צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies

דו"ח מקלנדיה
והרצח של מחמד זיאת בן ה 15
a report from qalandiya
and the murder of fifteen
years old muhanad zayat

העננים היו נמוכים. ואפור. וטיפות גשם. זה נראה כמו סוף העולם. זה היה סוף העולם. מה שקורה ועוד קורה ושוב קורה, קרה שוב ויותר. קלנדיה כמו שהיתה, על כל גווניה וסוגיה ותקופותיה ושלביה, איננה.
 
הגענו. היו מעט אנשים. קלנדיה בדרך כלל הומה, רועשת, עם רוכלים. ובסטות. וילדים קטנים שמתרוצצים ומוכרים או מקבצים נדבות, אנשים שעוברים או לא. ומוניות, ותורים, וציפצופי מכוניות צורמים.
רועדת מחיים, רועדת מכאב. עם עוצמת החיים הזו הנהדרת של פינת החיים הזו שם, מול וליד ולצד ובכותלי האופל.
האופל שהוא המחסום.
שהוא קלגסים ורובים וגזענות.
שהוא חוקי רשע ומניעה של הזכות לחיים ולתנועה ולעבודה וללימודים ולבית חולים ולכל גווני ריקמת החיים באשר הם.
שהוא איסור אלא אם יוכח אחרת, והתעללות לשמה, כשיטה, כמטרה, ללא הפסק.
אלא שעם זה ובינות לזה וחרף זה בכל זאת תמיד, הלמות החיים הייתה בוקעת ועולה ומציפה ודוחקת ומנצחת את המגמה הזו שחותרת עמוק תחת הכל: המגמה לסחוט את הלשד, ולרמוס, את התקווה, ואת הביטחון בחיים צודקים, ואת יכולת ההשרדות.
אלא שהפעם היה ריק, נעדר, כל הלא צפוי שעל פי טבעו איננו צפוי שמזוג היה תמיד בכל, בשיטות הכיבוש, אלא שבדיעבד גם בו אם לא חוקים היתה שיטה, הפעם הכל התפורר לפירורים. ההגיון, העדרו, הכל היה לפירורים של עצב.

ידענו שזה יגיע, הזהירו, זה יקרה בסוף יולי אמרו ואחר כך אוגוסט, ואז ביום ראשון אחד מצאו בבוקר כל מי שעובדים או חולפים במחסום פתקים בערבית שם כתוב שמה- 27 למרץ 'יורשו' לעבור את המחסום רק מי שיש להם תעודה כחולה כלומר תעודת תושב ירושלמית, שאלה פלסטינים ממזרח ירושלים או חלק מתושבי השכונות הפלסטיניות הכבושות ב 67, ולבעלי תסריחים (אישורים). וכל השאר, כל מי שתעודתם פלסטינית, מאות אלפי בני אדם שהיו רגילים לעבור שם, שהיו זקוקים, לא יורשו לעבור.
ואז הגיע ה 27 למרץ והם עדיין לא גמרו לסגור את החומה, ואת הבנייה במחסום עצמו, ואז אמרו שתוך יומיים, ואז בעיתון אלקודס אמרו שזה יקח עוד יום, וביום שני ה 3 לאפריל אחר הצהריים אמרו החיילים לעובדים במחסום דוחפי העגלות שהכל נגמר, שמעכשיו אין יותר מעבר לבעלי תעודות פלסטיניות, ושלהם אסור לעבור את המחסום ומכאן גם לעבוד. ושזה מוחלט. והם הלכו הבייתה. וביום שלישי ה 4 באפריל החלו חוקי ההפרדה החדשים המוקפדים והמוחלטים, כשמחסום קלנדיה המכונה טרמינל במרכז של החומה הבוצעת באדמה ובחיים ובגורל.

יום רביעי. איש זקן עם כאפיה ומקל ושק על הגב הגיע מהצד הצפוני (רמאללה) לצד הדרומי של המחסום. והכל היה אחר. ראו בעיניו את התדהמה, את הבהלה, את הבילבול. הפתח בחומה הנבנית כדי להפוך את א-ראם למובלעת מנותקת מהכל היתה חסומה. חומה, ושערים חדשים איפה שעדיין לא מיקמו את שארית לוחות הבטון וחיילים עם רובים שלופים לידם כדי שאיש לא ינסה לזחול מתחת או מעל, ואירג'ע, רוח, לא, אסור, ככה, כי זה החוק לכל מי 'שטעה' והגיע כהרגלו לאן שטבעי היה לו להגיע ומבקש לעבור לצד השני של הקו הזה הלגמרי שרירותי שמשרטטת החומה, כי בבת הכל הכל השתנה.

חאפז סדרן המוניות, ממחסום קלנדיה לירושלים, ידע שזה קרה, שהם סיימו לאטום את החומה באמצע, באמצע חייו, אבל מתוך הרגל הגיע כרגיל, כדרכו מבית חנינא לעבודתו במחסום, דרך א-ראם. מהצד האחד של החומה. אלא שעבודתו בצידה האחר, מרחק מטר. מטר שבתוכו חומה וחיילים ורובים שלופים. כשראה שטעה, ששכח, זחל תחת פיסת הגדר שנותרה ללא לוחות בטון, קיווה שיספיק מהר, שאיש לא יראה, אלא שהחייל ראה. תפס אותו ואמר לו לא, וחאפז אמר אבל מה אני אעשה, כי מה יעשה, כי אין לו ברירה, כי עליו לעבוד, כי זה נראה כל כך אכזרי ושרירותי וללא פשר, ואיך אפשר למנוע ממנו לעבור מרחק מטר, מטר בסך הכל שעד אתמול היה פתוח לגמרי וחופשי, אבל לא, זה החוק אומר החייל עם כוחו האינסופי וקיומו המצומצם לתפקידו ולאכזריותו המובנית, זה חוק כמו החוק הוא צדק, כמו יש איזה תוקף כלשהו לחוק שאומר לכל האנשים האלה בבת אחת שאסור להם לחצות חלק אחד של חייהם לאחר, כי שירטטו קו באמצע, קו של גזלה.. של כוח.... של כיבוש.... אי אפשר לעבור, רוחו, נובחים החיילים, זה תפקידם היום, לכו, קישטה, לעיתים בגסות השקטה לעיתים בהרחבתה הקולנית יותר, הזקורה יותר קיימו שני החיילים החמושים בצייתנות מוקפדת וחרוצה את חוקי הכיבוש הישנים והחדשים.

האיש הזקן עם השק והמקל, מבולבל החל הולך לכל מיני צדדים ללא מטרה, הולך, עוצר, ושב, ושוב הולך, ושוב שב. מישהו שאל אותו משהו (יתכן שאם יש לו אישור לירושלים) והוא ענה והוא התקרב והוא הוריד את השק וחשבנו שאולי יסבירו לו, יעזרו לו, אולי.... המשכנו.... מה שהיה בקלנדיה היה האין. האין של כל מה שהיה. הוא שבלט יותר מכל. כמו סוג של צורה, צורה של סוף.

שום דבר לא מתחיל ברגע מסוים. גם לא מה שקורה עכשיו. רק מתגלה. קלנדיה ככל המחסומים בגדה ממוקם עמוק בתוך הגדה המערבית, שבעה קילומטרים מצפון לקו הירוק, ועשרים וחמישה קילומטרים מזרחית לו, ומסביבו מכל כיוון אלפי אלפי פלסטינים בכפרים ובשכונות שעיר המחוז שלהם היא רמאללה, במיוחד מאז האיסור המוחלט והגורף להיכנס לישראל. כי הרי כיום הרוב אינם רשאים. ללא סיבה. אפריורי. מהיום למחר. כי הם פלסטינים. קלנדיה הוא מחסום. וכמחסום הוא אמור למנוע מאנשים לעבור מחלק אחד של חייהם לחלק אחר. אסורים ומנועים. אשמים אלא אם הוכח אחרת, ולעולם לא ממש מוכח אחרת, לא ממש. לא על הגבול, אלא עמוק בתוך הגדה המערבית. אלא שכל הרע הרגיל והמורחב והמתגבר כל הזמן, דהיינו מחסום כמחסום, קיבל אופי חדש ועמוק בחודשים האחרונים. איזו קפיצה. לא רק ברמה ובכמות אלא באיכות, ברמת המטאפורה. מחסום המכונה טרמינל, המנסה להראות כזה. דהיינו מחסום המתחפש לטרמינל של מעבר גבול, כדי לנשב בדיוק את מה שהוא לא, כחלק מהשיטה לשנות מציאות דרך השפה, (מלכנות שטחים כבושים משוחררים, וצבא דיכוי טרור וכיבוש צבא ההגנה לישראל, ומתנחלים מתישבים, ורצח ללא משפט סיכול ממוקד), כך מכונה ולא במקרה - הקונקרטיזצייה הנוראה של הכיבוש בצורה של שער על בית כלא צבוע בצבעי חופש - 'טרמינל'. ועם המילה החדשה ומטרותיה החתרניות, ציניות הרשע לובשת את מימדיה המפלצתיים ביותר.
כי ברור שהחומה הניבנית ליד ודרך, תפקידה לכלוא את א-ראם במובלעת נפרדת, בית כלא בתוך בית כלא, להפרידה מרמאללה, ומעצמה, ומשטחי גדה אחרים, (וממילא כבר הופרדה מירושלים) כחלק מתוכנית העל השקופה והגלויה כבר לגמרי להפוך את הגדה לתאי שטח נפרדים מוקפים מכל צד מחסומים וכבישים ליהודים בלבד ואיסור על תנועה, מיכלאות מיכלאות, קנטונים, וסביבם חומה, הניבנית (וזה עוד פאן באופל גסות הכיבוש) על ידי פועלים פלסטינים, המגיעים מאזורי חברון, שנואים אם גם בדממה, כי בונים את בתי הסוהר, כי הסכימו, כי התפתו, כי נדחפו אולי וסביר, כי אולי גם לא היתה להם ברירה, לבנות את בתי הכלא גם של עצמם, ועליהם שומרים בדואים, אף הם קורבנות של החברה היהודית ישראלית, קורבנות אכזריים, אלא שזה כבר לסיפור אחר.
ומסביב, העוברים, והעובדים וגם אנחנו, רואים אלא שגם לא. רואים אבל מסרבים לראות. ואת הספק שקיים תמיד, מגייסים כסוג של מיגננה, של עיוורון, של מנוחה.

יום פתיחת 'הגירסה' החדשה של המחסום היה יום שביתה בסביבה. כי יום קודם נרצח ילד על ידי כוחות הכיבוש במחנה הפליטים קלנדיה.
זה היה יום שני 3.4.06 בערך בשעה שש ורבע בערב. בכניסה למחנה הפליטים קלנדיה היו כמה ילדים קטנים, והגיע ג'יפ של הצבא ממול, והם זרקו אבנים, וחייל ירה מתוך הג'יפ באוויר, והמשיכו לכיוון רמאללה, אלא שהסתובבו וחזרו, וכשהופיעו שוב זרקו הילדים עוד כמה אבנים, והג'יפ הפעם שינה את הכיוון ופנה ונכנס לתוך המחנה, והחל רודף אחריהם בעודם נסים. הם ברחו לכיוון קופת החולים של אונרא, הג'יפ היה מהר מהם, התקרב, היה קרוב, ואז הוציא חייל (היו כניראה שלושה חיילים בג'יפ זוכרים הילדים, ולא יודעים אם היה זה אחד או שניים שירו) נשק מהחלון והחלו יורים בירי חי על הילדים הנסים על נפשם, אלא שהילדים לא הספיקו לברוח, הג'יפ מהר מהם, הם היו קטנים, שני כדורים מטווח קצר חדרו לגב של מחמד זיאת בן ה 15, הילד הכי יפה בקלנדיה אומר לי אבו עומר, ילד טוב, מהיריות גופו הסתובב, ואז המשיכו וירו בו החיילים עוד שני כדורים, הכדור השלישי ברגל והרביעי במיפשעה, והוא נפל, ומעיו נשפכו החוצה.

החיילים, משעה שראו מה קרה, עשו רוורס ויצאו מהמחנה.

הילדים שחזרו ממחבואיהם, מי שהספיק, החלו לצרוח שנפגע ילד, כמה אנשים שהיו שם בסביבה רצו, התקרבו, הרימו אותו לתוך מכונית ונסעו לרמאללה. הוכנס בדחיפות לחדר ניתוח ומת לפני שהספיקו לעשות שום טיפול. לא היה לו סיכוי.

בנו הקטן של אחמד בן השתים עשרה היה בין הילדים שזרקו אבנים. שברחו. שניצלו. הוא ראה את מחמד נרצח. הוא שסיפר. בנו הגדול של אחמד, בן 14, חבר טוב של מחמד זיאת, היו שכנים במשך שנים, כמו בני משפחה, הוא בכיתה ט' ואילו מחמד היה בי', בדיוק ירד לרחוב לקנות תרופות לאחותו התינוקת, ובדיוק ראה את חברו הגוסס מורם על ידי כמה אנשים, ובטנו שפוכה, בור במקום גוף.

אחמד ששמע את היריות כמו ששמעו כולם רץ החוצה, הילדים הרי ברחוב, שני הבנים, דאג, הספיק להגיע כשהאוטו עם מחמד הגוסס או המת בדיוק עזב. ואז אחמד ובנו הגדול ועוד כמה מהמחנה עמוסים וכועסים הלכו להתפלל, כשגמרו להתפלל נסעו לרמאללה לבית החולים ולמדו מה שידעו כבר לבד, שהוא מת.

רק כמה שעות קודם חזר הביתה אחיו של מחמד זיאת מבית החולים ברמאללה. ובבית היתה שמחה.
פ' בן השמונה עשרה, נפצע מירי חי בבטן שנורה על ידי חיילי הכיבוש שפלשו בלילה למחנה וירו לכל עבר. זה היה שבועיים קודם, קצת פחות, יום שני ה 20.3.06 בשעות הערב המאוחרות, כשבדיוק ישב בבית קפה עם עוד צעירים מהמחנה.
באותו היום בדיוק חזר מבית החולים. והחלו מגיעים לבית לברך את הנער המחלים. שניצל. ששב הביתה. שלא מת. כבר התכנסו רבים, והשמחה היתה גדולה כשמישהו נכנס וסיפר שהאח הקטן מחמד נורה ונהרג ממש כרגע.

אבו עומר שגם הוא סיפר לנו על הרצח של הילד בקול שבור שאנחנו לא רגילות לשמוע אמר, ילד חמוד, טוב, לא מסתבך עם חיילים, הולך לבית ספר, חוזר.. משקרים, הוא אומר, אומרים שהיה על הגדר ורצה לחתוך, אבל הוא היה רחוק, לא הלך לשם. משקרים. ג'יפ נכנס למחנה. שמענו. בגלל שהרגו בנאדם משקרים. מה, נגיד סליחה הרגנו בנאדם ככה? משקרים.

ילד בן 15. בא לך בן. מה שאתה עושה שיהיה בנאדם. שיהיה בבית ספר. וככה באים. הורגים אותו. הוא בגיל של סוהייב (בנו). ילד טוב הוא אומר. ילד יפה.

עברנו לצד הצפוני של המחסום, יהודיות, לנו מותר הכל גם כשאסור. כתמיד עדיין המון מוניות סביב המחסום. מה שלומכם אנו שואלות, קולנו כבוש, משתתף, יודעות שנורא, רק שואלות. ואז אומרים לנו, טוב. טוב, אנחנו שואלות, בודקות, האם יתכן שייאמר כך ברצינות. כן, הם מסבירים.
כי מה שקרה במסגרת הכל, הוא שנפתח כביש עוקף מרמאללה לכיוון דרום הגדה לא דרך המחסום שמשרת רק ירושלמים, ולנהגי המוניות שם, זה מגדיל את המסלול בטיפה. קודם כשלא יכולים היו להגיע לדרום הגדה מסלולם היה קצר. אמנם הם יודעים שהמשמעות העמוקה של הגירסה הנוכחית של המחסום המתחפש למעבר גבול מקבע את הנישול, ושקיומו ככזה מונע וחוצה לשניים חיים אינטגרליים ופורם כל אפשרות לחיים של עם אחד, הם מבינים שהכל חלק מתוכנית על של פילוג הגדה לתאי שטח נפרדים, מפוצלים, מכלאת רמאללה ושכם וטול כארם וחברון וג'נין וקלקיליה, הם יודעים, זה לא שהם לא יודעים שכל זה קשור אליהם, שכל זה הוא חלק משבילי הקבר החי שישראל בונה לאט ומהר, הם מבינים, אבל כשאין אוכל ומרווחים גרושים ויש ילדים ועתיד אחר נראה כל כך רחוק אם בכלל, אז זה שבבת אחת (ולו גם לכמה ימים) אפשר לדרוש על נסיעה ארבעה שקלים במקום שקל וחצי הוא שינוי משמעותי, ולכן זה טוב, אומרים בשמחה העצובה שמחה הזו. של קלנדיה.

בעיתונים בישראל נאמר על רצח הילד, שילדים ניסו לחבל בגדר ולכן ירו בהם.
כך דובר צהל, שזה משרד הפירסום של הכיבוש, דיווח על מותו של הילד מחמד זיאת. זה מה שהיה להם לומר על מוות של ילד. שהיה ואיננו. הדיווח הזה היה כנגד הגירסה הפלסטינית האומרת שג'יפ נכנס למחנה וילדים זרקו אבנים וחיילים ירו עליהם בירי חי. לא, מתווכח ואומר הכובש, זה לא מה שאתם חושבים, זה לא כאילו שירינו בירי חי על ילדים שזרקו אבנים, על ילדים בורחים, לא, אנחנו ירינו על ילדים שמקלקלים את הגדר, ירינו בילד שחיבל בגדר.

כי הוא חיבל בגדר מסבירה ישראל.

זה היה לפי ההוראות, זה היה כי חטא, כי חיבל בגדר, כלומר זה בסדר לשיטתם לרצוח ילד כי חיבל בגדר.

אגב, כבר שנתיים שאין גדר אלא חומה. והילדים לא היו ליד הגדר שאיננה, אלא בכניסה למחנה הפליטים בדיוק כמו שדווח על ידי הפלסטינים.
אלא שבין אם מחמד נרצח לפי ההוראות 'הטובות' כי חיבל בגדר, או כי הוא ילד במחנה פליטים והיה בין ילדים שזרקו אבנים וצבא הכיבוש בג'יפ ממוגן רדף אחריו כמו צייד אחרי טרף, רדף כדי להרוג, רדף עד שהשיג וירה ארבעה כדורים בגוף קטן של ילד בן 15 זה לא ממש משנה.

זה הילד הכי יפה במחנה שב ואומר לי אבו עומר. אני אתן לך תמונה.
ולי נשאר להתפלל שאני לא אזהה אותו, שרק לא ייצא שאני מכירה אותו.

בארבע השנים האחרונות במסגרת בניית החומה המבתרת את קלנדיה ושכנותיה זה הוא הילד החמישי שנרצח.

היאוש צבע את השמיים. התדהמה וחוסר האונים. אנשים מבולבלים יצאו בצד אחד אבודים ועצובים. בינתיים מתברר שהקיוסק שהוא מכונית בלי גלגלים שמכינים בה פיתה עם משהו, קפה, ממתק, היא בצד אחד, ואילו נהגי המוניות הספורים הם בצידו האחר. וכבר בינות ליאוש מצאו להעביר את האוכל מצד אחד של השער לצידו האחר. האוכל מתברר חופשי.

עברו כמה ימים והלכנו שוב. וקלנדיה היתה ריקה. כי לקח הכובש בכף משוננת את החי וקלף אותו מתוך גבולות חייו. הבטן נצמתה. מעולם לא שמענו שקט כזה שם. מעולם לא הרעיש האין שם כמו היום. עיר רפאים. בצד הדרומי של המחסום כבר לא היתה אף מונית. גם לא המעטות שהיו כמה ימים קודם. כי לצבא יש איזה דיל עם חברות אוטובסים מסוימות, שהם אלה שיקחו מהיום את הירושלמים לירושלים. וכל מי שעבדו שם, המוניות והטרנזיטים רובם בני המקום, בבת אחת נותרו ללא עבודה. והם אינם. כי אין מי שיסע. מאות אנשים שבבת אחת איבדו את פרנסתם. המון מכרים. אנחנו בשוק. מדוע לצורך הענין, אפשר לשאול, לא השאיר הכובש את ענין הנסיעה לבני המקום והרגליהם, מדוע היה צריך לשנות, לקבוע חוקים חדשים, מדוע. פשוט מאוד, כי מטרתו לגזול, לגזול פרנסה, כדי להתעלל, עוד, כי למה לא, כי זו המטרה, לכן כך עשה. לכן מנע בהינף של יום, עבודה ממי שזקוק, ממי שחי והתפרנס כך, ונתן מתוך שרירות וסיבות כאלה או אחרות, לזה או אחר. רק לא למי שהיה.
אנחנו עוברות את המחסום. גם בצד של רמאללה שומם. אין איש. האופוריה של כמה ימים קודם עברה. מין אשליה של המתים בעודם בחיים.
פגשנו את אחיו של ערפאת, נהג המונית הנכה (כי נורה באינתיפדה הראשונה בגבו) שנרצח במחנה הפליטים ביוני 2004 בשעה שישב ושתה קפה בקיוסק. באו החיילים, ירדו מהגי'פ, צלפו לסימטה, וכדור חדר דרך הפח של הקיוסק ודרך מצחו והוא מת. אחיו שמאז שאחיו נרצח מנוע לעבוד בישראל, כי כמו שנאמר לו בגילוי לב, בני משפחתו של מי שהצבא הרג מנועים אוטומטית לעבוד כי הרי יכולים הם לרצות לנקום, כך נאמר, כן נאמר במפורש. יש לו שמונה ילדים ובבת אחת איבד אף הוא כאלפי אחרים את פרנסתו. היה נהג מונית במסלול קלנדיה רמאללה. ודווקא המעבר החופשי מרמאללה לדרום הגדה, הפך אותו מיותר. גם אותו.

הלכנו עוד, בדרך המטונפת והקודרת והריקה, וראינו מרחוק דמות קטנה עם תחבושת על הראש. זה היה אברהים הקטנטן. שנופף. והתקרב. אברהים הוא מהילדים המוזנחים והעניים ביותר שפגשנו אי פעם בקלנדיה. תמיד מלוכלך, בגדיו מרופטים, מזוהמים, ונעליו גדולות מידי וקרועות לרוב. תמיד מבקש כסף. ואם כיבדת אותו נניח במסטיק או שוקולד מייד מנסה למכור לך את מה שנתת לו את. ילד עזוב. חכם. הוא היה, הוא מספר, בין הילדים במחנה שנורו, היה עם מחמד זיאת, כדור פגע בו בראש, במזל רק חרש לו למעלה ולא חדר לתוך המוח, תפרו לו עשרים תפרים, ברמאללה, ראשו חבוש, וכרבולת של שער מזוהם מציצה לו מתוכה.

כשנתנו לו כסף, הפעם אפילו שלא ביקש, אמר תודה. זו פעם ראשונה שאמר תודה. והלב שלנו התכווץ. רצינו לחבק אותו אבל אי אפשר היה איכשהו. שלום הוא אמר, והבטנו אחריו שעה ארוכה בשעה שדידה וצלע עם התחבושת על ראשו והכרבולת המזדקרת ממנה על הכביש השומם.

איה קניוק, אפריל 2006
















 







 
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com