צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies
      

english


"המאושרים"
"the lucky ones"
לפנות בוקר עם בעלי הזכות
לעבוד עבור הכובשים
before sunrise with the fortunate
to work for the occupiers


רשימה חלקית
של המתעמרים באותו לילה







english








 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 



 

ידידים סיפרו לנו על מקום קרוב למודיעין שאליו נוהגים להביא אסירים לאחר שהשתחררו, ולזרוק אותם שם. לרוב בערב ובלילה, כשאין איך לחזור הביתה. ראינו דרך חסומה בכמה קוביות בטון ולידם נהגי מוניות וג'יפ של הצבא ועצרנו. כשהחיילים ראו אותנו מצלמות אותם הסתלקו, והלכו, כך הבנו לאחר זמן קצר, לירות בתוך הכפר. החיילים, התברר, בדיוק לפני שבאנו היכו את נהגי המוניות באמתלה זו או אחרת, כפי שהם עושים באופן מאוד שגור. זה היה בסביבות חמש אחר הצהריים ונהגי המוניות בדיוק חיכו לפועלים החוזרים מהעבודה בישראל. למדנו מהם שזה אכן המקום בו זורקים את האסירים, ועל מה שקורה לפנות בוקר מעבר לכביש כל יום, מלבד שבת.
אמרו לנו בואו לראות, ובאנו.

מחסום בית סירא, המחסום המערבי על כביש 443 ליד הכניסה החסומה לבית סירא, מכבים (בפי הצבא).

ארבע לפנות בוקר, חשוך, לוקח רגע להתרגל לחשכה. ואז אנחנו רואות אנשים. כולם גברים, מגיחים מהחושך ודרכו ולידינו לאורך הכביש. עוד ועוד, יחידים, פה ושם שניים יחד, עשרות גברים. כל אחד אוחז בידו שקית או קופסא שנראית כקופסת אוכל, חלק עם קפוצ'ון או כובע צמר. שום מבט לא מוסט הצידה, צועדים מהר, הגבות כפופים קדימה לכיוון ההליכה, העיניים מכונסות פנימה. אלה גברים לא צעירים, וזה מוזר. כביש 443 שומם מלבד משאית שמידי פעם חוצה את החשכה במהירות, ופה ושם מונית דוהרת על הכביש החשוך והריק. במרכז הכביש, מואר באור מתכתי, מחסום מכבים, מחסום בית סירא.

בהתחלה עמדנו בצד הדרומי של הכביש, ליד קוביות הבטון המרובעות החוסמות את הדרך לבית סירא ושאר הכפרים בסביבה. חושך מוחלט. הכל נראה שומם. פתאום חוצה אור את החושך ומגיע טרנזיט. כמה גברים יורדים במהירות ומתחילים ללכת. נחושים. כפופים קדימה. שקית ביד אחת. הטרנזיט מסתובב ונעלם לתוך החושך, ואחרי איזה זמן עוד אחד.

אף אחד לא מביט עלינו, או מסתכל הצידה. הולכים אחד מאחורי השני או עוקפים, מבלי לדבר. הלכנו אחריהם.

בצד הצפוני של הכביש והמחסום, שטח אדמה חשוף, ומרחוק, בערך מאתים מטרים מהכביש ישנה סככה, ומבחוץ צפופים בעמידה כמה עשרות גברים במה שנראה תור.
ליד, במרחק עשרה מטרים בערך עומדים בעיגול כמה גברים, גבם הקמור יוצר מעגל, כתפיהם מורמות מהקור, ומשפשפים את כפות ידיהם זו בזו. השעה ארבע וכמה דקות. דממה. התקרבנו. מיד פינו לנו מקום לעמוד, ואמרנו שלום, וענו שלום.

פ' מבית סירא הסביר שכל המחסום הזה, החלק על הכביש המואר, וזה עם הסככה שדרכו נבדקים ועוברים הפועלים העובדים בישראל, הם בעצם מחסום אחד, שהוא וחבריו מכנים מחסום בית סירא. נקודת המעבר היא רק לפועלים הוא אומר. מי שלא פועל ואין לו אישור לא יעבור שם. פעם היה אחד שנפגע קשה בתאונה על הכביש ממש לידם. החיילים לא נתנו להעביר אותו משם. אמרו שזה רק לפועלים. רק למי שיש לו אישור לעבוד הם אמרו.

כביש 443 יושב על אדמות הכפרים הפלסטינים שבסביבה שהופקעו כבר לפני הרבה שנים, כשנבנה הכביש, גם למען שימושם, נאמר להם. כבר כמה שנים שכל תושבי הסביבה הפלסטינים, מלבד כמה ספורים, מנועים מלנסוע על הכביש, והיציאות מהכפרים לעבר הכביש חסומות בבטון. בהעדר כניסה לירושלים, רמאללה היא המקום היחיד בסביבה שיש לו בית חולים, ובית מרקחת, או מוסך או אוניברסיטה, או כל דבר כמעט. כשהכביש היה מורשה לפלסטינים אפשר היה להגיע לרמאללה ברבע שעה בערך. היום צריך לנסוע בדרך חתכתים דרך שישה, שבעה כפרים, והזמן שלוקח להגיע הוא בערך שעה וחצי. ואכן מאז האיסור לחצות במכונית או לנסוע על כביש 443, נשים ילדו במוניות ילדים חיים ומתים, אנשים גוועו בדרכים, וחולים כרוניים נמקים בבית. חלק מהכפרים הגישו לאחרונה בג"צים בענין האיסור לנסוע על הכביש, ומאז ההתעללויות הרוטיניות של הצבא בכפרים גברו.

כל מי שהיה שם, כבר הגיע בשלוש, שלוש וחצי, לתפוס מקום בתור שייפתח בערך בחמש, חמש ורבע. יעמוד לפחות שעה במקרה הטוב, ולרוב יותר. ואז בתקווה שיורשה להמשיך לתוך ישראל, לעבודה. אישורי העבודה של רובם, הם מחמש ועד שבע בערב. לחלקם הקטן אישור לעשרים וארבע שעות. כולם בני שלושים ומעלה, ולרוב יותר. לכולם אישורים מסודרים ובעל בית יהודי שביקש אותם כפועלים, המחכה להם לעבודה.

אני זקן אומר אחד, ולי יש עבודה, ויש לי שלושה בנים בשנות העשרים, יש להם ילדים קטנים, לא עובדים בכלל. הדיבור בשקט בשקט. עומדים בשקט. הקופסאות והשקיות בידיים. למרות זמן העמידה הממושך לא מניחים דבר על הארץ. בקושי מדברים אחד עם השני, וזה משונה.

הסככה היא צריף שאורכו כעשרים מטרים. האנשים עומדים בחוץ. ומחכים. שעות לרוב. כשמתקרב אדם לסככה יש לו כמה מדרגות לעלות, עדיין בחוץ. ואז כשנקרא פנימה, נכנס. בסככה ישנו מגנומטר. כל אחד בתורו צריך לעבור את המגנומטר ואז להגיע למרגלות בודקה גבוה ועליו מקומות בדיקה של חיילים, ועל המגיע להושיט את תעודתו ואישורו למעלה אל החייל, לרוב על קצות האצבעות, ולקבל את אישורו הסופי לעבור, ושוב ללכת לכיוון כביש 443, מהצד השני של המחסום, שם מחכים טרנזיטים והסעות למיניהן, או המעסיקים בעלי הבית עצמם.

מגיעים חיילת וחייל אל תמר. את יכולה להפסיק לצלם?
לא, היא ענתה.
אין לי בעיה שתהיו פה, סבבה, אומרת החיילת, אבל לא פה, שם.
לא, אין סיבה אומרת תמר, וממשיכה לצלם.
בטח שיש סיבה, זה שטח צבאי סגור, אתן לא יכולות לעמוד פה.
אין בעיה, הביאו צו אלוף שזה שטח צבאי סגור.
אתן לא יכולות לעמוד פה. דיברתי עם הקצין שלי.
סליחה, אבל הוא טועה.
הוא לא טועה, אני דיברתי איתו עכשיו.
אני אומרת לך שיברר. אני רוצה צו אלוף על שטח צבאי סגור.
אוקיי. בסדר גמור. אין בעיה. אני אביא לך. ואל תצלמי אותי.
החיילת הולכת לצלצל. תמר ממשיכה לצלם.

שמו עוד מישהו לבדוק, מעיר מישהו בפליאה. זה כשיש אומים (מלשון או"ם) ששמים שניים, הוא אומר, או קצין גדול.
תבואו כל יום.
הבטנו לעבר הבודקה של החיילים. במקום דמות אחת בודקת, היו עכשיו שתיים. זו היתה החיילת שקודם אמרה שאסור לצלם ושתביא צו אלוף, שנעמדה כבודקת שנייה.
כניראה שבמקום לתת לה צו אלוף שכמובן אין לאיש שם לתת, נאמר לה שתלך לעמוד גם היא, כדי שייראה טוב בצילום.

טוב זה לא ייראה.

מגיע קצין. מפקד המחסום כניראה. עם סימנו המובהק, אנטנה מתנוססת. תנו לי את הפרטים שלכן, אומר.
תביא שוטר, נראה לו את הפרטים.
מה?
לך לא ניתן את הפרטים.
את צריכה גם לי להביא את הפרטים.
אני לא. תביא שוטר. תגיד לו שיגיד לנו.
אתן יודעות שאתן נמצאות במצב שהוא גם קצת מסוכן בשבילכן.
זה אנחנו יודעות. תודה רבה. מימך. אנחנו מרגישות סכנה אבל לא מאיפה שאתה חושב.

עדיין חושך. גברים נוספים ממשיכים להגיע. ונעמדים בתור האיטי. כבר מאות אנשים עומדים בשורה ארוכה הנבלעת בחשכה, מסודרים.
מישהו פונה ואומר פתאום, ילד קטן זורק אבן, מדברים על זה בכל מקום, פה אלפי אנשים עומדים בקור, אף אחד לא מדבר על זה. בגשם עומדים. אין איפה. סככות רק לחיילים. לפעמים שלוש מאות, ארבע מאות איש בגשם. אם זזים הם כועסים.
היום דוקא בסדר.
אם מדברים, שתוק, אל תדבר, כאילו אנחנו ילדים.
תביאו טלויזיה, תבואו כל יום.
התור הקצר יחסית לתמיד לפי העומדים, הולך ומתארך. הדממה טיפה פחות קודרת. כמה אנשים מעשנים. מדברים אחד עם השני יותר.

לפני שבועיים אנשים לא הסתדרו טוב, כי החיילים עשו הכל לאט. צוחקים עלינו. אז חיילים היכו אותם עם קתות הרובים כשעמדו בשורה.

חמש ושמונה עשרה דקות. אנשים ממהרים לצד. חלק נשאר בתור. יורדים על הברכיים להתפלל. לא יודעת מנין שלפו פתאום פיסות קרטון. או שהחזיקו מראש, אולי שומרים באיזו פינה שם. חלק נותנים אחד לשני. כורעים ביחד על הקרקע ומתפללים. הראש עולה ויורד מעל הקרטון. אחרי איזה זמן אחד מתחיל לנהל את התפילה, עומד לפני המתפללים, וכולם אחריו.

איש לבוש אדום מתרפה ומספר. נראה שכבר לא חוששים לדבר בתור. פחות מביטים לצדדים באי שקט. אני מחברון, לא מפה. אבל מה נעשה, חייבים לעבוד. הוא מספר שיש הרבה כמוהו ממקומות אחרים. שכם וג'נין. ששוכרים מקומות בסביבה. למשל הוא ועוד ארבעה אחרים מחברון שכרו במרחק מאה מטרים מהמחסום דירה של שני חדרים. אלפיים שקלים הם משלמים. וזה הרבה. פעם בשבוע בשבת נוסעים הביתה. שעתיים וחצי לכל כיוון. צריכים לחזור בחזרה עוד בשבת, כדי להיות יכולים לעמוד שוב בשלוש וחצי לפנות בוקר למחרת לעבודה. זה לא חיים זה. אמר.

מישהו הדליק מדורה קטנה וכמה גברים עומדים מסביב. מקיפים אותה כולם כמו להסתיר אותה, מחממים ידיים.
ככל שעובר הזמן גדלה המדורה.

במחסום המואר לרוחב הכביש עוצרת מכונית משטרה. אולי לכן עלה הנושא הזה פתאום.
כל יומיים שלושה, מספרים, נכנסים אחד לדברי השני, בא שוטר ומתחבא לצד הכביש (הראו לנו בדיוק איפה) ונותן קנסות למי שעובר על הכביש. על המעבר הבלתי נמנע את הכביש. כי אין מעבר חציה. ואין שום מקום אחר שמותר בו לפלסטינים מהשטחים לעבור את הכביש. אין. רק שם.
הקנסות הם בין מאה ומאתיים וחמישים שקלים.

יש מקום אחד בסביבה לעבור את הכביש ממתחת. ליד ח'רבתא. מינהרה כזו מתחת לכביש שאפשר דרכה לעבור. וכך היה. משם היו עוברים כדי לא לקבל קנסות. אבל אז עשו שאי אפשר לעבור שם.

מלאכת גזלת הכסף מבני העם הפלסטיני כמו שאנחנו רואות בכל מקום, לצד הכל, נעשית בחריצות מעוררת חלחלה.

לי עשו דוח של מאתיים שקלים מספר מישהו. מאיפה אני אביא את זה. חצי מהמשכורות של היום הולך על נסיעות. עשרים וחמישה שקלים לכל כיוון רק להגיע לעבודה. ויש שיותר ממני. חצי על הילדים, ואז הדוח. מאיפה נעבור. מאיפה נשלם. זה בכוונה הכל. מי שיש לו קנס לפעמים מאבד אישור.

לפני חודש נכנסו חיילים לח'רבתא. בית אחרי בית, שמו אנשים בחדר אחד וגנבו כספים. ככה הם עושים. גנבים. בשביל הכסף.

יותר אנשים מתחממים ליד המדורה שלא מסתירים יותר. כמה הביאו כמה עצים.

אם לא הייתן פה היו מכבים. אסור כאן אש, אמר מישהו.

אני כל יום מגיע בארבע מספר מישהו. ככה כל יום הוא אומר בקול מריר. בודקים לי הכל, ובודקים את זה, מצביע על הלב, על הגוף, אני זקן, מה יש לנו פצצות? אנחנו מסודרים. בחיים לא הלכנו לבית סוהר. אנחנו בסדר וגמרנו. כל חייל משחק איתנו, מדברים עלינו, מסתכל באישור בזמן שלו, ואז אחורה, תלך תבוא, תבוא, תלך תבוא, בשביל מה צריך לפתוח מכנסיים. למה ככה. פעם הייתי חולה מהם. תוריד את המעיל. מה יש למעיל. מה יש למעיל שלי. תגידי. אנחנו רוצים שלום. זאת האמת. לא הגדולים, אבל אנחנו הקטנים. אנחנו רוצים שאין הבדל בין ערבים ליהודים. אנחנו ישר, דוגרי. כולם מכירים אותי בכפר. י' מבית ליקיא. מה רוצים. אנחנו לא רוצים כלום. רוצים לחיות בשקט.
נראה בן ששים. בטח פחות. מדבר בכאב גדול.
אנחנו בני אדם כמו כל בן אדם. אין הבדל בין ערבים ליהודים. מסתכלים לי בקופסא עשרים פעם. מה יש בקופסא כל הזמן להסתכל. אוכל יש. זה מה שיש, אוכל.

מעניינת וקשה לצפייה מידת תחושת ההשפלה שמבליחה מהמילים. אולי אני שוגה אבל נדמה לי שבמחסומים אחרים ראיתי כעס, וחוסר אונים, ומרירות, אבל פחות השפלה ועלבון כמו כאן. או שהיא נבלעה, לי לפחות, בדברים אחרים.
האם ייתכן אולי דווקא כי אנשים אלה הם בעלי זכויות היתר באופן יחסי, מי שיש להם אישורי עבודה בישראל, ועבודה בכלל. אלה שאפילו לשיטתה, ישראל טוענת שהם זכאים, שהם 'תקינים'.
האם עצם קבלת האישור הזה יוצא הדופן בתוך המניעה הגורפת של רוב הפלסטינים, נותן תחושה או תקווה ולו רופפת שהנה בכל זאת רואים אותם כבני אדם. וכאילו זכויותיהם האחרות והנדירות נותנות להם בעיניהם פנים וממשות ואנושיות אצל הכובשים, כי אחרת איך היו מקבלים. ומתוך התקווה הזו, או ההנחה הזו, או האמון הזה שזה בכלל אפשרי, ההעדר הבוטה של יחס אנושי כאל בני אדם ממש, המגיח מכל פינה, מההתעמרות הלא נלאית של החיילים הרשאים לה ומבורכים בה כניראה, קורעת אותם לגזרים.
אולי העלבון ותחושת ההשפלה המאוד מאוד נוכחים נגזרים מהציפייה. מהאמון. מהתקווה. מההרפייה של ההגנות. וזה מעניין, ובלתי נסבל כאחד.

יש לפעמים איזה חייל, אומר מישהו, אתה כבר מטר מהגשר, הוא אומר לך אחורה אחורה. אחורה אחורה אומר לנו. איש מבוגר. כמעט זקן. או שכך נראה. מדבר כשהפה שלו רועד. כמו כלבים עושים אותנו. וואלה באמת. אנחנו לא בני אדם.

האש היפה עולה ומסתלסלת. צבעי כתום צהוב אדום נעים בתוך החושך. וליד, הפלורסנטים הכחלחלים של המחסום שבמרכז הכביש. ודמויות החיילים הלבושים אוברולים חורפיים צבאיים, נראים כמו רובוטים במשחק מחשב.
חלק מהעומדים עוזבים את התור, מתחממים מעט וחוזרים. מדהים שאיש אינו נדחף, ולא רק בגלל הפחד מהחיילים, כי המקום של מי שמגיע ברור ושמור, כך נראה. וזה כשלעצמו מרגש. אם לא הייתן פה היו מכבים את האש. עם הנעלים. היו הופכים, ככה. מדגים מישהו. אסור לנו כאן אש. אסור שיהיה חם.
איפה אנחנו, בשדה, לא לידם, למה אסור, לפני שבועיים היכו עם הקתות. תשאלי. מה אנחנו ילדים קטנים. אל תדבר. אל תזוז. אל תעשן. אל תדבר בטלפון. תעשה ככה וככה. מה זה.
רק מישהו מדבר בפלפון ולוקחים את האישור שלו וזהו. קורעים אותו. או לך הביתה, על הפלפון. אפילו עם סיגריה תשב בצד. מה אומרת המפקדת זה המחסום שלי. אני אישית החזירו אותי מהמחסום בגלל סיגריה. בגלל שהייתי מדליק סיגריה.
ואם יושבים על הבטון כאן. קיר בטון נמוך לצד כמה מדרגות שעולות לכיוון סככת הבדיקה. אז לך הביתה. למה? למה לא ישב על הבטון, מה עשה. שעה וחצי בתור, מה עשה.

אישורי העבודה הם לשלושה חודשים בכל פעם סיפרו לנו. וכל פעם צריך לחדש מחדש. אלא שהאפשרות תלויה בזה שבעל בית מבקש את זה או אחר לעבודה. חלק מבעלי הבית טובים הם אומרים. חלק ככה וככה. אם בעל הבית לא רוצה לשלם פיצויים, או משהו, הוא לא מבקש את העובד יותר ודי אין אישור. ואין משכורת. ואין כניסה לישראל.

אנחנו מתחילים את העבודה בשבע בדרך כלל. באים בארבע הכי מאוחר. לפעמים רק בשבע נכנסים. בגלל החיילים. בעל הבית מחכה. אם מסתכל בעל הבית ואין פועלים, הוא חוזר, לא מחכה. אחר כך אנשים חוזרים הביתה בלי עבודה. ואם ככה עוד, לא יתן לנו אישור.

זה לוחץ על האנשים המחסום.

ישנו כניראה מתח דק בין הצורך והנורמה וההוראה להתעלל במחכים בכל דרך אפשרית, כיד דמיונם, כתוספת לזו המובנית בעצם קיומו של המחסום, כי זו המטרה, לבין הצורך לתת לרובם לעבור לרוב כי מעסיקיהם הם הרי יהודים, בני עמו של הכובש, הוריו האפשריים.
אפשר לומר שבעצם האנשים כאן, אותם מעטים בעלי האישורים לעבוד, 'זוכים', כי עבודתם היא אינטרס של בעלי זכויות היתר. (אלוהים יודע גם מה חלקם היה צריך לעשות עבור זה, אבל זה לעניין אחר). אבל עדיין, ההתעללות בהם כמה שאפשר מבלי לשבור לחלוטין את שוק העבודה הזולה והמנוצלת הזו עבור 'הלבנים', ספוגה בכל. באיסורים. על אש ודיבור וישיבה. בשוטר הנותן דוחות על מעבר על כביש שאין מלבד מקום זה כל מקום אחר לעבור בו. כי מה מבזבז זמנו עובד ציבור האמור לשרת אוכלוסייה גדולה באמצע שום מקום. וכנגד העניים ביותר.
החסרים פשעים?

למען המולדת.

התור הולך ואורך.
אם לא הייתן כאן זה היה עד הכביש אומר מישהו, צעיר יותר. ושוב אנחנו המומות שזה מה שנקרא טוב. התור, איטי ועגום, משתרך ונבלע בחשכה.

תראי, יש פה שני צדדים אמר מישהו בהתרגשות. נראה נדהם ממש. תראי. אף פעם לא פתחו את הצד השני. אף פעם. הם יודעים אתם פה. בגלל זה.

מתברר שלא רק שמו היום חיילת נוספת לבדוק את היוצאים אחרי הבדיקה כשהרגישו שאנחנו מצלמות למרות איומיהם, דבר נדיר כמו שאמרו לנו אבל לא בלתי אפשרי, אלא פתחו תור עמידה נוסף לפני הסככה. וזה דבר שלמרות שישנו מסלול נוסף מיוחד שבנוי עבור זה, מעולם לא קרה. שוב ושוב אומרים אנשים בפליאה גמורה. שמעולם, מעולם ואף פעם, מאז הם עומדים שם, תור נוסף לפני הסככה לא נפתח.

מזעזע וסימפטומטי ואומר הכל, איך בעצם זה שיש מבט על החיילים והחיילות במיוחד ממי שהם רואים ורואות כקבוצת השייכות שלהם, הם משנים את התנהגותם. כמה חדים חושיהם, וכמה עמוקה גזענותם.

היום יום חג אמרו אנשים והלב נישבר.

עוד ועוד אנשים אומרים לנו או מבקשים שנאמין כמה זה יותר רע בדרך כלל מהיום. שמחים מחד שהתור התקצר היום, אבל הכרחי להם לומר שזה פשוט אף פעם לא כך, ושנדע כמה זה נורא יותר.

לנו, שמה שאנחנו רואות מזעזע מעבר למה שנוכל לתאר, אין מילים.

תראי, להם יש סככה. אנחנו עומדים בגשם ככה. לנו לא עושים סככה. מה אני אגיד לך, חיים בזבל. גבר מעט מגונדר יחסית, עם זקן מוקפד רק על סנטרו. מתלונן אבל מחייך. עדיין חושך גמור בחוץ.

אנחנו סובלים הרבה במחסום אומר מישהו. הרי כל אחד שבא יש לו אישור. אבל הם מסתכלים כאילו הוא קורא עיתון כשהוא מסתכל באישור. בכוונה ככה.

היום אף אחד לא החזירו אחורה היום, כי אתם פה.

מישהו שהגיע לא מזמן אומר, לא האמנתי שאמרו שהיום חלק והולך בסדר. מעשן ומחייך. אתם פה, הם לא עושים שום דבר. תבואו כל יום.

לא ראינו נשים אז שאלנו. מעט מאוד נשים מגיעות למחסום הזה אמר לנו מישהו. חמש או שבע בערך עד כמה שהוא יודע, מבית ליקיא וח'רבתא, שעובדות בירקות.

אני בוחרת לספר על השמחה מזה שאנחנו שם לא כי אני חושבת שיש ולו דבר אחד מבורך בזה שעצם זה שאנחנו שם שינה משהו. ואני גם לא חושבת שזה בעצם שינה דבר. לא באמת. אפילו שכמובן אם מישהו עבר היום במקום בכמה שעות רק בשעה זה גם משהו. רק זה לא חשוב במסגרת העדות על הכיבוש והמחסומים והמניעה וההתעללות.
ואין לי תשובה אם כך טוב או לא, דהיינו 'ששיפרנו'. בטח לא למהותו של ענין, אולי אפילו להיפך. וגם אין לי ענין לעזור לאופל להיראות 'טוב' משהוא ולעזור לכיבוש להסתתר.
סביר שההיענות הזו של החיילים לנוכחותנו לכבוש 'באיפוק' תשכך כשיבינו שהם לא יימדדו בדבר למרות שאנחנו עדות. ושקולנו שקוף וריק מהשפעה.
אבל יתכן שבגלל עדותנו אם נתמיד ונמשיך בה ישימו להם אולי סככות נגד הגשם, וברזיה, ויתירו להדליק מדורה, ולדבר בתור בפלפון לפחות כשמטלפנים לגנרל זה או אחר.
אבל חשוב לומר דווקא כעת, שדברים מהסוג הזה לא משנים את המהות בדבר, רק את הלבוש החיצוני, ולא את העיקרון. ושיש סיכוי גדול שננוצל בדיוק בשביל זה, ולא לראשונה. 'לשפר' את הנראות של הכיבוש ולעזור להסתירו. כי זה משתלם להם. כדי לנקות מצפונם ולהוריד ביקורת ציבורית, ולהמשיך בשלהם.
סביר למשל שדברי אלה על זה שנוכחותנו גרמה לאנשים לעמוד פחות, כבר משרתת את האופל. וכשתישמע תנוצל לומר את ההיפך מכוונתה. לכן חשוב לי למול האפשרות הזו, להדגיש, מההתחלה, וכהזהרה, איך דווקא ההקלה הזו מעצם נוכחותנו, היא רק עוד הופעה ופנים של אותו הדבר הנורא. סימפטום של אותה המחלה. ואל לשמוח בזה מידי, ובזהירות גדולה.
ושיש לראות שוב, איך מכל הסיבות הפסולות המובנות והספוגות עד תום בחיילים (המייצגים שיטה והלך רוח) - דהיינו הגזענות שלהם, והנורמות, והכוח שפשה - כמה נשים שאיש מהם לא יודע מי הן מלבד דבר אחד והוא שהן 'מהגזע הנכון' - יכולות להשפיע.
אם גם לא על המהות.
ולחדד כמה טורדת הנקודת הזו. וכמה עצובה.
חשוב גם להוסיף שבשלב הזה עדיין לא היינו ידועות בשייכות לאירגון זה או אחר, היינו זרות גמורות. אלא שדי היה בגזענו הברור מאליו, גזעם שלהם, כדי לגרום להם לעצור את רשות ההתעללות הרווחת והמורשית.
לא המובנית כמובן. אבל את הוריאציה שלה. ואת מידותיה.

ורק עוד דבר חשוב לומר. תמיד וגם כאן. שגם אילו לא היו מוסיפים החיילים דבר על פני ההוראות שקיבלו, לעמוד שם, ולהעביר או לא לפי קריטריונים שלא הם קבעו. אילו גם דיברו בנימוס ובקול שקט, זה לא היה משנה דבר ממעשיהם ומעשה ההתעללות שהם מייצגים ומקיימים בהכרח בעומדם שם. שום דבר שיעשו או לא, לא משנה את מעשה הכיבוש והנישול והגזלה והטרור והמניעה שהם מוציאים לפועל.

אין כובש אדיב, כמו שאין כיבוש נאור, וכמו שאין אנס מוסרי.

האש גדולה ויפה. התור ארוך. ואיטי. ועצוב. אנשים מעט יותר רפויים, מעשנים. פה ושם מחייכים. עוד ועוד סיפורים על הפשיטות של חיילי המחסום לכפרים שבסביבה בלילות. על ילדים שמרטיבים במיטה. על קושי החיים. ועל איך לפנות בוקר בעובי החושך יום אחרי יום מתעמרים בהם חיילי הכיבוש והדיכוי רק כי הם יכולים.

אף פעם לא היה יום כמו היום אומרים לנו שוב ושוב והלב נשבר.

יצאנו אחרי שש. עדיין גברים נוספים מגיעים. אנחנו מביטות לרגע אחורנית. כתוב "מחסום עצור לביקורת" בשלוש שפות. ואחרי זה שלט. ח'רבתא (455) עם חץ ימינה. אלא שח'רבתא חסומה. כחלק ממנגנון העלמת מעשה האופל יש שלט למקום, כעדות לחיים, אלא שאיש מתושביו הכלואים לא רשאי ללכת בכיוון החץ, או אפילו לראות אותו לרוב.

יותר מכוניות על הכביש.
קו של אור בתוך החושך.
שש ורבע עוזבות. נבוא שוב אמרנו. חושבות גם כמה נדיבות משונה וגורפת יש באנשים שנרמסים תחת אנשים שזהותם ושפתם כשלנו, וממשיכים לראות אותנו כפרטים, ולא סמלים, ולא רדוקציה של קבוצת ההשתייכות שלנו כביכול, זו הרומסת אותם כשיטה וכמטרה כבר ששים שנה לפחות.




היו שם: תמר גולדשמיד, ויוי צורי, רוני המרמן ואיה קניוק (מדווחת). יום ראשון 6.1.2008, 4.00 לפנות בוקר.

           
 
 
           
       
           
       
           
       
           
       
           
       
           
       
 
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com