mahsanmilim


	הנאשם נגע ברכוש צהל ביום שלישי אחר הצהריים ה 20 ביולי 2010 היינו תמר ויוי ואני בדרך למחנה הפליטים קלנדיה כדי לבקר את ניבאל שחאדה ולשמוע על מעצרו של איוב בנה כשהילדים מקבצי הנדבות הסובבים את תור המכוניות בדרך לירושלים, רצו אלינו וסיפרו שעצרו באותו הבוקר את אברהים אבו אלעיש, והלב שלנו נפל. שני חיילים באו, מספר רמי שואמרה, ולקחו את ראוף, את חוסאם אחיו, ואת אברהים. את ראוף וחוסאם שיחררו מהר, הוסיפו. ואותו השאירו אצלם. והוא בעופר, ככה אומרים. "למה, מה הם אמרו?" שאלנו. "לא יודעים", אמרו הילדים. "אולי צילמו אותו במצלמה שממוקמת על הפילבוקס במחסום", אמר רמי. "או אולי זרק אבנים". "או איזה ג'סוס אמר עליו משהו", הוסיף מואמין אחיו של אברהים, ועבדאללה אחיו השני החרה אחריו. ועוד קצת פטפטנו איתם, ואז נפרדנו מהם לשלום והם רצו בחזרה לעמל יומם העצוב והמפרך. אברהים הוא כבר בן 16 אבל נראה הרבה פחות. ולא רק נראה. הינו. ילד עזוב ופרוע וטוב לב, ממחנה הפליטים קלנדיה. אחד בין ארבעה עשר אחים ואחיות, האב מרוויח פרוטות, והעוני שם גדול. כבר שנים שהוא סביב המחסום. מרופט ואבוד. כשהיה קטן קיבץ נדבות והירבה לבקש כסף. אבל אפילו אז כששם לב פעם שאני צמאה, רץ וקנה לי מים בפרוטותיו האחרונות. וכשחייל אחד היכה אותי, רץ בין מכותיו לאסוף את הניירות שנפלו לי מהתיק, למרות הסכנה. לא מזמן סיפר לנו שעזב סופית את בית הספר, וזה היה עצוב. היום לעיתים הוא מוכר מים או מנגב שמשות של מכוניות ואת הפרוטות שהוא לפעמים מרוויח הוא מביא הביתה, אבל לרוב רק נמצא שם ליד המחסום, מוזר ופראי ונוגע ללב. ביום חמישי ה 22 הובא אברהים אבו אלעיש הקטן בפני שופט. כותבת על זה תמר פליישמן באתר ארגון מחסוםווטש, שהייתה נוכחת בבית המשפט הצבאי עופר באותו היום, ונקלעה למשפט של אברהים. ....נכנסתי כשהכריז השופט (משה לוי): "הוגש כתב אישום על חבלה במתקן צהל בכך שגרם נזק לחסם, מוט ברזל, השייך לכוחות הביטחון". כלומר – איברהים נתפס מטלטל את מוט המתכת שהוצב בכיכר שבחזית המחסום, שנועד לחסימת נתיב תנועה. הסנגור ביקש לשחרר את הנער: "הנאשם לא גרם שום נזק. מדובר במשחק ילדים במחסום, במעבר קלנדיה, זה משחק של כל הילדים ואין שום נזק למעקה". נציגת התביעה ביקשה להתנות את השחרור בהפקדה של 3.000 ₪ ותנאים נוספים. הסנגור: "לאור מצבה הכלכלי של המשפחה ולאור נסיבות המקרה והחבלה המזערית, יש להסתפק במאה". החלטת השופט:"יש הרשאה קודמת של יידוי אבנים בשנת 2009. מעיון בתיק... מדובר אכן במשובת נעורים מאשר ברצון לבצע פגיעה קשה במתקן צהל. בנסיבות העניין שקלתי ועיינתי בתיק, מורה על שחרורו ממעצר בשלושה תנאים: 1. תשלום 750 ₪. 2. ערבות עצמית בסך 2,000 ₪. 3. ערבות צד ג' בסך 3,000 ₪." הרבה פעמים הילדים במחנה הפליטים קלנדיה נעצרים באשמות שווא. זה יכול לקרות בגלל חדוות המעצר של החיילים שלוחי הרסן והגזענות, וכי אלה הנורמות, ובגלל שזה ספורט מותר. הרבה פעמים הם נעצרים כי מישהו אחר נתן את שמם. לרוב כי לאותו מישהו, קטן ונפחד כמוהם, אמרו שאם ייתן חמישה עשר שמות ישחררו אותו, או אם לא ייתן יכו אותו או יהרגו אותו. אז הוא נותן, לרוב. וכך הם נעצרים. אחד אחרי השני. ולכוחות הכיבוש זה ממילא הרי לא ממש משנה אם עשו הילדים והנערים האלה משהו, גם במושגים שלהם. איך אמר לי חייל אחד פעם אחת כשרץ ותפס ילד אחד, כי כביכול זרק אבנים, וצעקתי עליו שזה לא היה הילד הזה שזרק: אז מה. והוסיף, הוא בטח יזרוק. אבל הפעם אני מעזה לומר שאולי מאשימים את אברהים בהאשמה נכונה. למרות שעד שאפגוש את אברהים והוא יאמר לי בעצמו, אני כמובן לא יכולה להיות בטוחה ולא רוצה לומר כלום בוודאות, רק שכמו שאני מכירה אותו זה לא בלתי סביר שהוא נענע את מוט המתכת כמו שהם טוענים, כמו שכבר ראינו אותו מנענע הרבה דברים בחייו. אז במובן הזה אני מוכנה להאמין במקרה הזה שאכן נענע אברהים את מוט הברזל כמו שהם אומרים. שפגע ברכוש צהל. גם אחמד אבו לטיפה בן ה 13 ממחנה הפליטים קלנדיה פגע ברכוש צהל. זה היה לפני שבע שנים בערך. הוא ועוד כמה ילדים ונערים חצו את הגדר (החומה עוד לא נבנתה אז) וזרקו אבנים לעבר שטח האדמה שכונה אז שדה התעופה, והחיילים מהמחסום החלו לרדוף אחריהם. רובם של הקטנים הצליחו לטפס ולעבור את הגדר בחזרה לכיוון המחנה, אבל אחמד אבו לטיפה נתפס בגדר. אף אחד לא יודע אם זה כי חולצתו הסתבכה בתיל או כי קפא מפחד, אבל הוא היה היחיד שלא הצליח לברוח. קודם הם ירו לו ליד הרגליים, ואחר כך הם ירו לו בגב, ואז הוא מת. אני זוכרת שכמה ימים אחרי זה הייתי במחסום קלנדיה. מפקד המחסום אז היה חייל בשם שגיא נוימן. אני כמעט בטוחה שזה היה שמו. במחנה הפליטים וסביב המחסום הייתה אווירה קשה וכל הזמן דובר בזה. על אחמד. וגם על הילדים האחרים מהמחנה שנרצחו ככה על ידי החיילים בשנים האחרונות. עומר מטר בן ה 14, והאחים של תאמר כוסבה, יאסר בן ה 10 וסאמר בן ה 15, שנרצחו בהפרש של חודש, והאחרים. כמעט כולם באותו המקום, או קרוב אליו. בכל אופן כנראה לא התאפקתי ואמרתי על זה משהו לחיילים, או רק לו, למפקד. על מה שקרה. אולי הייתי נסערת. סביר שזה היה הוא שפנה אלי ראשון כי גם אז אני לא יזמתי כמעט אף פעם שיחות עם חיילי הכיבוש. אבל אני כבר לא זוכרת וזה גם לא ממש משנה. אז דיברנו, החייל ואני, ואמרתי לו שהרי גם לשיטתם, דהיינו על פי חוקיהם, החייל שירה באחמד אבו לטיפה פעל שלא על פי ההוראות. גם אתם הרי חושבים שאסור לירות על מישהו בורח, גם אצלכם זה נגד החוק, לא? שאלתי. ומפקד המחסום שגיא נוימן להפתעתי תיקן אותי ואמר שהחייל שירה בגבו של אחמד הבורח כן פעל על פי ההוראות. בהוראות הפתיחה באש, הוא הסביר, נאמר שאם ישנה פגיעה ברכוש צהל, מותר לקצין להורות לחייל לירות כדור חי בבודדת. והגדר עליה טיפס אחמד אבו לטיפה, הרי היא רכוש צהל. ולכן, המשיך להסביר לי, לירות בו בירי חי בעודו בורח היה בהחלט בהתאם להוראות. אני זוכרת שלמרות כל מה שכבר ראיתי שחיילים עושים ואומרים הייתי המומה. ציפיתי, כמו שקרה בעבר, שייאמר לי שאחמד סיכן אותם, זרק בקבוקי תבערה, שהוא התחיל, שלחייל לא היתה ברירה אלא לירות בו כי חש בסכנת חיים. או שזה לא החיילים שהרגו אלא הפלסטינים שירו בו. ושזה בכלל לא ילד אלא גבר מבוגר. חמוש. מחבל. ושהם בכלל הגנו על עצמם מפניו. כאלה מין דברים. אבל המדהים בשבילי היה שהחייל הזה והחיילים האחרים שסבבו אותו, תארו את מה שקרה בדיוק כמו שהפלסטינים במחנה ואני ראינו את זה. אכן נורה אחמד אבו לטיפה בגבו בעודו בורח על ידי חיילי המחסום, אמרו החיילים. אכן היה בן שלוש עשרה. שתים עשרה וחצי. הם לא הכחישו דבר ולא שינו את המציאות ולא כופפו ולא שיבשו את מה שקרה. הדבר היחיד שהבדיל את האופן בו החיילים ראו את מה שקרה, הוא שהם חשבו שזה מותר, זה הכל. שזה היה על פי ההוראות. ובכלל, שדבר לא קרה, ומה אני נרעשת. הרי אחמד אבו לטיפה פגע ברכוש צהל נאמר לי שוב בפליאה על התעקשותי ותדהמתי. לא? לא ככה? וגם מה לי ולהם, הוסיפו ושאלו אותי. להם, פירושו פלסטינים. גם את זה הם אמרו. את אברהים אבו אלעיש, שנגע אולי כמו שהם טוענים ברכוש צהל, אין לי ספק שלא יוציאו להורג כמו שעשו לאחמד אבו לטיפה. כי להוציא להורג הם לא עושים באמצעות בית המשפט, אלא בדרכים אחרות. סביר יותר שאברהים הקטן ישב בבית הסוהר איזה זמן, אולי כמה חודשים, קצת יותר או קצת פחות. ושמשפחתו הענייה תצטרך גם לשלם, כמובן, ואלוהים יודע איך ישיגו או אם ישיגו בכלל את הכסף. אבל בסוף הוא ישתחרר, מהר יותר או פחות, עד הפעם הבאה, או זו שלאחריה, שהוא גם יברח מהחיילים אחרי שטלטל גדר או חסם או משהו אחר שמכנים אותו רכוש צהל אם נורא רוצים, ואז הם יירו בו. כי פגע ברכוש צהל, וכי זה מה שהם עושים. וזה לא שאני לרגע אומרת שמוות דומה למאסר ושמעצרו של אברהים משול למותו של אחמד. מה שאני אומרת הוא שמבחינת כוחות הכיבוש זה אותו הדבר והיינו הך. וזה רק מקרה שהאחד מת והשני כנראה לא ימות הפעם גם אם לטענתם פגע ברכוש צהל. כי שניהם, שני הילדים האלה, לא נראים ולא ממשיים ולא אנושיים בשביל המוציאים לפועל השונים. כי אילו היו בני אדם במלוא מובן המילה בשביל החיילים והתובעים והשופטים והסוהרים והשוטרים האלה, הם פשוט לא היו יכולים לירות בגבו של אחמד אבו לטיפה או לשתוק ליד זה כשמישהו אחר עושה את זה, או לעצור את אברהים אבו אלעיש ולשפוט אותו כי טלטל מוט מתכת. הם פשוט לא היו עושים את זה. הם לא היו יכולים. איה קניוק