|
היא סיפרה והנהנו והלב
רעד, ואפילו זה היה מעמדת הפריבילגיות שלא מאפשרות אמפתיה מלאה למצב שאין
לנו נגישות ושייכות אליו למרות דעותינו. כי איננו יכולות לבחור להיות
מדוכאות, כי בחירה ודיכוי הם סתירה.
ועוד אמרה, וסיפרה, ולא ביקשה דבר, ולא הצענו, ושמענו, ועבר זמן, והדמעות
ירדו לה על הלחיים, ובסוף אמרה תודה.
והזמן עצר. והשמים. ושוב אמרה תודה.
וכשאמרה תודה הלב שלי נחמץ. ורציתי לצעוק אליה אל תאמרי לנו תודה. דבר לא
עשינו למענך.
דבר הרי לא השתנה בגורלך. מי יודע אם תגיעי לביתך. והרי אפילו לא תפסנו
בקרסולי הבחורים האלה עם ציציות רוביהם וגינדור האדנות הבוטה שלהם,
הטווסית, ואלימותם המובנית, ולו גם לשווא. ולא נשכבנו בינך ובינם. ולא
איימנו עליהם. ולא עשינו דבר.
ושוב אמרה תודה.
והלכה.
ואחרי שהלכה אני בכיתי. עלי. לא עליה.
ולקח לי זמן ואז הבנתי. את התודה שלה ואת דברי פרימו לוי. ומה שלמדתי בזמן
שגרתי אצל סבתא שלי הגוססת.
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
כמעט כל שרידי הפליטה זוכרים בדבריהם,
בעל פה ובכתב, (כותב פרימו לוי בספרו "השוקעים והניצולים"), חלום חוזר
ונשנה שחלמו בלילות בשבי, משתנה בפרטיו אבל אחד במהותו: הנה הם שבים הביתה;
בלהיטות ובהקלה הם מספרים את קורות יסוריהם באוזניו של אדם יקר ואין
מאמינים להם; אדרבא אפילו לא מקשיבים להם. בגירסה האופיינית ביותר
(והקיצונית באכזריותה), פונה בן השיח והולך לדרכו בדממה.
סיוט אחר וקבוע וחוזר על עצמו היה חלום של אכילה (הוא מספר בשיחות וראיונות
1987-1963). אתה חולם שאתה שם דבר מה בפה, ואז המאכל נעלם.
בעצם, כותב פרימו לוי, החלום מצנזר את עצמו. הרצון לאכול לא בא על סיפוקו,
והרצון לספר לא בא על סיפוקו... |
|
|
|
|
|
|
|
|
לחם והכלה. זה היה החלום והסיוט כאחד של
מי שהיו בתופת של השואה. לשכך את הרעב ושיאמינו להם. ובור הרעב לעולם לא
מתמלא. והאפשרות לדבר ולהישמע ולהיראות גם היא לא מתממשת.
כשסבתא שלי גססה אני זוכרת את רוב סובביה המתחשבים, למול מחלתה המכרסמת,
אומרים בנסיונם להקל, כמה טוב את נראית. ואין לך כלום. וכמה השתפרת והכל
יהיה בסדר. ואת הבדידות הנוראה שהיא הותכה אלייה בתוך הצורך שלהם למחוק את
קיום המחלה. אלא שאי אפשר. היא שם. כוססת וחופרת בחייה ובנפשה. וחוסר
המוכנות לתת לה שם, לא לקחה אותה ממנה אלא השאירה אותה עימה לגמרי לבד.
כי סבתא שלי למרות מחלתה הנוראה והסופנית ונעדרת הסיכוי להחלמה, בדיעבד אני
חושבת, היתה צריכה שנקשיב לה ולא נכחיש מה שיש לה. שמחלתה הנוראה נעדרת
התקווה תקבל את רשות האמירה, והקיום, והמקום, והשם, וההכלה, למרות שאיננו
יכולים לעשות דבר כדי לעצור אותה או למנוע אותה. ולא את זה ביקשה. רק שנכיר
בזה. ששם היא. בוערת בפחד הסוף הזה האורב והעז. בממשות שיניו החותכות בה,
ובזמנה, ובחייה. ושזה נורא מה שהיא עוברת.
רצתה להיות נראית במה שהיא נמצאת בו באשר הוא. רצתה שנשמע. ושלא נשאיר אותה
כל כך לבד. ללא קול.
אחד האמצעים האלימים שבהם האומה היהודית הקולוניאלית המתהווה, כוננה ארץ על
חשבון בני עם הארץ הפלסטינים, היה התכחשות לעצם קיומם. כמו לא היו כאן
ואינם כאן ולכן לא נלקח מהם דבר, ולכן הם לא נוצלו וגורשו ונטבחו. כי לא
היו. מי שלא היה, לא נעשה לו דבר. ולא נלקח ממנו דבר.
המילים שהיו לקלישאה, של עם ללא ארץ שהגיעו לארץ ללא עם, הם ביטוי מדויק של
אחד האופנים העיקריים בו נכבש חבל הארץ הזה.
קודם מחקו את קיומם של בני הארץ הפלסטינים מהדיבור והשיח והשפה. המהגרים
היהודים הראשונים שמעו מאלה שקדמו להם שאין כאן איש. שהארץ שוממה. וחרבה.
לכן הם הפריחו שממה. כי בשממה אין טרסות חקלאיות נבונות, וכפרים שוקקים,
ואנשים היושבים על האדמה ומעבדים אותה מאות שנים.
ואחר כך היא לא כללה אותם בספרי ההסטוריה שכתבו ובראו לתאר את תולדות העם
היהודי והמקום הריק אליו הגיעו.
ומה שההעדר מהשיח ומהשפה לא הרס, הרסו הדחפורים, מהרגע שהיה אפשר. קודם ב
1948 ואחר כך ב 1967 וב 1971 כמו במקרה של הכפר נבי סמואל. ואת מה שלא
הספיקו להרוס הם ממשיכים להרוס עד היום. את הקיים ואת החרב. ואת האתר
הצלבני מלפני מאות בשנים מותר וחשוב לזכור ולציין ולתת לו הסטוריה וקונטקסט
וזהות, ואילו את הכפרים הפלסטינים (שבכותלי הקו הירוק) שהרסו היהודים,
ותושביהם גורשו או נטבחו, והריסותיהם עדיין שם, אסור לציין את שמם, כי אסור
להודות שהם היו. לכן אין להם שם. או איזכור. והתהליך הזה ממשיך ומתרחש.
בגדה המערבית הכבושה על כבישים ל"עם הנבחר" בלבד, יש פניות והפניות
לקולוניות היהודיות הלא חוקיות לסוגיהן עם שמן, ומעבר פתוח וסלול אליהן,
אבל אין שלטים עם שמות הכפרים הפלסטינים. ולאחרונה לא רק שאין להם שם, אין
אליהם גישה.
וב'הארץ', העיתון היהודי הכי 'ליברלי' שיש, הפלסטינים מכונים פלשתינים או
פלשתינאים, אחרת במתכוון מהתעתיק הנכון שהם מזהים עצמם בו, רחוק מזהותם
הפלסטינית, זרים ופולשים כמיתוס הפלישתים מקדמת דנן.
בכל משטר טוטליטרי משתיקים קול של שונות והתנגדות. אך המעשה שעשה העם
היהודי נגד העם הפלסטיני שונה ונורא ממנו. זו איננה השתקה כי אם ביטול
רישום קיומו. כי הרי אי אפשר לגרש את מי שאיננו, או להשתיק קול למי שאין לו
קול. כי אין לו שם. כי הוא לא קיים. כך גם אין אשמה או אחריות או עדות.
גם מי שמדבר ומשתיקים אותו, סובל מדיכוי. מי שאומר דבר מה, ואומרים שהוא
משקר, או אוסרים אותו על דבריו. אבל לפחות יש לו קול מושתק. קול שנוא. קול
מדוכא. אבל קיים. מוכל גם אם לא בכבוד. אבל מהעם הפלסטיני נלקחה אפילו
האפשרות הזו. כי קיומם פשוט איננו. לכן סבלם לא קיים והפשע כלפיהם לא קיים.
כי אין להם קול.
אנחנו לא יכולנו לשנות דבר בגורלה של האישה שאינני יודעת מה שמה מא-ראם.
כוחות ההיסטוריה גדולים מדי. החיילים גזעניים מדי, שמחי ציות ואדנות מדי.
חינוכם עמוק מדי. אהבת המלחמה והכוח שלהם גדולה מדי. והמדיניות השולחת אותם
נחושה מדי, ומתוחכמת מדי, ונטולת עכבות מדי.
וגם לא על זה היא אמרה תודה. או אפילו לא כי היה לנו איכפת. או כי היא
מגיעה מתרבות של נימוס והסברת פנים. אני חושבת שהיא אמרה תודה כי היא ראתה
בפנינו, שראינו. ראינו אותה, ולא התזנו אותה החוצה.
כי לא הכחשנו ולא מיתנו ואמרנו בהקשבתנו כן, זה אופל ורשע. את צודקת. אנחנו
שומעות. ושהבחורים האלה עם הרובים והכוח פושעים נגדה, ושגורלה מר ונורא ולא
הוגן וצודק, וכי המחסום מרושע, ואפל, ומתעלל. ושאין למה שנעשה כלפיה שום
סיבה או תירוץ או הצדקה. ושזה מזעזע. ושאין לדעת מה יקרה. כי ישראל לא רוצה
שלום. ושזה לא על ביטחון כל הענישה הקולקטיבית המתעללת הזו (אלא כקלישאה
עימה נמכר מעשה הדיכוי לציבור הישראלי).
אלא זה על גזלה ושליטה ודיכוי.
כי נתנו לכאבה זכות וצדק ולגיטימציה ורשות ומקום וצליל וכבוד. כי אמרנו
במבטנו, כן, ונכון.
כי לא הקלנו ולא הסטנו מבט ולא הכחשנו ולא ניחמנו ולא המעטנו ולא תרצנו.
הכלנו. ידענו. ראינו. ונתנו לזה שם. כי נתנו לסבלה קול. זה כל מה שעשינו.
ובמסגרת הזו, זה היה הדבר היחיד שהיה לנו לתת לה. ולעשות למענה; לתת לגורלה
וסיבלה ואי הצדק שנעשה לה מקום ושם ונראות. לה. לסיבלה. להיותה מי שהיא.
לתת לה קול. ועל זה היא אמרה תודה.
וזה כל כך מעט שזה נורא.
איה קניוק. |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
without voice
I
remember how once a woman from A-Ram was not permitted to cross the
Qalandiya checkpoint to go home. There was nothing exceptional about
this. All checkpoints throughout the occupied West Bank prevent
Palestinians from moving freely through them in their own lands, unless
they meet some criteria or other set by the Occupation forces. The
official reason, if there was one, is not really important. For what can
possibly be the crime of that forty-year old mother to small children
for which she was not allowed to return to her home? Of course she had
not done anything. Not even with the occupiers' perception of resistance
to oppression as criminal. She was not suspect of anything, nor
arrested. They just did not let her through. Because she is Palestinian.
Because they can. And because harassing the Palestinian people is
undoubtedly one of the purposes of the Israeli Occupation.
We were present then. Women, of the
occupying nation. Free to move around without any obstacle, prevention
or jeopardy. Because we are of the 'right' race.
The soldiers told her not to pass, and to
go back to Ramallah. And so she did. Turned back to where she has
nothing. Away from her home. From her children who await her. And we
asked. And she told us. That it's forbidden. That she is not allowed.
And that her children are small. And that she doesn't know what to do.
And why they won't let her through. And that she's concerned. And that
they're waiting for her. And there is no phone. And they're small.
There's her home, and she pointed to it. Because one could see A-Ram
from where we were in those days. Her existence was splashed over her
face. And her helplessness colored the evening that was slow to descend.
And our tightening gut. And we could not remove the checkpoint from her
nation's land, nor chase away the harassers serving their country from
the place that is not theirs for the taking. We could not help her, we
could not change her fate, and we did nothing for her.
She told, and we nodded and our hearts
trembled, and even this was from that privileged place that does not
allow for full empathy with a situation which is inaccessible to us, to
which we do not belong in spite of our views. For we cannot choose to be
persecuted – choice and being persecuted are contradictory.
And she spoke on, and told more, and did
not ask for a thing, and we did not offer a thing, and we listened, and
time went by, and her tears streamed down her cheeks, and finally she
said thank you.
And time stopped. And the sky. And again
she said thank you.
And when she thanks us my heart shrank.
And I wanted to cry out to her, don't thank us. We have done nothing for
you.
Nothing has changed for you. And who
knows if you will get home. And we did not even grip the ankles of those
young men with their guns and their swagger, their blunt, peacock
bossiness, their constructed violence. Not even tried in vain. We did
not sprawl on the ground between you and them. And we did not threaten
them. And we did nothing.
And again she said thank you.
And went away.
And after she went away, I cried. For
myself. Not for her. And it took me time and then I understood. Her
thanks and the words of Primo Levi. And what I learned while living with
my dying grandmother. |
| |
|
|
Nearly
all Holocaust survivors remember in their words, both spoken and written
(writes Primo Levi in his book 'The drowned and the Saved'), a dream
that appears repeatedly, one that they dreamt in their nights of
captivity, a dream that keeps changing its particulars but is
essentially one and the same: here they are coming back home, fervent
and relieved to recount their sufferings to a dear person, and they are
not believed. Worse, they are not even listened to. In the most typical
version of this (and the most brutal), the conversant turns and walks
silently. Another, permanent nightmare that appears repeatedly is about
eating (he says in conversations and interviews 1963-1987). You dream
that you put something in your mouth, and that food disappears.
Actually, writes Primo Levi, the dream
censors itself. The desire to eat is not satisfied, and the desire to
tell is not satisfied…
|
|
| |
Bread and containing. That was both the
dream and the nightmare of those who had gone through the Holocaust
inferno. To satiate their hunger and to be believed. And the pit of
hunger never fills. Nor is the possibility to speak and be heard and
seen fulfilled.
When my grandmother lay dying, I remember
most of dear ones being considerate of her consuming illness, trying to
relieve her by telling her, how good you look. And it's nothing. And how
better you have become, and that everything will be fine. And that
terrible solitude she was welded into by their need to erase the
presence of disease. But it's impossible. Disease is there. Biting and
digging into her life and her soul. And their unwillingness to give it a
name did not take illness away from her but rather left her to deal with
it utterly alone.
Because my grandmother, in spite of her
terrible, terminal, incurable disease – I think, in retrospect – needed
for us to listen to her and not deny what she had. She needed for her
terrible, incurable disease to have the right to speak, to exist, to
have its place, and name, and be contained, although we cannot do a
thing to stop or prevent it. To take away from it the monstrous pulse of
fate that looks out of her.
She did not ask for this. Only that we
acknowledge it. Burning in fear of this fierce end lying in wait for
her. In the tangibility of its fangs biting into her. And into her time.
And into her life. And that this was terrible, what she had to go
through.
She wanted to be seen in what she was, as
is. And that we would not leave her so utterly alone. Voiceless. She
wanted us to hear.
One of the violent means with which the
becoming colonialist Jewish nation constructed a state of its own at the
expense of the indigenous Palestinians, was a denial of their very
existence. As though they had not been here and are not here and
therefore nothing has been taken from them, and therefore they were
never exploited and expelled and slaughtered. Because they were not.
Whoever is not, was not, has not suffered a thing. Has not been
dispossessed.
Those words that have become a cliché, 'a
people without a land who came to a land without a people', are a
precise expression of one of the main ways in which this region was
occupied.
First the existence of the Palestinians
was erased from discourse, from the language. The first Jewish
immigrants heard from their predecessors that there was no one here.
That this was a wasteland. In ruins.
Therefore they made the wasteland
flourish. For in wasteland there are no wise age-old terraced fields,
and bustling villages, and people who have been living and tending the
land for centuries.
And then they did not include them in the
history books which they wrote and created to tell the history of the
Jewish people and the empty place to which they had come.
And whatever was not destroyed by absence
from discourse and language, was demolished by bulldozers. As soon as it
was made possible. First in 1948 and then in 1967. And what they did not
manage to demolish then, they continue to destroy to this very day. Both
the existing and the ruined. The Palestinians villages (within the
'green line') that the Jews have ruined, and whose ruins still stand,
are denied any mention. One may acknowledge and commemorate the
centuries-old crusader site, grant it history and context and identity.
Not so the village whose inhabitants were expelled in 1948. Its name
must not be mentioned, one must not admit it was ever there. Therefore
it has no name. Or mention. And this process is ongoing. In the occupied
West Bank – upon roads reserved solely for the master-nation, there are
road signs pointing to the illegal Jewish colonies of all sorts with
their explicit names, and open, paved access to them, but no signs tell
of the names of Palestinian villages everywhere. They are not written.
Lately, not only have they no name, they have also become inaccessible.
And Ha'aretz, the most 'liberal' Jewish
newspaper, invariably spells the name 'Palestinians' (in its Hebrew
transliteration) differently than the Palestinians themselves:
it purposely uses the spelling that
conveys them, as foreign and invasive as the legendary Philistines.
Every totalitarian regime silences voice.
Voices of difference, of resistance. But what the Jewish people did to
the Palestinian people is different and more terrible. It is not a
silencing but an annihilation of its written existence. For one who is
not cannot be expelled. Voiceless, once cannot be silenced. For he has
no name. For he does not exist. Thus too, there is no guilt or
responsibility or testimony. One who talks and is silenced indeed
suffers persecution. One who says something and is accused of lying, or
arrested for his words – at least possesses a silenced voice. A hated
voice. A persecuted voice. But still existent. Contained, even if not
respected. But the Palestinian people has been deprived even of this
possibility. For their existence simply is not. Therefore, their
suffering is non-existent and the crime perpetrated against them is
non-existent. For they have no voice.
We could not change a thing in the fate
of the woman from A-Ram whose name I do not know. The forces of history
are too great. The soldiers too racist, supremacist, happy to obey.
Their indoctrination too deep. Their love of war and power too great.
And the policy sending them out on their mission too determined, too
sophisticated, too ruthless.
She did not thank us for helping her, for
we didn't. Or for caring. Or because her culture is one of courtesy and
good manners. I think she thanked us because she saw in our faces that
we had seen. Seen her. And did not repel her.
Because we did not deny nor mellow
things, because with our listening we said yes, this is sinister, this
is evil. You are right. We hear you. And that these boys with their guns
and power perpetrate a crime against her, and that her fate is bitter
and horrific and unfair and unjust, and that the checkpoint is a
sinister, evil, brutal place. And that there is no reason or excuse or
justification for what is being done to her. And that it's shocking. And
that one cannot know what will happen. Because Israel does not want
peace. And that all this abuse, this collective punishment has nothing
to do with security (except as a cliché to sell the act of oppression to
the Israeli public). That it is about dispossession and control and
persecution.
Because we gave her pain its right and
legitimacy and permission and place and sound and respect. Because with
our gaze we said yes, right.
We did not lessen it, nor looked away, we
did not deny nor console nor minimize nor look for excuses.
We contained. We knew. We saw. And we
gave it a name. Because we gave her suffering a voice. That is all we
did.
And as such, that was the only thing we
could give her. And do for her. To give her fate and her suffering and
the injustice inflicted upon her a place and a name and visibility. To
her. To her suffering. To her being who she is. To give her voice. And
for that she thanked us.
And it is so little that it is terrible. |
| |
Aya
Kaniuk. Translated by Tal Haran
hebrew
|
