| |
מחסום חווארה, שבת 7 באפריל 2007.
ביום רביעי בערב, תשע או עשר, נכנסו ג'יפ והאמר לכפר עוריף, כפר קרוב,
ממש מעל המחסום, רוב המוכרים שליד המחסום באים ממנו, ליד ההתנחלות יצהר שעל
ההר. התנחלות יצהר שכולה יושבת על אדמות שנגזלו מפלסטינים בכוח, שרובן
הגדול נמצא בבעלות פרטית פלסטינית מובהקת והשאר שבעלותן לא נקבעה סופית.
אין רגב אדמה אחד עליו יושבת ומתפשטת יצהר, ששייך, ולו גם באמצעי מרמה או
דילים מפוקפקים כרוב הקניה של אדמות של ערבים מראשית הציונות, ליהודים.
קודם הם נסעו אנה ואנה, קיוו כניראה שייענו, שיזרקו עליהם אבנים, ויוכלו
לירות. כלום לא קרה. אחרי חצי שעה בלי הצלחה ירו חמישה כדורים באוויר, ירי
חי, ואז רץ נעים החוצה, כי היו צעקות בחוץ, כי שמע את היריות, הוא וכולם
יצאו.
הם נכנסו כדי שנעשה בלאגן הוא אומר, בשביל זה הם באים.
ואז החיילים הגיעו ליד קפה אינטרנט, והיו שני ילדים, אחד בן עשר בערך ואחד
עוד לא בן ארבע עשרה. לקחו אותם. שמו אותם בג'יפ ונסעו איתם למעלה, רחוק,
אף אחד לא ידע לאן. ואז לקחו ברזל כזה שמתקנים איתו פנצ'רים בגלגלים, ג'ק,
והיכו אותם איתו, לאחד שברו את היד, את השני היכו בראש ובפנים, נפתח לו
הראש, ואז הם זרקו אותם אחרי קרוב לשעתיים. באיזה כביש.
באו, שברו, היכו, והלכו.
בסוף גם זרקו עליהם אבנים.
לפני איזה זמן כתבנו על ההתעללות היומיומית כמעט ברוכלים בחווארה. דיברנו
אז לראשונה עם נעים, ועם האחרים. מאז לא הייינו כאן.
אנחנו הגענו למחסום בשש מספר נעים, הוא מספר לנו על מה קרה היום בשבת.
היינו ארבעה מוכרים של בייגלה, המפקד בא אלינו בשמונה, הרים אבן, ואמר לנו
לבוא, והלכנו אחריו, זה אבן גיר, ועשה סימון של קו על השביל, ואמר אף אחד
שלא יתקרב לקו, שלא יעבור את הקו הלבן, אם מישהו יתקרב אני אשים אותו
בג'ורה.
אז הלכנו כולנו מאחורי הקו.
זה רחוק קצת. לא טוב שם.
אחרי איזה זמן התקדמנו קצת. אז החייל עוד פעם בא ואמר אתה רוצה שאני אשים
אותך בג'ורה, ואמרתי אני מצטער.
באחת וחצי מתחלפים החיילים. אז באנו הנה. אלה טובים.
טובים שאלתי? חיילים, אמר, כאומר חיילים זה חיילים, הנהנתי, והוסיף אבל
יותר טובים מהבוקר.
וחוץ מהיום זה ממשיך, שאלנו, ממשיך הוא אומר. את יודעת, אותו הדבר. ביום
חמישי קרה משהו שאלנו, לא חמישי לא, אבל ברביעי. כל הזמן החיילים אמרו לכו
עד הצומת. אבל אין עבודה שם. אין כלום. אם תבוא אז תלך לג'ורה. עד אחת ורבע
ככה. שבאים חיילים אחרים. לפעמים ככה לפעמים ככה. הם באים תמיד בשבע וחצי
שמונה. מסלקים. מתנהגים אלינו כמו שאנחנו חיות. לא כמו שאנחנו בני אדם.
יאללה, לך, יא זבל, אל תתקרבו, כאלה דברים, כמו אל חיות.
אמרתי לאחד לא זוכר באיזה יום, אתה אוהב שמישהו יגיד לאבא שלך, לאמא שלך
ככה, אמר לי שתוק אני אשים אותה בג'ורה.
שמו אותך בג'ורה?
בטח. לפני חודש בערך גם. בא המפקד, הלך כאן, בשביל, ונגש אלי, ואמר תביא,
את הידיים, ושם עלי אזיקים, חשבתי שהוא צוחק עלי, משמונה עד אחת עשרה, אמר
לי אל תעבוד כאן אני אומר לך, זו היתה פעם אחרונה.
אבל מה אני אעשה, מה אני אעשה.
כבר סוף היום, נשארו לו רק עוד כמה כעכים, לא רצינו להפריע לו לעבוד, אמרנו
טוב קודם תגמור ואחר כך נמשיך לדבר, אמר טוב אני אגמור ואז אני בא, ואז הוא
גמר, שבעים שקלים הוא הרוויח היום.
בואי אני אתן לך את הפלפון החדש שלי, הוא אומר פתאום, לפני בערך עשרה ימים
גנב לי חייל את הפלפון, בנזונה.
איך זה קרה? אני כל יום בשש מתחיל לעבוד. בטלפון יש לי שירים של הקוראן,
שומע עד עשר, בא ואמר תביא את הפלפון, אמר מה יש בפלפון, אמרתי אין לי כלום,
אמר לי תביא ולקח, חכה קצת אמר.
חיכיתי עד עשר, עד שתים עשרה ואין פלפון, אז אחרי איזה זמן באתי אליו
ואמרתי איפה הפלפון, אמר אתה משוגע, שאני לוקח ממך, שאני גונב?
אז ביום השני הלכתי לחייל אחר ואמרתי לו על זה. והוא אמר זה זה? זה זה? זה
זה? אמרתי לו לא. אמר מה אני אעשה.
אולי לקח לי יום לפני שהלך. כל יום אני מסתכל, אולי הוא פה. גם המפקד שהיה
לו לא פה. אולי הם כולם התחלפו. היה מפקד שמן ככה. לא רואה אותו כבר.
נעים ושאר המוכרים של הכעכים קונים כל כעכ בשקל וחצי ומוכרים בשני שקלים,
חצי שקל רווח על כל אחד. הם מתחילים כל בוקר במאה וחמישים כעכים. כדי
להרוויח שבעים וחמישה שקלים ביום. לרוב לא מצליחים. בסוף היום אפשר לשמוע
שש בעשר שש בעשר. מתפשרים. זה מה שמרוויחים הגברים האלה שלכולם משפחות,
ואפילו הילד מחמד ממחנה הפליטים בלטה מפרנס את משפחתו, נראה אולי בן עשר.
והחיילים מנסים למנוע מהם את פרנסתם.
גם קלישאות הביטחון הנבובות משוללות היסוד או ההצדקה המוסרית, לא יכולות
לכסות על ערוות האמת מאחורי הכיבוש והמחסומים כפי שמתגלה בהתעללות ברוכלים.
למנוע מנעים מעוריף להרוויח את שבעים וחמשה השקלים ביום, הוא האמת של הכל.
זו לא העוולה היחידה, או העיקרית, או הגרועה ביותר. אבל זו אחת מאלה
החושפות בדיוק מצמרר את הכיבוש, ואת מטרותיו, לא הרישמיות, ואת הרפש שפשה
בכל מקום.
צבא 'ההגנה' לישראל בשיטתיות, בעיקביות, בחריצות, ובגאווה מתעלל ברוכלים.
בכל מקום בשטחים שישנם רוכלים, הוא רומס אותם, רודף אותם, במתכוון, על פי
ההוראות.
ומי הם? אנשים שאין להם מה לאכול, שלרוב הייתה להם עבודה אחרת שאיננה עוד
בגלל הכיבוש, בגלל מחסומים, בגלל איסור על כניסה לישראל. בגלל שמתנחלים
בחסות הצבא ואיתו גנבו להם אדמות ועקרו להם זיתים.
רובם מפרנסים משפחות גדולות, לרובם אין ברירה, כי אילו הייתה להם לא היו
מפקירים את עצמם לאיזור הפרוץ הזה שבו הם קורבנות קונסיסטנטים לכל ספקטרום
צורות האופל והשחיתות והגיזענות והקהות והכוחנות ותאוות ההתעללות לשמה
שספוגה עד תום, במהות שירות הכיבוש.
מכים אותם, רומסים להם את הסחורה, הופכים להם עגלות. בדרך כלל חיילים, ולוא
דווקא ספציפים.. בשנים האלה, אלה היו יחידות שונות, עם צבע נעליים שונה,
ומגילים שונים, ובמחסומים שונים, אבל ההתעללות ברוכלים ממשיכה כל הזמן, היא
הקבוע.
מתוך מה שכתבנו בשבת, 27.01.2007 בעיקבות המפגש הראשון עם נעים מעוריף
ואחרים.
טלפנו אל נעים בערב לשאול מה שלא שאלנו כשראינו אותו, האם החיילים עדיין
זורקים את הכעכים לתוך החול כמו שדיווחו בפעם הקודמת, לא לא בחול בזמן
האחרון אמר, רק ככה, בעיטות קצת ברגליים, איומים, קללות, ולג'ורה, ככה
למנוע את העבודה, שמעתי אבל שהוא במקום אחר, בעניין אחר, שהוא טרוד, שאלתי
אותו מה קרה.
אמר, בארבע, ארבע וחצי הלכתי הביתה אחרי שדיברנו, לכפר, אחרי שגמרתי, הייתי
בבית כבר, ואז שמעתי נשק, ויצאתי, והיו מתנחלים על סוסים על האדמות של הכפר
שלנו, שמה יש בית ספר, וככה ירו על בית הספר להפחיד את הילדים, ירי חי הם
ירו, רק חי, שעתיים היו, יורים על בית הספר, על הילדים, בדיוק עכשיו לא
מזמן הלכו, הלכנו כולם להביא את הילדים, קטנים זה, הכי גדול בן שש עשרה, אף
אחד לא נפגע, לא תאמיני איה.
כמספר האנשים שאת מכירה וכמספר הטלפונים שאת מבצעת כמספר מקרי האופל שאת
שומעת עליהם.
מה שמדהים בין שאר הדברים הוא כמה עדיין העם הפלסטיני רובו מוכן לסלוח לעם
היהודי הישראלי שהגיע כדי לסלק אותו מאדמתו ולנשל אותו ולאיין אותו כמו
מעולם לא היה, איך אפשר שעדיין כשאת פרט, נפרדת, ופנייך הם שמך הפרטי,
למרות הכל, לרוב את נראית כך, בשמך, מבליחה בממשותך החד פעמית ולא כנגזרת
מגזעך.
כמה זמן יש עוד לעם היהודי הישראלי אני לא יודעת, אבל לא המון אני חושבת,
כדי להשתלב בפחות מיוהרה ואכזריות בארץ שבא לגזול, ארץ לא לו, ולהשתלב,
כאחד האדם.
את הדוח הקודם
על ההתעללות ברוכלים
במחסום חווארה אפשר למצוא
כאן >>>
|
|
