאני לא חושב. אבל הם פשוט מנסים לשתול את זה על הילדים. הם האשימו גם את המורים.

קבוצת הילדים שכבר עברה תחת הכביש ולמעלה על הגבעה מגיעה. ילדים. קופצים אחד על השני כדי להצטלם. ונשארו מסביב.
יש משהו יוצא דופן בכפר הזה בכל מיני מובנים שקשה להמחיש, להסביר, החיבור הזה הכמעט לא רגיל, חווית השותפות, וגם עם הילדים. נראה שלמבוגרים באופן יחודי יש שליטה יוצאת דופן על הילדים. ישנה מרות.

אנחנו חושבות שלמרות שזריקת אבנים היא כל כך טבעית ומובנת וצודקת, ילדים תחת כיבוש, קשה לנו להאמין שהיו זורקים אבנים בתנאי האווירה של הכפר הזה. לכפר יש מידי להפסיד. כול העיניים והתקוות מופנים לפיסת האדמה הזו של בית הספר. שרק לא יקחו להם גם אותה.

מה עושים, שאלנו, בלי עבודה, ככה, שנים, איך חיים, מה אוכלים. 800 הם ממשפחות של פליטים, פהים מסביר, גם אני. אז כל חודשיים מגיעים מה UN (אונרא), ולמי שאין כלום הם נותנים. כמו לי, שאין לי כלום.

הצבא אגב לא נותן גם לאו"ם להיכנס לתוך הכפר. הם מגיעים עד השער. כל אחד מהזכאים יש לו כרטיס, לפי מספר האנשים בבית, מגיעים לשער, ושם הם מחלקים מצרכי יסוד, קמח, אורז, שמן, סוכר....

נמאס לי לשבת בבית, טלביזיה, לפעמים אין לי חודשיים לחשמל, לטלביזיה, נמאס לי שאני לא יכול ללוות את הילדים לבית הספר, נמאס לי שהם צריכים ללכת בחושך, בבוץ, בפחד, אפילו חמור לא יכול לעבור שם למטה, נמאס לי, מתפרץ פהים, ושוב אוסף עצמו.

מה אוכלים? אוכלים פיתות, זעטר, שמן זית. את הקמח של האו"ם. הזבלה של האו"ם. הזבל שנותנים לעם הזה. את השאריות.

דגים ובשר אוכלים אולי פעם בחודש. את יכולה כל יום הוא אומר (זה לא שלא מגיע לך, מוסיף, נבהל מעצמו).

לפני 5 שנים היתה אמריקה פה אומר אחמד, נהג טרנזיט מאלה שלא קיבלו אישור, והוא מסיע אנשים מהשער לתוך הכפר, שני קילומטרים. לא היו אבנים. הלכנו לים. שחינו. ביקרנו באלכונייסה. עיניו נוצצות. רכות.

שאלנו על רופאים במקום, קופת חולים. אין, אומרים לנו, רק בבידו. פעם היה מגיע רופא פעמיים בשבוע, בימי רביעי ושבת. מאז שסגרו הוא בא פעם בחודש. כי הוא לא יעשה מאמץ (לא יכול להיכנס עם האוטו) וללכת שני קילומטרים. בעצם יש בכפר רק אספקת אוכל ולא שום דבר אחר.
אם מישהו נניח נחתך, הוא אומר, ימות מאובדן דם.

הם חולמים על רמאללה, לא ירושליים. פעם לקח 7 דקות להגיע, מצביעים על בתוניא ורמאללה שנראות כל כך קרוב, עכשיו דרך חצי עולם.. מא-טירה לבית אור אלפווקה, ואז חרבתה, סאפה, בילעין, כפר נימה, דיר איבזי, עין עריק, ביתוניא, ורמאללה.... . שעה וחצי....

ליד הכניסה החסומה לכפר מתחילים לבנות את החומה. לא ברור איפה תעבור. אחד החיילים שחלפו שם לאחרונה אמר להם, הבטיח להם, זה שאתם יכולים לנסוע את מה שאתם נוסעים (דהיינו להיות יכולים לנסוע עם מוניות פעמיים ביום) זה עד שיגמר הגדר. אחר כך אתם לבד ואנחנו לבד. מה שעכשיו הוא זמני.

ג'יהאד הזקן המזוקן השומר על קונטיינר של קבלן מההתנחלות שממול, שמצא עבודה ליום יומיים בזה שהוא מתקין אותה בשביל העובדים שישנים ושומרים על החומה הניבנית, על בית הסוהר שעומד לסגור אותו. סוגרים אותנו הוא אומר לי. אמצא בחורה, יהיה לי תעודה ישראלית.

למה לך מותר בוילה, במרצדס, אומר פהים, ואני מתחת לאדמה צריך לחיות?
ואז מתחרט, איש עדין, מאיר עיניים, סליחה שאני אומר, הוא הוסיף. תבואו עוד פעם? עכשיו אתן יודעות שאנחנו לא רוצחים.....

א-טירה, 29 בינואר 2006, איה קניוק ותמר גולדשמיד