צור קשר
רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies

פרטים על הדימוי



והיא אמרה "אה"

היא הייתה אז נערה. שנת 2003. היא בדיוק חדלה לאכול בשר כי לא תיתן יד להרג, אמרה. וברחוב ליבה נכמר על דרי הרחוב. כשלמדה על ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה עד לא מזמן בארצות הברית, שבה אסור היה למי שצבע עורו כהה לשבת ליד בהיר, אמרה לי בקול רועד, איך אפשר, והייתה נרעשת. נערה רגישה עם לב רחב, עוד לא בת 16. וסיפרתי לה על עמר מטר בן ה 14 ממחנה הפליטים קלנדיה שנרצח לפני שבועיים. איך הוא וחבורת ילדים ונערים ברחו מהחיילים של המחסום ואיך החיילים רדפו אחריהם, כרעו על ברכיהם, כיוונו וירו עליהם בעודם בורחים. ועל איך כדור חי חדר לו לצוואר, והוא נפל, ועל איך הוא גסס שבוע, ואז מת.

 

וגמרתי לספר, וחיכיתי לדמעות שלה, שידעתי שתבאנה. ורציתי גם, אני זוכרת, להתנצל בפניה על זה שאני מספרת לה משהו כל כך נורא למרות שיהיה לה עצוב וקשה, כי פשוט צריך לדעת שזה מה שקורה כל כך קרוב, כי הוא היה חי ועכשיו הוא מת, ואולי גם בעצמי הייתי צריכה לפרוק את זה מהלב, ולמי אם לא לה.

עיניה לא דמעו, והתפלאתי. מבטה היה שטוח, ונוקשה, וריק. ועבר זמן. ואז אמרה,
"אבל מה הוא עשה?".

מה הוא עשה? איזו מין שאלה זו. מה חשוב מה עשה. הוא מת. נורה בצואר. הוא נרצח. הזו שאלתך הראשונה? מה עשה?

ואמרתי לה, כך נדמה לי שאמרתי, "הם זרקו אבנים, והוא..."

והיא אמרה, "אה".

זה נכון שלא אמרתי לה, שלא הספקתי לומר לה, שלא על התמימים הוא זרק אבנים, לא על החפים מפשע, אלא על מי שמובנית בהם אלימות, כי הם חיילים.
על מי שיושבים בינות לחייו שנגדעו ונחצו כי הם שם, ושם אינו ביתם ואינו גבולם, ושהוא חי בגטו שהם מתחזקים, ושכניו ובני משפחתו והוא עצמו מושפלים כל יום וכל היום, כי ישנו הכיבוש, וישנם הם, מקיימיו, שם בשערי חייו, בעורק צואר נפשו וזכויותיו, וחייו.
שהוא זרק אבנים על המחסום ששם יושב התוקף והמתעלל והמפר והגוזל והנוטל, ששם יושב המוציא לפועל, החייל, שאשם כלפיו כי הוא מקיים ומתחזק מדיניות הפוגעת בו.
אולי לא אמרתי לה את כל זה, כי עדיין לא האמנתי ולא שקלתי שצריך יהיה להצטדק בפניה. שעמר מטר המת צריך להוכיח לה את חפותו, וזכותו, להישאר חי ולא למות.
כי חשבתי שמותו חזק מכל.

"אה", היא אמרה. כי לה זה הספיק. עכשיו כבר הכל היה לה ברור. הוא זרק אבנים ולכן מובן היה לירות בו בעודו בורח. בצואר. בירי חי. ולנטול את חייו. "אה", היא אמרה לי, ופניה נשארו ריקים, והדמעות שלה לא הגיעו, אפילו לא אז. רק, ה"אה", שאמרה, ולא יספה.

היה רגע אחרי שכבר ראיתי לאן הלכה בתוכה, באמצע או בסוף הפגישה שלי איתה אז, או אולי רק אחר כך במחשבות שלי שקדחו, שאמרתי לה בתוכי:
ואם הייתי אומרת לך שלא עמר מטר הפלסטיני, אלא נער יהודי חרדי בן 14 היה זה שזרק אבנים על מחסום. על חייל. על שוטר. ושהשוטר התכופף, וכיוון אליו נשק וירה עליו בצוארו בעודו בורח והכדור היה חודר לצוארו והוא היה נופל וגוסס ומת, האם היית גם אז אומרת, "אה".
ונניח סיפרתי לך על נער יהודי בן 14 כועס וזועם שהיה זורק אבן על הבסיס בו נמצאים חיילי הורמכט, ואחרי שזרק אבנים היה בורח והחייל היה רודף אחריו בעודו בורח, ואז מתכופף ומכוון ויורה לו כדור בצואר שהיה פוגע בעורק והורג אותו, ההיית אומרת לי גם אז, "אה".
והאם אילו אמרתי לך שנער בן 14 נכנס לחצר של שכני וזרק אבנים על ביתו, ועליו, ושכני פתח את החלון ושלף אקדח וירה בו והרגו, האם אפילו בסיפור הזה, כשהנער הזה המומצא זרק אבנים על שכני שמעולם קודם לכן לא פגע בו או באף אחד אחר סביבו, ושכני שלא עשה לו דבר לפני שנכנס הנער לחצרו וזרק על ביתו אבנים היה יורה בו ונוטל את חייו, האם אפילו במקרה הזה שאין בו כובש ואין בו קורבן, היית אומרת, "אה".

אבל לא אמרתי לה אז דבר. תפרתי פנימה את הבכי שהחל גואה, ואת הכעס והתדהמה, ושתקתי.

ואחר כך לא ראיתי אותה יותר. לא יצא, וגם לא רציתי. ואולי לא יצא כי לא רציתי. ועברו השנים האלה. ואני לא יודעת מה עשתה בהן. וגם לא חשבתי עליה יותר.

שנת 2010. ממש לא מזמן, כשראיתי בטלויזיה את ניסיון הדריסה בסילוואן, נזכרתי בה.
שכונה פלסטינית בירושלים. בעיר מפלה, שבה לפלסטינים אסור לבנות על פי חוק, והשכם והערב הורסים להם על פי חוק, את מה שהחוק לעולם לא ייאשר. ששם התיישבו מתנחלים, וסביבם כוחות הכיבוש שומרים עליהם בעודם משתלטים צעד צעד על המקום, על חשבון יושביו, בחסות השלטון.

מכונית נוסעת, יורדת בירידה, סוטה ממסלולה, ומתנגשת בשני ילדים קטנים ומעיפה אחד לאויר שנופל על הכביש.
המוח והלב לא מאמינים למראה העיניים.
ובאיזה קלות משודרת הסצנה עוד פעם ועוד פעם, והילד שוב ושוב עף באויר ונוחת על הכביש, ובטלויזיה הישראלית, קריינים וקרייניות, כתבים וכתבות, מצקצקים בלשונם, פניהם ריקות וקרות כמו של אותה נערה לפני כל השנים אחרי שסיפרתי לה על הרצח של עמר מטר.

הוא זרק אבנים, הם אומרים. הדורס לא התחיל. הילד התחיל. זה הילד. הילד הילד הילד הילד. שזרק אבנים. שארב, שזרק, שהתחיל, שאשם. והגוף הקטן מוטח לתוך האוויר, לפני שצונח על כביש האספלט. ואנושיותו הפעוטה, הבוטה, הבוערת, ניתזת מפניהם הריקות, הקרות, האומרות, "אה".

אלא שמכונית, ולא חשוב למה, פגעה בילד. ילד שהועף באויר. ונפל על אספלט. האין זה אירוע סגור, שלם, אוביקטיבי ומוחלט?
וגם אילו פחד הדורס ולא התכוון, ולא במתכוון שינה את כיוון נסיעתו כדי לדרוס אותם.
וגם אם זרקו עליו ילדים אחרים אבנים קודם, או אפילו הילדים האלה המסויימים שדרס.
ולמרות הזיכוי האוטומטי הזה של היהודי רק כי הוא יהודי יהיה אשר יהיה ועשה אשר עשה.
האם לא לפני כל ההקשרים והפרשנויות והרציונליזציות, לפני זה, לפני הכל, ישנו שם ילד?
ילד שמכונית פגעה בגופו הקטן, שהוטח, וניתר באוויר מכוח הפגיעה, ועף באוויר ונפל ונחבט על הכביש.

וגם אילו פחד הדורס ולא התכוון, ולא במתכוון שינה את כיוון נסיעתו כדי לדרוס אותם.
וגם אם זרקו עליו ילדים אחרים אבנים קודם, או אפילו הילדים האלה המסויימים שדרס.
ולמרות הזיכוי האוטומטי הזה של היהודי רק כי הוא יהודי יהיה אשר יהיה ועשה אשר עשה.
האם לא לפני כל ההקשרים והפרשנויות והרציונליזציות, לפני זה, לפני הכל, ישנו שם ילד?

זה נכון שאולי צבע עורו של הילד טיפה חום משל הדורס, ואם לא צבע עורו אז מבטאו אחר, והוא גם קרוב לודאי אינו הבן של השכן או קרוב משפחה ממשי או אפשרי של הכתבים והכתבות בטלויזיה הישראלית.
ונכון שבאמצעות "שרות החובה" המחתים את משרתיו בחותם השייכות למעשה המדינה יהיה אשר יהיה, גם הדורס הזה עצמו היושב בסילוואן ומממש אי צדק מובנה של מדיניות ישראל כלפיה, הוא במידה מסויימת הוא כל אדם, כל אדם המשרת בצבא, כמו גם בניהם ובנותיהם של הקרייניות והקריינים, והם עצמם, שהם הדורס או אלה השומרים עליו בפועל, או בעתיד, או כאפשרות.
כי גם הם חיילים.
וזה בודאי לא פשוט לאהוד את הקורבן של מי שאתה עשוי להכיר ולהיות אליו מקורב. של בנך ובתך. את מי שיכול היה להיות קורבנך שלך.
לאהוד את מי שהוא העד שלך. המראה שלך.

אבל האם בכל זאת אין משהו שהוא לא יחסי, אני שואלת את עצמי, שאינו רק בעיני המתבונן, שהוא נושא משמעות וערך קבועים לא חשוב מה הנסיבות והזהויות של המשתתפים והמשתתפות בו?
האם לא אמר המשורר חיים נחמן ביאליק ב"על השחיטה" שנכתב אחרי הפרעות בקישינב:
נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן
עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן
מילים שהפכו מטבע לשון לייצג את אי היחסיות של הרע. שאומרות, שפשע הוא פשע, וילד הוא ילד, ואי צדק הוא אי צדק, תמיד.

ושוב ושוב אני נזכרת בנערה ההיא, שהיום כבר בת 23. ואני מדמה איך אולי ממש לידה בדיוק מתרחשת תאונת דרכים מחרידה, ואיך דופקה מתחיל להלום חזק, והיא ניגשת קרוב, עם ליבה הנכמר שאני זוכרת כל כך טוב, והנהג עומד ליד וישנו הרוג אחד שרוע על האדמה, מכוסה, ואז היא ניגשת ומרימה את הסדין ורואה את זהות הקורבן ומרימה את עיניה ורואה את זהות התוקף, ורק אז היא בוכה, או רק אומרת, "אה".
וחושבת בתוכי, לא, ביאליק, לא צדקת, לא דם ילד, דם ילד יהודי אולי, אבל לא דמו של ילד באשר הוא.
לא כאן בחבל הארץ הזה ובצומת ההיסטוריה הזו.
כאן אין כזה דבר נער או ילד אם הוא פלסטיני, כי פלסטיני אינו ילד, אלא הוא תמיד פלסטיני.
כאן הכל הכל זה על "שלנו", ו"אנחנו", ו"הם". ואנחנו צודקים כי זה "אנחנו", והם לא צודקים, כי זה "הם".
ואין התנהגות רעה או טובה, או צדק או הפרתו, כדבר מובנה וקבוע ומוחלט התלוי במעשה עצמו, ישנו רק מי הרג ומי מת.
ישנו רק המוצָא.
רק זה.

מאז ניסיון הדריסה בסילוואן, נשפט והורשע הילד עמרן מחמד מנצור בן ה 11 שהמכונית פגעה בו. הוא הושם במעצר בית ונקנס. ואילו המתנחל דוד בארי בן ה 57, שדרס את שני הילדים, אינו נתון בשום מעצר, ולא הושת עליו שום קנס.
וכמו אז, אחרי שעמר מטר נרצח, גם היום, אני תופרת פנימה את הבכי שעולה ואת הכעס ואת התדהמה, ומורידה עוד מסכים, ושוב מרחיקה את עמר מטר ואת שאר הילדים הנרצחים של מחנה הפליטים קלנדיה ואת הילדים מסילוואן שגם אותם כבר קצת הרחקתי, והם כמעט כבר רק מילים, וגם פחות, כתמים של זיכרון.
וגם אותה, ואת דומיה, שאומרים "אה", אני מרחיקה.
עד הפעם הבאה שלא אוכל יותר.
עד הפעם הבאה שמישהו יאמר לידי מספיק מקרוב, "אה"!

 

 
איה קניוק.  
english
 
www.mahsanmilim.com  tamar goldschmidt & aya kaniuk tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com