נור نور  Noor

נור?
על פי כתב האישום, ביום השלישי לשני, אתה, ביחד עם ח'אלד, הרכבתם שני רובים מאולתרים, החבאתם אותם, אחרי יומיים נפגשת עם פרחאן ועם ח'אלד והלכתם לירות על היישוב מגדל עוז. לקחתם את הרובה שהחבאתם, ונתתם לפרחאן שלושה כדורים. אתה נשארת במקום ואילו הם הלכו וירו שלושה כדורים על המפעל ביישוב. 
אתה מבין?

ילד רזה עם אוזניים בולטות שרק מבליטות את פניו התינוקיים הביט בה בעיניים ריקות. הרי השופטת שרון ריבלין אחאי פנתה אליו באופן לגמרי טקסי, בעברית, ואף אחד משני המתרגמים שעסקו בצחקוקים פרטיים משל עצמם לא תרגם לו את דבריה. מבטו אפילו לא מחפש אותם, לא מבקש ולו בשתיקה שיסבירו לו את דבריה.
אכן הוא הודה בכל המיוחס לו, יהיה זה כך או אחרת. ומי יודע מה האמת, האם בכלל הרכיב רובים, ובמה מדובר כשנאמר הרכיבו רובים, והאם נתנו 3 כדורים או 5 או בכלל, וזו הרי עיסקת טיעון. דהיינו יודה ויישב פחות מאם לא יודה.
זה המסר שקיבל וזו גם האמת. כי בבית המשפט הצבאי, עילות מעצר הם כמעט תמיד הפללות ולא משהו אחר. המפלילים רובם עצורים אף הם.
במקרה הזה הופלל נור על ידי ילד או ילדים עצורים כמוהו. גם אותם באו לעצור בלילה. בלי שלהורים זכות ללוות אותם, בלי מבוגרים אחרים, לבדם, נלקחים, מוכים לרוב כבר בדרך, ונשלחים לחקירה, שבה לרוב הם מודים, כי הם ילדים, כי נאמר להם שאם יודו ישתחררו, או שאם לא יודו כך או כך יקרה.
אבל כל זה לומר שזה ממש לא משנה לנור מה אומרת השופטת, או התובעת או אפילו הסנגור. 
כי גורלו של נור ידוע מראש. הוא נקבע אפריורי לו עצמו. לזהותו האנדיבידואלית. לגילו. למעשיו, היו אשר היו. המלים בית משפט במקרה הזה הן מילות הסוואה. ריקות מתוכן או צדק. כי אין המקום הזה בו הוא נשפט מתעניין במה עשה. אינו חותר לאמת, גם זו שלא מקובלת על ישראל כמו הזכות להתגונן מאלימות, מכיבוש. הזכות להתקומם. אפילו השאלה הזו לא נחקרת. הרי אילו רצו לחקור אותה לא היו מסתמכים על עדויות כאלה. כל אחד יודע שילדים מודים. מפלילים. 
מדוע אין במקרה הזה כמו בכל האחרים מאמץ לחפש עובדות? איפה הרובה? איפה הכדורים? 
כל מה שיש זה ילדים שהפלילו אחד את השני כשהם נחקרו על ידי אנשי שב"כ, בלי קצין מבחן או הורים או שום הגנה ראוייה אחרת על זכויותיהם.
וממתי הפללה כמוה כעובדה. ממתי הודאה כמוה כעובדה. כי אין בית המשפט הזה אלא עוד זרוע של כיבוש, שליטה ודיכוי. יחידה בצבא, ובשרותו.
הילד נור יודע את זה כבר. לכן הוא לא היה מנסה להקשיב גם אילו טרחו לתרגם לערבית את מה שנעשה מעליו וללא קשר אליו. גורלו ממילא לא בידיו. לא במעשיו או בהעדרם. רק בזהותו. רק במוצאו.
אמו, שלא ראה כבר חודשיים, באולם בית המשפט, והוא מביט רק בה והיא בו.
היא יושבת לידי. אני מביטה בה בחטף. אישה צעירה מאוד. מבטה מתוח. פוכרת שוב ושוב את ידיה.
רק לשני בני משפחה מותר כל פעם לבוא לבית המשפט, והיא לבדה, והתפלאתי. אבל לא שאלתי אותה. גם כי אולי זה אישי מדי. וגם כדי לא לנטול ממנה את הרגעים הגנובים והיקרים האלה שבהם היא רואה את בנה הפעוט. שתראה כך רק בהארכות המעצר שכמובן מחכות לו. כי זו השיטה הקבועה. עוד ועוד ייקבעו תאריכים תמוהים ורחוקים זה מזה שביניהם לא ייחקר דבר רק לכל היותר תתווספנה עוד הודאות והפללות. שבסופם אולי יורשע נור בכך או אחרת, שאולי עשה או לא, אבל תהייה עיסקת טיעון, או כבר עיסקת הטיעון קיימת.
במקרה הטוב יישפט לחודשים הארוכים מן הסתם שכבר ישב, עם עוד קנס, כי למה לא לסחוט גם כסף ממי שאין להם, או במקרה הרע, לזמן ארוך יותר.
אז ברגעים האלה החשובים, היא בקול נטול צליל מספרת לו מיני דברים והוא מהנהן. לרגע חיוך על פניו. רגע אחרי זה נושך את שפתיו. אני מזהה עניני משפחה. דודה. חתונה. אחותו הקטנה. דברים מעין אלה.
ולמה יש לך סימני מכות על הפנים היא שואלת במבט דואג. שתי לחייו נפוחות נפיחות לא טבעית ודלקתית כמי שהיכו אותו באגרופים.
כשתפסו אותו, הוא מסביר לה. מנסה לדבר כמי שלא מתייחס לזותות כאלה, לובש מסכת גבורה מגוחכת ונוגעת ללב.
דמעות מתחילות לרדת לה על הלחיים ואז גם לו. מוריד פניו. והיא אוספת את עצמה. מוצאת בתוכה שוב חיוך, חיוך של אם. והמשיכו בהא ודא.

התיק נקבע להקראה נוספת בשמיני לחמישי, אמרה השופטת שרון ריבלין אחאי.
הילד פותח את פיו הקטן ושוב שומט אותו, מורט בעצבנות צמיד עשוי חוטים. רגלו השמאלית רועדת ומדי פעם תופס אותה בידיו להשקיט את עצמו.
אמו תופרת פנימה את הדמעות.

כתמי עופר
Ofer's Stains

מחמד محمد Muhammad

באולם בית המשפט יושב ילד קטן. על הספסלים אביו.
באו בלילה, אמר בקול סדוק. הם טוענים שזרק אבנים אבל זה לא נכון. זה לא נכון.
הילד בוכה. רזה. קטן. כבר ארבעה ימים בכלא לראשונה בחייו.
הילד נולד בארצות הברית, אמר. אתן חושבות שזה יכול לעזור לו?
ואנחנו חשבנו שכן. שזה יכול. ממילא הכל על זהויות. על מוצאים. בין הנהר לים שתי מערכות משפט וצדק ומוסר. אזרחים מחד ושקופים מאידך. אולי היותו אמריקאי יצבע בו איזו זהות, אולי.
לך לקונסוליה, אמרנו לו. ספר להם.
(דו"ח ראשון בעניינו הוציאו אדאמיר וה ,DCI  שהיו באותו היום שם בבית המשפט, ביחד עם כמה חברי וחברות פרלמנט אנגלים.(
חזרנו ב 1999 מספר האב בכאב. גרים בסלוואד. נוסעים וחוזרים.
הם נכנסו בשתיים בלילה, החיילים אמרו לכולנו להיכנס לחדר אחד. בלעדיו. בלי מחמד. אמרו שיישאר לבד. זה ילד... והם גם רצו שילך איתם ככה. רק יצא מהמיטה. לא לבוש. אני אמרתי שלא בסדר. שיתנו לו להתלבש, וללכת לשירותים. ונתנו לו בסוף. שירותים. ושם משהו על הרגליים. לא יצא יחף.
רק אזיקים שמו עליו. לא על העיניים כמו לאחרים. רק אזיקים בידיים. וזהו, הלך.
רואים שמנסה לחשוב שהתערבותו עזרה במשהו. שאבהותו היתה שם עבור בנו.
זה רק ילד, אמר שוב. ארבע עשרה.

אכן נראה ילד. הרגליים הרזות מחפשות איך להסתדר עם האזיקים על כפות הרגליים. מטפסות על הסורג המקיף את מקום הישיבה של העצורים, ושוב רגליו יורדות לריצפה.
שוטר בדיוק עמד ונתן עדות. הרבה מופללים בתיק הזה, הוא אומר לשופט.
סנגור: תראה רשימה של כולם.
תובעת: כרגע חוקרים את אחד המפלילים. נביא אותם לחקירה בימים הבאים.
השופט: אין לך רשימה שלהם?
השוטר אומר, לא, אין. אבל זה 15 מופללים.

זה דבר ידוע שכשעוצרים ילד על פי חשד, או כך סתם, הוא פעמים רבות מתבקש לתת חמישה עשר שמות, ואז ישתחרר, כך אומרים לו חוקרי השב"כ. תמיד חמישה עשר. מין מספר כזה העולה שוב ושוב מתוך העדויות, והשנים.
לפני זמן לא ארוך עצרו את בנו של חבר שלנו ממחנה הפליטים קלנדיה. ערמו אותו וכמה ילדים מקריים שעמדו ליד המחסום לתוך ג'יפ. היכו אותם, בקתות רובים, אגרופים ובעיטות. בדרך האשימו אותם בדברים בעברית שאף אחד מהילדים לא הבין. ובחקירה נאמר לו, כך סיפר הילד לאביו ולנו, לתת חמישה עשר שמות ואז ישוחרר.
זה היה בלילה, והוא טלפן, ואנחנו הפעלנו את צבענו "הלבן" ו"השווה" ו"היהודי" ובאמצעות קשרים "לבנים" ו"יהודים" הצלחנו לגרום לזה שהילד שוחרר בסוף הלילה.
רק הוא, לא האחרים. היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל.
הם ביקשו חמישה עשר שמות ולא נתתי, אמר הבן של החבר שלנו בגבורה רפה ומוטלת בספק.

סנגור: קודם כל מדובר בנחקר שמסר כבר גירסא משטרתית ולפי הגירסא קושר את עצמו לחשדות המיוחסים לו. הרי הודה ואין חשדות נוספים כדי לחקור אותו. ואם נכון כפי שטוען חברי שיש חשדות כלפי המופללים האחרים הרי אין קשר בין החקירות שלהם לבין מרשי. לכן אין גם מקום להשאירו במעצר.
הוא הרי מודה בכל החשדות שאומרים עליו.
עוד דבר הוא שלפי טענתו השוטרים בתחנה היכו אותו ללא סיבה. לא החוקר עצמו, אבל השוטרים, מיד אחרי שחקרו אותו.
לכן אני חושב שאין מקום להחזיר אותו שוב לתא המעצר (שזה המקום בו היכו אותו) ואני מבקש לשחררו.

זו החלטתי, אמר השופט: אני עיינתי בתיק החקירה, מצאתי שהחשוד אכן מודה במיוחס לו.
לכן יש אמנם ספק אם אכן קיים צורך ממשי להחזיק את החשוד לארבעה ימים נוספים כדי לחקור אותו במקרה ואחד החשודים ימסור גירסא הדורשת את התיחסותו.
ואכן מדובר בבן 14 וחצי, ולמרות העובדה שמתקיימות ראיות הקושרות אותו לעבירות חמורות יש צורך לצמצם את שהותו במעצר ולקדם חקירה בזריז.
לאור זאת, בהתחשב בגילו, ובבקשת החוקר, אני נעתר לבקשת המעצר, והחשוד ייעצר עד יום שלישי בשעה אחת. כי מדובר במופללים רבים שצריך לחקור אותם ולאמת את החשוד.
עד שעה זו המשטרה תעשה מאמץ לסיים את החקירה.

דהיינו השופט שולח ילד לאותו מקום שעל פי דבריו היכו אותו שם, לארבעה ימים נוספים. לאחר שכבר  הודה במה שמיוחס לו. על אף שלא מיוחסת לו שום אשמה נוספת.

אמריקאי או לא, ילד או לא, מודה או לא, חשוד או לא, היכו אותו או לא, הוא פלסטיני. בזה הכל מסתכם. הוא איננו "מי", אלא "מה". אין לו שם פרטי. אשם אלא אם יוכח אחרת. זו מהותו. וזה גורלו.

כמאל كمال Kamaal
 

שופט: מי זה כמאל?
כמאל נעמד. גבר צעיר ולאה. מאוד שזוף. רכות עוטפת את עיניו. הוא לא נראה כמו השאר למרות שקשה להגדיר במה. אולי הלאות המשונה והעצב. והתחושה שעול העולם עליו, מה שמתברר כנכון.

תובעת:... מדובר כאן בעבירה קשה. בעבירת שטח למשך שבוע ימים, כאשר הנאשם מסדר את גדר הביטחון.

מסדר את גדר הביטחון פרושו, מתברר, חוצה למרות שהיא קיימת, אבל במקום שאינה קיימת, דהיינו מסדר אותה, את הגדר. אולי מסדר מלשון מרמה אותה. עוקף אותה מבלי שהיא שמה לב...

הנאשם אם כן מודה שיצא דרך גדר הביטחון, היא ממשיכה. ואז שילם למישהו שייקח אותו להר עציון.
הוא מודה שגם בין 2002-2013 נכנס הרבה פעמים לישראל. מודה שגם תפסו אותו כמה פעמים. גם פעמיים נכלא בישראל. ופעמיים נפתחו תיקים.
ב 2005 הנאשם נשפט בבית משפט השלום בגין עבירת שב"כ, כלומר עבירת התחזות ושימוש במסמך מזוייף, והוטלו עליו אז שלושה חודשי מאסר ותנאי למשך שנתיים. ב 2008 נשפט בבית המשפט השלום עוד פעם בגין עבירה של שב"כ והוטלו עליו חמישה מאסר ותנאי למשך שלושים חודשים.
הפעם הוא מופלל על ידי השוטר שעצר אותו. ועל ידי עד תביעה 3 שמראה שאין לו היתר כניסה לישראל משנת 2001.
התובעת מפנה את השופט לפסיקה שניתנה לאחרונה, שם ניקבע שאין גבול בין הרשעה בבית משפט צבאי באיזור ובית משפט בישראל. כי ברור (מזה שהתחזה למישהו אחר כדי לעבוד) שהוא לא נרתע ממאסר בכלא ולוקח בחשבון את הסיכון המקצועי של חיפוש עבודה ללא היתר. ולכן זה קשור לעבירה הזו. לכן אפשר, מכל האמור, גם להמר שייכנס שוב.

סנגור: ראשית לומר שבדברי חברתי התובעת היא הרחיבה כאילו שעכשיו הגיע האיש מאפגניסטן. אנחנו הרי מדברים על נאשם שנכנס לשטח ישראל בשביל להביא פרנסה ואוכל. לכן גם התחזה למישהו אחר. כדי לעבוד. לכן עבר את הגדר. הוא לא נכנס ברצון לגרום נזק, לבטחון, או גניבה. מדובר רק בכניסה לשטח ישראל על מנת לעבוד.
אם להתייחס לתיקים מ 2008 ו 2005 אנו רואים שגם שם זה לא ביטחון וגניבה או נזק, אלא כניסה לישראל. כדי להביא פרנסה. כי מצבו הכלכלי כפה עליו להיכנס למדינה. וזאת מכמה סיבות קשות. אחת היא שאביו של מרשי חולה במחלת לב, ואין באפשרותו לעבוד, והסיבה השנייה היא שאביו נשוי לשתי נשים. משפחתם בעלת 6 זכרים ו 12 בנות. זאת אומרת שמרשי הוא זה שמפרנס משפחה בעלת 20 נפשות. זה אומר שעשרים איש ואישה עליו. אני אוכיח לשופט שאף אחד אחר לא עובד שם. הבנות שם בגילאים שלהן 20 ומטה. והזכרים מגיל 10 ומטה. זה אומר שרק הוא יכול לעבוד שם.
אני גם מגיש לבית המשפט תקדים ראשון שבו מתייחס על בנאדם שנכנס לישראל ב 2012. אדם שהיו לו 12 כתבי אישום של זיוף כניסה לישראל והתחזות. ושם הוא שוחרר בערכת העירעורים. והתקדים השני מדובר בבחור שנכנס עשר פעמים לישראל פלוס התחזות. אבל מקרה אפילו יותר חמור, עם תעודת זהות מזוייפת. וגם הוא שוחרר בערבות.
לאור זאת אני מבקש לשחרר את מרשי בערבות. תוך החתמת צד שלישי. וערבות עצמית. שלשם כך יגיע לתחנת המשטרה במקום מגוריו.
ואני מבקש לשחררו לאלתר. כי זה הרי תיק הקשור למצב כלכלי מהסיבות שפרטתי, וכן בגלל היות אביו סובל ממחלת לב.

השופט, אברי איינהורן, עו"ד, במילואים מכהן כשופט בבית משפט צבאי עופר, מעיין בניירותיו. ניכר שהוא בורר מלים. ואז דיבר.
החלטה. לאחר שעיינתי בחומר החקירה ובמיוחד בהודאות של הנאשם מיום שלישי לרביעי נוכחתי שקיימת תשתית ראייתית לכאורה המספקת בשלב זה, וכן גם עילת מעצר.
חשוב לציין כאן שלא מדובר באדם ללא עבר שנכנס ללא היתר לשטח ישראל כדי לחפש עבודה ולפרנס את משפחתו באופן חד פעמי.
בניגוד לפסיקה שהובאה בפני בית המשפט על ידי הסנגור מדובר בעניננו בנאשם שחזר על מעשיו שוב ושוב וזאת במלים של הנאשם עצמו. המון פעמים נכנס לחפש עבודה, אמר. לכן יש לנאשם כבר תיקים לפני בתי משפט שונים על אותה עבירה.
ולמרות רצונו לדבריו לפרנס את משפחתו לא היסס להיכנס לשטח ישראל מספר רב של פעמים ללא היתר.
לכן לא מדובר כאן במקרה דומה כמו אלו המתוארים בפסיקה שהביא הסנגור.

בפסיקות שהביא הסנגור לאדם היו הרשאות על התחזות וכניסה לישראל בדומה להרשאות שהורשה בהן כמאל, אבל עם הבדל אחד והוא שלא צוין בהן שזה על מנת לעבוד.
מה אומר אם כן השופט הזה? שדווקא חיפוש העבודה הוא שעושה את עבירת הכניסה וההתחזות של כמאל חמורה מאלה שבדוגמאות? האם מה שהוא מתכוון זה שאילו כמאל היה מתחזה ונכנס לישראל למטרות שאינן עבודה, פשעו היה פעוט יותר בעיניו? והיה מן הראוי להתחשב בו יותר?
מה פשעו הנבדל והמיוחד? שהלך להביא לחם?

גם לא הוסבר לבית המשפט למה אף אחד מ 17 אחים ואחיות של הנאשם לא יכולים לעזור בפרנסת המשפחה, ממשיך השופט אברי איינהורן.

לא הוסבר? האם אינו יודע שילדים בני עשר ומטה לא יכולים לפרנס? ובנות בגילים האלה, בכותלי גילן וחברתן, גם הן לא תוכלנה?

לכן בית המשפט לא רואה מקום לשקול לשחרר את הנאשם. הוא מורה על הארכת מעצר.
ישיבת הכרעה נקבעה לאמצע מאי.

הסנגור הביט בשופט בתדהמה כלא מאמין למשמע אוזניו. כפי הנראה למרות שברור שיודע הסנגור שבית המשפט הצבאי, אינו אלא זרוע של השלטון והכיבוש, ושכולם בו אשמים מראש. שפלסטיני מואשם בזהותו הפלסטינית אפריורי למעשיו, ושזה לא על צדק או אמת אלא שמירה על האינטרסים של השלטון. נראה היה שאיכשהו הפעם משהו בסיפורו של כמאל מוציא ממנו את כל ריפוד העור העבה שאין ברירה אלא לגדל שם. אולי, כך נדמה לנו, קרה לסנגור משהו שקורה פתאום לכל אחד ואחת, גם מול השגור והקבוע והמורגל והחוזר על עצמו. אפילו בעופר. מין רגע כזה שפתאום יש סירוב לקבל את הגזרה של אי הצדק הזה הנורא והממאיר שפשה בין הנהר לים. סירוב להשלים עם זה שאדם שמבקש להיות אדם מואשם בדיוק בגלל זה. כי הוא אדם.
נראה שלשמוע את תאור "פשעיו" של כמאל, שגם לשיטת התובעת והשופט לא היו אלא לצאת כדי לעבוד, ומאותם הטעמים האלה לראות בו פושע, היו לפתע לא נתפסים ולא נסבלים. אנחנו חושבות שהוא ממש בכה. פניו, על כל פנים, היו אדומים מאוד.
ואנחנו חשבנו שהרי פרס מגיע לבחור קשה היום והחיים הזה. על כך שחרף הסכנה לבטחונו וחרותו הוא שוב ושוב מנסה להיכנס לעבוד בישראל כדי להביא לחם לאחיו ואחיותיו הקטנים.
מה נאצל מזה? מה צודק מזה?
אבל שתקנו. לא בגלל הדר בית המשפט אלא כי חששנו שרק נזיק לו. אז חייכנו אליו אל כמאל. כי לא היה שום דבר אחר לעשות. והוא חייך חזרה.

פני הסנגור היו מאד סמוקים. ניכר בו שהוא מחפש מילים. הוריד רגע את פניו, ושוב הרים אותן. ברור שהוא מנסה לאחוז בעצמו ולהאסף. ואז, מבלי להביט במרשו שפניו נשארו ללא שינוי כל הזמן הזה וממילא לא הבין דבר ממה שנאמר כי המתרגמים כרגיל לא טרחו לתרגם לערבית והיו בעניניהם, פנה אל השופט שוב. הפעם תחינה בקולו.
אתה לא מבין. הוא מפרנס את כולם... אפשר להביא ערבות. הוא... עשרים אנשים יש עליו... אולי כבר לחש בשלב הזה, אבל ככה נדמה לנו ששמענו אותו אומר.
השופט לא ענה מייד. ניכר בו שהוא ממש מתפלא. תמה. מחפש את המלים לומר את מה שמבחינתו צלול וברור ופשוט ומוחלט.
אתה לא מבין אדוני? יש לו הרי עשרות מקרים ואתה מצפה שישחררו אותו? אני מציע לך לקרוא מה אתה מגיש לבית המשפט... נקבע פגישה נוספת לשמיני לחמישי.
עוד חודש.
אני מבקש ממך, פנה אל השופט שוב הסנגור, המלים שלו צפופות, מהירות, אני אביא תיק רפואי של האבא שלו, הוא רק חיפש פרנסה, גם אתה אמרת...
השופט: אתה לא מבין כניראה כי אתה ממשיך להתווכח אז או הגש ערער או בקשה בעיון חוזר. ובבקשה להוציא כבר את הנאשם הזה.
הבנת?

איה קניוק ותמר גולדשמיד. יום ראשון, 7.4.2013
 

כתמי עופר
Ofer's Stains

Noor?
According to the indictment, on February 3rd, you and Khaled put together two improvised rifles, hid them, and two days later you met Farkhan and together with Khaled you went out to fire them at the settlement of Migdal Oz. You took the rifle you had stashed, and gave Farkhan three bullets. You remained on the spot, while they went out and fired three bullets at the settlement industrial plant. Do you understand?

A scrawny kid with protruding ears that only emphasize his baby face looked at her with empty eyes. After all Judge Sharon Rivlin Akhai addressed him ceremoniously, in Hebrew, and neither of the two interpreters, busy giggling among themselves, translated her words for him. His gaze does not even seek them, does not even silently request an explanation.
Indeed he confessed all that was attributed to him, be it as it may. And who knows what the truth is, did he really put together those rifles, and what does that mean, and did they hand out three bullets or five or any at all, after all this is a plea bargain. Meaning that if he admits guilt, he will be doing less prison time than if he does not.
This is the message he received, and it is also the truth. For in the military court, grounds for custody are nearly always incriminations, nothing else. The incriminators too are usually also taken into custody, or are already detained. In this case, Noor was incriminated by another boy, or boys. They, too, were picked up at night. Without their parents having the right to accompany them, without any other adults, alone, taken in, mostly beaten up on the road, and sent for interrogation, where they usually ‘confess’, for they are children and have been told that if they confess, they would be released, and if not, this and that would happen.
But all this is merely to say that whatever the judge, or the prosecutor or even the defense attorney say will make very little difference to Noor, for his fate is foreseen. It is pre-determined regardless of his own personal identity, his age, his deeds whatever they were. The word ‘court’ in this case is camouflage. Empty of content or justice. For this place where he stands trial has no interest in what he actually did. It does not seek the truth. Not even the truth that Israel does not accept or acknowledge, such as the right to defend oneself against violence, occupation, the right to rise up. Even this question is not investigated. For if they had wanted to investigate it, they would not rely on such evidence.
Why are there no efforts made in this case, as in all others, to seek facts? Where is the rifle? The bullets? All they have are children who incriminated one another while being interrogated by Shabak agents, without any probation officer or parents or some kind of other decent defense of their rights. And since when does incrimination count as fact? Since when is a confession tantamount to fact? It is because this court is nothing but another arm of occupation, control and oppression. A unit in the army, serving the army.
The boy Noor already knows this. That is why he would not even try to listen, even if trouble was taken to translate into Arabic all that is being done over his head and disregarding him. His fate is not in his hands anyway. Not a function of his deeds or lack thereof. Only of his identity. His origin.
His mother, whom he has not seen for about two months, is present in the courtroom. He looks only at her as she sits at my side. I glance at her. A very young woman. Tense. Clasping her hands again and again.
Only two family-members are allowed to attend the trial, and she is alone. I wondered. But did not ask her. Perhaps because this is too personal. As well as not wanting to deprive her of these precious stolen moments of seeing her child. Whom she will see only this way in the court sessions that still await him. For this is the usual system. Strange dates, far-apart will be set time and again, and nothing would be investigated in between. At most, more confessions and incriminations will be added. At the end of which Noor might be accused of this or that, which he may or may not have committed. But there will be a plea bargain, or there already is one.
At best, he will be sentenced to the long months he has already done in prison, and a heavy fine for why not squeeze money as well from the have-nots. Or, at worst, for a longer sentence.
So in these important moments, in a toneless voice she tells him things and he nods. For a moment, his face breaks into a smile. The next moment he bites his lips. I recognize family matters. Aunt. Wedding. His little sister. Things like that.
And why is your face bruised from beatings, she asks with a worried look. His two cheeks are swollen unnaturally, and inflamed as if he had been punched in the face. When he was caught, he explains to her. Trying to speak as though of trifles, wearing a brave, ridiculous, touching mask of courage.
Her tears begin roll, and then so do his. He lowers his face. She finally pulls herself together, once again finding inside herself the mother’s smile. And on and on they kept.

The case is set for further review on May 8, said Judge Sharon Rivlin Akhai.
The child opens his little mouth and drops it again, nervously pulling on a string bracelet. His left leg trembles and occasionally he grips it in his hands to calm himself.
His mother sews her tears inside herself.
 

Daud. Get up please.
Daud sits beside Noor. Noor’s right hand is shackled to Daud’s left. He is older than Noor, already a grown youth. Judging by his looks, perhaps 17-years old. None of his family members is present. His gaze is withheld. He rises. His gaze still withdrawn.
On March 5, at a Hebron checkpoint, says Judge Sharon RIvlin Akhai in Hebrew, and no one translates this into Arabic, you held a knife with a 20-centimeter-long blade hidden under your jacket. You tried to go through inspection, and only after the metal-detector bleeped did you say you had a knife on you.
Understand?
The boy stares into the void with vacant eyes.
The prosecutor says, I’d like to postpone this session for a few days in order to get the file to the defendant’s defense attorney.
He has been in prison for over a month now, did the prosecution not have ample time to get the file over to the defense?

Next review on May 8, says the judge in her routine voice.
She seems indifferent to the fact that he has already been in detention for over a month after admitting the facts and is apparently not accused of anything else.
She does not wonder why a boy would carry a knife to a checkpoint that is equipped with a metal-detector, knowing full well that such a device is there to detect knives.
This is not a question she asks, she is not even likely to wonder – after so many similar instances when boys or youths showed up at a checkpoint or elsewhere to be caught with a knife on their person, and declared they were carrying one as in the case of Ayoub Shehade, for example. And not only he.
Does this not mean that the knife, more than attesting to his violent intentions, is evidence of a state of mind, and certainly not of intent. Perhaps he wanted to be caught , and if so, why?
Did the Shabak send him, as she well knows sometimes happens? Paid him? Perhaps such rumors have not reached her?
And perhaps his parents absence from the court is connected to this? To this non-survival act?

All these obvious conjectures have not crossed her mind. And perhaps they have but she never mentioned them nor complained.
For she is a pawn in the occupation forces. Her presiding over the court has nothing to do with justice or truth, but only being another cog in the craft of oppression. The rubber stamp. Here he is, already sitting in custody for something that is known and which he has admitted and not denied, and she is sending him back for another month’s detention?
Why?
Why is she abandoning him to more interrogations? This boy is not even 18-years old.
Israeli occupation does in fact define childhood differently for Palestinians and for Jews, true. A Palestinian boy according to Israel is an adult for all practical purposes. For a Palestinian boy is not a boy but a Palestinian. Not “who” but “what”. This is his appellation, this is his identity, and this is his fate.
Notify the family, says the judge to the defense attorney whom the court has just appointed. The boy, not understanding Hebrew, continues standing with his lost, inward gaze, his young back bent.
Under further observation, it seems that not the Israeli conquest began his harassment. He bears an extra wake of his own, transparent to the Children’s Judge. Like him.

A child sits in the courtroom. On the benches sits his father.
They came at night, he says, his voice cracked. They claim he threw stones, but this is not true. It is not true.
The child cries. Thin. Small. Already in jail for four days, for the first time in his life.
He was born in the United States, the father said. Do you think this could help him?
And we thought it could. It’s all about identities anyway. Origins. Between the river and the sea there are two systems of law, justice and morality. On the one hand citizens, and on the other – transparent people. Perhaps his being an American will color him with some identity. Perhaps.
Go to the consulate, we said. Tell them.
(A first report of his case was issued by Addameer and the DCI who were there in court that day, along with several English parliamentarians).
We returned to Palestine in 1999, the father tells us painfully. We live in Silwad. We come and go.
They came at 2 o’clock at night. The soldiers told us all to get into one room. Without him. Without Mohammad. Said he should stay by himself. He’s a child… And they wanted him to go with them. He’d just gotten out of bed. Not dressed. I said this was not right. They should let him get dressed, go to the bathroom. Finally they let him. Go to the bathroom. And put something on his feet, not to go out barefoot. He was only shackled, not blindfolded like others. Only cuffs on his wrists, that’s it. And he went.
Evidently he tries to think his intervention helped somehow. That his fatherhood was there for his son.
It’s only a child, he repeated. Fourteen.

He does indeed look like a child. The skinny legs try to manage the shackles on his ankles. Climbing the bars surrounding the detainees’ seats, and coming down to the floor again. A policeman was just standing and giving testimony. Many are incriminated in this case, he tells the judge.
Defense attorney: Show the full list.
Prosecutor: One of the incriminators is under interrogation at present. We’ll bring them in the next few days.
Judge: You do not have the full list?
The policeman says, no, there isn’t such a list. But fifteen boys have been named.

It is a known fact that when a child is arrested as suspect or just at random, often he is required to name fifteen others, and then he can be released. This is what the Shabak interrogators tell him. Always fifteen. That number emerges time and again in the testimonies, along the years.
A while ago the son of our friend from Qalandiya refugee camp was arrested. He and several other boys who were just standing near the checkpoint were heaped into a jeep, where they were beaten with rifle butts, punched and kicked. During their ride they were accused of things in Hebrew, a language that none of these boys understand. In his interrogation, this boy told his father and us, he was required to name fifteen others and then he’d be released.
It was nighttime and our friend phoned, and we pulled some strings attached to our “white”, “worthy” and “Jewish” color, and through our “white”, “Jewish” connections finally managed to have the boy released at the end of that night.
Just him, not the others. The exception that does not prove the rule.
They asked for fifteen names and I didn’t name them, said our friend’s son, with slack, doubtful courage.

Defense attorney: First of all, at hand is a detainee who has already delivered a police version according to which he associates himself with the deeds of which he is suspect. After all he has confessed and is suspect of no further issues to be investigated. If there is truth in his claim that the other boys incriminated are suspect, then there is nothing linking their interrogations with my client’s. Therefore there is no further ground to hold him in further custody.
He has confessed to everything that has been said about him. Furthermore, he claims the policemen at the station hit him for no reason. Not his interrogator, but the policemen, right after he had been interrogated.
Thus I believe there is no point in returning him to the detention facility (where he was beaten) and request his release.

Here is my ruling, said the judge after a moment's thought: I have reviewed the interrogation file, and conclude that the defendant does confess. It is therefore doubtful that he should actually be held in custody for four more days for interrogation in case one of the other suspects’ versions will necessitate his corroboration. Indeed this is a fourteen-and-a-half-year old boy, and in spite of the fact that evidence ties him to serious violations, his time in custody should be shortened and the investigation hurried.
In view of this, considering his age and at the request of the investigating officer, I accept the custody extension request. The suspect will be held until 1 p.m. on Tuesday, for there are numerous incriminated suspects who must be interrogated for corroborated. Until that time the police will make an effort to terminate this investigation.

In other words, the judge is sending a child back to the place where, according to him, he was beaten – for four more days. After having admitted his guilt in the violations attributed to him. In spite of the fact that no other accusation has been made.

American or not, child or not, confessing or not, suspect or not, beaten or not – he is Palestinian. Everything amounts to this. He is not a “who” but a “what”. He has no proper name. He is guilty unless proven otherwise. This is his being. His destiny.
 

כמאל كمال Kamaal

Judge: Who is Kamal?
Kamal rises. A tired-looking young man. Very tanned. His eyes are soft. He does not resemble the rest, although it is hard to point out how. Perhaps his strange fatigue and sadness. And the feeling that the world weighs upon him, which will prove correct.

Prosecutor: We have a serious violation here. Ground violation lasting a whole week during which the defendant tricked the security fence.

Tricked the security fence, apparently means crossing it in spite of its presence, but at a place where it does not exist. Namely, tricking it, the fence. Perhaps tricking in the sense of deceiving it. Bypassing it without its noticing his doing so…

The defendant indeed admits that he exited through the security fence, the prosecutor continues. And then paid someone to drive him to Har Etzyon.
He also admits that between 2002 and 2013 he often entered Israel. He further admits having been caught several times, and being imprisoned twice.
Twice, records were opened. In 2005 the defendant was tried in court for a Shabak violation, namely presenting a false identity and using a counterfeit document, for which he was sentenced to three months imprisonment suspended for two years. In 2008 he was tried again for a Shabak violation and sentenced to a 5-month prison term.
This time, he is incriminated by the policeman who arrested him, and by witness-for-the-prosecution no. 3, who shows that he has not held a permit to enter Israel since 2001. The prosecutor directs the judge’s attention to a recent ruling setting no distinction between an indictment in a military court in the area, and one in a court inside Israel. For it is evident (having taken another person’s identity in order to work) that he is not afraid of prison and reckons with the professional risk of seeking employment without a permit. This is the link to the present violation, and one can therefore conclude that he will enter Israel yet again.

Defense attorney: First of all, I must point out that my colleague of the prosecution elaborated as though this man has just arrived from Afghanistan… After all we are talking here of a defendant who entered Israel in order to work and feed his family. Therefore, even if he did take on a false identity, it was for the sake of working for his livelihood. That is why he crossed the fence. He did not enter with intention to cause harm to security, or to steal anything. We are speaking only of entering Israeli territory in order to work.
Referring to the files of 2005 and 2008, we see that there too violation was not for theft or harm but entry into Israel in order to work for a living. His economic circumstances have forced him to do so. There are several harsh reasons for this: one is that my client’s father suffers heart disease and is incapable of working. Second, his father has two wives. Their family includes six males and twelve females. This means my client has to feed a family of twenty. The livelihood of twenty persons is upon him. I shall prove to the judge that no one else in the family works. The girls are all below twenty years of age, and the boys under ten. This means that only he can work.
I also present to the court a first precedent referring to a person entering Israel, in 2012.
A man who had twelve indictments for entering Israel under false pretenses. That person was released upon appeal.
The other precedent is a young man who entered Israel ten times and was charged with false identity as well. But his case was even more serious – he held a fake ID. He too was released with bail.
In light of this, I ask for my client to be released under bail, with the signature of a third party and self-guarantee. For this he will reach the police station at his place of residence.
I ask for him to released de facto, for this case is one of economic circumstance that I have iterated above, and because his father is seriously ill.

The judge, Avri Einhorn, attorney on reserves duty, as judge, presiding over Ofer military court, reviews his papers. Obviously he is picking his words carefully. Then he spoke.
Ruling: having gone over the interrogation material and especially the confessions of the defendant of April 3rd, I realize there is sufficient evidence at this point as well as the arrest grounds. I must reiterate that this is not someone with a clean record who entered Israel once to seek work and feed his family.
Contrary to the ruling that the defense attorney brought to the attention of the court, this is a defendant who has repeatedly committed the same deeds, and admitted it himself. He has entered Israel often to seek work, and therefore has been charged in various courts for the same violation.
In spite of his will to feed his family, as he says, he did not hesitate to enter Israel often without the necessary permit.
Therefore his case is not similar to the ones described in the ruling cited by the defense.

The ruling cited by the defense pertains to a person convicted for assuming a false identity and entering Israel, similar to Kamal’s convictions, but there is one difference: that person did not say he was seeking work.

So what is this judge saying? That seeking work is exactly what makes Kamal’s attempt more severe a violation than the other examples? Does the judge mean that if Kamal were to pretend to be someone else and enter Israel not in order to work, his crime would be less serious? And more deserving of consideration?
What was his distinct and special crime? Seeking bread?

Nor has any explanation been given to the court why none of the defendant’s 17 siblings could not help with the family’s livelihood, Judge Avri Einhorn continues.

No explanation? Does he think children under the age of ten can work for livelihood?
Or girls, of their ages and in their society?

Therefore, the court does not see fit to consider the defendant’s release. He rules that custody be extended. A further session was set for mid-May.

Stunned, the defense attorney stares at the judge in disbelief. In spite of the fact that obviously the defense attorney knows that a military court is nothing but an arm of the ruling power, of Occupation, and everyone is considered guilty. That a Palestinian is convicted of his Palestinian identity a-priori regardless of what and if he has done, and that neither justice nor truth are at stake, but rather the preservation of the ruling power’s interests. Apparently, this time something in Kamal’s story somehow removed that thick skin necessary in such a place. Perhaps, we think, something happened to this defense attorney, that happens to everyone, even facing the routine, permanent, usual and repetitive order of things.
Even at Ofer.
A kind of moment when suddenly one refuses to accept this horrible, malignant injustice that has taken over everything between the river and the sea. The refusal to accept the fact that a man wishing to be human is convicted precisely for this. Because he is human
And apparently hearing the description of Kamal’s “crimes”, that even for the prosecutor and the judge were nothing more than going out to earn his living, and for this reason he must be regarded as a criminal – suddenly becomes inconceivable, insufferable. We think he was actually weeping. His face, at any rate, was very flushed.
For our part, we thought this hard-hit young man actually deserves a reward for the fact that in spite of endangering his security and freedom, he repeatedly tries to enter Israel to work in order to feed his younger siblings.
What could be nobler? More just?
We kept silent, however. Not because of court ceremony, but for fear of causing him only harm. So we smiled at Kamal. There was nothing else to do. And he smiled back.

The defense attorney was very flushed. He was obviously at a loss for words. He lowered his face for a moment, then raised it again. He was clearly trying to get himself in grip again. Then, without looking at his client, whose face remained unchanged the whole time and did not understand a word of what was said, anyway (for the interpreters, as usual, never bothered to translate it into Arabic and were busy with their own stuff), turned to the judge again. This time his voice was pleading.
You don’t understand, he feeds them all… Bail can be supplied. He… is responsible for twenty people… Perhaps the attorney was already whispering at this point, but this is what we thought he heard him say.
The judge did not reply immediately. He was clearly amazed. Wondering. Searching for words to say what for him was clear-cut and simple and absolute.
You don’t understand, sir? He has dozens of such cases behind him and you expect him to be released? I suggest you read what you present to this court. Another session will be held on May 8th.
In a month’s time.
I ask you sir, the defense attorney again appealed to the judge, his words hastily topping over each other: I’ll bring his father’s medical record, he was only looking for work, even you said so…
The judge: You don’t seem to understand because you continue arguing. So either appeal or file a request for a repeat review.
And please take out this defendant already.
Understood?

Aya Kaniuk and Tamar Goldschmidt, Sunday April 7, 2013 . Translated by Tal Haran.