פעם אחת בחיי גם אני הייתי שקופה. זה היה בחלום: אני שוכבת במחלקה בבית חולים לחולי נפש שלוותה, על מיטה רחבה, קשורה בשתי ידי ושתי רגלי, זה היה בוקר, זמן ביקור רופאים.

בקצוות העולם, כמו שם, ביקור רופאים הוא דבר מה לחכות לו.
הנוהג הוא שמשמרת הבוקר, אחרי שקראו את רפורט משמרת הלילה, ופיטפטו ביניהם מעט, ושתו קפה, יוצאים לסיור במחלקה. בדרך כלל רופא ראשי, ולידו רופאה לא ראשית, כמה אחיות, לעיתים אח, לרוב ערבי, כוח עזר, חבורה, עוברים ממיטה למיטה, מפאציאנט לפאציאנט.
בעולם של לא כלום, שהאין משתרע מקצה לקצה, לכל כיוון, במקום נטול זמן, כי הימים הם עיסה אחת ללא התחלה או סוף, ביקור רופאים הוא סוג של אירוע, הוא סוג של משמעות.
כי את המקוטלגת, ששמך הוא שם מחלתך, לרגע, את מוכלת, אמנם לא בשמך הפרטי זה שניתן לך עם הולדתך, לא בזהותך האינדיבידואלית, אלא בשם הקטגוריה שהגדירו אותך בה.
אלה גבולותיך. זו מהותך. ובכל זאת העיניים מקיפות מכל צד, חיוך קטן, טפיחה, שאלה סתמית שאיננה מחכה לתשובה, רגעי החסד של בית החולים לחולי נפש שלוותה.

באותו הבוקר, זה היה בחלום, אני שומעת אותם מתקרבים, אני שוכבת, מביטה, מחכה, תיכף הם יגיעו, תיכף הם יביטו, תיכף הם יעצרו, ואז מי מהם, סביר שהרופא הראשי אם איננו מכיר ישאל לשמי, ומי מהאחיות או הרופאה הלא ראשית יאמרו לו משהו מהר ובלחש, ואז הוא יחייך, אותו חיוך מקצועי שלומדים אותו כמו לכתוב במתכוון באופן הכי לא ברור שאפשר כי אתה הרי רופא, ישאל אותי משהו, כמו ואיך את היום, או איה למה קראו לך איה, ואז כולם יחייכו, פיהם מתעקל יחד, מקהלת פיות מעוקלים, וקולם של מי מהם, סביר שקולה של הרופאה הלא ראשית, כזה המתנגן באופן שבו מדברים אל ילדים, או מפגרים, או זקנים תאמר משהו כמו אני רואה שאתמול ישנת טוב בצהריים, יופי, ולפני שאספיק לענות, או לחשוב, ייאמר מייד בנחמדות מושטחת שאותז ממנה, יפה יפה, והם ילכו, מהר מידי, ובור גדול ישאר אחריהם כמו שובל.
אז הנה תיכף הם יגיעו, הם כבר עומדים ליד מרתה שבמיטה שמימיני, זו השומעת קולות המספרים לה בדיחות ואני חושבת שמה אני ובעיותי המשמימות לעומת הקולות של מרתה, אני סתם פשוט לא יכולתי יותר וזהו, והצטערתי שאין לי מחלה יותר מענינת, הנה סוף החיוך אליה, לה לא איכפת ממילא, גם היא כמוהם לא רואה דבר, הם אינם אפילו שם מקצועם מבחינתה, רק רקע לעולמה שלה שאיננה חדלה לדעת ולשמוע לא משנה כלום, והם פונים לכיוון המיטה שלי, תיכף הם יגיעו, הם קרבים, אני מביטה, אני מצפה, העיניים שלי דרוכות, ואז הם עוברים לידי, הם לא עצרו.
אני בשוק. זה לא יכול להיות. הלב פועם ושומעים אותו דרך המזגנים של החדר והמחלקה. הם לא ראו אותי, אני איננה, הם לא ראו דבר, המבט שלהם דרכי ומעלי ואחרי, המבט שלהם עוקף, וחוצה. אני שקופה.
אני כאן אני צווחת, אלא שהפה סגור, הפה תפור, הקול עשוי אוויר, עיצרו אני נואקת והשפתיים דבוקות, הביטו בי, הקול הלא נראה שלי שאיש לא שומע מנסר בדממה, הקול שקוף, אני סכיזופרנית אני צורחת, אני דיכאונית, או מקרה גבולי, הקשיבו, מיתרי הקול קפואים, אני כאן אני בוכה, אבל הדמעות מתאדות, אני כל מה שתירצו, אני מבטיחה, מתחננת, אני לא אתקומם, לא אומר יש לי שם, לא אומר אני אדם, ושאני לא מחלה, לא אומר דבר, רק עיצרו, רק ראו אותי, לרגע, בבקשה, שמעו אותי, הכילו אותי מכל צד, אני מבטיחה לכם שלא אצא מכאן אני צורחת והקול מותך, קשרו אותי לעולם, קחו את ידי אלה השניות, הנוספות, אני לעולם לא אתלונן, לא אומר שנעלבתי שלשום כשעברתם מהר מידי, או לא הקשבתם כשעניתי, או שהקול הילדותי הזה הוא התנשאות, ושאתם מאיינים אותי ככה מרוב פטרונות מקצועית, שאתם לא רואים בני אדם, לא אתלונן ולו גם בתוכי על זה שאמרתי משהו והבטתם דרכי כאילו אני לא כלום רק מה שרשום לכם במחשבות שלכם, ובדפים, ובסיכומי המחלות, כן, אני רק מחלה, אני מודה, אתם צודקים, רק מילה, אז מה אם היא מושטחת, אז מה אם היא רק מושג מקצועי ולא יותר, אתם צודקים, אין לי עבר, או שם, רק קריטריונים, רק מאפיינים, אני שם בקטלוג האחרון של ה DSM , סתם אמרתי שאני מקוטלגת וקבורה, שגיתי, אני לא כלום, רק עצרו, רק הביטו, רק הקיפו אותי לרגע, רק לרגע אחד, רק שאהיה משהו, ולו גם שאיננו דבר, רק שיהיה איזו מילה, רק שיהיה בשפה, מוכל בפנים, ובעיניים, רק עצרו לידי, בבקשה, רק תראו אותי, לרגע.

קמתי מזיעה, הלב הולם, זה היה רק סיוט.

בערב של יום רביעי אחד במחסום קלנדיה איש אחד לא צעיר ולא מבוגר הגיע עם סאמובר גדול וחדש. בדיוק התקינו אז את המכשולים המסתובבים. עבר כבר איזה זמן מאז.
הוא הגיע ולא היה יכול לעבור עם הסאמובר בתוך המכשולים האלה. והיה חייל אחד שעיניו רכות וריסיו ארוכים וידיו הארוכות שרוגות ורידים ובמאור פנים אמר אני אעביר בשבילך את הסאמובר.
וכולנו נדהמנו. שחייל יסכים להעביר סאמובר דרך פתח נוח. ולא במתכוון יתן לאדם להימעך בתוך המיכשול המסתובב אם נקרתה הזדמנות.
והאיש עמד בתור, ולקח זמן, כמו תמיד, וחצה ועבר והגיע לצד השני וביקש את הסאמובר.
"נתתי אותו" הסביר החייל בסבר פנים יפות.
"נתת?"
"כן", הביט בו החייל תמה, צעיר ותמים ואכזר.

החייל קיבל את הסאמובר מפלסטיני ונתן לפלסטיני.
מילה אחת, זהות אחת, מהות אחת, אדם אחד.
הוא לא הבחין שישנה בעייה. מבטו מונח תמה. כמעט מועלב.
הוא לא ראה אדם פרטי מולו, כזה או אחר, הוא ראה כותרת, זהות אתנית, ונטל ממנה את הסאמובר והשיב לפלסטיני אחר, שמזווית התבוננותו זהה לזה שלקח ממנו, כי זהותו היא גזעו.

עבור החייל פלסטיני אינו אדם, פרטי, כזה או אחר, שנולד ויש לו שם. פלסטיני זה סמל, שפרטיו הם נציגו. הוא מהות. הוא לא פרט.

פלסטיני אינו אדם פרטי, פלסטיני הינו מטאפורה.
הוא איננו מי שהוא אלא מה שהוא - פלסטיני.

העם הפלסטיני שקוף. עיסת האדם הזו, שאין בה פנים או גוונים או נבדלויות היא שקופה. אנושיותה שקופה. ממשותה המושטחת גלויה.

זה איננו חלום.

בשבוע שעבר כשנסעתי לתל אביב, בתחנה המרכזית היו שני חיילים, ממש קרוב, ואני כתמיד מכווצת את הבטן ועוצרת את הנשימה כמה שאני יכולה, עוצמת עיניים פנימיות, מחכה.... חיילים. לא רואה דבר, לא רוצה... לא יכולה את ממשות הרובים המשתלשלים ואת המדים ואת מה שהם בהכרח עושים כי הם חיילים קרוב כל כך, צפוף, לא רוצה, לא רואה, לא מביטה, נושמת מעט, תיכף הם ילכו, תיכף אחשוב על משהו אחר. ואז אני שומעת 'מה שלומך'.
לא יתכן שזה אלי, בכל זאת, מביטה, חייל, חייל עם רובה, איך חייל אומר לי שלום, ואז אני מזהה, זה חייל מקלנדיה, המחייך אלי, נבוך, ליד חברו, ואני אליו, זה קרה לי אוטומטית, חרף אני, חרף הכל, מחייכת אליו גם כן, ועונה במאור פנים מבולבל 'ומה שלומך' בחזרה, מחוץ לקונטקסט, מחוץ לקלנדיה.
אני את החייל הזה ראיתי עשרות פעמים, חייל בצבא הדיכוי וכיבוש, בצבא הטרור של ישראל, ממתחזקי קלנדיה, עומד, שותף מלא למניעת זכותם ורשותם של אנשים לנוע באדמתם, מביתם אל ביתם, בינות לחייהם, אל עבודתם ואל בית החולים ולבקר את האמא הזקנה בכפר, או בעיר, שותף פעיל בהכרח, כי הוא שם, לזה שילדים ממחנה הפליטים נורים ונרצחים וירצחו כי כך נגזר, כי כך מובנה, שותף לזה שאנשים מוכים, מנועים מלהגיע לעשות דיאליזה או לבית הספר או לתחנת הדלק, לזה שיוסוף הרוכל רק כי הוא מנסה להתפרנס ושב ומגיע למחסום הוכה, וכל השמלות והמכנסיים שמכר הוטחו על הארץ, בין אם היה זה הוא שהרים את הקת והיכה את איברהים, ועוד היכה, או זה ששתק כשאחרים היכו, בין אם הוא עצמו היה זה שאמר דיו דיו, או רק המשיך במעשיו, בין הוא הוא זה שהרים את הרובה המסוים וירה בעומר מטר בן הארבע עשרה כדור חי לצווארו בעודו בורח, עומר מטר שמת, נרצח, זה לא משנה, כי הוא היה, והשתתף, ליד ועם, בורג חגיגי יותר או פחות, עבה או דק, במלאכת הרשע ששמו קלנדיה ששמו כיבוש.
ואני שם מולו. במחסום קלנדיה עשרות פעמים, מביטה בו במלאכתו, מוציא לפועל, מתעלל, מקיים ומשתתף בשלטון אופל, שמטרתו פגיעה לשם פגיעה, כועסת, רושפת, שנואה ושונאת, אני שהבטתי בו פעם אחרי פעם, לא מברכת, הרואה בו פושע, הרואה בוא אחראי, אלי הוא מרים עיניו בברכה, מתוך קירבה, בתחנה המרכזית, כי זהותי האתנית חזקה ממני, כי צבע עורי והמבטא שלי חזקים וממשיים לו יותר משנאתי אליו ולמה הוא מייצג, ומרצוני שהוא לא מעלה על דעתו שלא יתנו לו לטייל באירופה, שארצות תסגורנה עצמן אליו, כי שרת, כי פשע בהכרח כי היה חייל, שיצעקו עליו ברחוב רפש שכמוך, מה עשית, שיסגרו בפניו את החלונות ואת הדלתות. אלי הנראית לא בשמי אלא בזהותי, זהותי הנכונה, הוא מחייך, שנאתי השקופה, הלא נראית, קיומי המגיח חרף אני ודעותי הם הצד המהופך רק כביכול, אלא בעצם ההרחבה שאיננה מהופכת לשקיפות של הפלסטינים.

מה שלומך, מה שלומך, בתחנה המרכזית בתל אביב, מברכים, נפרדים, הוא למלאכת הכיבוש, אני למלאכת ההתנגדות, שני 'יהודים' (כדימוי, כי לפחות במקרה שלי זה לא בדיוק אפילו נכון, ומי יודע אם גם הוא 'יהודי' כשאני חושבת על זה, מי יודע... אלא שבעולם הדימויים בו מתקיים הכיבוש והנישול של העם הפלסטיני אנחנו כן, 'יהודים', בין אם אנו יהודים או לא) במדינה גזענית וכובשת שאי אפשר לא להיות שייך לתיחזוקה.

הוא בנה של חברתי לשעבר. אני אומרת לשעבר כי לעולם היא לא תהיה חברה שלי אחרי מה שאני אומר תיכף.
הוא עומד בתוך הצריח של הטנק. שרווליו המופשלים מגלים זרועות בהירות מאוד, פעם ראשונה בשמש השנה. לא רואים שער גוף בכלל. אולי כי הוא בהיר. הוא מחייך אל המצלמה.
עוד יומיים וארבע שעות הוא יהרוג.
הפעם בלבנון.
חייל. על טנק. סמל היופי. הזוך. החן. המוסר. הילדיות המושלמת, הבגרות רק החלה להנץ, הלב מתחמם.
אימו, חברתי שהיתה, הביטה בתמונתו וחום גדול שפוך בפניה.

איך את יכולה.
איך את שמחה.
איך את מתגאה.
איך את שולחת אותו להרוג ולמות.

נער בהיר זרועות זה יושב בתוך טנק. שבקצהו יש תותח. שתפקידו לירות. לירות כדי להרוג.

אמרי לי עכשיו, אני אומרת לה, איך לכל הרוחות דבר כזה יכול לעורר בך רוך? גאווה? חום אימהי של התרגשות.
האם התליין המוציא להורג את הפושעים הגדולים ביותר (שפישעם הוכח במערכת המישפט) יצטלם ליד הכיסא החשמלי?
האם אילו היית אימו היית מביטה בתמונתו ליד הכסא החשמלי והומה במבוכת הגאווה?

נכון, לא, לא היית הומה במבוכת גאווה, והוא לא היה מצטלם, אני מסכימה איתך, אבל מדוע, מדוע לא?
הוא הרי הורג את מי שמגיע להם למות. הוא בנך. שהוא מוסרי כי הוא בנך. וצודק כי הוא בנך. כי הוא בן גזעך. אז מדוע לא תתגאי גאווה רכה מול תמונתו ליד הכיסא החשמלי שהוא עומד להפעיל?
מה מבדיל אותו מבנך שעומד לירות בטנק פצצה שתיפגע ברעים או טובים, ותהרוס לרעים או לטובים את ביתם, שיתמוטט עליהם, ויכתוש אותם לאפר, שירה ברעים או בטובים בעודם בורחים מביתם המתמוטט, מדוע הוא האחר כביכול, בנך האפשרי, המקיים את חוקי חברתו ומוציא להורג אנשים שהוכחה אשמתם (ועוד יותר מבנך שיירה בהכרח כי הוא חייל בכאלה שאשמתם איננה ודאית) איננו יפה ומוסרי ומושך ושובה לב וזך למראה, בצריח הכסא החשמלי?

פשוט מאוד. להרוג זה להרוג זה להרוג. וכלי רצח שתפקידו להרוג, בין אם זה את הרעים או את הטובים סליחה טעינו, לא יכול להיות סמל של טוב.

אמרי לי, כמה אנשים יהרוג בנך? כמה דם על הידיים עומד לנטוף ממנו. כמה חיים היו ואינם בגללו. בגללך. בגלל גאוותך הריקה, השבויה, המצייתת.

בנך עדין חי. מלא צוף נעורים גברי וקלישאי ואכזר.

כמה מתים לשווא עוברים בתווך הכשל הנורא הזה בשפה.

וגם אם ימשיך לכנות מי שהרג מחבל רק כי הרג. וגם אם ימשיך לומר שהגן על חייהם של "יהודים" כשכל מה שקרה הוא שחייהם של היהודים ושל אלה שאינם יהודים הפכו הפקר, כי על כל כיתוש שלו ושל חבריו, ירה החיזבאללה מענה בדיוק כמו שהבטיח. תהרגו בנו הם אמרו, ואז נפוצץ אתכם. הבטיחו וקיימו. הם גם אמרו, שאם לא תהרגו בנו, לא נפציץ אתכם. לא רק שלא הגן על איש בנך, גם רצח. את הלבנונים המסכנים שהוקרבו על ידי כולם, ואת הישראלים שנרצחו בגלל גזענות מוקהה ומושטחת ותאוות קרב של גבריות אימבצילית.

את שלחת אותו. והוא הלך.

היתה מאושפזת איתי אישה מסכנה ובודדה שרצתה יותר מהכל אהבה ולא קיבלה. לא מאמא שלה ולא מאף אחד אחר. כשבלעה את כל הכדורים כדור אחרי כדור אני חושבת שהיא דמיינה איך כשתמות כולם יתאבלו עליה, וידעו שלא אהבו אותה וירגישו רע, וידעו שהיא היתה קיימת, ויזכרו ויתחרטו נורא, וכך קרה, אחרי שמתה כולם ידעו שהיא היתה קיימת ושרצתה אהבה שלא קיבלה וחשו אשמים נורא, אלא שהיא כבר מתה.

מבית החולים יצאתי. אני לא קשורה. בחיי האחרים, החדשים, רופאים שאינם יודעים את שמי זה הרשום ב DSM מביטים אלי מבלי לדעת את שקיפותי הקודמת. אינני שם מחלתי.
אינני לא כלום.
איש לא קושר אותי למיטה ולא יקשור.
ההבדל הוא אבל ששקיפותי הקודמת לא נקראה האוייב.
ואם גם לא היה לי אלא שם מחלתי, עדיין גם מי שלא ידע את שמי מבחינתו לפחות ניסה לעזור לי. אם גם מבלי לראות אותי בינותי, בינות למילים שהקיפו אותי, חזקות ממני, מבלי לדעת מי אני או לטרוח לדעת את אפשרות היותי אני, הייתי בקבר, אבל מהקבר הזה יוצאים. אפשר. כי עדיין גם אם לא בשביל הרופאים שתכונותי כולן נגזרות מרגע מסוים לא ממני, אלא מתכונות כותרתי, ומי אני יקרא בספר החוקים של מחלתי ולא ממני, עדיין למי שאינו רופא, יש לי שם, יש לי שם למישהו שיש לו שם, למישהו 'יהודי'.

הוא היה אולי בן תשע עשרה או עשרים אפילו שנראה פחות. הוא עמד לצד הדרך בצומת יצהר, ואני אומרת יצהר כי אין לי שם אחר, ועברנו לידו והוא הביט, והמבט שלו נשאר, ועצר, ולפת, ואמר 'סבאח אל חייר', ועצרנו. הוא הושיט את שתי הידיים קדימה, הפה שלו רעד אפילו שהוא ניסה להסתיר, פנימן גלוי, צעירותן מכאיבה לעיניים, עור שלא יודע עדיין ששעון החול התהפך גם בשבילו, עור שלא יודע את סופו הקרוב, הנגזר.... בפרקי ידיו סימנים אדומים עזים וחדשים... חיילים עצרו אותו, כמו שהם עושים תמיד, כי בא להם, והורידו אותו מהמונית, כי הם יכולים, ואמרו לו לכרוע בעפר, וכפתו אותו, לכמה שעות, בצד הדרך, ואז שיחררו אותו, כי ככה זה, כי זה הכיבוש.... הוא לא ביקש להתלונן דרכנו. והוא לא ביקש עזרה. הוא רק רצה לספר לנו את מה שקרה לו, ולהיות מונח בתוך העיניים שלנו מכל צד, בשם כאבו, בשם אי הצדק שנעשה לו, בשם צעירותו שנגדעה ונגדעת יום יום על ידי צעירים בני גילו עם זכויות יתר שלא רואים בו אדם, שבשבילם אין לו שם, שהוא להם רק בשם גזעו, הוא רצה לרגע להיות מוכל, להיות עם שם.

בבית החולים היה מאושפז פעם, וסביר שעדיין, מי שפעם היה חייל. הוא ירה לעצמו בכף היד, שוחרר ואושפז.
ומאז הוא שם. במקום ללא זמן. מה שהוא עושה הוא לפסל. 'אני פסל' הוא מציג את עצמו ושולח יד, מייד רואים שבמרכז כף היד יש פצע ישן שאסף לתוכו את קצות העור והשאיר את כף היד קעורה מעט, שאיננה יכולה יותר להתישר, שחלק מעצביה מתים, הוא לא יכול לכתוב איתה או לפסל איתה רק ללחוץ איתה יד.
שעות על גבי שעות הוא עומד במחלקה ליד העציצים, דווקא שם, עם גבו אל כולם, מול הפסל שלו שאיש מלבדו לא רואה. הוא נוטל חימר שקוף מקערה שקופה שליד העציצים הלא שקופים. לאט לאט הוא מורח את החימר השקוף על הפסל השקוף ההולך ונבנה.

האם היה הוא זה, שפעם פגע בנער כזה או אחר, וכפת או ירה או רמס או כתש, במי שלא היו להם פנים, מעך בשם אי שמם, ואיין ורצח כי להם הדם לא ניגר, כי הם לא 'כמונו', כי להם לא כואב, כי הם חומים, כי הם שהם רק 'הם', הם הלא דבר, האם הוא עכשיו מפסל פסלים שקופים וטוען שהם ממשיים בגלל מה שעשה בצבא, למול מה שעשה, בהכרח כי היה חייל, וככזה כך עשה אם היה שם. איין את מי שיש לו שם. ובשם אי שמו התעלל בו באופן כזה או אחר בשם שמו שלו, שם גזעו, שם צדקתו.

סביר שלא.
סביר גם שהוא פשוט לא יכול היה.

כשאני חושבת אחורנית על הנער הזה בצומת יצהר שהראה את פירקי ידיו ורצה להיות מוכל אני נזכרת שוב ושוב שאני לא שאלתי אותו לשמו. רציתי אבל חששתי להיות חוצפנית, פולשנית, לשאול את מה שלא נאמר לי מעצמו, ולא העזתי לפני שאמרתי אני את שלי, ואני לא יודעת ערבית ורק בקושי הבנתי בערך, מה שאחר כך תמי הסבירה לי באופן מלא.
לא הספקתי.
ואני רוצה כל כך לחזור אחורנית לתוך יום השבת הזה ולשאול אותו מה שימך ולומר לו את שמי ולומר לו יש לך שם, יש לך.

"רק ביטאנו דבר מה והנה, מה מוזר - פיחתנו את ערכו. דימינו לצלול במעמקי תהומות, ובחוזרנו לצוף שוב אין טיפת המיים שבראשי אצבעותינו החיוורות דומה לים שממנה לוקחה. מדמים אנו כי גילינו מטמון מלא אוצרות מופלאים, ובשובנו לאור היום מתברר שלא הבאנו עמנו אלא חיקויי-אבנים ושברי זכוכית. ואף על פי כן האוצר מוסיף להבהב באפלה ללא שינוי".
כתב מטלינק.

האפר של הלבה המתפזרת על פומפיי, הקיף את הגופות המותכים בצורתם, וחולל תופעה משונה ומרעישה לעין הדמיון, גופות של אין, המעיד על היש שנעדר, שנעכל, והשאיר את קימורו, את רישומו, את עדותו, את אינותו הזועקת.

העם הפלסטיני קיים, ונושם, ונואק, מליוני בני אדם שלכל אחד יש שם, גם אם איננו ניראה או מוכל בשמו, ובזכותו, על ידי הכובשים, (חלקם או רובם של בני העם הכובש. שלכל אחד יש שם גם כן), הטופפים עליו ודרכו ולמרות הוא כמו היה שקוף.
וכמו ששתיקה איננה שותקת, כך אינותם של הפלסטינים זועקת עצמה החוצה בינות למבט המושטח, המשטיח.... שמם השקוף תופח בתוך ההסטוריה וקורע את השקט של היקום האדיש.

קולם ישמע. אינותם זורמת בתוך הדם של השמיים, וכמה שרע היום, יהיה רע יותר. עד שיהיה טוב.
עד שיהיה אחרת.
ספק אם יהודי ישראל וצאצאיהם ספוגי עליונות הכיבוש שמאבדים אט את צלמם יהיו עדים. סביר שהם מאיינים את שמו של האחר ואת אפשרותם שלהם לחיות בחבל ארץ זה לאורך זמן.

המילים שהיו לקלישאה שאיננה קלישאה "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ "מתקיימים כמו סימני פיסוק, בתוך הדופק, בתוך השמש והעננים, ובתוך האבק הנראה באלומות האור.

נלי זקס אמרה על מי שחזרו מהשואה: חזרנו בלי צעדים.

אלא שלא בלי צעדים הם חזרו.

בארץ הזו היה עם, וישנו עם, אין צעידה ללא צעדים, אין שתיקה שאין בה דיבור, אין אנשים שקופים.