צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies


חושבת באוטובוס
bus thoughts



english

זה היה לפני כמה שנים. אוטובוס, ערב, לידי יושב חייל, הוא מדבר בטלפון. גם אני מדברת. אנו עושים את זה בתורות. לא זוכרת עם מי דיברתי אני. לא זוכרת אם יכולתי, אם התרכזתי. זוכרת שהיה לי קר. בעור. ומתחת לעור. עכשיו הוא מדבר, אני שומעת, הוא בדיוק מספר למישהו או מישהי שהוא מתגעגע לבסיס. אני מתכווצת, עוד מעט ואהפוך לאוויר, למולקולות, רגליו פסוקות, עבות, הריח של המדים עולה לי לתוך הנחיריים, ולנשמה. עוצרת את הנשימה. רובהו, שעון, רק שלא יביט בי, ילדים זרקו אבנים ליד מחנה הפליטים קלנדיה, והחיילים רדפו אחריהם וירו עליהם. עומר מטר נפגע בכדור חי בצוארו, ומת, עומר מטר נרצח. אין לי אוויר, הבחילה פושטת לכפות הרגליים, ותחת השמורות, שתנשורנה תיכף. עוצמת עיניים פנימיות. הוא נרדם.

אני נזכרת במכונית עם מכונת השיקוף שהעמידו החיילים אחרי מחסום חווארה. אז אחרי שעברו הפלסטינים את כל הבדיקות והמניעות וההשפלות, היא הייתה שם. לידה חיילים עם רובים. הם שמו את התיקים והשקיות מצידה האחד, ואז החלו רצים, הם כבר ידעו. נשים צעירות עם ילדיהן וגברים מיושבים ובחורים ונערות וזקנות עם כפכפים, בכל כוחם, מצד אחד של המכונית לצידה האחר, לפתח האחורי של מכונת השיקוף, הפעור, והשקיות נופלות על האדמה, הצעירים ביותר לעיתים הצליחו לתפוס תיק אחד או שניים ולרוב אפילו זה לא, ועגבניות ולבנים ובגדים מקופלים ושעועית לבנה היו נשפכים על האדמה ובתוך האבק.

עבר זמן, שלא הצלחתי לעשות בו דבר. כיווצתי את כפות הרגליים, והרפתי, ולא חשבתי על כלום. ואז, תוך כדי שינה, גופו נטה אלי, כבד, וראשו נפל על כתפי. הפסקתי לזוז שמא אעיר אותו, ריח גופו קרוב, חם, השערות שעל זרועותיו בהירות מהשמש, נשימותיו, קרוב כל כך, פיו נפער מעט, שפתיו סדוקות, עבות, שערותיו כבר לא ממש קצרות, חומות, אנושיותו המוחלטת, שום אידיאה לא עמדה ביננו, גם שום דבר מסויים אחר, לא אהדה או דחייה או כלום, רק שהוא היה אדם, הגוף שלי ידע, אדם.
הזמן עצר, ואני לא זזתי, והגוף שלו שקע יותר ויותר, נשימותיו עמוקות.

בחורה קמה לרדת, והוא התעורר. ישבנו על הספסל האחורי כולנו, אני ליד החלון, ואז הוא, ואז היא. פתאום היה מקום, והוא זז, ביננו מרחק, ושוב אני רואה חייל, עם רובה, ואת חוסאם בן החמש שמוכר מסטיקים בצומת הגבעה הצרפתית מהבוקר עד הלילה כי רק ילדים יכולים עוד לעבור את המחסום ולהתפרנס, תחת כיבוש, ואת אבו עומר שדואג לקאסם בנו בן העשר כי יש לו רסיסים בראש וכואב לו והוא בוכה במיוחד כשמתחלפות העונות, ואת חאפז, ואת החומה, ואני חושבת, איפה הוא משרת, אולי במחסום, האם אראה אותו תיכף בא-ראם, ומה זה משנה, הוא חייל.
רק שלא יגע בי חושבת, רק שלא יביט, רובהו, אני שומעת את הדופק שלי צובע את השמיים, אידיאות עולות ביננו, לאט, כגודל המרחק הפיסי.

בלעתי את הנשימה.

איה קניוק

 
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com