צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies
 
       

סיפרו לנו. ראינו. we were told. we saw

 
 
 
   

english

    ביום רביעי התשיעי ביוני, טלפן אלי אבו דאוד בקול דואג, לספר שלקחו ארבעה או חמישה ילדים. כולם באותו הגיל פחות או יותר. הגיל של דאוד בנו, ושדאוד פוחד שיבואו לקחת אותו.

דאוד לא פוחד כי עשה משהו. הוא פוחד, כי מנסיונו הצעיר הוא כבר יודע, שזה ממש לא משנה לכוחות הכיבוש אם עשה משהו או לא עשה, כדי שיבואו לקחת אותו.

קודם הם תופסים מישהו. אחד. לפעמים כי זרק אבנים, לפעמים כי אחרים זרקו, או כי מישהו מסר את שמו. לרוב נער או ילד. ואוזקים אותו חזק עם אזיקי הפלסטיק עד שנעצר הדם, ושמים משהו על העיניים, ומכים אותו ככה בשביל הספורט, ולוקחים אותו למחסום, ולפעמים עוד פעם מכים.
ואז אומרים לו, תן לנו חמישה עשר שמות ונשחרר אותך. ואם לא, נרביץ לך עוד, או נהרוג אותך.
והוא נותן, ברוב המקרים. את השמות שהוא מכיר. בני גילו בדרך כלל. מהמחנה. כי אותם הוא מכיר בשמותיהם.

ואז הם באים בלילה, ועוצרים את הקטנים מהרשימה שהוא נתן, ולוקחים אותם בפיג'מות, וגם אותם אוזקים, ושמים להם רטייה ולוקחים אותם למחסום. וגם להם אומרים תנו שמות ואז נשחרר אתכם. ולפעמים הם מראים להם צילומים ושואלים, מי מאלה זרק אבנים. תגיד עשרה, ונשחרר אותך.
ובדרך כלל הם מוסרים שמות. או אומרים זה זרק וזה זרק. ולפעמים מרוב שהם לא זוכרים מספיק שמות הם ממציאים.

ושוב באים בלילה, ולוקחים עוד. שגם הם לרוב מודים בכל מה שכוחות הכיבוש אומרים שהם עשו. כי הם פוחדים.
וגם אם הם לא מודים, זה לא ממש משנה. כי תמיד יש מישהו שיגיד שהם עשו משהו כזה או אחר. גם אם מעולם לא ראו אותו קודם וגם הוא לא ראה אותם. כי גם הוא פוחד. וגם הוא הודה. גם אם עשה או לא. ולרוב אמר מה שאמרו לו לומר. או חתם על טפסים שלא הבין.

כאלה הם הלילות במחנה הפליטים קלנדיה.

זה היה יום שבת השניים עשר ביוני, שלושה ימים אחרי הפעם הראשונה, ושוב דיברנו.
הם באו עוד פעם, מספר לי אבו דאוד בקול שבור. בלילה. אני יודע על שלושה שהם לקחו. כולם באותו הגיל.

ושאלתי שוב על דאוד, ואבו דאוד אמר שהוא מפחד. כי אלה חברים שלו שלקחו אותם.
הוא אומר לי, אבא, הם יבואו בשבילי, מה אני אעשה אבא.
מה אני אגיד לו. אבל אומר לו, יהיה בסדר.

ודיברנו גם על דברים אחרים, ואז סגרנו את הטלפון, ואחרי כמה שעות שוב טלפן, נרגש מאוד.
אשתי הלכה לאנשים שלקחו את הבן שלהם, היא חברה של האמא, הוא מספר. מה אני אספר לך. הם נכנסו שמה לבית, שמו משהו על הראש שלהם, ועשו צבע על הפרצוף שלהם, כמו קומנדו. והפילו כל מה שיש בבית. שפכו את הסוכר, את האורז, ואת כל הבגדים.
אתה רוצה לקחת מישהו, אתה שופך ככה על הבית?
אצלנו אין קילו סוכר. אצלנו זה חמישים קילו. ויש כאלה שזה מאונרא, וזה כל מה שיש להם.
שופכים את האורז, את השמן, את הסוכר, הכל על הריצפה. ככה עשו.
למה עושים ככה בבית?
מכה אחת לוקחים את הילד, אבל נותנים להם עוד מכה, ששופכים להם הכל. את האוכל של שאר הילדים. כמו סרט, כמו קומנדו בסרט. הם חושבים שזה סרט.
זה בשביל שאנשים יפחדו, איה. זה בשביל הפחד של האנשים שהם ככה עושים. לא בשביל כלום.
בשביל הפחד של האנשים.

מה כבר עשו הילדים האלה, נאנח. אין להם אפילו תעודת זהות או כלום. אלה קטנים. מה עשו, איה?

ולמחרת אבו דאוד טלפן שוב, יום ראשון השלושה עשר, לספר שהם שוב באו בלילה. והקול שלו היה חלש ועצוב. הם לקחו עוד ארבעה, אמר. אותו הגיל ולמטה. ולא יסף.
ודאוד, אני שואלת. איך הוא?
הוא אומר לי, רק שניים חברים שלי, אבא, אולי לא יבואו בשבילי.
ואני אומר לו יהיה בסדר, תהיה חזק. הכל מן אללה. והוא מפחד... מפחד.

ושוב דיברנו אבו דאוד ואני. שוב הם באו בלילה סיפר, זה היה בין השישה עשר והשבעה עשר. כבר עשרים לקחו. עשרים בערך. מספר שהוא שמע רעש והביט דרך החלון ולא ראה כלום, אבל שבבוקר סיפרו לו שהם היו. ושלקחו גם שכן שלו, את ס' בן השמונה עשרה. זה מלחמה על קלנדיה, אמר. הצעירים אומרים שזו מלחמה על קלנדיה.
מה הם רוצים מהגיל הזה, איה. ארבע עשרה שנה, אמר בכאב, ולא חיכה שאומר כלום, וגם לא אמרתי.

ואז שתקנו איזה זמן שנינו. וכנראה חשבנו על אותו הדבר בלי לומר אותו בקול רם.
אולי אם לא נאמר את זה בקול, וזה לא יהיה בשפה, זה גם לא אמיתי ולא קיים ולא יקרה ולא אורב וצובע את השמיים של הפחד של ההורים הדואגים של מחנה הפליטים קלנדיה.
ובכל זאת אמר בקול, את מה שלא תמיד אומרים בקול.

אנחנו אומרים לילדים אל תפחד, והוא מפחד. כי הוא קטן. אבל אני אגיד לך את האמת, אנחנו מפחדים שיגידו להם תהיו משותפים. משתפי פעולה. מזה אנחנו מפחדים. מזה אנחנו מפחדים יותר מהשאר.
כי הוא רק בן ארבע עשרה, וזה בדרך כלל פעם ראשונה שלו שנכנס בפנים. והם יגידו נשחרר אותך. יגידו נהרוג אותך. והוא קטן. מה הוא יודע.
מזה אנחנו מפחדים. את מבינה?

איזה חוק, איה, שנותן למדינה לקחת בנאדם כזה עדיין בלי תעודת זהות. איזה חוק שנותן למדינה לעשות ככה, לעשות ככה לילדים.

איזה חוק אני חושבת. לא חוק אלא כוח. ואופל. וקו שנחצה ואולי לא שורטט מעולם.

ואני גם חושבת על רוחב נפשו של אבו דאוד. ועל תבונתו. ושהוא לא יכול לחלק עם בנו את חוסר האונים הנורא שהוא מרגיש ואת תחושת הכשלון המצמיתה שלו, על שהוא לא יכול להגן על ילדיו. ועליו. ואני יודעת שהוא עושה כל מה שאפשר כדי להרגיע את בנו. ומנסה להכין אותו בעדינות למה שמחכה לו. לאיומים, להשפלות, למכות ולפחד שיחכה לו שם, כשיהיה לגמרי לבדו. לשאלות שתבאנה כשיילקח לאותו חדר צדדי, שם יושב זה שלא לובש מדים. קפטן זכי או יוסף או מוטי איש השב"כ. ובנופת צופים או אלימות שאין לה גבול, יתחיל למחוץ. ולסחוט. ולפתות. ולאיים. וינסה לסחוף את הצעיר למסלול שהוא הנורא מכל. המורכב מבין ההתעללויות. נורא מהכלא המחכה לו. הלחץ לשתף פעולה וכל מה שנגזר מזה.

הזמן של דאוד בן הארבע עשרה קצוב. וגם הוא יודע את זה, למרות גילו הצעיר, ולמרות הצורך שלו להכחיש ולהדחיק. כמו שאביו יודע, וכמו שכולנו יודעים.

בגיל שבע דאוד עמד סמוך להפגנה ליד מחסום קלנדיה וחייל ירה עליו בירי חי, ורסיסים נספגו לו בראש ופגעו בו, ושינו צורתו ופגעו במוחו. הוא ילד עדין ורגיש שבוכה מכל דבר. בחורף כואב לו והוא מתגבר. הוא עובד קשה ועוזר בבית, ולא עשה רע לאף אחד ולא אשם בדבר, ולמרות זאת הם יבואו בשבילו באיזה לילה, מחר או בלילה אחר, ויקחו אותו, וישברו לאבו דאוד את הבית, וישפכו לו את הסוכר והשמן, או משהו אחר, וירסקו את נפשו ורוחו של הילד, בין אם השתתף בהתנגדות לכיבוש האפל הזה, או לא.
ובכל זאת יקחו אותו. ויהרסו את חייו ואת של האחרים.

כי הם פלסטינים, וכי דמם מותר. וכי זה מה שנשלחו כוחות הכיבוש לעשות.
 
 
 
פורסם  22.6.2010 
 

 

 

  כבר דובר על דרכי האופל בהן מגייסת ישראל משתפי פעולה.
מניעת הזכות ללמוד ולעבוד ולנוע ממקום למקום, ומחולים סופניים מלצאת מעזה לארצות אחרות לקבל טיפול מאריך חיים אלא אם הגווע או בן משפחתו ישתפו פעולה עם ישראל וכשלא הסכימו סורבו ונשארו בעזה ולעיתים גם מתו.
ויש מה שרק על פניו הוא גיוס משתפי פעולה אלא שהוא לא.
כמו מה שקרה לפני כמה שבועות בכפר חיזמא.

הם באו בצהריים מספר פייצל אלחטיב. בין שתים עשרה לשתים עשרה וחצי. ארבעה ג'יפים וגם הג'יפ הלבן הזה. ככה יודעים שזה שב"כ. בגלל הג'יפ הלבן של המת"ק (מנהלת תיאום וקישור). ושיש בנאדם שלובש בגדים רגילים ולא מדים. אז עשו סיבוב בכפר ונעמדו ליד המסגד.

בדיוק יצאתי מהבית, הולך לבית של ההורים שלי, וליד המסגד רואה כמה ג'יפים. חשבתי לחזור אבל ראיתי שאנשים עוברים רגיל ולא עושים להם כלום אז אמרתי לעצמי, אעבור שם.

כשהגעתי רחוק מהם, לא יודע כמה בדיוק, אני רואה שאיזה חייל תופס את הרובה מולי. מכוון עלי. את יודעת, שהעין שלו בכוונת. תרים את הידיים צעק, אז הרמתי. תרים את החולצה צעק, הרמתי. תרים את המכנסיים, צעק. אז התחלתי לצעוק בכל השפות והתקרבתי אליו. ולא היה איכפת לי כלום. ולא ירה בי. ועליתי מהר מהר עד שהייתי פנים אל פנים. והוא ממשיך וצועק עלי הוראות בעברית. עם הרובה שלו עלי.
עד שבא השב"כ. זה שלובש רגיל ויותר גדול מהחיילים. לא יודע בן כמה בדיוק, אחרי שלושים אולי.
והוא אומר לי אלה הוראות של החייל, תכבד אותם.
ואמרתי לו אתה תכבד. אני לא אכבד הוראות של חייל של כיבוש בכפר שקט.
והוא אמר לי אתה לא מכיר אותי.
אמרתי גם אתה לא מכיר אותי.
כי כעסתי.
אני הקצין. אני השב"כ החדש הוא אמר לי, הקפטן החדש. אתה לא יודע עם מי אתה מדבר שאתה מדבר ככה.
עם מי אני מדבר? אני אומר לו. עם ראש הממשלה? אני יודע עם מי, עם שבכ קטן.

ואני בלב חושבת איך פייצל מצליח להכניע אותם פעם אחר פעם. עם זקיפות הקומה הלא מלחמתית שלו. עם הרדיקליות הברורה שלו. הלא מתפשרת. עם חתירתו לשלום. לצדק. לאחריות. עם תביעתו את המוסר. גם בתוך כיבוש ומהכובש ולמרות הסכנות. מדהים. מדהים שעוד לא ירו בו. הוא, שכל הזמן אומר להם לא.

והשב"כ נתן לחיילים לעשות לי חיפוש, המשיך פייצל לספר. לא חיפוש משהו, רגיל. אפילו לא יד בכיס שלי.
ואז ביקשו ממני את תעודת הזהות ואמרתי להם שהיא נאבדה.
והקפטן אמר בסדר, ולא היה איכפת לו מזה שאין לי תעודת זהות, ואמר אתה תבוא למשרד שלי בשעה כזו וכזו. ואז שאל אותי, ומה השם שלך? שאל אותי בשביל שהחייל יכתוב אותו בפתק שלהם.
את מבינה לא מחפש אותי. לא יודע איך קוראים לי. רק להזמין אותי אליו ככה באמצע של הכפר.

אני ראיתי איך הם עושים את זה עם עוד אנשים. היה שם קצין של הצבא שעמד לידו והשבכ מסמן לקצין שיקרא לבנאדם הזה או הזה, אבל לא לזקנים, רק לצעירים. והבנאדם בא והוא שואל אותו איך קוראים לך ואז ממלא בפתק שלהם את השם שלו ונותן לו הזמנה לשבכ.

אז איך שנתן לי את הפתק עם השם שלי שאני אבוא לשבכ אני לקחתי אותו וקרעתי. בטח קרעתי.
אמרתי לו, אם אני מבוקש שבכ או משטרה או ביטחון היית יכול לעצור אותי. אבל בחוק שלך ובתיק שלך אסור לך לבוא להגיד לי לבוא למשרד שלך. וחשבתי שעכשיו הוא מעלה אותי לג'יפ שלו ועוצר אותי. וחיכיתי. ואז הוא אמר לי אחר כך אני בא אליך. בלילה. בלילה אני אעצור אותך.
ואני אמרתי לו, אם אתה בא לעצור אותי אתה מבזבז את הדלק שלכם, את הכסף של הבוס שלך. ממני לא תקבל את מה שאתה מנסה כאן, ורק תפסיד ממישהו כמוני שישב 12 שנה בטחוני ולא פוחד מכלום.

ועזב אותי בסוף. לא עצר אותי. שכח אותי. אולי היו לו אנשים אחרים בשביל המטרה שלו.

גם ראיתי אחד מסכן, איך השבכ אמר לו ככה ליד כולם, אם אקרא לך תבוא?
תקרא לי אבוא, אמר לו. מה יגיד לו.
אז השבכ לקח ממנו את מספר הטלפון וטלפן אליו לבדוק. שעונה. שהטלפון שלו. וכולם רואים. ועוד פעם אמר, אם אני אזמין אותך תבוא?
אבוא, אמר.
ולא נתן לו פתק ולא כלום. לא היה צריך, כי עכשיו אנשים יגידו מה זה השבכ טלפן אליו. וידברו עליו שהוא עובד עם השבכ.

היה עוד בחור חוץ ממני קרע את הפתק.

ככה היו שעה וחצי והלכו.

למה? אני שואלת אותו. מה המטרה שלהם, הרי אילו זה היה עבור גיוס לשיתוף פעולה, מדוע כך כשכולם רואים ועדים. הרי גם מבחינתם לא משתלם שמי שיבקשו ממנו לשתף פעולה, מראש ידוע שזומן לשב"כ. איך זה הגיוני כל זה, אתה מבין?

בשביל שיגידו אנשים. בשביל שיחשבו. שיספרו אחד על השני. בשביל שילד ילך אחר כך, וידקור מישהו בסכין, שלא יחשבו עליו שהוא משתף פעולה. ג'סוס. או יגיד שהוא בא לעשות את זה. שבא לדקור חייל או משהו כזה. וילך על החיים שלו. והלב שלו ייקרע. בשביל זה.

ואני מוסיפה ואומרת, זה בשביל לרסק את נפש החברה. את לכידותה. את חוסנה. את כוחה הקולקטיבי. כדי להרעיל ולשבש. כדי ליצור חוסר אמון בין אנשים, כדי שיחשדו אחד בשני ויפחדו ולא יבטחו באף אחד.

עוד אחד מחטאיה של ישראל שייזכר לדיראון עולם.

 
 
פורסם 3.4.2010
 
     

 

 

  האדם הראשון שפגשתי בו במחסום קלנדיה ביום שבת האחרון היה טארק אותו לא ראיתי הרבה זמן. הוא רזה מאוד מאז ראיתי אותו בפעם האחרונה ושפתיו יבשות. טארק שגר בבידו, ולא בסביבה, היה נהג מונית שעבד הרבה שנים בסביבות המחסום, שם גם הייתי רואה אותו. אחר כך כבר לא היתה עבודה יותר, וראיתי אותו פחות.
מזמן לא ראיתי אותך, אמרתי.
אמר כן. הייתי בבית סוהר. השתחררתי לפני ארבעה ימים.
על מה ישבת?
על עבודה, אמר. עבדתי בירושלים.
כמה? תשעה חודשים.
וואו, אמרתי. תשעה חודשים על זה?
כן, אמר. בכלא דמון, מכירה? היה לי תנאי. לשנה.
הוא סיפר שכבר שלוש פעמים נתפס עובד בישראל בשנתיים וחצי האחרונות. בכל פעם שנתפס ישב איזה זמן. זו היתה הפעם הרביעית שנתפס. בתלפיות. בחנות בשר שהספיק לעבוד בה שמונה עשרה יום. שמונה עשרה ימים טובים, הוא אומר. למרות שהתחבא ולא העז לצאת לשום מקום, וגם לא חזר לביתו בכל אותם ימים, מחשש שיתפס. וגם כי מדי יקר. כי הנסיעה עצמה לתוך ישראל עלתה לו 250 שקלים. זה הסכום שאנשים המסתכנים בלהעביר פועלים נואשים לישראל לוקחים מכל אחד.
אפשר להבין אותם, הוסיף. אבל זה המון כסף, סכום עצום במונחים של הפרנסה בפלסטין.
ויום אחד הגיעו שני חיילים של משמר הגבול והבחינו בו ואמרו לטארק מה אתה עושה ואמר אני עובד, מה אני עושה, כי כבר ידע שזה אבוד. וכמה זמן אתה עובד, המשיכו לשאול.
איך שנכנסו והיה ברור מה עומד לקרות, בעל הבית הספיק לסנן לו שיאמר שהוא עובד יום יומיים וכך אמר להם, שעובד יום יומייים.
מי מעסיק אותך, שאלו החיילים. זה, אמר. ולא עשו לו כלום, שמח טארק.
ואותו לקחו לבית הסוהר. וככה ישב תשעה חודשים.

ואיך זה היה שם, שאלתי.
לא טוב אמר, לא טוב. קשה. וחיכיתי. ושאלתי את עצמי אם גם הוא מתגעגע למחסום של פעם. שהיה פחות בנוי וחגיגי וגם פחות מוחלט וסופי וקר ומצמרר כמו היום. וחשבתי אחר כך שהוא בטח לא חושב על זה בכלל, וראיתי כמה איבד במשקל.

ושוב דיבר על איך אף אחד לא ביקר אותו בחודשים האלה כי משפחתו מנועה בכניסה לישראל, ולא יכלו לקבל אישור. מה עשו שהם מנועים, שאל אותי בלי לשאול. כי שנינו יודעים שאין סיבה, ושככה זה.
דיברת איתם בטלפון, שאלתי.
כן, אמר. אבל רק פה ושם דקה, כשנתנו לי אחרים. יש טלפון ציבורי.
לא היה לך כסף?
לא, אמר. אין כלום בבית. אשתי לא יכלה לשים לי בקנטינה. אז לא היה כסף, גם לא לסיגריות. אבל נתנו לו לפעמים שתים שלוש סיגריות לעשן, הוסיף.

ומה אוכלים אני שואלת.
בבוקר כף גבינה לכל אחד וארבע פרוסות לחם. בצהריים אורז ומרק לרוב קישואים או גזר משהו כזה. בערב ממרח ריבה או חלבה או שוקולד עם ארבע פרוסות לחם. ביום שישי גם בשר. במשך השבוע לרוב לא, פעם פעמיים דג.
זה מעט נורא אני אומרת.
אומר כן, הבטן ריקה, אבל לא נורא.
רזית, אני אומרת.
כן, אומר. מי שיש לו כסף קונה בקנטינה אוכל בשביל להיות שבע. אבל לי לא היה.
ואני חושבת איך ישראל מצד אחד נותנת די אוכל שלא ירעבו לגמרי, אבל כל כך מעט שגם לא ישבעו, וכך ייאלצו לקנות אוכל בקנטינה, וכך עוד רווח נקי על חשבונם של הפלסטינים.

מה שנורא, הוא פוסע לתוך המחשבות שלי, הוא שהילדים בוכים בבית. אני מדבר איתם והם בוכים. זה קשה. קשה איה.
שלושה ילדים יש לו הוא. הגדול בן 12 בת בת 11 ועוד ילדה בת 3. קטנים.
הם צריכים אבא, הוא אומר. ושתק קצת וחיכיתי. אין גם כלום בבית, אני מפרנס יחיד, אין כלום. אבל נתנו לה נדבות הוא מוסיף. לאישתו. ככה היה משהו. ככה חיו בזמן שלא היה. שפתיו חשוקות כשמסביר.

שאלתי עוד וסיפר שבכלא ישנו עשרה בחדר, משחקים שש בש ודומינו, פעמיים ביום יוצאים לטייל, בבוקר ובצהריים לשעתיים, והזמן עובר.

תשעה חודשים אני אומרת שוב בקול. המון זמן. על עבודה. על זה שעבדת.
על זה שרצית להתפרנס.
השופט היה בנאדם טוב, אמר. אמרתי לו, אדוני השופט, אם אני אכנס לבית סוהר לא יהיה לילדים שלי אוכל. מה אני אעשה. אני חייב לעבוד.
תעבוד שטחים, אמר לי.
אמרתי לו, אין עבודה בשטחים. אין. ולא מרוויחים כלום. לא מספיק אפילו בשביל אוכל. מה אני עשיתי שאלך ככה לבית סוהר, אמרתי לו, מה עשיתי? עבדתי. עבדתי בשביל האוכל.
אבל מה אני אעשה, אמר לי השופט, אם אני אשחרר אותך אני אאבד את העבודה שלי.
וטארק אמר לו, לא רוצה שתאבד את העבודה שלך.
אבל קיבל תשעה חודשים במקום שנה. זה כי הוא בנאדם טוב, אומר טארק. ואני שותקת. כי אני לא חושבת שהוא טוב. כי אם היה טוב לא היה זורק אדם בן שלושים וחמש ואב לשלושה ילדים, שאינו חושד בו בדבר, ושלא עשה דבר לאיש מלבד לנסות להביא אוכל הביתה, לתשעה חודשים לבית סוהר. ולא משנה כלום. אם היה טוב, פשוט לא היה נותן לזה יד. אבל לא אמרתי דבר.

ואיך הילדים קיבלו אותך שאלתי. ובבת אחת פניו החרושים והחיוורים והגרומים של טארק הוארו והתרככו ושפתיו היבשות נפסקו והוא חייך, ונראה פחות רזה וחשבתי שבטח הכל יהיה בסדר למרות הכל.

ומה יהיה עכשיו טארק, אמרתי אחרי איזה זמן.
לא יודע, נחפש עבודה.
בישראל?
בטח בישראל. מה אני אעשה.
שמור על עצמך אמרתי לו. ונדברנו שכשישיג שוב טלפון, יטלפן.

אבל גם ידעתי שיתכן ולא אראה אותו שוב בקרוב. או בכלל. ואולי, וסביר, שיתפסו אותו בירושלים מחפש עבודה או עובד. וילך שוב לבית סוהר. לתקופה יותר ארוכה. לזמן לא מוגדר. כי הוא חייב ללכת לעבוד. כי יש לו ילדים. כי אין עבודה בשום מקום. כי אין ברירה.
 

 
 
פורסם 22.1.2010
 
 
 
 

 

 

   אחרי שירדתי מהטרנזיט, הלכתי לעבר תור המכוניות לראות את הילדים. התור משתרך מכיוון רמאללה לירושלים. זהו מעבר רק לבעלי תעודות כחולות ירושלמיות או אזרחים ישראלים. בעלי הפריבלגיות. כל השאר מנועים. כולם. אבל התור ארוך ואיטי, במתכוון. כך נראה. אלה הרי פלסטינים.
בגלל אורכו של התור, זה המקום הנכון למקבצי הנדבות הקטנים לכפות על העומדים בתור כל מיני שירותים, מיותרים לרוב, כמו לנקות להם שמשות או למכור להם מסטיקים מיותרים, שאם קונים זו לרוב בעצם נדבה. הילדים המתגודדים שם ומנסים למכור הם קבוצה מוזנחת ועזובה במיוחד. שלושה מהם מחברון, בני חמש ושש ושבע אולי. החיים באיזה בית בשכונת א-ראם. לא רואים את המשפחה לזמנים ארוכים. לרוב שותקים. פותחים עיניים גדולות. ילדיות. שוברות לב. כבר סיגלו את צורת הביטוי הקבצנית, לגעת בסנתר ולהטות את הראש בתנועת מסכנות רשמית. ישנם הקבועים. לרוב ממחנה הפליטים קלנדיה. אברהים אבו אלעיש שרק השתחרר מבית הסוהר. אצבעות רגליו מבצבצות דרך נעליו המרופטות. שולח ילד לקנות לי קולה ומציע לי מסטיק. כי כזה הוא. אחד מארבעה עשר ילדים, עניים במיוחד. את הגרושים שהוא אוסף ביום הוא נותן לאבא שלו. ישנם ילדי משפחת שואמרה האומללה מא-ראם. יונס וראמי ואחמד ומחמד. חוסאם האח החמישי עובד בגבעה הצרפתית. עדין מצליח לעבור את המחסום כי כל כך קטן. מבוקר עד לילה ילדי המשפחה מחוייבים למכור מיני דברים, שנים על גבי שנים, חורף וקיץ, ללא ילדות, מעונים על ידי אביהם וכוחות הכיבוש השונים. ישנו מֻאְמִין בן דודו של אברהים. ילדון מתוק ועזוב שהדבר שהיה הכי רוצה הוא חיבוק של מבוגר, כך נדמה, ועוד כמה.

מקום ההתכנסות של הילדים הוא למרגלות החומה הכעורה. חומת ההפרדה. עם הגרפיטי שלרוב כל מיני אנשים מחוץ לארץ מציירים, שלא מצליח להסתיר את העזיבות הבוטה והאכזרית. בינות ללוחות בטון שבורים, שמים הקטנים את מרכולתם, את סמרטוטיהם, מי מהם שכבר מתפלל יש לו פיסת בד חבויה שהוא שולף לעיתים. רובם שם מבוקר עד לילה. אברהים מעשר בבוקר עד עשר בלילה. ילדי משפחת שואמרה מסיום בית הספר עד שעות הלילה. אלה מחברון מהבוקר המוקדם ועד הלילה המאוחר. כולם כאחד עטים על כל תור מכוניות חדש. לעיתים רבים אחד עם השני ואז שוב מתפייסים. כולם נלחמים על פרנסתם. כשאני באה, מתיישבים חלקם לידי לקצת, אחד רץ ומביא לי קרטון לשבת עליו, האחר סוגר לי את התיק, שלא יפול דבר. לידינו שאריות של מדורות שהם מדליקים כנגד הקור בלילה. במיוחד זבל ועזובה. וברקע קולות החיילים ברמקולים. צועקים וגוערים ופוקדים את המילים הרגילות של הכיבוש. יאללה יאללה, ואירג'ע, ולך אחורה אמרתי, ושוב אירג'ע, בגסותם השגורה.
הילדים מספרים לי שהחלו לפני שבועיים לסלול כביש נוסף מקביל למסלול המכוניות שחוצה את המחסום, שיתחבר לחלקו הנבנה כעת של המחסום. עוד מעבר. אולי לחשובים יותר מאלה הנתבעים לעמוד בתור. מי יודע. מספרים שבימות השבוע מגיעים בשבע שמונה בערב המוני חיילים בג'יפים וכלי בנייה למיניהם וסוללים את הכביש עד לפנות בוקר. והחיילים כדרכם מלבד להיות לצד מלאכת הבנייה, מחפשים ריגושים. הולכים הלוך וחזור לאורך הכביש שלצד מחנה הפליטים מתוך תיקווה שהילדים יזרקו עליהם אבנים ויוכלו לצוד ולירות ושאר השמחות הקטנות שלהם, ואכן הילדים לרוב גם זורקים עליהם אבנים והכל מתחיל מחדש. רדיפות ויריות. ולעיתים דווקא לא זורקים עליהם כלום. אבל זה לא כל כך משנה. ובלילות הם נכנסים למחנה ויורים בשביל הכיף. והילדים רועדים. כך לילה לילה. מספרים.

קיבלתי אישור, רץ לספר אחמד בן ה ,17 שכבר לא כל כך עובד כי מדי גדול ולא מצליח לקבל נדבות, כולו זורח. מחר יוכל להיכנס לירושלים לבית החולים הוא מסביר. ליום אחד. לפני כמה חודשים היכה אותו חייל באמצעות קת הרובה בבטן והוא נפצע. הוא כבר בסדר, אומר, כי ראה שאני דואגת. רק קצת לא בסדר, אמר בחיוך. מחר יש לו בדיקה. בירושלים בית חולים טוב טוב אמר בחיוך גדול.

לאחות של שמנצ'יק נולד תינוק מספר קטנטן אחר בן שבע ממחנה הפליטים. עוד גור ששכחתי את שמו. שמנצ'יק הוא עוד אחד מהם. שנים עובד. מוכר מיני דברים. עוזר למשפחתו.
ברקע קולות החיילים והחיילות. אירג'ע ויאללה יאללה.

ביום חמישי האחרון, סיפרו הקטנים בהתרגשות, החיילים הגיעו בערב, כדרכם, מלווים את הבנייה, ובדיוק הילדים היו סביב מדורה קטנה שהם תמיד מדליקים כשכבר מידי קר, ובאו החיילים באחד מכלי הרכב שלא הבנתי מה הוא, סוג של טרקטור, ושפכו במתכוון כל מיני פסולת בנייה על המדורה שכבתה. ושוב הלכו הילדים והדליקו מדורה אחרת, ושוב החיילים שפכו פסולת במתכוון. ושוב זזו והחיילים אחריהם עם השופל שלהם. במתכוון. ליד רגליהם הקטנות. משחקים איתם משחק אכזרי. וראיתי באמת ערמות של רפש למיניו שנשפך בדיוק במקום סביב מושבם של הקטנים.

אני אקח רובה אומר אחד הקטנים שבגדיו מלוכלים ואצבעות ידיו חומות ופיו חמור וקפוץ, וטח טח טח על כל הגֻ'נוּד. אמר, והצביע על שיירי המדורה העלובה שלהם שכיבו החיילים במתכוון.

ואני ראיתי את אצבעות רגליו דרך נעליו הקרועות הגדולות. וחשבתי שבעצם זה לא כל כך בלתי מובן. ושסביר שזה גם פעם יקרה. והיה לי עצוב. וליטפתי לו את הראש המדובלל והחמוד שלו.

למה ככה, אמר מחמד. למה ככה. תבואי בלילה את ותמי. לצלם אותם. איך שעושים לנו ככה, ואז טח טח טח בקלנדיה.

שבת, מחסום קלנדיה, 16.1.2010   

 
  פורסם 22.1.2010  
 
 
 

 

 

   פייצל אלחטיב מהכפר חיזמא, צפונית-מזרחית לירושלים, מספר לנו:

קודם כל הסיפור הזה שאני הולך לספר לכן התחיל כבר לפני כמה שנים, ורק חזק יותר עכשיו. מדובר על חיזמא ובית איכסא, שני כפרים שאי אפשר לתת לרשות הפלסטינית. כי יש הרבה ישובים יהודים והכפרים האלה באמצע. במיקרה של חיזמא זו גם דרך ראשית למתנחלים מפיסגת זאב לאדם, שעוברים דרך חיזמא. ככה אנחנו חושבים.

מדליפים כניראה מהצבא שרוצים לתת לכפר שלנו ולבית איכסא תעודה ששמה 'גיל מספר 3'. או מספר 3. או 4. משהו כזה. כלומר לא אזרח ישראלי לא פלסטיני. אלא תעודה שלישית.
ולא יהיו מנועים שבכ. מותר לך ללכת לירושלים. ולתל אביב. יכול להסתובב ולעבוד. אבל לא שייך לישראל, ולא לרשות הפלסטינית.

אבל לא כמו מזרח ירושלים. לא משלם ארנונה. לא מקבלים טיפול רפואי.
לא יודע מה יהיה עם טיפול רפואי. בטח לשלם.

חושבים שזה יקרה אחרי רמדאן. או בסוף השנה. לא יודעים מאה אחוז את כל זה. רק מכל מקום שומעים. לא יודע מאיפה בדיוק. אבל הצבא מדליפים את זה. נניח אמרו את זה למוכרי הפרחים ליד הכיכר של הפיסגה.
הצבא והעירייה באו ולקחו להם את הסחורה. ואמרו להם שמחיזמא ובית איכסא יקבלו תעודה חדשה, שיוכלו לעבוד בישראל.

עוד לפני שנים, בזמן הסכם אוסלו, דיברו הישראלים עם אבו עמאר על הרעיון הזה, והוא לא הסכים לתעודה שאין בה אזרחות.

ויש כמה דברים קשורים לזה. שמראים את העניין. זה שהם מצלמים אותנו, למשל. אצלנו ובבית איכסא, אותו הדבר. נכנסו הצבא ומצלמים משפחה משפחה.

זה עוד לפני כמה חודשים, אולי שנה שעברה, לא מעכשיו. הם היו באים בלילה עם המצלמות, נכנסים לכל בית, רושמים כל מי שגר והולכים. היו באים בחמש, בשתים עשרה בלילה, בכל מיני שעות. באים, לא מפריעים, לא עושים עניינים, שואלים הבית הזה של מי, מצלמים, לפעמים גם את האנשים.

אלינו לבית באו בשמונה וחצי תשע, בערב. שמענו על זה כבר. על זה שהם באים וסופרים את המשפחות. כי נכנסו כבר לכל השכונה. אבל באו ככה בלי מכות בלי רובים, רק רוצה לדעת מי גר בבית בדיוק. קטנים, גדולים. גם לא ביקשו תעודות זהות. ידעו מראש. רק וידאו.
נניח אצלנו אבא אמא בקומת קרקע ואחי למעלה. החייל ידע את זה. כל מה שאמרנו לו הוא ידע.
אחר כך מצלם את הבית. כל חדר. וכמה מהילדים.
יותר מחמש עשרה חייל באו. אבל בלי שעשו כלום. אז חשבנו שזה תרגיל לחיילים.

ואז לפני כמה ימים באו וצילמו את הרחובות בכפר. לא נכנסו לבתים. רק בשכונה. ג'יפים של מג"ב וצבא. אבל מי שמצלם ועושה זה הצבא.
ולפני שלושה חודשים צילמו בתי ספר. עמדו בצד פסגת זאב או בכיוון ענאתא לתוך הכפר. וצילמו. הכל מצלמים.

ויש עוד משהו, שקשור לזה.
אם נניח אני מג'בע. אז כתוב גר בג'בע, וליד באיזו עיר כתוב רמאללה. אם ממחנה הפליטים קלנדיה אז העיר היא רמאללה.
ואצלנו לא כמוהם. אצלנו כתוב חיזמא וליד המקום של העיר לא כתוב כלום, רק אפס אפס.
שאלנו אצלנו למה ככה זה אצלנו, ואמרו לנו שעדיין אין פיתרון לכפר שלנו מהצד הישראלי.

מצד אחד אומרים בכפר שלא הגיוני הרעיון הזה, כי רוצים לזרוק את כל הירושלמים. אז פתאום שלחיזמא יהיה אישור לירושלים. ופתאום לא מנועי שבכ. ומותר לעבור. לא הגיוני. מהצד שלהם לא הגיוני.
אבל אני חושב שזה לא כי אנחנו כפר טוב בשבילם, אבל אם יתנו לנו את התעודה יגנבו את שאר האדמות של הכפר.
זה הרעיון של האנשים. שאולי נותנים כדי שיקחו מה שנשאר מהאדמות.

וגם כי בזמן האחרון בנו את היישוב אדם. ורוצים להגדיל אותו. ואדם עובר לצד שלנו.
ושמו גם גדר של רשת ולקחו כבר. לפני חודש, משהו כזה. לא יודע בדיוק. שמו גדר והאדמות שלנו בצד שלהם.
ועוד דבר על אדם. היה האחזות ליד רמאללה. ופרקו בגלל כל הדברים בחוץ על ישראל ואובמה, והעבירו אותם לפני חודש לאדם.

אולי גם ככה אם יבואו משני הכפרים האלה לעבוד לישראל אז יבטלו את כל הפועלים של השטחים.

השיטה שלהם, עם הגדר, אני אסביר לכן. ראיתן שלפעמים הם שמים רשת ולפעמים בטון. בטון אף אחד לא יכול להזיז, ורשת אפשר להזיז מתי שרוצים. ואני אומר שצריך להסתכל האם הכוונה שלהם לקחת את האדמות ואחרי זה ישנו את הרשת לבטון.
נניח ליד ענאתא זה בטון וליד חיזמא וג'בע זה רשת, כי עוד לא לקחו את כל האדמות. לקחו הרבה אבל לא הכל. האדמות של חיזמא זה בכיוון של יריחו.
אולי הם רוצים לקחת אותן ולחתוך לשניים. לעשות הפרדה. ככה אני חושב. למעלה שכם ורמאללה ולמטה חברון ובית לחם.

אני גם חושב שזו רק הכנה לקראת מה שיעשו לירושלמים. לא יודע בדיוק איך זה ייעשה אבל ככה חושב. בשביל לסלק אותם.

דואגים אצלנו. יש שמועות אבל לא יודעים כלום.

 
 
פורסם 31.7.2009
 
     

 

    את נביל אנחנו מכירות כמה שנים. בפעם הראשונה שפגשנו אותו, הוא ועוד קבוצה של ילדים היו מוכרים מסטיקים בצומת הגבעה הצרפתית הכבושה, ושוטרים ממשטרת ירושלים היו מתעללים בהם לעיתים קרובות. מכים אותם, וגוזלים את סחורתם הדלה, כדרך קבע...         
  פורסם 26.4.2009   המשך...  
 
 
 
 
 

  בזמן ההתקפה על עזה, הפגינו מדי יום שישי צעירים סמוך למחסום קלנדיה. הצבא ירה ואז הצעירים זרקו אבנים, ולהיפך.
כך היה אינספור פעמים גם בעבר.
הפעם ראינו שני חידושים:
האחד: חיילים יורים וזורקים על הילדים מעבר ומעל לחומה, בלי שהם רואים אותם ולאן הם מכוונים.
והחידוש השני: את שיטת ה"הקש בגג" שנוסתה בעזה, יישמו כאן, בקלנדיה, כלפי הילדים: הקש בילד. החיילים נהמו ברמקול אזהרות בעברית מצוחצחת, שככל הידוע לנו לא נלמדת בבתי הספר שבהם לומדים ילדי מחנה הפליטים קלנדיה, וכנראה בעצת עורכי הדין של הצבא, קיוו שאזהרה תאפשר להם לירות חופשי ואחר כך להימנע מהעמדה לדין על פשעי מלחמה.
זה מה שנאמר שם וככה זה נשמע:

כל הילדים להתפזר... אנחנו הולכים להפעיל אמצעים. כולם להתפזר ומהר. שים לב! אתה עם הג'ינס. אתה מתסיס פה את כל האנשים. אתה הולך להיפגע...

 
  פורסם 16.2.2009    
 
 
 
 
 

   זה היה יום אחרי שישראל הפציצה גם את המחסנים של אונרא. שעלו באש. ושרפה את הקמח והאוכל המיועד לחלוקה לפליטים.
קודם היא הפציצה את הבתים שקרסו על אנשים, ואת הרחובות, ואז את בתי הספר, ואת מקומות המקלט, והמיסגדים, ועכשיו את המזון. את הקמח. כדי שמי שיישארו בחיים, לא יוכלו לאכול.

היתה תפילה בצהריים, ורוב אנשי מחנה הפליטים קלנדיה היו במיסגד, והחליטו כולם שבפעם הבאה שמגיע לכל אחד מהם אוכל מאונרא, במקום לקחת אותו, לבקש שיתנו אותו לאנשים בעזה במקום להם.
אין לנו הרבה לתת מספר ס', אבל אנחנו יכולים לא לקחת.

ואנחנו חושבות, איך מי שיש להם כל כך מעט, ולרוב אין עבודה, ותלויים באוכל הזה, המעט ממילא, המגיע רק כל שלושה חודשים, ונמצאים תחת כיבוש והתעללות יומיומית, מוצאים אפשרות, גם כך, לתת למי שנרצחים בימים אלה על ידי חייליה של ישראל, יום אחרי יום, למי שנשארו בחיים, ואין להם אפילו את המעט הזה.

 
  פורסם 15.1.2009    
 
 
 
 
 

 באחד הימים האלה, בהם הכל קורה בעזה, טילפן אלינו פייצל שחי בכפר חיזמא וסיפר לנו בהתרגשות על נאורס, הבת של בן דודו, הילדה הקטנה והגיבורה.
נכנסתי לבית של המשפחה שלי, הוא מספר, ויש אצלם כמו מרפסת, וישבנו שם. וראינו למטה יותר מחמש עשרה, עשרים חייל, ויש גם ג'יפים בכפר, וחלק ברגל.
כבר כמה ימים, מתחילת הדבר שבעזה, הם כל יום בכפר. אבל באו הם פתאום לגינה אצלנו. והחיילים מרימים אלינו את הרובים, וחייל שאל את הבנדוד שלי אם ראה ילדים, והוא אמר לו מה אני שומר את הילדים. ואחרי זה הם צעקו עלינו להיכנס, ושאסור לנו לעמוד, ואני מתווכח איתו, שזה בית שלי ולאן אלך. אבל נכנסנו כולנו פנימה בסוף כי לא רצינו בעיות.
איפה שאנחנו גרים יש הר, שרואים את הכביש לכיוון אדם (ההתנחלות). כניראה ילדים שרפו גלגלים וזרקו, והם מחפשים, אני לא יודע. ואולי גם סתם ככה, או בגלל עזה מחפשים משהו לעשות לנו.

הבית של דוד שלי, צמוד אלינו, ואחרי חמש דקות, שמענו משם צעקות, וילדים בוכים. ורצינו ללכת לשם אבל לא נתנו לנו לצאת אליהם. ועברו איזה עשרים דקות, ואני שומע אותם צועקים, ואנחנו דואגים. אז ניסיתי שוב פעם ללכת לשם, כי אף אחד שם לא מדבר עברית, ודוד שלי בן שבעים וחמש ואשתו בת יותר משישים שנה ויש לה הרבה מחלות. אבל לא רצו לתת לי להיכנס. אז אמרתי לחיילים, זה הבית שלי, איך לא תיתן לי להיכנס, והחייל אמר לי תרים תחולצה ותרים תידים והרמתי. אבל אמר לי אתה לא יכול להיכנס. אז אמרתי לו שיש שמה אישה במחלת לב וסוכר וכמעט לא רואה, והבן שלה נכה שלא רואה, ובסוף נתן לי להיכנס.
ניכנסתי לבית שם ורואה את המשפחה. והם אומרים לי שרוצים לקחת את מוסא. שזה ילד בן שמונה עשרה, שנה ראשונה באבו דיס. ובוכים כולם.
ומוסא כבר לקחו אותו והוא בין החיילים, ליד הפתח.

ואז פתאום, נאורס, ילדה בת שש או שבע, והיא אוהבת את אח שלה ולא מוכנה שיקחו את אח שלה, והולכת ככה הקטנה הזו נאורס לחיילים ופותחת את כל הכפתורים של החולצה, ואומרת תהרוג אותי ולא תיקח את האח שלי, תירה עלי ואל תיקח את מוסא.
והחייל צועק עליה שתיכנס.
והחיילים צועקים עלינו קחו את הילדה.
אז הכנסתי את הילדה, אבל מייד היא יוצאת. ובוכה. תן לי לחבק אותו אבל אל תיקח אותו.
ואני מנסה להרגיע את החייל, שזו ילדה, כי דאגתי שלא יעשה לה משהו. ואמרתי לו: נניח אם זו הילדה שלך וקורה לך משהו, האם היא תיתן לך ללכת? ואומר לי, כן, היא תיתן.
אבל בכל זאת הפסיק לצעוק, ואמר שהוא לא רוצה שהילדה תרגיש משהו נפשי רע. והתנצל.
אבל יש חייל אחר, שפתאום רוצה להרים את היד שלו על הילדה, והרים את היד, ואני תפסתי לו את היד ואמרתי לו יש פה חמש מאות איש, ואף אחד מכם לא יצא מפה וצעקתי.
ואמר לי, מה אתה אומר לי?
אז אמרתי לו, אני אעשה שיכתבו עליך בעיתון אם תרים את היד.
אמרתי לו תן את השם שלך.
והחייל בסוף אמר אז תכניס אותה.
תכניסו את הילדים שלא ירגישו משהו רע.
ואמרתי לו, אתה באת עם הנשק שלך והציוד הזה פה על כולם, ואומר לי שאתה לא רוצה שהילדים ירגישו רע? זה צחוק? אתה צוחק עלי?

ואני הייתי גם דואג לדודה שלי, שהיא חולה, כי הנכד הזה הוא הראשון שלה ואוהבת אותו. ופחדתי שלא תקבל התקפת לב כמו אם סעיד, כשלקחו את הבן שלה.

ואחר כך אמר לי החייל בוא דקה. שאני אתרגם. ושואל את מוסא למה אתה בבית, למה אתה מסתכל מהחלון. ואמר לו אני בבית שלי, שמעתי רעש והסתכלתי. אמר לו למה אתה מסתכל לכיוון ההר. אמר לו, אני שומע רעש, אני מסתכל. אמר למוסא איפה היית כל היום. אמר לו באוניברסיטה באבו דיס. אמר לו אתה לא עלית על ההר. אומר, לא לא עליתי לשום מקום.
אז הוא תופס את הידיים של מוסא ומריח את הידיים שלו. ובודק אם יש לו כוויות.
ומוסא אומר לחייל ואני מתרגם, זה הבית שלי, מפה עד הגדר, ואם אני יושב בגינה זה בכוונה, כי זה הבית. ואמרתי לחייל שהגבול שלהם זה ההר. שזה הבית שלהם. ולא בעיה שלהם אם מישהו עושה משהו.
ואז החייל סילק אותי ולא נתן לי להישאר.

ואחר כך חייל אחד היה מדבר עם אבא של הילד שהוא מורה לערבית, ודיברו באנגלית. ולא הבנתי הכל. ואז שמעתי שהחייל אומר לאבא של מוסא, בסדר, והם מתקשרים ללא יודע מי, ואחרי עשר דקות אומרים: אנחנו לא לוקחים אותו בגלל נאורס. כי לא רוצים לעשות לא טוב לילדה.
וזהו, השאירו אותו והלכו.

וכשמוסא נכנס בחזרה מהחיילים נאורס רצה אליו ויושבת אצלו ומחבקת אותו, את האח הגדול שלה, והיא הקטנה, שלא יקחו אותו ממנה שוב.

הדוד שלי, האבא של מוסא, משוכנע שזה בגלל נאורס שלא לקחו אותו. וכולם אומרים איזו ילדה זו. ואני לא בטוח שבגלל זה לא לקחו אותו. לא היה להם כלום עליו אני חושב, אולי רק כי ראו אותם שהם צעירים במרפסת, ואם היה להם משהו על מוסא כלום לא היה עוזר.
אבל איזו ילדה זו. ואיזה כוח היה לה. וכמה אוהבת את האח שלה.
נאורס זה יונה. לא, זה שחף.
כזו עם כנפיים.

מדוע אתה חושב שנאורס פתחה את כפתורי החולצה שלה ואמרה להם תירו בי, על מה היא חשבה, אנחנו שואלות אותו.
כולנו במשפחה כל הזמן חושבים על זה, הוא אומר, ומדברים על זה.
אני חושב שזה כי הילדים לומדים, ולא רק בגלל מה שרואים מעזה אלא בכלל, מהכל, מהמחסום, וממה שעושים בחיזמא, שחיילים הורגים אנשים שלא עשו כלום. ושעושים רע לאנשים שלא עשו כלום.
אז במוח של הילדה זה לא בשביל סיבה שבאים למוסא, אלא זה בשביל להרוג. בשביל הדם. אז אם תיתן את הדם, היא חושבת, את מנת הדם, הוא יינצל, אולי ככה היא חושבת.
וזה נורא.


מדוע אתה חושב שנאורס פתחה את כפתורי החולצה שלה ואמרה להם תירו בי. על מה היא חשבה, אנחנו שואלות אותו. כולנו כל הזמן חושבים על זה הוא אומר. אני חושב שזה כי הילדים לומדים ולא רק בגלל מה שרואים מעזה אלא בכלל, מהכל, מהמחסום, וממה שעושים בחיזמא, שחיילים הורגים אנשים שלא עשו כלום. שעושים רע לאנשים שלא עשו כלום. אז במוח של הילדה זה לא בשביל סיבה שבאים למוסא אלא זה בשביל הדם. אז אם תיתן את הדם, היא חושבת, את מנת הדם, הוא יינצל.
וזה נורא.

 

 
  פורסם 15.1.2009    
 
 
 
 
 

   אבו עומר התקשר ונשמע נרגש ואמר, לפני יומיים התקשרתי, לא ענית, שקרה משהו בקלנדיה, זה היה לפני שבוע, התחלת השבוע שעבר, יש ילד בן 15, בדיוק 15, בגיל של הבן שלי, היה ליד המחסום, איפה שהכיכר. אני לא יודע את הסיפור בדיוק, אבל עבר אחד יהודי ונתן לו כדור בבטן. לפני חמישה ימים בדיוק, לא יודע בדיוק איך קרה, כל אחד מדבר סיפור אחר.
עבר מישהו, כמו בחברון, אני לא יודע אם זרקו עליו אבנים, אף אחד לא יודע מה הסיפור, אבל מקרוב נתן לו כדור מהגב, ונכנס לבטן, בתוך הגוף שלו, קשה, ועכשיו הוא בטיפול נמרץ. הוא חי יעני, וכל פעם נותנים לו שלא יקום, מרדימים אותו, ועשו לו ניתוח, וקראו במסגד שרוצים דם, תשע עשרה מנות דם, O נגטיב, זה לא כל אחד יש לו כזה.
כל אחד מדבר דיבור אחר. אומרים לא היה זריקת אבנים, ולא היה בעיות. אבל משהו קרה, אומרים, אולי רצה לגנוב אוטו, אבל אולי גם כלום. את האמת אף אחד עדיין לא יודע.
הם שכנים שלי בדיוק. יש להם רק הילד הזה ושתי בנות. הוא הגדול. הוא והבן שלי אותו הגיל. הבן שלי מסכן, אומר, זה חבר שלי.
זה איפה שהכיכר, שם בדיוק. אולי רצה לעבור את הכביש.
וירה בו בגב ונכנס כמו מה שקרה לתאמר. מהגב. כולם אומרים כמו תאמר. מוסא זאייד קוראים לו. זה חבר של הבן שלי.
זה ילד. מה עשה.
לא יודע מה עשה הילד שככה מגיע לו.

 
  פורסם 21.12.2008    
 
 
 
       
 
 

  רציתי לספר לך, אם סעיד שהרגו אותה, מספר אבו עומר, הבן שלה יצא.
זה בנאדם נחמד. לא הולך עם אלה של האינתיפאדה. זה בנאדם בשקט, מתחתן חדש.
אז באו ולקחו אותו. מה שקרה שבאו לקחת את הבנאדם הזה והאמא שלו הלכה (מתה), כי לקחו אותו, כי תפסה אותו שלא יילך.
ובסוף יצא הבן (מהכלא), לא רוצים אותו, אין לו כלום בשבילם, לא מאשימים אותו בכלום...
משותף (משתף פעולה) אמר לכם, ואתם באים בלי עיניים, ועושים אחד שתים שלוש, ובסוף אמא שלו הלכה. ועכשיו הוא יצא.
אם היה לו בבית שלו נשק, ואם רצה לעשות פיגוע, ואם רצה להרוג, ובאו ולקחו וקרה מה שקרה, אז קרה.
אבל באים לבית, ולוקחים בנאדם, והוא נקי, ורק משותף אמר ככה וככה, ועשיתם, ועכשיו אמא שלו מתה, ועכשיו הוא גם יצא.
זה סיפור כמו סרט.
אשם זה הקפטן האחראי, איימן.
חזין, עצוב.
תהיה חזק אמרתי לו.
מסכן. מסכן הבנאדם הזה.

 
  פורסם 21.12.2008    
 
 
 
 
 

  וקרה עוד דבר מהמתנחלים, אצלנו בקלנדיה, ביום ראשון בבוקר, חמש חמש וחצי, אז יש בנאדם שעובד בעטרות, ככה בן 42 או 45 לא יודע בדיוק, אב של חמישה ילדים, ועובד בעוגות. יש שם מקום שעושים עוגות. ויש לו עבודה שם. היה חושך, כי זה בבוקר בבוקר, והיה בדרך לעבודה שלו בעטרות, ובא לו אוטו של מתנחלים ודקרו אותו סכין בבטן... יש שם מחסום, אומרים היה על יד המחסום של חיילים...
ובאו אמבולנסים של מגן דוד אדום, אבל בגלל שהוא שטחים לא לקחו אותו, ואז התקשרו לסהר האדום, ואושפז בבית חולים ברמאללה. ועכשיו חי.
זה היו ארבעה מתנחלים. יצאו מהאוטו, וסכין בבטן שלו.
והם ברחו. לא יודע על החיילים, אבל היה לבד, אולי זה החיילים שהביאו את האמבולנס.
וכל האנשים, כל הפועלים שעובדים שם, כל אחד אומר לשני תיזהר, מהמתנחלים, בכל מקום, בנאבלוס, כולם בפחד... אבל הוא בסדר, יצא מבית חולים, יהיה בסדר. זה מן אללה יצא בסדר. מן אללה.
 

 
  פורסם 21.12.2008    
 
 
 
       
 
 

  שאלתי את הית'אם אם שמע על זה שדקרו אותו בעטרות. אמר שכן. ששמע. בטח שמע. אבל שזה לא רק בדבר המקומי, לא רק בקלנדיה, שככה עושים... שככה נופלים בין החיילים והמתנחלים.
הנה הייתי עובד בשוק מחנה יהודה, שנת 1999, אצל מישהו שקוראים לו אהרון, שמביא ירקות ופירות לשוק ואני עובד אצלו. ויום אחד יש יהודים דתיים רדפו אחרי, ורצו לדקור אותי. ובעל הבית שלי, אהרון, ראה אותי מרחוק, שאני בורח, שיש להם סכינים יפניים, רודפים אחרי שלושה ארבעה, אז אהרון הוציא את האקדח שלו והתחיל לירות באוויר ועצר אותם.
את מבינה, החיים שלי בין הידיים שלו, הציל אותי.
יש שם בשוק חיילים ממשמר הגבול, תמיד הם שם, שניים הולכים ביחד, אז הם באו מהמקרה, שמעו ובאו, ואהרון אמר להם, רוצים להרוג את הפועל שלי, אמר להם שזה הדתיים האלה.
ולא עשו להם שום דבר. לקחו את הסכינים מהם ואמרו להם ללכת.
ואהרון עשה בלגן על זה שהם נתנו להם ללכת בלי שום דבר, ואמר אני מתקשר לקצין שלהם שידבר איתם.
ואני אמרתי לו עזוב. אני אחזור לבית שלי ויתפסו אותי. לא בגלל הפחד אני אומר. מה אם יחכו לי, בשביל מה, אין חוק מהם, ואם ירצח אותי ישימו אותו משוגע. יגידו שיש לו תקלה בראש. זה כשזה יהודי, אני לא גזעני איה, ואמרתי לו עזוב, שלא יעשה כלום.
זה סיפור אמיתי מה שאני מספר לך.

 
  פורסם 21.12.2008    
 
 
 
       
 
 

   הית'אם מספר: רציתי להגיד לך משהו, אם שווה לך לרשום אותו. מהצד שלי הוא שווה. מכירה את הילדים שאמרתי לך, שעמדו בלילה בכביש, שבאו לבית שלהם חיילים ואמרו לכולם שירדו למטה, בבגדים של השינה, ששברו להם בבית, וזרקו הכל, ולקחו את דוד שלהם, מהעיניים שלהם, ביניהם ילד בן שש שנים, בן של בנדוד שלי.
אז הסיפור הוא שהיה קצת בלגן אצלנו עם שתי משפחות. רבו. אז אנשים התקשרו לכוחות הפלסטינים שיבואו ושיפתרו.
אז הילד היה חוזר מבית הספר. וראה את הכוחות הפלסטינים, וזרק המזוודה שלו של בית הספר ומרים אבנים וזורק אבנים על חיילים. ונפצע חייל, והחייל התחיל צועק בשביל שרצה להכות את הילד.
אז מה הבעייה? את חייבת לרשום את זה. בן שש. כיתה אלף. הרשות הפלסטינית לובשים אותו הדבר כמו חיילים. הילד הזה ראה מה קרה בלילה, מה עשו החיילים, ואיך באו ולקחו את דוד שלו ומה עשו, ובראש שלו שזה זה עשה לו את הבלגן בלילה, שהרשות זה החיילים של ישראל.
צריך לדעת את הסיפור הזה. יש בזה משהו מפחיד ומשהו מצחיק. מצחיק שזה שהוא חייל ערבי, והמפחיד שהילד הקטן לא יודע להפריד בין חייל שבא לו לבין חייל ערבי. זה מזעזע.
אני בדיוק הייתי עומד ומביט וירדתי אליו, לחייל ירד דם, והילד ברח, ואמרתי לחייל ככה וככה. הבין, בטח. והפסיק לכעוס. כי התברר לו המצב. שמו לו פלסטר וגמרנו את הסיפור.
ואז ירדתי לילד, מחפש אותו, ואמרתי לו שלא כל החיילים לא טובים. ניסיתי להוציא אותו מההרגשה הקשה, וניסיתי לשכנע אותו שלא כל החיילים אותו הדבר. אתמול זה קרה הסיפור.

דבר קטן הסיפור הזה, אבל זה סיפור גדול. כי הילד הקטן בגיל הזה ככה לומד. מה שקורה סביבו. ועושה לו בִּפנים צורה, ויחפור בראש שלו, ובשכל שלו... הצלחתי להרגיע את הילד כי אני מכיר אותו. אני דוד שלו. והוא עושה לי כבוד. כי לא נתתי לחייל שירביץ לו. כי אני יודע שצריך לרדת לגובה שלו, לא, לא לגובה שלו, לגיל שלו.
אנשים לא שמים לב לדברים כאלה. איך הילד בונה צורה בלב שלו ואיך הם עושים שיהיה לו ככה, במחשבה. זה מזעזע אותי, איה.
ורציתי להגיד לאיה ששווה לרשום, על מה שעושים לילדים.
הוא יהיה בסדר אני מקווה, כי הרגעתי אותו, כי אמרתי לו שלא כולם אותו דבר.
 

 
  פורסם 21.12.2008    
 
 
 
       




 

 

  "יש שאומרים שהיא מתה מהסוכר שלה שעלה, או מלחץ דם, ושהיתה לה התקפת לב, ושזה כי יצא לה קצף לבן מהפה.
אני אומר לך שהיא מתה כי התפוצץ לה הלב.
לקחו את הבן שלה, והתפוצץ לה הלב.

בלילה הזה, ה 26 בנובמבר 2008, הם באו למחנה הפליטים קלנדיה עם רשימה, בשקט, בלי ששמנו לב, יותר ממאתיים חיילים, על הגגות, ובכבישים.

וגם לבית שלהם באו. יש להם שתי קומות. בקומה למעלה גר אחד הבנים, גדול, ובקומה למטה אם סעיד שהיא בת 49 אני חושב, ובעלה והילדים הקטנים. הכי קטנים שלה זה ילד בן 15 וילדה בת 14. חמישה ילדים אני חושב. בת וארבעה בנים. נוואף הבן שלה בדיוק יצא מבית סוהר אחרי שלוש שנים. הבעל שלה עובד שומר בבניין, איש טוב. כשזה קרה הוא לא היה בבית. כי היה עובד.
אחר כך, כשבאו לספר לו, הוא לא הצליח לעמוד על הרגליים.

החיילים הגיעו לבית שלהם ועשו כמו שהם עושים, מפחידים, ודופקים על הדלת חזק, ופתחו להם את הדלת והם נכנסו לבית ואמרו שכולם יביאו תעודות זהות, ולקחו מכולם את תעודות הזהות, וראו שמחמד לא שם, ואמרו איפה מחמד.
ואמרו בני המשפחה שהוא לא גר שם. שהוא מתחתן חדש. לא גר בבית של אבא שלו. שהוא גר בסמירמיס. אז תפסו ביד שלהם את האח הגדול, ואמרו לו לך תביא את אח שלך. אמרו אנחנו מחכים ולא זזים עד שהוא בא. אם לא תביא אותו אנחנו לוקחים את אבא שלך ואת האחים. ולאם סעיד אמרו שבאו רק לדבר איתו. לשאול אותו שאלות. שלא לוקחים אותו.
אז האח המסכן הלך להביא אותו, גם בגלל האיום למשפחה, וגם כי אמרו שזה רק בשביל לדבר, והלך ובאו באוטו לבית של האבא, למטה.

ואז אמר לו החייל: אתה מחמד, תביא תעודת זהות, והביא אותה, וראה שזה מחמד, ובלי שאלות ובלי שום דבר הם תפסו אותו מהגב ושמו אזיקים ושמו משהו על העיניים שלו ובאו לקחת אותו, והאמא השתגעה וצעקה ותפסה את הבן שלה שלא יקחו אותו. והחייל דחף אותה, והיא דחפה את החייל ותפסה עוד פעם את הבן שלה ונהיה בלגן ולקחו אותו, והיא נפלה, והיתה לה התקפת לב על המקום.
והבן שלה לא מבין כלום. לא רואה. שומע צעקות וקולות. והעיניים שלו קשורות חזק ולא יודע.
ובמהירות לוקחים אותו ושמים אותו בג'יפ. ועוד שני ג'יפים, אחד מקדימה ואחד מאחורה, וככה לקחו אותו. ולא ידע שאמא שלו מתה.

אחר כך הרופא בדק אותה ואמר שיקחו אותה מהר לבית חולים, ואחר כך לקחו אותה לבית חולים אבל לא היתה לה כבר נשמה.
היא מתה.
התפוצץ לה הלב והיא מתה."

 
  פורסם 11.12.2008    
 
 
 
 
 

  ביום שישי ה 8 באוגוסט,  בשעה 10 בבוקר, עלו תושבי הכפר נבי סמואל (נבי צמויל) ונעמדו מול כפרם המחוק,  אותו הרסו בשנת 1971, ומחו. על כך שהם חיים בבית כלא. מנועים מכל צד. מבודדים, איש לא יכול לבוא לבקר אותם. על כך שלא מרשים להם לבנות, וגוזלים את אדמתם, טפח אחרי טפח באמצעי מירמה, שאין עבודה, והורסים את הבתים, ושרוצים לסלק אותם משם.
לאט לאט הגיעו אנשי הכפר, עם שלטים כמו: לא לרעב כן לאוכל ושתיה, כן ללכת ולבוא, לא למחסומים, כן לחיות ולא למוות, כן לבנייה ולגור, די עם ההריסה, די לשנאה כן לאהבה.
עמדו בצד, לא נשמעה שום קריאה, רק עמידה דוממת עצורה עם השלטים.
הגיעו גם כמה ישראלים כדי למחות איתם. מייד הופיעו חיילים ושוטרים, לפקח. שוטר צילם את המפגינים למען יראו וייראו, כמה אנשים-יהודים קיללו וקראו קריאות גזעניות, והסתודדו עם החיילים. כך עמדו עד התפילה של שתים עשרה וחצי, וכולנו התפזרנו.
סביר שתהינה עוד מחאות. קשה להאמין שתושבי המקום הקטן הזה, שאין אליו שלט, יצליחו לעמוד מול כוח הנישול והכיבוש וגזלת האדמות למען מתנחלי הסביבה. כתם פלסטיני. כתם מיותר.
 

 
  פורסם 9.8.2008    צילומים  
 
 
 

  שאלנו אנשים ואמרו לנו שהם חושבים שעדיין אסור לפלסטינים תושבי השטחים להתרחץ בים המלח, מקום הבילוי הכמעט אחרון שנותר לתושבי הגדה המערבית הכבושה.
לפני שנה היינו. ראינו שאסור. ראינו איך החיילים מכים.
הגענו לשם ביום שישי העשרים וחמישה ביולי בשעה עשר. שהינו איזה זמן, וראינו מה שגם ידענו מראש שקורה. מכוניות עם הורים וילדים בדרכם לים, אם הם פלסטינים נשלחים לאחור, אם יהודים עוברים ללא הפרעה.
פלסטינים תושבי ישראל נעצרים, מתבקשים להראות תעודה, ועוברים לרוב. גם להם לא קל. הם לא בגזע הנכון.
פגשנו בחור אחד שאנחנו מכירות משכם, שניסה לנסוע לים וסילקו אותו. סיפר שהחיילים אומרים שיש סגר. שידע שאסור, אבל ניסה. כל כך הרבה זמן מאז התרחץ בים, אמר.
שהינו ככה איזה זמן, צילמנו ונעצבנו ועזבנו.
בדרך חזרה טלפנו למוקד של המינהל האזרחי ושאלנו אותם, בקולנו היהודי, האם נכון מה שאנחנו רואות, שפלסטינים לא רשאים להתרחץ בים המלח.
כן, זו תופעה ידועה אמר לנו החייל בנכונות חביבה. זה מדרג מדיני כל זה. זה ייצוג מדיני כל הפיתרון הזה. פשוט לא נותנים לפלסטינים לרדת לים. זה נכון, אבל בסוף זה יפתר.
אבל מה זה לדעתך, מה זה בעיניך, מה אתה יודע באמת, התעקשנו, גם כן בחביבות.
זה הכל בסדר, פשוט לא רוצים מגע בין ישראלים שיורדים להתרחץ לבין פלסטינים שיורדים להתרחץ, אמר.
אל תדאגו.

 
  פורסם 26.7.2008    
 
 
 

ביום ראשון השביעי ביולי, חיילים ממחסום קלנדיה עברו בג'יפים שלהם ליד רוכלים קשי יום המוכרים קפה או ירקות לצד הדרך בין קלנדיה לא-ראם, ואיימו עליהם שיהרסו להם את הבסטות אם לא יפנו אותם תוך שעה. כלפי ת' הם טענו שהדרך היא בשטח C ושהאדמה לא שלו. למרות שהיא שלו. לאחרים אמרו שזה מפריע, למרות שזה לא, ולאחרים לא אמרו כלום, רק איימו עליהם.
זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה. חיילים באים בג'יפים, מאיימים, הורסים, לעיתים גונבים את המאזניים ששוויים מגיע עד לשש מאות שקלים, מבלי שנתנו כל נייר רשמי כמובן.
לעיתים הם אומרים לרוכלים שאם הם רוצים לקבל חזרה את המאזניים, שיבואו למחסום. הרוכלים לא מעזים ללכת כי חוששים שאם יגיעו, ילחצו עליהם לשתף פעולה, או יעצרו אותם ויפתחו להם תיק. הם גם לא מאמינים שיקבלו את מה שהוחרם חזרה.
לפני חודשיים הגיעו מהשב"כ וצילמו את הבסטה של ת' ולקחו את המאזניים. בוא ל'בית אל' אמרו לרוכל, נדבר שם, והוא כמובן לא הלך. כי ידע מה הכוונה.
ביום שני בבוקר הגיעו נציגי עיריית ירושליים באוטו גדול ואיתם חיילים מהמת"ק כדי לצוד את הרוכלים. לחלק גנבו את העגלות והעמיסו על מכונית העירייה. לחלק גנבו את המשקלים. לחלק את הקופות. על השאר איימו, וכולם נטלו את שאריות הסחורה, וברחו.
איך אנשים יחיו, אומר ש' בעל עגלה שהספיק לברוח. מה הם מפריעים להם אני לא מבין. אנחנו לא מפריעים, רק רוצים לאכול.

 
פורסם 8.7.2008
 
 
 

א' בן התשע עשרה, ממחנה הפליטים קלנדיה, שהוא וכל משפחתו מנועים בכניסה לישראל, היה בדרכו לטיפול רפואי בירדן. טיפול שהוא מנוע מלקבל בישראל, ושלא קיים בגדה. הוא נעצר בגשר אלנבי ונאסרה עליו היציאה לירדן. והתבקש לחכות. וחיכה. ואחרי איזה זמן זומן לחדרו של נציג השב"כ, מי שמכונה הקפטן. ונאמר לו כמו לרבים אחרים, שאם הוא רוצה להגיע לירדן לטפל בלחץ הדם המסוכן והמדאיג שלו, הוא יכול, ולא רק בירדן אלא אפילו בהדסה עין כרם בירושלים, למרות שכאמור הוא מנוע בכניסה לישראל. כל זה בתנאי שיעשה משהו כזה או אחר עבור הקפטן. כלומר שישתף פעולה. שיבגוד. א' אמר לא. ונשלח חזרה הביתה. אם אתה לא מסכים, נאמר לו, לא תצא לטיפול, ואכן לא יצא. מצבו בינתיים יציב.

 
פורסם 8.7.2008
 
 
 

ה' בן השישים וחמש, החי בירדן, מבקש מזה זמן רב לבקר את א' אחותו בת השבעים וארבע, החיה בכפר קטן בגדה המערבית הכבושה, וחולה במחלה קשה וחשוכת מרפא. אחותו מתגעגעת אליו מאוד, מספרת ביתה פ'. הוא אחיה היחיד ולא ראתה אותו שנים רבות.
מסרבים לתת לו לעבור בגשר אלנבי, גם לא בתור תייר, כי הוא נחשב פליט וככזה נמצא לטענת כוחות הכיבוש ב"קבוצת סיכון", כי אולי ירצה ליישם את זכות השיבה.

 

פורסם 8.7.2008

 
© www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com