צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies
      
 


        סיפורו של איוב


a young man with beard. funeral portrait. encaustic on wood (mid 4th CE) from fayum, egypt
Funeral portrait
from the mid 4th CE
from Fayum, Egypt



    Ayoub איוב  أيوب
 

 

 


כשהיה איוב שחאדה בן שש עשרה הלך לקנות פלאפל במרכז המחנה בשביל המשפחה. אמצע היום. בדיוק חיילי הכיבוש פלשו למחנה. היתה שמועה שיורם בינור העיתונאי, כביכול נחטף ומסוקים וג'יפים וחיילים ואש חיה נכנסו אחריו. "לחלץ אותו".
הוא לא היה שם, הוא היה אז במוקטעה.
כשהם נכנסו לתוך המחנה ילדים זרקו אבנים. והחיילים ירו לכל הכיוונים. ירי חי. איוב בן השש עשרה, בדיוק עלה על המדרגה האחרונה לפני דוכן הפלאפל. היריה הגיעה מאחור, הכדור פגע לו בירך בחלקה העליון, והוא נפל קדימה, נחבט מהמדרגה, רגלו המרוסקת כמו תלויה על חוט.
עוד שמונה עשר מתושבי המחנה נפגעו באותה התקפה, אבל איוב נפצע הכי קשה. רגלו התרסקה. במשך חודשים היה בטיפול. הרשות שילמה וזה היה מזל, כי משפחתו ענייה במיוחד.

לאיוב עוד עשרה אחים ואחיות, אחיו הגדול בכלא, ואיוב למעשה הוא הבכור, אביו נכה ואינו עובד כבר עשר שנים, ואמו סובלת ממחלה גנטית שכתוצאה ממנה גוש של מוגלה זורם לה מהאוזן אל המוח ואין למשפחה כסף לניתוח.

הוא היה מאושפז ביריחו וברמאללה. ניתחו אותו פעם אחת. אבל עדיין לא ניתחו כדי לשים את הקיבוע הסופי כי הוא עדיין גדל. ינתחו בהמשך, אמרו. בינתים עבר טיפולים, ולקח כדורים נגד כאביו.

חצי שנה אחרי זה הוא נכנס לירושלים כדי להגיע לבית החולים מקאסד להמשך הטיפול ברגל. ותפסו אותו חיילים. זרקת אבנים, אמרו. לא זרקתי, אמר להם. הוא נשפט והורשע על זריקת אבנים ונשלח לכלא נקב (קציעות) לחצי שנה. רק בן שש עשרה וחצי. עם פציעה קשה בירך. והוריו לא רשאים לבקרו. בית הסוהר הוא בישראל והם מנועים בכניסה. סובל כאבים. וצולע. וצעיר כל כך.

ואז בבית הסוהר באיזה רגע היכו אותו כמה חיילים מכות קשות. שישה בערך. בכל גופו. ובמיוחד בבטנו. הוא זוכר אותם היטב, הוא סיפר לנו.
אל תספר שאנחנו היכינו אותך קיבל אזהרה. שקיים.
מצבו הבריאותו החמיר, כאבים קשים והקאות, ובאיזה רגע שלחו אותו מבית הסוהר לבית החולים סורוקה בבאר שבע לבדיקות, שם היה מאושפז חודש במחלקת ילדים. ואז עוד שבוע במחלקה הפנימית. היה כפות. חייל שומר עליו.

בתיק הרפואי של בית החולים רשום שאובחן מצב אקוטי בכליות.
הוא נמצא ברשות הוריו כתבה רופאה אחת. מספר הטלפון בבית הוא כך וכך. חי בבית, כותרת הרופאה, במחנה הפליטים קלנדיה.
כך כתבה הרופאה במחלקת הילדים של סורוקה על הנער הכפות, הסובל מפציעות פנימיות קשות שלא היה ידוע עליהן קודם לכניסתו לבית הסוהר.
ילד כפות, שברור היה לה מנין הגיע, כי הרי לא באמת חשבה שהגיע כרגע מרשות הוריו, כשאזיקים על ידיו וחייל חמוש למרגלותיו. ובכל זאת כך כתבה. ולא רק שכתבה שהוא ברשות הוריו גם לא דיווחה, על מה שברור שהיה צריך, והוא שיש כאן סיכוי שהתבצעה התעללות.

לא רק החיילים מקיימים את אכזריות טרור הכיבוש.

היא וכל הרופאים והרופאות והאחיות והאחים ומנהל המחלקה ובית החולים ושאר העובדים של בית החולים שלא שאלו את עצמם מניין ואיך קרו חבלות פנימיות כה קשות, ולא מוסברות, שלא הזמינו משטרה, וחוקר נוער. שלא דיווחו למשפחה. ובמילים אחרות שלא קיימו את חובת הדיווח על התעללות לכאורה המתבקשת כשמדובר בילד.
אלא שלא כשמדובר בילד פלסטיני.
לילד פלסטיני אין גיל או שם פרטי. רק שם גזעו.
כי אין ילד פלסטיני, יש רק פלסטיני.

"ברשות הוריו" כתבה משתפת הפעולה על הילד הכפות. ולא שאלה דבר. ולא קבלה. ולא התלוננה. ולא בררה. ולא אמרה דבר.

זה נכון שהחיילים בכלא נקב (קציעות) הם אלה שהתעללו באיוב שחאדה ממחנה הפליטים קלנדיה, שהיכו אותו, וחוללו אצלו את מחלת הכליות הקשה, אבל צוות בית החולים, שראה ושתק והעלים עין וכתב שהוא ברשות הוריו, כמוהם כמי שהיכו אותו אף הם.
את המכה האחרונה.

הוא שכב במחלקת הילדים בסורוקה, שם וטופל ונשלח בחזרה לבית הסוהר. עד ששוחרר לביתו. מאז מצבו הבריאותי הולך ומחמיר. הוא בן תשע עשרה עכשיו. קצף יוצא לו מהפה. והוא נופל על הארץ ולא יכול לזוז ונואק מכאבים. הוא לא מסוגל ללכת לשירותים. לעיתים כמה צריכים לסחוב אותו כמה ביחד.
לכאבים ברגלו שלא נותחה עדיין הוא נוטל תרופות נגד כאבים, אבל לכאבי הכליות שלאט עובדות פחות ופחות אין כרגע מרפא.

בין אם ייעצר לשנים או לא אנחנו מקוות שיישאר בחיים. שכליותיו לא תקרוסנה. שלא יכו אותו שוב. שיטופל בדיאליזה כשהרגע יגיע, כשלא תהיה ברירה. שיום אחד הוא ימצא אושר, ושקט, שיום אחד יהיה יותר קל.


יוני 2007
 

וכמה מאחיותיו ואחיו
A few of Ayoub's siblings

אבא של איוב Ayoub's father

אמא של איוב Ayoub's mother

     
                       
     
       
       
                       



       Ayoub's story

a young man with beard. funeral portrait. encaustic on wood (mid 4th CE) from fayum, egypt
Funeral portrait
from the mid 4th CE
from Fayum, Egypt



    Ayoub איוב  أيوب













 

 

 

 


 


When Ayoub Shehadeh was sixteen he went to buy falafel for his family at the center of the camp. High noon. Just then the occupation soldiers invaded the camp. Rumor had it that reporter Yoram Binour had been kidnapped, and choppers and jeeps and soldiers and live bullets were after him "for the rescue".
He was not there. He was in the Mukata'ah.
When they entered the camp, children threw stones, and the soldiers opened fire in all directions. Live ammunition. Sixteen-year old Ayoub was just climbing the last of the stairs up to the falafel stand. The bullet got him from the back, hit the back of his upper thigh, and he fell forward, hit the step, his crushed leg hanging as though from a string.

Eighteen more camp residents were injured in that assault, Ayoub the most seriously. His leg was crushed. He was hospitalized for months. The Palestinian Authority paid. That was lucky because his family are especially poor.

Ayoub has ten brothers and sisters. His elder brother is in prison, so that practically speaking Ayoub is the eldest. His father is disabled and hasn't worked for ten years. His mother suffers from a congenital disease as a result of which her ear secretes pus into her brain, and the family have no money for surgery.

He spent time in Jericho and Ramallah hospitals. He underwent surgery once. The final setting was not done yet because he was still growing. They said they would get back to surgery later. In the meantime, he had treatment and received medication for his pains.

Half a year later he went to Jerusalem in order to get to Al-Maqased Hospital for ongoing leg treatment. Soldiers caught him. You were throwing stones, they said. I wasn't, he answered. He was sentenced and sent to Naqab Prison for half a year. Sixteen and a half years-old. With a serious leg wound.

His parents were not permitted to visit him. The prison is inside Israel and they are prevented from entry. He suffers pain. He limps. And so terribly young.

And then, at some point in prison several soldiers beat him badly. About six of them. All over his body. His belly. He remembers them well, he told us. His condition worsened.
Don't tell on us, they warned him.
He complied.
His condition worsened further. He suffered severe pain in his stomach and had been vomiting.

And then he was sent to Soroka Hospital in Beersheba, where he spent a month in the children's ward. And another week in the internal ward. Shackled.
With a soldier standing constant guard.

The hospital medical file states he was diagnosed as a critical kidney case.
He is staying with his parents, wrote a woman doctor. Home phone number so and so. Living at home. At Qalandiya refugee camp. This is what she wrote about the shackled boy, suffering internal injuries unknown prior to his imprisonment.
A shackled boy, whose provenance is so obvious. Did she really think he just arrived from his parents' custody? Shackled and an armed soldier next to him? And still, so she wrote. And did not report what was obvious and should have been reported, the possibility of having undergone abuse.

Not only soldiers maintain the brutal terror of Occupation.

She, the doctors, nurses, the head of ward, and hospital, and the rest of the hospital staff who did not wonder how and why such severe unexplained internal injuries: who did not summon the police, and a youth investigator, or reported to the parents. Who did not fill their duty to report the apparent abuse of a child.
Not a Palestinian child.
A Palestinian child has no name or age, only that of his ethnicity.
There is no such thing as a Palestinian child.
There is only a Palestinian.

"In the custody of his parents" the collaborator wrote about the shackled boy.
And asked no questions. Nor complained, or investigated or reported.

True, the soldiers at Naqab Prison are the ones who abused Ayoub Shehadeh from Qalandiya refugee camp, who beat him, who perpetrated his severe kidney condition. But the hospital staff who saw and kept silence, and turned a blind eye and wrote that he was "in custody of his parents" are just as bad as the ones who literally beat him. They inflicted the last blow.

He lay there and was treated and was sent back to prison. Until being sent home. Since then his health has been deteriorating. He is nineteen years-old now. He foams at the mouth. He falls to the ground and cannot move and groans with pain. He cannot go to the bathroom. At times several people have to carry him along.
He is medicated for the pains he still suffers in his leg, still not operated, but his kidneys that are malfunctioning now, have no cure.

Whether prison-bound for years or not, we hope he stays alive. We hope his kidneys hold out. We hope he will not be beaten up again. We hope he is treated with dialysis when the moment comes, when there will be no choice. That one day he will find happiness, and calm, that one day his life will be easier.


June 2007

 
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com