|
|||||||
סיפרו לנו. ראינו. we were told. we saw |
|||||||
|
|
ביום רביעי התשיעי ביוני, טלפן אלי אבו דאוד בקול דואג, לספר שלקחו ארבעה
או חמישה ילדים. כולם באותו הגיל פחות או יותר. הגיל של דאוד בנו, ושדאוד
פוחד שיבואו לקחת אותו. דאוד לא פוחד כי עשה משהו. הוא פוחד, כי מנסיונו הצעיר הוא כבר יודע, שזה ממש לא משנה לכוחות הכיבוש אם עשה משהו או לא עשה, כדי שיבואו לקחת אותו. קודם הם תופסים מישהו. אחד. לפעמים כי זרק אבנים, לפעמים כי אחרים זרקו, או כי מישהו מסר את שמו. לרוב נער או ילד. ואוזקים אותו חזק עם אזיקי הפלסטיק עד שנעצר הדם, ושמים משהו על העיניים, ומכים אותו ככה בשביל הספורט, ולוקחים אותו למחסום, ולפעמים עוד פעם מכים. ואז אומרים לו, תן לנו חמישה עשר שמות ונשחרר אותך. ואם לא, נרביץ לך עוד, או נהרוג אותך. והוא נותן, ברוב המקרים. את השמות שהוא מכיר. בני גילו בדרך כלל. מהמחנה. כי אותם הוא מכיר בשמותיהם. ואז הם באים בלילה, ועוצרים את הקטנים מהרשימה שהוא נתן, ולוקחים אותם בפיג'מות, וגם אותם אוזקים, ושמים להם רטייה ולוקחים אותם למחסום. וגם להם אומרים תנו שמות ואז נשחרר אתכם. ולפעמים הם מראים להם צילומים ושואלים, מי מאלה זרק אבנים. תגיד עשרה, ונשחרר אותך. ובדרך כלל הם מוסרים שמות. או אומרים זה זרק וזה זרק. ולפעמים מרוב שהם לא זוכרים מספיק שמות הם ממציאים. ושוב באים בלילה, ולוקחים עוד. שגם הם לרוב מודים בכל מה שכוחות הכיבוש אומרים שהם עשו. כי הם פוחדים. וגם אם הם לא מודים, זה לא ממש משנה. כי תמיד יש מישהו שיגיד שהם עשו משהו כזה או אחר. גם אם מעולם לא ראו אותו קודם וגם הוא לא ראה אותם. כי גם הוא פוחד. וגם הוא הודה. גם אם עשה או לא. ולרוב אמר מה שאמרו לו לומר. או חתם על טפסים שלא הבין. כאלה הם הלילות במחנה הפליטים קלנדיה. זה היה יום שבת השניים עשר ביוני, שלושה ימים אחרי הפעם הראשונה, ושוב דיברנו. הם באו עוד פעם, מספר לי אבו דאוד בקול שבור. בלילה. אני יודע על שלושה שהם לקחו. כולם באותו הגיל. ושאלתי שוב על דאוד, ואבו דאוד אמר שהוא מפחד. כי אלה חברים שלו שלקחו אותם. הוא אומר לי, אבא, הם יבואו בשבילי, מה אני אעשה אבא. מה אני אגיד לו. אבל אומר לו, יהיה בסדר. ודיברנו גם על דברים אחרים, ואז סגרנו את הטלפון, ואחרי כמה שעות שוב טלפן, נרגש מאוד. אשתי הלכה לאנשים שלקחו את הבן שלהם, היא חברה של האמא, הוא מספר. מה אני אספר לך. הם נכנסו שמה לבית, שמו משהו על הראש שלהם, ועשו צבע על הפרצוף שלהם, כמו קומנדו. והפילו כל מה שיש בבית. שפכו את הסוכר, את האורז, ואת כל הבגדים. אתה רוצה לקחת מישהו, אתה שופך ככה על הבית? אצלנו אין קילו סוכר. אצלנו זה חמישים קילו. ויש כאלה שזה מאונרא, וזה כל מה שיש להם. שופכים את האורז, את השמן, את הסוכר, הכל על הריצפה. ככה עשו. למה עושים ככה בבית? מכה אחת לוקחים את הילד, אבל נותנים להם עוד מכה, ששופכים להם הכל. את האוכל של שאר הילדים. כמו סרט, כמו קומנדו בסרט. הם חושבים שזה סרט. זה בשביל שאנשים יפחדו, איה. זה בשביל הפחד של האנשים שהם ככה עושים. לא בשביל כלום. בשביל הפחד של האנשים. מה כבר עשו הילדים האלה, נאנח. אין להם אפילו תעודת זהות או כלום. אלה קטנים. מה עשו, איה? ולמחרת אבו דאוד טלפן שוב, יום ראשון השלושה עשר, לספר שהם שוב באו בלילה. והקול שלו היה חלש ועצוב. הם לקחו עוד ארבעה, אמר. אותו הגיל ולמטה. ולא יסף. ודאוד, אני שואלת. איך הוא? הוא אומר לי, רק שניים חברים שלי, אבא, אולי לא יבואו בשבילי. ואני אומר לו יהיה בסדר, תהיה חזק. הכל מן אללה. והוא מפחד... מפחד. ושוב דיברנו אבו דאוד ואני. שוב הם באו בלילה סיפר, זה היה בין השישה עשר והשבעה עשר. כבר עשרים לקחו. עשרים בערך. מספר שהוא שמע רעש והביט דרך החלון ולא ראה כלום, אבל שבבוקר סיפרו לו שהם היו. ושלקחו גם שכן שלו, את ס' בן השמונה עשרה. זה מלחמה על קלנדיה, אמר. הצעירים אומרים שזו מלחמה על קלנדיה. מה הם רוצים מהגיל הזה, איה. ארבע עשרה שנה, אמר בכאב, ולא חיכה שאומר כלום, וגם לא אמרתי. ואז שתקנו איזה זמן שנינו. וכנראה חשבנו על אותו הדבר בלי לומר אותו בקול רם. אולי אם לא נאמר את זה בקול, וזה לא יהיה בשפה, זה גם לא אמיתי ולא קיים ולא יקרה ולא אורב וצובע את השמיים של הפחד של ההורים הדואגים של מחנה הפליטים קלנדיה. ובכל זאת אמר בקול, את מה שלא תמיד אומרים בקול. אנחנו אומרים לילדים אל תפחד, והוא מפחד. כי הוא קטן. אבל אני אגיד לך את האמת, אנחנו מפחדים שיגידו להם תהיו משותפים. משתפי פעולה. מזה אנחנו מפחדים. מזה אנחנו מפחדים יותר מהשאר. כי הוא רק בן ארבע עשרה, וזה בדרך כלל פעם ראשונה שלו שנכנס בפנים. והם יגידו נשחרר אותך. יגידו נהרוג אותך. והוא קטן. מה הוא יודע. מזה אנחנו מפחדים. את מבינה? איזה חוק, איה, שנותן למדינה לקחת בנאדם כזה עדיין בלי תעודת זהות. איזה חוק שנותן למדינה לעשות ככה, לעשות ככה לילדים. איזה חוק אני חושבת. לא חוק אלא כוח. ואופל. וקו שנחצה ואולי לא שורטט מעולם. ואני גם חושבת על רוחב נפשו של אבו דאוד. ועל תבונתו. ושהוא לא יכול לחלק עם בנו את חוסר האונים הנורא שהוא מרגיש ואת תחושת הכשלון המצמיתה שלו, על שהוא לא יכול להגן על ילדיו. ועליו. ואני יודעת שהוא עושה כל מה שאפשר כדי להרגיע את בנו. ומנסה להכין אותו בעדינות למה שמחכה לו. לאיומים, להשפלות, למכות ולפחד שיחכה לו שם, כשיהיה לגמרי לבדו. לשאלות שתבאנה כשיילקח לאותו חדר צדדי, שם יושב זה שלא לובש מדים. קפטן זכי או יוסף או מוטי איש השב"כ. ובנופת צופים או אלימות שאין לה גבול, יתחיל למחוץ. ולסחוט. ולפתות. ולאיים. וינסה לסחוף את הצעיר למסלול שהוא הנורא מכל. המורכב מבין ההתעללויות. נורא מהכלא המחכה לו. הלחץ לשתף פעולה וכל מה שנגזר מזה. הזמן של דאוד בן הארבע עשרה קצוב. וגם הוא יודע את זה, למרות גילו הצעיר, ולמרות הצורך שלו להכחיש ולהדחיק. כמו שאביו יודע, וכמו שכולנו יודעים. בגיל שבע דאוד עמד סמוך להפגנה ליד מחסום קלנדיה וחייל ירה עליו בירי חי, ורסיסים נספגו לו בראש ופגעו בו, ושינו צורתו ופגעו במוחו. הוא ילד עדין ורגיש שבוכה מכל דבר. בחורף כואב לו והוא מתגבר. הוא עובד קשה ועוזר בבית, ולא עשה רע לאף אחד ולא אשם בדבר, ולמרות זאת הם יבואו בשבילו באיזה לילה, מחר או בלילה אחר, ויקחו אותו, וישברו לאבו דאוד את הבית, וישפכו לו את הסוכר והשמן, או משהו אחר, וירסקו את נפשו ורוחו של הילד, בין אם השתתף בהתנגדות לכיבוש האפל הזה, או לא. ובכל זאת יקחו אותו. ויהרסו את חייו ואת של האחרים. כי הם פלסטינים, וכי דמם מותר. וכי זה מה שנשלחו כוחות הכיבוש לעשות. |
||||
|
|||||
|
|
|||||
|
||||||
|
האדם הראשון שפגשתי בו במחסום קלנדיה ביום שבת האחרון היה טארק אותו לא
ראיתי הרבה זמן. הוא רזה מאוד מאז ראיתי אותו בפעם האחרונה ושפתיו יבשות.
טארק שגר בבידו, ולא בסביבה, היה נהג מונית שעבד הרבה שנים בסביבות המחסום,
שם גם הייתי רואה אותו. אחר כך כבר לא היתה עבודה יותר, וראיתי אותו פחות.
|
||||
|
|||||
|
|
אחרי שירדתי מהטרנזיט, הלכתי לעבר תור המכוניות לראות את הילדים. התור משתרך מכיוון
רמאללה לירושלים. זהו מעבר רק לבעלי תעודות כחולות ירושלמיות או אזרחים
ישראלים. בעלי הפריבלגיות. כל השאר מנועים. כולם. אבל התור ארוך ואיטי,
במתכוון. כך נראה. אלה הרי פלסטינים. |
||||
פורסם 22.1.2010 | |||||
|
|
פייצל אלחטיב מהכפר חיזמא, צפונית-מזרחית לירושלים, מספר לנו: |
||||
|
|||||
|
|
הית'אם מספר: רציתי להגיד לך משהו, אם שווה לך
לרשום אותו. מהצד שלי הוא שווה. מכירה את
הילדים שאמרתי לך, שעמדו בלילה בכביש, שבאו לבית שלהם חיילים ואמרו
לכולם שירדו למטה, בבגדים של השינה, ששברו להם בבית, וזרקו הכל, ולקחו את
דוד שלהם, מהעיניים שלהם, ביניהם ילד בן שש שנים, בן של בנדוד שלי. |
|||||
פורסם 21.12.2008 | ||||||
|
||||||
|
|
||||||
פורסם 11.12.2008 | |||||||
|
|||||||
|
ביום
שישי ה 8 באוגוסט, בשעה
10 בבוקר, עלו תושבי הכפר נבי סמואל
(נבי צמויל) ונעמדו מול
כפרם המחוק, אותו הרסו בשנת 1971,
ומחו. על
כך שהם חיים בבית כלא. מנועים מכל צד. מבודדים, איש לא יכול לבוא לבקר
אותם. על כך שלא מרשים להם לבנות, וגוזלים את אדמתם, טפח אחרי טפח באמצעי
מירמה, שאין עבודה, והורסים את הבתים, ושרוצים לסלק אותם משם.
|
||||||
פורסם 9.8.2008 | צילומים | ||||||
|
|||||||
|
|
||||||
פורסם 26.7.2008 | |||||||
|
|
|||||||
ביום ראשון השביעי
ביולי, חיילים ממחסום קלנדיה עברו בג'יפים שלהם ליד
רוכלים קשי יום המוכרים קפה או ירקות לצד הדרך בין קלנדיה לא-ראם, ואיימו
עליהם שיהרסו להם את הבסטות אם לא יפנו אותם תוך שעה. כלפי ת' הם טענו
שהדרך היא בשטח C ושהאדמה לא שלו. למרות שהיא שלו. לאחרים אמרו שזה מפריע,
למרות שזה לא, ולאחרים לא אמרו כלום, רק איימו עליהם. |
||||||||
פורסם 8.7.2008 |
|
||||||
|
||||||
א' בן התשע עשרה, ממחנה הפליטים קלנדיה, שהוא וכל משפחתו מנועים בכניסה לישראל, היה בדרכו לטיפול רפואי בירדן. טיפול שהוא מנוע מלקבל בישראל, ושלא קיים בגדה. הוא נעצר בגשר אלנבי ונאסרה עליו היציאה לירדן. והתבקש לחכות. וחיכה. ואחרי איזה זמן זומן לחדרו של נציג השב"כ, מי שמכונה הקפטן. ונאמר לו כמו לרבים אחרים, שאם הוא רוצה להגיע לירדן לטפל בלחץ הדם המסוכן והמדאיג שלו, הוא יכול, ולא רק בירדן אלא אפילו בהדסה עין כרם בירושלים, למרות שכאמור הוא מנוע בכניסה לישראל. כל זה בתנאי שיעשה משהו כזה או אחר עבור הקפטן. כלומר שישתף פעולה. שיבגוד. א' אמר לא. ונשלח חזרה הביתה. אם אתה לא מסכים, נאמר לו, לא תצא לטיפול, ואכן לא יצא. מצבו בינתיים יציב. |
||||||
פורסם 8.7.2008 |
|
|
|||||||
ה' בן השישים
וחמש, החי בירדן, מבקש מזה זמן רב לבקר את א' אחותו בת השבעים
וארבע, החיה בכפר קטן בגדה המערבית הכבושה, וחולה במחלה קשה וחשוכת
מרפא. אחותו מתגעגעת אליו מאוד, מספרת ביתה פ'. הוא אחיה היחיד ולא ראתה
אותו שנים רבות. |
||||||||
פורסם 8.7.2008 |
|