התעללות ברוכלי קלנדיה

מדי יום, לעיתים כמה פעמים, הם יוצאים ל'מסעותיהם', עם קתות שלופות, ומרץ חרוץ, לרוב שלושה או שניים בבת אחת, הם עוברים ליד דוכנים ומעיפים את הסחורה על הארץ, לעיתים רומסים ברגליהם, לעיתים מכים את הרוכל, בידיים, או בקתות הרובים, לרוב הם לא מזהירים קודם, לא מסלקים, כי איך יוותרו על אושר הצייד. והכל, בנאמנות גדולה לתפקידם.

זו לא העוולה היחידה, או העיקרית, או הגרועה ביותר. אבל זו אחת מאלה החושפות בדיוק מצמרר את הכיבוש, ואת מטרותיו, לא הרישמיות, ואת הרפש שפשה בכל מקום.
צבא 'ההגנה' לישראל בשיטתיות, בעיקביות, בחריצות, ובגאווה מתעלל ברוכלים. בכל מקום בשטחים שישנם רוכלים, הוא רומס אותם, רודף אותם, במתכוון, על פי ההוראות.
ומי הם? אנשים שאין להם מה לאכול, שלרוב הייתה להם עבודה אחרת שאיננה עוד בגלל הכיבוש, בגלל מחסומים, בגלל איסור על כניסה לישראל. רובם מפרנסים משפחות גדולות, לרובם אין ברירה, כי אילו הייתה להם לא היו מפקירים את עצמם לאיזור הפרוץ הזה שבו הם קורבנות קונסיסטנטים לכל ספקטרום צורות האופל והשחיתות והגיזענות והקהות והכוחנות ותאוות ההתעללות לשמה שספוגה עד תום, במהות שירות הכיבוש.
מכים אותם, רומסים להם את הסחורה, הופכים להם עגלות.. בדרך כלל חיילים, ולווא דווקא ספציפים.. בשנים האלה, אלה היו יחידות שונות, עם צבע נעליים שונה, ומגילים שונים, אבל ההתעללות ברוכלים ממשיכה כל הזמן, היא הקבוע.

זה היה לפני שלוש שנים בערך. 'עדת' חיילים יצאו לכיכר הדרומית של מחסום קלנדיה וריסקו סככה שנבנתה בשולי הכביש, שם הציב מוכר ירקות את מרכולתו, נגד הגשם. טילפנתי לצבא. ענתה לי מי שהייתה אז עוזרת המח"ט מטעם דובר צה"ל. הלכה לברר; ברור שתלך, העיברית שבפי מעידה מה מוצאי, מכאן לי יש זהות, ופנים, מכאן אני אדם ולא סטריוטיפ, מכאן דעתי משמעותית, אם גם תוך הסתייגות. הלכה וחזרה עם הסיבה הרשמית דאז: לפי חוק מנדטורי היא מסבירה לי, אסור לרכול לצד הכביש. לכן ריסקו החיילים את הסככה, היא מסכמת כמו יש במה שאומרת איזה מענה.... פעם אחרת זה היה דווקא הצד הצפוני של מחסום קלנדיה. חיילים יצאו להרוס את הבסטות. בסטה אחת הייתה של ספרים, אחרת של פרחים מפלסטיק, של ירקות, של צעצועים, את הכל הפילו, הטיחו, ורמסו ברגליהם, כמו תמיד... שוב טילפנתי. הפעם זה היה למוקד של המנהל האזרחי הקרוי (כחלק מובנה באיך מתחזקים כיבוש) מוקד 'הומאניטרי' (כמו אין המילה הומאניטרי בסתירה מהותית עם המילה צבא הכיבוש), ונאמר לי על ידי חייל 'נימוסי ומסביר פנים' שאסור להם לרכול על פי החוק. 'חוק?' שאלתי. 'חוק מתקופת העותומנים' הוא הסביר. 'אתה שומע מה שאתה אומר' אני אומרת לחייל בקצה הקו. 'אלה אנשים שכל מה שהם רוצים זה להתפרנס, למה לא?' 'אבל זה אסור', אמר לי, משוכנע. 'לפי החוק. העותומני....' פעם נוספת כשעוד הייתי טורחת לטלפן גם לצבא, כמו מי מהם היושבים איפשהו למעלה או למטה או לרוחב או לצד אינם בדרכם אחראים במידה דומה לעוולה עליה אני מדווחת, בכל זאת, זו מן שיטה כזו. כי מתברר שמה שמותר לעשות ורצוי לעשות, כמו לירות על ילדי מחנה הפליטים של קלנדיה בעודם בורחים, או כמו לעכב אנשים לאינסוף זמן, או ליזרוק להם את תעודות הזהות מעבר לגדר, או רק לקרוע אותן, או לא להחזיר, או להושיב בבור אנשים כפותים, לשעות, לא תמיד משתלם לעשות כש"יהודיות" רואות. לעשות, מותר ורצוי, אבל להיראות מתברר בכל זאת עדיף שלא. בעצם אם לדייק תלוי לפני מי. להיראות על ידי פלסטינים לא ניקרא להיראות. להיראות על ידי 'הראוייים' זו בעייה. ולכן, לעיתים, (ולוא גם בגלל סיבה פסולה זו, הסמפטומטית לכל) כדאי לטלפן ולומר, שראינו, שאנו יודעות. לומר למי שיודעים, בהכרח. כדי שיאמרו לנו, לא זה לא קורה, חיילים לא יורים על ילדים, או הוא לא כפות, או לא איבדו להם את תעודת הזהות, או הוא התחיל, הייתה לו סכין יאמרו וישקרו ויכחישו, אבל לעיתים, כמו כישוף, העצור מזה שעות משוחרר, הכפות מותר, זה שכביכול ניסה לדקור חייל בסכין חופשי לדרכו, תעודת הזהות במין כישוף משונה נשלפת מכיס החייל שקודם אמר שלא לקח אותה, ואיש או אישה כאלה אחרים ישתחררו להפעם, יעברו להפעם, יחיו להפעם, עד הפעם הבאה.... 'כי זה מפריע להם' ענה לי באחת הפעמים, את משפט המחץ הזה, איזה חייל, לשאלה הקבועה שלי למה הרסו להם את הבסטות. 'להם, לפלסטינים'. 'אבל הם זה הם' אני מסבירה, 'הם, אלה מי שמתעללים בהם, הם לעצמם לא מפריעים'. 'להם זה מפריע' התעקש. 'אז שאל אותם' הצעתי. 'לא, אל תתני את המיספר', ניבהל. כי המוקד ההומנטארי של הצבא מתברר לא מיועד לפלסטינים. רק יהודים יכולים לטלפן לשם. הקורבנות לא. ככה זה. 'וזה כן מפריע להם' הוא מתעקש בקול מועלב. 'ולכן אסור להם לרכול שם'. כמו איך אני מפקפקת... כשבסך החטאים המדובר מתברר שהפיקפוק שלי הוא החטא הכבד ביותר.... ועוד פעם שאני זוכרת, אחרי אחת הפשיטות, הסביר לי מפקד המחסום מדוע הוא וחבר חייליו מסלקים את המוכרים מהאיזור, 'כי ככה הם רואים אותם, את החיילים' הוא הסביר. 'אבל הם רואים אתכם גם כשהם חוצים מחסום' אמרתי.... טוב הכובש לא אוהב סתירות. מחשבתו צלולה וטהורה וללא קונפליקטים.... 'הם יראו אותנו' חזר. כבר לא עניתי. כי ברור הוא שלהתעלל ברוכלים מותר וצריך. הסיבות משתנות כיד דמיון המדבר. הם לא נחשדים בכלום, גם לשיטתם, עובדה הם אינם נעצרים בד"כ, תעודותיהם אם נילקחות, לא ניבדקות לרוב, הם הרי "רק" ניצודים, מוכים, ומנועים לעבוד לפרנסתם, כשיטה. זה לפי ההוראות שהחיילים והעיריה פוגעים דרך קבע בפרנסתם של אנשים קשי יום, המרוויחים פרוטות, גוזלים להם את הפרנסה, ומכים אותם. כי מותר להם. כי זה הכיבוש.

וכאן נחשפת המטרה האמיתית או העיקרית של הכיבוש. כשהביטחון הוא קלישאה, הוא מותג, שבמשרד הפירסום המיומן של הכיבוש מנפנפים בו כדי להסתיר הכל, כדי להשטיח הכל וכדי לקיים מאחורי הבור השחור ששמו ביטחון את מה שהכיבוש באמת בא לעשות. וזה הקבוע, שנים.

יום רביעי 15 ליוני 2005. מעט רוכלים. שרידי התורמוסים שאתמול החיילים פיזרו במסע הקלגסות היומי שלהם בכל מקום. זה היה אחרי שהלכנו, קצת אחרי חמש וחצי, שוב יצאו חיילים למסע שיחרור העצמות הידוע ובחרו הפעם באחד הרוכלים, א' (בחור עדין למראה, אב לתינוק, שמוכר כובעים ומשקפיים, שעמד בצד השני של הכיכר קרוב לחומה) כשק האיגרוף היומי שלהם. הם באו, וזרקו את העגלה שלו על הריצפה, כל התכולה מתפזרת, והוא החל נס מהם, והם אחריו. מתברר שמשאית או רכב גדול עם חיילים של מישמר הגבול בדיוק עברו, וראו מהחלון את הבחור בורח. מייד עצרו, והחלו רודפים אחריו אף הם. הם דחפו אותו לקיר הכורכר והחלו מכים אותו בידיים, ברגליים ובקתות הרובים. ירד לו דם מהראש, מהאוזן, והוא נמלא כולו בדם. אבא שלו רוכל אף הוא הגיע למקום, וניסה להתערב והוכה. החיילים בינתיים החלו יורים ליד רגליו של הבחור המדמם, להפחיד אותו. א' היה בין נהגי המוניות שהתקהלו מסביב והביטו, המומים. כניראה אמר משהו, או שאל, למה עושים לו, וחייל מאלה שלא היכו באותו הרגע, עם קת שלופה רץ אליו והיכה אותו בקת הרובה בצד הראש ליד האוזן, והוא כרע, ונפל, ועוד כמה החיילים הצטרפו אל החייל המכה אותו והחלו מכים אותו אף הם. בינתיים נטלו חיילים את הרוכל המדמם מצד הדרך והטיחו אותו על הכביש, ירו עוד כמה יריות באוויר, ונסעו. חמישי אחר הצהריים 16 ביוני, מתח באוויר. דאגה. חלק מתרחקים כמה שאפשר מהמחסום עצמו כדי שיהיה להם יותר זמן לברוח מהחיילים במסעי הקלגסות היומיים... רובם שמים פחות סחורה על העגלה כי ממילא יש סיכוי שחלקה יינזק ועדיף מראש לשים פחות, ולאבד פחות.... פחות רוכלים... חלק כי פוחדים מידי, חלק עברו למקומות אחרים, וחלק בבית. מי עם תפרים, עם שברים, עם פצעים, מחלימים מתוצאות ההתעללות של החיילים... אבל הם שם. יום אחרי יום, כנגד כל הסיכויים, כמו הטל המבצבץ מהדשא, הם שם, לתבוע את זכותם על חייהם, כי אין להם ברירה, כי יש להם ברירה, מורדים אמיתיים...... ע', אביו של א', מוכר תירסים ותורמוסים. העגלה שלו עומדת בקצה הדרומי של המחסום, בתחילת המעבר. יש לו שנים עשר ילדים, אחד מהקטנים עוזר לו ליד הבסטה. הוא בדיוק מספר על מה שקרה אתמול עם בנו א', ועל איך רק השבוע ביום שלישי ורביעי חיילים מהמחסום הפכו לו את העגלה, ואיך כל האוכל התפזר. אמר גם שרוצה להגיש תלונה לגבי בנו. התייעץ. ואז הופיעו החיילים. שלושה. הם הגיעו מכיוון דרום, הולכים בנחישות לעברו, מטרתם ברורה. הראשון בתנועה רחבה העיף את קערת התורמוסים, שעפו לכל עבר, ועל הארץ, בתוך הליכלוך, והחול. לא הצלחנו לראות איך העיפו את עגלת הבוטנים, כניראה בעטו, בדיוק ביננו לבינם עברו עוברים ושבים. גם הבוטנים התפזרו על הארץ, והעגלה התהפכה. ואחרי התורמוסים והבוטנים פנו אל י' מוכר השמלות הפרחוניות. מעט קודם סיפר לנו י', בחור מאוד צעיר, הבכור במשפחה של תשעה אחים, שההורים לא מתפקדים והוא המפרנס היחיד של כולם, איך יומיים קודם לכן הגיעו החיילים, הפילו ורמסו את הבגדים שהוא מוכר. סיפר ועיניו לחות, סיפר והסיט עיניו. ושוב, אותו הדבר, לנגד עינינו, הטיחו את הקורה עימה הבגדים על הארץ, תנועה רחבה, גסה, וגבו של החייל מתקער בתנוחת אדנות מלאת חדווה.
כל התורמוסים והבוטנים היו פזורים על הריצפה, בחול, הבגדים זרוקים, והמיבנה שעליו היו תלויים, על הארץ. החיילים עוד עמדו, אנשים לא התערבו. ניכר בהם שהיו רוצים ולא מעזים וההתאפקות כרוכה בסבל, בושה וזעם כבוש. ואז נפלה דממה. ע' בשקט החל אוסף את התורמוסים מהריצפה, והחיילים הלכו אחרי שלקחו לו את תעודת הזהות, ואמרו 'זוכר מה קרה לבן שלך...'תבוא בלילה'. הילד שמכר בוטנים הרים את הדוכן והחל אוסף מהחול את הבוטנים, וי' אוסף היה את הבגדים מלאי האבק. הייתה חגיגיות כזו עצורה, אנשים מביטים לרגע אבל ממהרים לדרכם. ואז הילדים מסביב התכופפו אף הם והחלו לעזור לאסוף את הבוטנים והתורמוסים מהריצפה, והעמיסו שוב על העגלות.
ברור היה שהאוכל ינוקה ויימכר מחדש.

חמישי אחר הצהריים, 16 ביוני 2005.
הגענו לקלנדיה כדי להמשיך לשאול על מה שקרה לרוכל שהוכה יום קודם.

א.ח... אביו של א', שהוכה ביום שלישי כמו שסופר בדו"ח של יום רביעי בצהריים, מוכר תירסים ותורמוסים. העגלה שלו עומדת בקצה הדרומי של המחסום, בתחילת המעבר. יש לו שנים עשר ילדים, אחד מהקטנים (כניראה) עוזר לו ליד הבסטה. הוא בדיוק מספר על מה שקרה אתמול עם בנו, על איך רק השבוע ביום שלישי ורביעי חיילים מהמחסום הפכו לו את העגלה, ואיך כל האוכל התפזר.
אמר גם שרוצה להגיש תלונה לגבי בנו. דיברנו עם המוקד להגנת הפרט בטלפון.
ואז הופיעו החיילים. שלושה. הם הגיעו מכיוון דרום, הולכים בנחישות לעברו, מטרתם ברורה.
הגיעו, הראשון בתנועה רחבה העיף את קערת התורמוסים, שעפו לכל עבר, ועל הארץ, לתוך הליכלוך, והחול.
אחרי עגלת התורמוסים הם בעטו בעגלת בוטנים (יותר נכון מין פח ובתוכו בוטנים מונח על עגלת ילדים ישנה) שהתהפכה, והבוטנים עפו באוויר ואז התפזרו על הארץ, בחול. ואחרי התורמוסים והבוטנים הגיע תור השמלות הפרחוניות של בסטה ליד.
מעט קודם סיפר לנו י', אותו רוכל שמכר את הבגדים (בחור מאוד צעיר, הבכור במשפחה של תשעה אחים, שההורים לא מתפקדים והוא המפרנס היחיד של כולם) איך יומיים קודם לכן הגיעו החיילים, הפילו ורמסו את הבגדים שהוא מוכר. סיפר ועיניו לחות, סיפר והסיט עיניו. ושוב, אותו הדבר, לנגד עיננו, הטיחו את הקורה עימה הבגדים על הארץ, תנועה רחבה, גסה, השמלות מתגלגלות בחול, וגבו של החייל מתקער בתנוחת אדנות.

כל התורמוסים והבוטנים היו פזורים על הריצפה. הבגדים זרוקים, והמיבנה שעליו היו תלויים מוטח על הארץ. החיילים עוד עמדו, אנשים לא התערבו אבל נראו נורא טרודים. ניכר בהם שהיו רוצים ולא מעזים וההתאפקות כרוכה בסבל, בושה וזעם כבוש. ואז נפלה דממה. איברהים בשקט החל אוסף את התורמוסים מהריצפה, והחיילים הלכו אחרי שאחד מהם, תלש ממנו את תעודת הזהות, תוך נהמה : 'תבוא בלילה'. מ', הילד שמכר בוטנים הרים את הדוכן והחל אף הוא אוסף מהחול את הבוטנים, וזה שמכר בגדים אסף את הבגדים מלאי האבק, אנשים מביטים לרגע אבל ממהרים לדרכם... ואז הילדים מסביב התכופפו אף הם והחלו לעזור לאסוף את הבוטנים והתורמוסים מהריצפה, והעמיסו שוב על העגלות.
ברור היה שהאוכל ינוקה ויימכר מחדש.

מחסום קלנדיה, יום רביעי 14.9.2005, בשעות הבוקר המאוחרות.

פגשנו ידידים במחסום ודיברנו איתם.
"מדוע דווקא את הבסטות בשביל?" מסביר לנו א', "כי יש שם צל. ומדוע כאן לא? כי יש כאן שמש".
אומר, "קודם לקחו לנו את האדמה , עכשיו לוקחים לנו את הבסטות".
בדיוק מישהו משלם לו שלושה שקלים. זה מה שעשיתי היום הוא אומר במרירות שמעולם לא ראינו בו.
לא' יש תינוק קטן. נשוי לא מזמן.

אתמול בארבע אחר הצהריים, ר', נער בן 18, שעובד במכירה של כל מיני דברים (משקפים, ארטיקים, בושם) ומחזיק אותם בדרך כלל בידיו, הוכה קשה על ידי חיילי המחסום.
ר' הוא אחד משלושה אחים, במקור מחברון, שכבר שלוש שנים עובדים במחסום. כל עשרה ימים הם נוסעים הבייתה לחברון להביא לשאר המשפחה את הכסף שהרוויחו. פעם ראשונה שראיתי אותו היה בחורף לפני יותר משלוש שנים. הוא היה בן עוד לא חמש עשרה. הוא וילד צעיר ממנו הוכרחו לשבת על תלולית עפר, בכפור, בגדים דקים, שעות ארוכות. לדברי החייל אז זה כי 'למה הם מתרוצצים לי מול העיניים'. אני זוכרת איך הם נראו. שני ילדים קטנים, רועדים מקול, ולידם מה שהם מכרו, מן מסגרות קטנות של פרח או מסגד אל אקצה. הכל נראה היה אז אחרת. לידם עמד חייל, עם רובה. אני זוכרת שלידו עמד כלב, עזוב, והוא התכופף אליו ללטף אותו.

אתמול עמד ר' בשביל עם כמה קופסאות של בושם גברים בידיו. אין לו בסטה. אפילו בסטה אין לו. רק עומד בצד ומציע את מרכולתו שאוחז בידיים. שני חיילים הגיעו. כבר בערך שבוע שזה קורה מידי יום. במיוחד המשמרת השנייה, מאחרי שתים עשרה, בקביעות, יוצאים החיילים למסעות 'הצייד', לחפש מושאי התעללות. שני החיילים אמרו לו שיעזוב. והוא ענה אני עובד. הלכו וחזרו ארבעה. האחד, כך הבנו, עם רגל של מיטה. והחלו מכים אותו. שברו לו את בקבוקי הבושם שהחזיק, היכו אותו במקל, ברגליים, בחזה, בידיים. ואז לקחו אותו לחדר שבתוך המחסום. שם נאמר לו לשכב על הריצפה והם החלו רומסים אותו ברגליהם. חבריו אמרו להם הביאו לנו את הפרטים שלכם אלא שהחיילים לא נתנו כמובן.
הוא הוחזק שעתיים ואז שוחרר.