|
נור نور
Noor
נור?
על
פי כתב האישום, ביום השלישי
לשני, אתה, ביחד עם ח'אלד, הרכבתם שני רובים
מאולתרים, החבאתם אותם, אחרי יומיים נפגשת עם פרחאן ועם ח'אלד והלכתם
לירות על היישוב
מגדל עוז. לקחתם את הרובה שהחבאתם, ונתתם לפרחאן
שלושה
כדורים. אתה נשארת במקום ואילו הם הלכו
וירו שלושה כדורים על המפעל ביישוב.
אתה מבין?
ילד רזה עם אוזניים בולטות שרק מבליטות את פניו התינוקיים הביט בה
בעיניים ריקות. הרי השופטת שרון
ריבלין אחאי פנתה אליו באופן לגמרי
טקסי, בעברית, ואף אחד משני המתרגמים שעסקו בצחקוקים פרטיים משל עצמם
לא תרגם לו את דבריה.
מבטו אפילו לא מחפש אותם, לא מבקש ולו בשתיקה שיסבירו לו את דבריה.
אכן
הוא הודה בכל המיוחס לו, יהיה זה כך או אחרת. ומי יודע מה האמת, האם
בכלל הרכיב רובים, ובמה מדובר כשנאמר הרכיבו רובים, והאם נתנו 3 כדורים
או 5 או בכלל, וזו הרי עיסקת טיעון. דהיינו יודה ויישב פחות מאם לא
יודה.
זה המסר שקיבל וזו גם האמת. כי בבית
המשפט הצבאי, עילות מעצר הם כמעט תמיד הפללות ולא משהו אחר. המפלילים
רובם עצורים אף הם.
במקרה הזה הופלל נור על ידי ילד או ילדים עצורים
כמוהו. גם אותם באו לעצור בלילה. בלי שלהורים זכות ללוות אותם, בלי
מבוגרים אחרים, לבדם, נלקחים, מוכים לרוב כבר בדרך, ונשלחים לחקירה,
שבה לרוב הם מודים, כי הם ילדים, כי נאמר להם שאם יודו ישתחררו, או שאם
לא יודו כך או כך יקרה.
אבל כל זה לומר שזה ממש לא משנה לנור מה אומרת השופטת, או התובעת או
אפילו הסנגור.
כי
גורלו של נור ידוע מראש. הוא נקבע אפריורי לו עצמו. לזהותו
האנדיבידואלית. לגילו. למעשיו, היו אשר היו. המלים בית משפט במקרה הזה
הן מילות הסוואה. ריקות מתוכן או צדק. כי אין המקום הזה בו הוא נשפט
מתעניין במה עשה. אינו חותר לאמת, גם זו שלא מקובלת על ישראל כמו הזכות
להתגונן מאלימות, מכיבוש. הזכות להתקומם. אפילו השאלה הזו לא נחקרת.
הרי אילו רצו לחקור אותה לא היו מסתמכים על עדויות כאלה. כל אחד יודע
שילדים מודים. מפלילים.
מדוע אין במקרה הזה כמו בכל האחרים מאמץ לחפש עובדות? איפה הרובה? איפה
הכדורים?
כל
מה שיש זה ילדים שהפלילו אחד את השני כשהם נחקרו על ידי אנשי שב"כ, בלי
קצין מבחן או הורים או שום הגנה ראוייה אחרת על זכויותיהם.
וממתי הפללה כמוה כעובדה. ממתי הודאה כמוה כעובדה. כי אין בית המשפט
הזה אלא עוד זרוע של כיבוש, שליטה
ודיכוי. יחידה בצבא, ובשרותו.
הילד נור יודע את זה כבר. לכן הוא לא היה מנסה להקשיב גם אילו טרחו
לתרגם לערבית את מה שנעשה מעליו וללא קשר אליו. גורלו ממילא לא בידיו.
לא במעשיו או בהעדרם. רק בזהותו. רק
במוצאו.
אמו, שלא ראה כבר חודשיים, באולם בית המשפט, והוא מביט רק בה והיא בו.
היא יושבת לידי. אני מביטה בה בחטף. אישה צעירה מאוד. מבטה מתוח. פוכרת
שוב ושוב את ידיה.
רק
לשני בני משפחה מותר כל פעם לבוא לבית המשפט, והיא לבדה, והתפלאתי. אבל
לא שאלתי אותה. גם כי אולי זה אישי מדי. וגם כדי לא לנטול ממנה את
הרגעים הגנובים והיקרים האלה שבהם היא רואה את בנה הפעוט. שתראה כך רק
בהארכות המעצר שכמובן מחכות לו. כי זו השיטה הקבועה. עוד ועוד ייקבעו
תאריכים תמוהים ורחוקים זה מזה שביניהם לא ייחקר דבר רק לכל היותר
תתווספנה עוד הודאות והפללות. שבסופם אולי יורשע נור בכך או אחרת,
שאולי עשה או לא, אבל תהייה עיסקת טיעון, או כבר עיסקת הטיעון קיימת.
במקרה הטוב יישפט לחודשים הארוכים מן הסתם שכבר ישב, עם עוד קנס, כי למה
לא לסחוט גם כסף ממי שאין להם, או במקרה הרע, לזמן ארוך יותר.
אז
ברגעים האלה החשובים, היא בקול נטול צליל מספרת לו מיני דברים והוא
מהנהן. לרגע חיוך על פניו. רגע אחרי זה נושך את שפתיו. אני מזהה עניני
משפחה. דודה. חתונה. אחותו הקטנה. דברים מעין אלה.
ולמה יש לך סימני מכות על הפנים היא שואלת במבט דואג. שתי לחייו נפוחות
נפיחות לא טבעית ודלקתית כמי שהיכו אותו באגרופים.
כשתפסו אותו, הוא מסביר לה. מנסה לדבר כמי שלא מתייחס לזותות כאלה,
לובש מסכת גבורה
מגוחכת ונוגעת ללב.
דמעות מתחילות לרדת לה על הלחיים ואז גם לו. מוריד פניו. והיא אוספת את
עצמה. מוצאת בתוכה שוב חיוך, חיוך של אם. והמשיכו בהא ודא.
התיק נקבע להקראה נוספת בשמיני
לחמישי, אמרה השופטת שרון
ריבלין אחאי.
הילד פותח את פיו הקטן ושוב שומט אותו, מורט בעצבנות צמיד עשוי חוטים.
רגלו השמאלית רועדת ומדי פעם תופס אותה בידיו להשקיט את עצמו.
אמו תופרת פנימה את הדמעות. |
כתמי עופר
Ofer's Stains
|
|
דאוד داود
Daud
דאוד, קום בבקשה.
דאוד
יושב לצידו של נור. יד ימין של נור מחוברת באזיקים ליד שמאל של דאוד. הוא מבוגר
מנור, כבר נער. אולי שבע עשרה על פי המראה. איש מהמשפחה איננו שם. מבטו מכונס. קם.
מבטו עדיין חפור פנימה.
בחמישי
לשלישי במחסום
חברון, אומרת השופטת שרון
ריבלין אחאי בעברית, ואיש לא מתרגם לערבית, החזקת סכין עם
להב של 20 סנטימטר והחבאת אותו תחת הז'קט. ניסית לעבור את הבידוק, ורק אחרי שהגלאי
צפצף אמרת שיש לך סכין.
הבנת?
הנער מביט לחלל
האולם במבט זגוג.
התובעת אומרת,
אבקש לדחות את הדיון במספר ימים על מנת שאוכל להביא את התיק לסנגור של הנאשם.
הוא כבר מעל
חודש בבית סוהר, לא היה לתביעה זמן עדיין להעביר לסנגור את התיק?
ישיבת הקראה
נוספת בשמיני לחמישי, אומרת השופטת בקול שגור.
לא מעורר
בשופטת תמיהה שהוא כבר מעל חודש במעצר לאחר שהודה בעובדות, ולא נראה שהוא מואשם
באשמה נוספת.
לא תמהה מדוע
ילך נער דווקא למחסום שיש בו גלאי, עם סכין, כשהוא יודע שגלאי המתכות מגלה סכינים.
מדוע יעשה דבר
שהוא יודע בוודאות שייתפס בו, היא לא שואלת, לא אותו וכניראה גם לא את עצמה, כשהיו
כבר כל כך הרבה מקרים דומים בהם בדרך כלל ילדים או נערים הופיעו עם סכין למחסום או
מקום אחר שבטוח שייתפסו בו והודיעו שיש להם סכין, כמו במקרה של איוב
שחאדה למשל.
ולא רק הוא.
האין זה אומר
אולי שהסכין יותר משמעידה על כוונותיו לבצע אקט של אלימות, מעידה על מצב נפשי,
ובודאי לא על התכוונות כלשהי. אולי דווקא רצה להיתפס כשהיה כל כך ברור שכך יקרה,
ואם כן מדוע?
האם אולי השב"כ
שלח אותו, כמו שגם היא יודעת שקורה? שילם לו? האם לא שמעה את השמועות האלה?
ואולי זה
שהוריו אינם שם קשור בזה? קשור באקט הלא השרדותי הזה?
כל הדברים הדי
ברורים האלה לא עלו על דעתה. ואולי עלו על דעתה אבל
לא אָמְרָה ולא קָבְלָה.
כי היא הרי
חיילת בצבא הכיבוש. מטרת ישיבתה שם איננה רדיפת הצדק או האמת אלא להיות עוד בורג
במלאכת הדיכוי. חותמת הגומי. הנה הוא כבר יושב חודש על מה שכבר ידוע והודה בו ולא
הכחיש, והיא שולחת אותו לעוד חודש?
מדוע?
מדוע היא
מפקירה אותו לעוד חקירות?
זה נער, פחות
משמונה עשרה.
אמנם הכיבוש
מגדיר מה היא ילדות אחרת אצל פלסטינים ממה שנכון ליהודים. נער פלסטיני לשיטתה של
ישראל הוא בוגר לכל דבר. כי נער פלסטיני איננו נער אלא הוא פלסטיני. לא "מי", אלא
"מה". זה שמו וזו זהותו וזה גם גורלו.
תודיע למשפחה,
אומרת השופטת לסנגור שבית המשפט מינה כרגע.
הנער שאינו
מבין עברית ממשיך לעמוד עם מבט מכונס ואבוד, גבו הצעיר שפוף.
כשמביטים בו
היטב, נראה שלא הכיבוש החל את ההתעללות בו. שהוא נושא שובל פרטי נוסף, שקוף לשופטת
הילדים. כמוהו. |
|
|
מחמד محمد Muhammad
באולם בית
המשפט יושב ילד קטן. על הספסלים אביו.
באו
בלילה, אמר בקול סדוק. הם טוענים שזרק אבנים אבל זה לא נכון. זה לא נכון.
הילד
בוכה. רזה. קטן. כבר ארבעה ימים בכלא לראשונה בחייו.
הילד נולד
בארצות הברית, אמר. אתן חושבות שזה יכול לעזור לו?
ואנחנו חשבנו שכן. שזה
יכול. ממילא הכל על זהויות. על מוצאים. בין הנהר לים שתי מערכות משפט וצדק
ומוסר. אזרחים מחד ושקופים מאידך. אולי היותו אמריקאי יצבע בו איזו זהות,
אולי.
לך לקונסוליה, אמרנו לו. ספר להם.
(דו"ח ראשון בעניינו הוציאו
אדאמיר וה
,DCI שהיו באותו היום שם
בבית המשפט, ביחד עם כמה חברי וחברות פרלמנט אנגלים.(
חזרנו ב
1999 מספר האב בכאב.
גרים בסלוואד. נוסעים וחוזרים.
הם נכנסו
בשתיים בלילה, החיילים אמרו לכולנו להיכנס לחדר אחד. בלעדיו.
בלי מחמד. אמרו שיישאר לבד. זה ילד... והם גם רצו שילך איתם ככה. רק יצא
מהמיטה. לא לבוש. אני אמרתי שלא בסדר. שיתנו לו להתלבש, וללכת לשירותים.
ונתנו לו בסוף. שירותים. ושם משהו על הרגליים. לא יצא יחף.
רק אזיקים
שמו עליו. לא על העיניים כמו לאחרים. רק אזיקים בידיים. וזהו, הלך.
רואים
שמנסה לחשוב שהתערבותו עזרה במשהו. שאבהותו היתה שם עבור בנו.
זה רק
ילד, אמר שוב. ארבע עשרה.
אכן נראה ילד. הרגליים הרזות מחפשות איך להסתדר
עם האזיקים על כפות הרגליים. מטפסות על הסורג המקיף את מקום הישיבה של
העצורים, ושוב רגליו יורדות לריצפה.
שוטר
בדיוק עמד ונתן עדות. הרבה מופללים בתיק הזה, הוא אומר לשופט.
סנגור:
תראה רשימה של כולם.
תובעת:
כרגע חוקרים את אחד המפלילים. נביא אותם לחקירה בימים הבאים.
השופט:
אין לך רשימה שלהם?
השוטר
אומר, לא, אין. אבל זה 15 מופללים.
זה דבר
ידוע שכשעוצרים ילד על פי חשד, או כך סתם, הוא פעמים רבות מתבקש לתת חמישה
עשר שמות, ואז ישתחרר, כך אומרים לו חוקרי השב"כ. תמיד חמישה עשר. מין מספר
כזה העולה שוב ושוב מתוך העדויות, והשנים.
לפני זמן
לא ארוך עצרו את בנו של חבר שלנו ממחנה הפליטים קלנדיה. ערמו אותו וכמה
ילדים מקריים שעמדו ליד המחסום לתוך ג'יפ. היכו אותם, בקתות רובים, אגרופים
ובעיטות. בדרך האשימו אותם בדברים בעברית שאף אחד מהילדים לא הבין. ובחקירה
נאמר לו, כך סיפר הילד לאביו ולנו, לתת חמישה עשר שמות ואז ישוחרר.
זה היה
בלילה, והוא טלפן, ואנחנו הפעלנו את צבענו "הלבן" ו"השווה" ו"היהודי"
ובאמצעות קשרים "לבנים" ו"יהודים" הצלחנו לגרום לזה שהילד שוחרר בסוף הלילה.
רק הוא,
לא האחרים. היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל.
הם ביקשו
חמישה עשר שמות ולא נתתי, אמר הבן של החבר שלנו בגבורה רפה ומוטלת בספק.
סנגור:
קודם כל מדובר בנחקר שמסר כבר גירסא משטרתית ולפי הגירסא קושר את עצמו
לחשדות המיוחסים לו. הרי הודה ואין חשדות נוספים כדי לחקור אותו. ואם נכון
כפי שטוען חברי שיש חשדות כלפי המופללים האחרים הרי אין קשר בין החקירות
שלהם לבין מרשי. לכן אין גם מקום להשאירו במעצר.
הוא הרי
מודה בכל החשדות שאומרים עליו.
עוד דבר
הוא שלפי טענתו השוטרים בתחנה היכו אותו ללא סיבה. לא החוקר עצמו, אבל
השוטרים, מיד אחרי שחקרו אותו.
לכן אני
חושב שאין מקום להחזיר אותו שוב לתא המעצר (שזה המקום בו היכו אותו) ואני
מבקש לשחררו.
זו
החלטתי, אמר השופט: אני
עיינתי בתיק החקירה, מצאתי שהחשוד אכן מודה במיוחס לו.
לכן יש אמנם ספק אם
אכן קיים צורך ממשי להחזיק את החשוד לארבעה ימים נוספים כדי לחקור אותו
במקרה ואחד החשודים ימסור גירסא הדורשת את התיחסותו.
ואכן מדובר בבן 14
וחצי, ולמרות העובדה שמתקיימות ראיות הקושרות אותו לעבירות חמורות יש צורך
לצמצם את שהותו במעצר ולקדם חקירה בזריז.
לאור זאת,
בהתחשב בגילו, ובבקשת החוקר, אני נעתר לבקשת המעצר, והחשוד ייעצר עד יום
שלישי בשעה אחת. כי מדובר במופללים רבים שצריך לחקור אותם ולאמת את החשוד.
עד שעה זו
המשטרה תעשה מאמץ לסיים את החקירה.
דהיינו השופט שולח ילד לאותו מקום
שעל פי דבריו היכו אותו שם, לארבעה ימים נוספים. לאחר שכבר הודה במה
שמיוחס לו. על אף שלא מיוחסת לו שום אשמה נוספת.
אמריקאי
או לא, ילד או לא, מודה או לא, חשוד או לא, היכו אותו או לא, הוא פלסטיני.
בזה הכל מסתכם. הוא איננו "מי", אלא "מה". אין לו שם פרטי. אשם אלא אם יוכח
אחרת. זו מהותו. וזה גורלו.
כמאל كمال Kamaal
שופט: מי זה כמאל?
כמאל נעמד. גבר צעיר ולאה. מאוד שזוף. רכות עוטפת את עיניו. הוא לא נראה
כמו השאר למרות שקשה להגדיר במה. אולי הלאות המשונה והעצב. והתחושה שעול
העולם עליו, מה שמתברר כנכון.
תובעת:... מדובר כאן בעבירה קשה. בעבירת שטח למשך שבוע ימים, כאשר הנאשם
מסדר את גדר הביטחון.
מסדר את גדר הביטחון פרושו, מתברר, חוצה למרות שהיא קיימת, אבל במקום שאינה
קיימת, דהיינו מסדר אותה, את הגדר. אולי מסדר מלשון מרמה אותה. עוקף אותה
מבלי שהיא שמה לב...
הנאשם אם כן מודה שיצא דרך גדר הביטחון, היא ממשיכה. ואז שילם למישהו שייקח
אותו להר עציון.
הוא מודה שגם בין 2002-2013 נכנס הרבה פעמים לישראל. מודה שגם תפסו אותו
כמה פעמים. גם פעמיים נכלא בישראל. ופעמיים נפתחו תיקים.
ב 2005 הנאשם נשפט בבית משפט השלום בגין עבירת שב"כ, כלומר עבירת התחזות
ושימוש במסמך מזוייף, והוטלו עליו אז שלושה חודשי מאסר ותנאי למשך שנתיים.
ב 2008 נשפט בבית המשפט השלום עוד פעם בגין עבירה של שב"כ והוטלו עליו חמישה
מאסר ותנאי למשך שלושים חודשים.
הפעם הוא מופלל על ידי השוטר שעצר אותו. ועל ידי עד תביעה 3 שמראה שאין לו
היתר כניסה לישראל משנת 2001.
התובעת מפנה את השופט לפסיקה שניתנה לאחרונה, שם ניקבע שאין גבול בין הרשעה
בבית משפט צבאי באיזור ובית משפט בישראל. כי ברור (מזה שהתחזה למישהו אחר
כדי לעבוד) שהוא לא נרתע ממאסר בכלא ולוקח בחשבון את הסיכון המקצועי של
חיפוש עבודה ללא היתר. ולכן זה קשור לעבירה הזו.
לכן אפשר,
מכל האמור, גם להמר
שייכנס שוב.
סנגור: ראשית לומר שבדברי חברתי התובעת היא הרחיבה כאילו שעכשיו הגיע האיש
מאפגניסטן. אנחנו הרי מדברים על נאשם שנכנס לשטח ישראל בשביל להביא פרנסה
ואוכל. לכן גם התחזה למישהו אחר. כדי לעבוד. לכן עבר את הגדר. הוא לא נכנס
ברצון לגרום נזק, לבטחון, או גניבה. מדובר רק בכניסה לשטח ישראל על מנת
לעבוד.
אם להתייחס לתיקים מ 2008 ו 2005 אנו רואים שגם שם זה לא ביטחון וגניבה או
נזק, אלא כניסה לישראל. כדי להביא פרנסה. כי מצבו הכלכלי כפה עליו
להיכנס למדינה. וזאת מכמה סיבות קשות. אחת היא שאביו של מרשי חולה במחלת לב,
ואין באפשרותו לעבוד, והסיבה השנייה היא שאביו נשוי לשתי נשים. משפחתם בעלת
6 זכרים ו 12 בנות. זאת אומרת שמרשי הוא זה שמפרנס משפחה בעלת 20 נפשות. זה
אומר שעשרים איש ואישה עליו. אני אוכיח לשופט שאף אחד אחר לא עובד שם.
הבנות שם בגילאים שלהן 20 ומטה. והזכרים מגיל 10 ומטה. זה אומר שרק הוא
יכול לעבוד שם.
אני גם מגיש לבית המשפט תקדים ראשון שבו מתייחס על בנאדם שנכנס לישראל ב
2012. אדם שהיו לו 12 כתבי אישום של זיוף כניסה לישראל והתחזות. ושם הוא
שוחרר בערכת העירעורים. והתקדים השני מדובר בבחור שנכנס עשר פעמים לישראל
פלוס התחזות. אבל מקרה אפילו יותר חמור, עם תעודת
זהות מזוייפת. וגם הוא שוחרר
בערבות.
לאור זאת אני מבקש לשחרר את מרשי בערבות. תוך החתמת צד שלישי.
וערבות עצמית. שלשם כך יגיע לתחנת המשטרה במקום מגוריו.
ואני מבקש לשחררו לאלתר. כי זה
הרי תיק הקשור למצב כלכלי מהסיבות שפרטתי, וכן
בגלל היות אביו סובל ממחלת לב.
השופט, אברי איינהורן, עו"ד, במילואים מכהן כשופט בבית משפט צבאי עופר,
מעיין בניירותיו. ניכר שהוא בורר מלים. ואז דיבר.
החלטה. לאחר שעיינתי בחומר החקירה ובמיוחד בהודאות של הנאשם מיום
שלישי לרביעי נוכחתי שקיימת תשתית ראייתית לכאורה המספקת בשלב זה, וכן גם עילת מעצר.
חשוב לציין כאן שלא מדובר באדם ללא עבר שנכנס ללא היתר לשטח ישראל כדי לחפש
עבודה ולפרנס את משפחתו באופן חד פעמי.
בניגוד לפסיקה שהובאה בפני בית המשפט על ידי הסנגור מדובר בעניננו בנאשם
שחזר על מעשיו שוב ושוב וזאת במלים של הנאשם עצמו. המון פעמים נכנס לחפש
עבודה, אמר. לכן יש לנאשם כבר תיקים לפני בתי משפט שונים על אותה עבירה.
ולמרות רצונו לדבריו לפרנס את משפחתו לא היסס להיכנס לשטח ישראל מספר רב של
פעמים ללא היתר.
לכן לא מדובר כאן במקרה דומה כמו אלו המתוארים בפסיקה שהביא הסנגור.
בפסיקות שהביא הסנגור לאדם היו הרשאות על התחזות וכניסה לישראל בדומה
להרשאות שהורשה בהן כמאל, אבל
עם הבדל אחד והוא שלא צוין
בהן שזה על מנת לעבוד.
מה אומר אם כן השופט
הזה? שדווקא חיפוש העבודה הוא שעושה את עבירת הכניסה וההתחזות של כמאל
חמורה מאלה שבדוגמאות? האם מה שהוא מתכוון זה שאילו כמאל היה מתחזה ונכנס
לישראל למטרות שאינן עבודה, פשעו היה פעוט יותר בעיניו? והיה מן הראוי
להתחשב בו יותר?
מה פשעו הנבדל והמיוחד? שהלך להביא לחם?
גם לא הוסבר לבית המשפט למה אף אחד מ 17 אחים ואחיות של הנאשם לא יכולים
לעזור בפרנסת המשפחה, ממשיך השופט אברי איינהורן.
לא הוסבר? האם אינו יודע שילדים בני עשר ומטה לא יכולים לפרנס? ובנות
בגילים האלה, בכותלי גילן וחברתן,
גם הן לא תוכלנה?
לכן בית המשפט לא רואה מקום לשקול לשחרר את הנאשם. הוא מורה על הארכת מעצר.
ישיבת הכרעה נקבעה לאמצע מאי.
הסנגור הביט בשופט בתדהמה
כלא מאמין למשמע אוזניו. כפי הנראה למרות שברור שיודע הסנגור שבית המשפט
הצבאי, אינו אלא זרוע של השלטון והכיבוש,
ושכולם בו
אשמים מראש.
שפלסטיני מואשם בזהותו הפלסטינית אפריורי למעשיו, ושזה לא על צדק או אמת
אלא שמירה על האינטרסים של השלטון. נראה היה
שאיכשהו הפעם משהו בסיפורו של כמאל
מוציא ממנו את כל ריפוד העור העבה שאין ברירה אלא לגדל שם. אולי, כך נדמה
לנו, קרה לסנגור משהו שקורה פתאום לכל אחד ואחת, גם מול השגור והקבוע
והמורגל והחוזר על עצמו.
אפילו בעופר. מין רגע כזה שפתאום יש סירוב לקבל את הגזרה של אי
הצדק הזה הנורא והממאיר שפשה בין הנהר לים.
סירוב להשלים עם זה שאדם שמבקש להיות אדם
מואשם בדיוק בגלל זה. כי הוא אדם.
נראה שלשמוע את תאור "פשעיו" של כמאל, שגם לשיטת התובעת והשופט לא היו אלא
לצאת כדי לעבוד, ומאותם הטעמים האלה לראות בו פושע, היו לפתע לא נתפסים ולא
נסבלים. אנחנו חושבות שהוא ממש בכה. פניו,
על כל פנים, היו אדומים מאוד.
ואנחנו חשבנו שהרי פרס מגיע לבחור קשה היום והחיים הזה. על כך שחרף הסכנה
לבטחונו וחרותו הוא שוב ושוב מנסה להיכנס לעבוד בישראל כדי להביא לחם לאחיו
ואחיותיו הקטנים.
מה נאצל מזה? מה צודק מזה?
אבל שתקנו. לא בגלל הדר בית המשפט אלא כי חששנו שרק נזיק לו. אז חייכנו אליו
אל כמאל. כי לא היה שום דבר אחר לעשות. והוא חייך חזרה.
פני הסנגור
היו מאד סמוקים.
ניכר בו שהוא מחפש מילים. הוריד רגע את פניו,
ושוב הרים אותן. ברור שהוא מנסה לאחוז
בעצמו ולהאסף. ואז, מבלי להביט במרשו שפניו נשארו ללא שינוי כל הזמן הזה
וממילא לא הבין דבר ממה שנאמר כי המתרגמים כרגיל לא טרחו לתרגם לערבית והיו
בעניניהם, פנה אל השופט שוב.
הפעם תחינה בקולו.
אתה לא מבין. הוא מפרנס את כולם... אפשר להביא ערבות. הוא... עשרים אנשים
יש עליו... אולי כבר לחש
בשלב הזה, אבל ככה נדמה לנו ששמענו אותו אומר.
השופט לא ענה מייד. ניכר בו שהוא ממש מתפלא. תמה. מחפש את המלים לומר
את מה שמבחינתו צלול וברור ופשוט ומוחלט.
אתה לא מבין אדוני? יש לו
הרי עשרות מקרים ואתה מצפה שישחררו אותו? אני מציע לך
לקרוא מה אתה מגיש לבית המשפט... נקבע פגישה נוספת
לשמיני לחמישי.
עוד חודש.
אני מבקש ממך,
פנה אל השופט שוב הסנגור, המלים שלו צפופות, מהירות,
אני אביא תיק רפואי של
האבא שלו, הוא רק חיפש פרנסה, גם אתה אמרת...
השופט: אתה לא מבין כניראה כי אתה ממשיך להתווכח אז או הגש ערער או בקשה
בעיון חוזר. ובבקשה להוציא כבר את הנאשם הזה.
הבנת?
איה קניוק ותמר גולדשמיד. יום ראשון, 7.4.2013
|