צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies
 
 
 


כשאסרו על א' לחזור לביתו
 
When A was forbidden to return home


אילו ראו את האדם, את אנושיותו, את שמו הפרטי החד פעמי, ולא עיקרון אדם. אילו לא הביטו דרך פריזמה גזענית הממקמת את הפלסטיני רחוק מהאנושי, רדוקצייה של תכונות גזעו כביכול, אפריורי למעשיו ולתכונותיו הפרטיות - לא היו נותנים לזה יד, לא היו שותקים, לא היו בוחרים לא לדעת.
לא היו יכולים.


הם לא רואים את פניהם.


זה היה יום רביעי אחד במחסום קלנדיה, כשאסרו גם על א' לחזור לביתו.

מחסום קלנדיה כרוב המחסומים בגדה המערבית הכבושה ממוקם בלב שטח פלסטיני ומבתר את חיי התושבים שבעצם רובם אינם רשאים לעבור במרחב חייהם, אלא ספורים, ועל פי קריטריונים, שמשתנים ואינם קבועים לגמרי, כשיטה.

א' לא חי כאן בשנים האחרונות וזה ניכר בו.
כי הוא יצא מעיר הולדתו חברון כדי ללכת לרמאללה, עיר אחרת בפלסטין מולדתו, ולא כי לא היתה לו ברירה. א' לא גוסס ובית החולים היחיד המתאים הוא ברמאללה, ואימו גם איננה מאושפזת, והוא גם לא עובד או לומד שם.
הוא הלך למטרות שבממלכת הכיבוש והדיכוי אין להן קריטריון. והן לא בשפה. הוא הלך סתם. כי רמאללה היא עיר במולדתו וחיים בה נתחים מורחבים של חייו. כי רצה ללכת. סיבות שעבור תושבי פלסטין הכבושה הן מותרות שאיש כמעט לא ילך בעבורן - כדי להיות מושפל במחסום, והסיכויים ממילא קלושים לעבור. ואילו גם עבר זה היה לרוב כי התחנן, או כי אולי החייל החליט שכל אדם שלישי לא עובר וכל עשירי כן והוא היה עשירי.
ללכת סתם כך לבקר עיר אחרת זה פשוט לא משהו שמישהו יסתכן בעבורו אם הוא לא חייב.

אלא שהוא, שלא מכאן, 'הנגוע' בהרגלי חופש, הלך לו כאמור כך סתם, ובדרכו חזרה הביתה, נעצר לתדהמתו בגערות, צעקות בעברית שאינו מבין, כיוון נשק ודחיפות, והוראה שאותה דווקא הבין שילך חזרה.
והוא, מופתע ונדהם, נצמד בכל כוחו לסלע, ולא זז.

הוא אחז בסלע כנגד כל שפיות. הרי יכול היה בקלות 'הממאירה' שבה חיילים יורים או 'רק' מכים לאבד את חייו או להיפגע.
וזה לא היה כי א' הוא אמיץ במיוחד או פוליטי או כאקט חתרני שאומר אני לא מקבל את חוקיכם, אין להם תוקף מוסרי, עשו בי מה שאתם רוצים אני מסרב להיות מסורב - הוא פשוט לא מסוגל היה מושגית לתפוס את אופציית העולם הזו שבו בחור שצעיר ממנו בשנתיים אולי, ונראה כמוהו, אדם ולא רובוט, כך חשב, עומד עם רובה וכוח ורשות אינסופית ומונע ממנו באיומים של רובה את הפשוט והמובן מאליו והוא להגיע הביתה.

מדוע שלא יגיע הביתה?

היינו שם, בעלות זכויות היתר. ראינו, את האחזותו התלושה בסלע, את הרובה, ומיהרנו ליצור חייץ בין הבחור למדכא הצעיר - שמכל הטעמים הפגומים והגזעניים וכעוד סימפטום של אותה הרעה. דהיינו כי היינו 'בנות עמו' מבחינתו, וככאלה בעלות פנים וזהות אישית ולו גם מגונה, עצר. וידענו שיעצור. ולא עבר את הקו, את קו הגוף שלנו, רק המשיך לגעור ולאיים בקול ולומר בעברית: לא, ושוב לא, שעליו לחזור. לשם, הצביע לכיוון כולשהו. לסורדא.

במילים אחרות, כדי לחצות את המחסום, תובע החייל מהבחור, לצורך ההשוואה, שאם נניח הוא בתל אביב בדרכו לירושלים, לנסוע דרך חיפה.

ואם הטיעונים על ביטחון הם הסיבה שעל אדם זה נאסר לצעוד בכותלי חייו, ולהיות קורבן לתאוות הכוח הקלגסית של בחור מתבגר במדים, ואם בכלל אפשר לקבל שיש תנאים שמותר להתאכזר בגינם אל אנשים אפריורי להם עצמם, ומעשיהם, רק בגלל זהותם, הרי איך יתכן שאותו החייל האוסר עליו, (על פי ההוראות אגב), לחצות את המחסום, ממליץ לו לנסוע דרך סורדא, כדי להגיע בדיוק לצד השני של המחסום - זה הרחוק עשרים מטר - אלא אחרי זמן רב, ותוך הוצאת כסף רב שסביר שאין.

ניסינו בכל מיני אופנים לנסות לעזור לו, להפעיל את נראותינו מול החייל, בעבור הבחור. והכל לשווא כמובן, כי צרכים מעין אלה כמו לבקר ברמאללה, הם מושגי חיים שאין להם מילה, מקום או זכות... הם מחוץ לאפשרויות המכונות 'שיקול הדעת' או 'מקרה הומניטרי', המקובלות על החברה הישראלית (ולו רק כעלה תאנה המתחזק את אפשרות קיום הרע)... אבל לצורך מעין זה אין קריטריון... הוא מחוץ לשפה... ולחייל אין מערכת מושגית שיודעת לזהות את הצורך הזה, הצורך ללכת לבקר בעיר שכנה, כמו שאין לו מערכת מושגית שבה לבחור שעומד מולו יש שם וזהות פרטית ממשית כמוהו.
כי אילו הבחור שעומד מולו ובני עמו האחרים היו נראים לו בני אדם, שדמם אדום כמו שלו, ושכואב להם כמו לו, מן הסתם לא יכול היה לעמוד שם, ולקיים מדיניות התעללות באחר רק כי הוא אחר, ולא חשוב למה.

למדתי שא' הוא סטודנט למשפטים שנה שלישית שנמצא בפלסטין לביקור משפחה, שחושב בסיום הלימודים לחפש מזלו בקנדה, ובתימהון מתפלא ומתבייש סיפר לי שבמרוקו הוא דווקא יוצא לקפה עם יהודי אחד, 'שהוא יהודי' הוא מוסיף.

בכל הזמן הזה ראיתי שהוא מביט בשעונו ללא הרף.

זה בדיוק היה בזמן של חג יהודי כולשהו, שפרושו תחת הכיבוש הצרה נוספת על מה שהוא הצרה ממילא של הרשות לחיים של בני העם הפלסטיני, וחששתי שאולי בתנאים האלה לא יוכל להגיע ולו גם בדרכים עקיפות דרך ההרים תוך הסתתרות מידם הקלה והשוקקת של החיילים, ואולי זה שאני מנסה לעזור לו לעבור במחסום כשהרי ברור שהכל הוא נסיון של כישלון ידוע מראש כמעט, אני רק מעכבת אותו, או מסכנת משהו אחר, ועדיף לו אולי למרות הכל ללכת אחורנית ולנסוע דרך סורדא, אבסורד ומקומם ככל שזה יהיה. והנה הוא דואג וממהר.
ולבסוף לא התאפקתי ושאלתי אותו מדוע הוא מסתכל על השעון.

יש בחמש וחצי משחק כדורסל בין מכבי תל אביב למינכן, והוא מת להגיע להספיק לראות את זה בטלביזיה בבית, הוא הסביר.

אין לי מושג אם הוא הגיע. סביר שלא. הוא אמר שאם אי פעם אגיע למרוקו אני מוזמנת והשאיר את מספר הטלפון.

   

When A was forbidden to return home

The soldiers don't see their faces.
If they saw them – as persons, their humanity, their names – differentiated and uniquely individual – not as the general principle 'man', if they would not view them through a racist prism that situates the Palestinian at a greater distance from 'the human', as a reduction of the traits of his or her so-called race – they would not comply, would not keep silent, they would not choose not to know.
Because then they couldn't.

It was a Wednesday, at Qalandiya Checkpoint, when A., too, was prevented from going home.

Qalandiya Checkpoint, like most checkpoints in the Occupied West Bank, is situated in the heart of Palestinian territory and fragments the lives of the local residents most of whom are not entitled to move freely in their living space but for a mere few, and by criteria that keep changing and are not fixed, as a system.

A. has not lived here for the past few years, and it is evident.
He ventured out of his hometown Hebron to travel to Ramallah, another town in his homeland Palestine, and not for lack of choice.
He is not dying or needy of hospitalization in Ramallah, nor is his mother hospitalized, nor does he work or study there.
He went for reasons that have no criterion in the kingdom of occupation and oppression. They do not exist in the language. He went just so, because Ramallah is a city in his homeland and contains extended chunks of his own life. He went because he wanted to go. Reasons, which for the residents of Occupied Palestine are considered luxury that hardly anyone would venture forth on their behalf - just to be humiliated at the checkpoint, with slight chances of being let through, and had he been let through it would be because he pleaded, or because the soldier had decided that every third person does not cross, and every tenth does, and he was tenth. To go and visit another town is not something anyone would take a risk for if they don't necessarily have to.

But he, the outsider, 'infected' with the habits of freedom, did go and on his way back home was stopped – to his amazement, scolded, pushed, yelled atin Hebrew which he doesn't understand, and under threat of pointed weapons and pushes, ordered in ways he did understand to turn back. Surprised, amazed, he clung to a rock with all his might, and did not budge.

He held on to the rock against all sanity, as he might have lost his life or health to that 'malignant' ease with which soldiers fire or 'merely' strike.
But he clung to the rock with all his might, against all odds and reason, defying the soldier who ordered him to leave and go away, turn his back to home and reason, merely because these are the diabolical orders he received, merely because the soldier could give them.
And this was not because A. is particularly courageous or political, or as a subversive act that says 'I do not accept your laws, they have no moral validity, do whatever you want with me, I refuse to be refused'. He simply wasn't able – conceptually – to comprehend that a young man perhaps two years his junior, who looks like him, a human, not a robot – so he thought – stands there with a rifle and a unfathomed authority and prevents him from doing the simple and obvious thing which is to go home.

Why should he not get home?

We were there, privileged women, we saw him clinging to the rock, we saw the pointed rifle, and hurried to create a buffer between the young man and his young oppressor who – for all the wrong, racist reasons and as another symptom of the same malady, since we were 'his own' people with the 'right' face and identity - for once, stopped cold, did not cross the line we created with our bodies, and only continued to scold and threaten and say in Hebrew 'No, the man must turn back' and point towards a vague direction which he called Surda.

In other words, to cross the checkpoint, the soldier demanded of this young man the equivalent of driving from Tel Aviv through Haifa on his way to Jerusalem.

And if security claims are the pretext to forbid this young man to tread between the walls of his life and be victim to that adolescent power-monger in uniform, and if one even accepts conditions allowing cruelty towards people a-priori merely because of their identity, how could it be that the very same soldier who forbids him – by the book – to cross the checkpoint, recommends he travel via Surda to reach the other side of that very checkpoint, twenty meters away from where they stand, but after a journey of hours, and much money spent, which we assume he does not even have.

We tried to help him this way and that, to use and implement our visibility, our validity, all in vain of course, for such needs as the desire to visit Ramallah are life ideas that have no word or space or right… They are outside the sea of possibilities of 'judgment' or 'humanitarian cases' acceptable by Israeli society (and merely as a fig leaf to maintenance evil). Such a need has no criteria... It is outside the language... And the soldier has no conceptual system that can identify this need just as he has no system of concepts that would attribute this young man facing him a name and identity as tangible as his own.
For if that young man and others of his people would seem to the soldier to be humans, with blood as red as his own, who ache no less than he does, he probably would not be able to stand there and exercise a policy of abuse not matter for what cause.

I learned that A. is a third-year law student, in Palestine to visit his family, and intends to seek his fortune in Canada upon graduating. In bashful wonder he told me that in Morocco, where he studies, he goes out for coffee with a Jewish friend. 'Who is Jewish', he adds

I noticed he kept looking at his watch the whole time.

This all took place during some Jewish holiday, naturally meaning that the right to life for Palestinians is even more narrowly exercised than usual, and I was worried that perhaps under such circumstances he will not be able to make it home even by taking roundabout trails through the hills and hiding from the soldiers' trigger-happy hands. Perhaps the fact that I was trying to help him do what was obviously doomed to fail,, that I was only holding him up or jeopardizing him somehow, and he had better go back and travel via Surda, as absurd and maddening as that is. And he was evidently worried and concerned... Finally I couldn't help myself and asked him why he kept checking his watch.

There's a basketball game at five thirty, Maccabi Tel Aviv versus Munich, and he's dying to get home in time to watch it, he explained.

I have no idea whether he made it in time. Probably not. He said that if I ever get to Morocco I'm most welcome, and left his phone number.

Aya Kaniuk. Translated by Tal Haran.

 
© www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com