בכל פעולה נגד הכיבוש מגיעה הדילמה של איפה עובר הגבול בין מחאה והשתתפות. מתי לנסות לעזור למי שנרמסים תחת עקבי הכובשים הופך לעלה התאנה של הכיבוש, הופך לתיחזוקו, לעוד איבר במפלצת העל הרומסת אותו. ואין מקום מושלם. כל מי שחי בישראל מתחזק את הכיבוש. המיסים משלמים את הכיבוש. הדרך המושלמת של לא להשתתף בכיבוש היא ללכת. לא ננגעים אולי בכיבוש, משאירים אותו מאחור, אבל גם את הנכבשים. גם את האפשרות לשנות, או לנסות, כלומר מקרוב, בסך. בכל פעולה נגד המציאות הנוראה הזו ישנו חוסר שלמות, סתירה, כשל מובנה.

מחסוםווטש מתחילתה מקיימת מפגשים עם הצבא. היום יותר מפעם. פעם המפגשים היו משהו מבוזה כמעט, שהמקיימות אותו עשו כמעט בבושה, מתוך קונפליקטים גדולים, ועם התנגדות עזה של הרוב, ואילו היום המפגשים היו למשהו כמעט רוטיני, שאין כלפיו מחלוקות ממש, והוא מדווח ללא שום תלונה. גם אז וגם היום בעיני המיפגשים עם הצבא הם טעות גדולה, הם מעשה שגוי, ופסול, ושהם גולם שקם על יוצרו.
אני מבינה את גודל הפיתוי. האופל שאנו עדות לו דוחף אותנו לנסות, ולו גם במסגרת הכיבוש, 'לשפר' את התנאים כמה שאפשר.

אלא שהמגמה הזו איננה משרתת את (והיא גם בניגוד ל) המטרה המקורית והיחידה של מחסוםווטש: שהיא מחאה על עצם קיומם של המחסומים והכיבוש והנסיון לתעד ולהעביר הלאה.

המפגשים של הנשים עם הצבא נשענים בחלקם על מה שהוא טעות בעיני - ההנחה שאם רק ידעו אנשי הצבא את גודל הנורא המתקיים, הם ישנו אותו. שהנורא והאופל והרשע ומה שנראה כפשע והתעללות לשמה, הוא תוצאה של כשל בתקשורת. שהם לא המגמה, והמטרה, ותפיסת העולם של הצבא והמדינה.
האם אנשי הצבא הם מפגרים? האם באמת רק החיילים בשטח יודעים ואילו המפקדים לא? האם החיילים בשטח הם פושעים בתכונתם, בגילם, ולא מייצגי שיטה ומגמה? האם הם באמת פועלים בחלל ריק?
אנשי הצבא שאתן נפגשות איתן הם פושעים גדולים פי כמה מכל החיילים בשטח. הם יודעים. הרי לא מגייסים במתכוון אשים עם יכולת שכלית נמוכה. ואם לא יודעים בדיוק זה כי הם כך מבקשים. הרי גם לדאוג לא לדעת הוא פעולה. והאם הם לא יודעים? בודאי שהם יודעים. אלא שלדעת לא משנה להם. עובדה. ראו את המציאות. שלעולם איננה משתנה רק כי היא מחרידה ולא נתפסת. ואם משתנה זה רק כי מישהו או מישהי מגזע בעלי זכויות היתר קבל וצעק ולא ויתר ולא היתה ברירה אלא שגם אז דבר לא משתנה, אלא לרגע, כדי להתכסות שוב, ולהמשיך שוב. באותו הדבר. שאיננו הכשל אלא המטרה. שאיננו הטעות אלא המגמה. ולא רק שהם יודעים, לא רק שהעלייה בסולם הדרגות איננה עליה בסולם המוסר, זה יותר מזה, הם אחראים, לא במופשט, במעשה. וגם אם הם עושים את עצמם מופתעים זה כי לעשות עצמם מופתעים הוא חלק מהשיטה.
מה, באמת יורים על ילדים הם אומרים, אוי ואבוי... עובדה, הירי נמשך, ודבר לא משתנה. רק מחריף. היורים אינם נענשים. להיפך. היום יותר קל לירות על ילדים מפעם. יותר מקובל. פחות מזעזע את הסיפים. והיום כמו קודם ידעו. רק היו צריכים להיראות מופתעים, ומזועזעים, כי כך פועלת השיטה.

ולכן לספר להם הוא לא לגלות להם משהו חדש. אם כבר זה יותר לגלות להם מה יודעים עליהם. מה חושבים עליהם. בפני מה להתגונן. מן הסתם המפגש עוזר להם לפתח אסטרטגיות מול ביקורת. עוזר להם לשכלל את השיטות של לקיים את הרע עם לרצות את המתקוממים בעלי הגזע הנכון. לפגוש בנו הוא המחיר הקטן שהם חייבים לשלם כדי להיראות 'הומאניים', כי כך הכיבוש ימשיך ביתר 'יעילות' בקול דממה דקה.
גם 'השיפורים' שהם ייענו אליהם, פה ושם, או יציעו, או יבצעו, הם בהכרח קוסמטיים, חיצוניים, כי הכל במסגרת קבלת המחסום, מבלי לערער עליו ועל המשך קיומו.
וכשמם כן הם, שיפורים ולא שינויים. שיפורים על הקיים, כי על הקיים הם לא מוחים, כי אילו מחו לא היו שם. פשוט מאוד. האם מי שהוא נגד רצח רוצח? מי שהוא נגד אונס אונס? מי שהוא נגד גנבה גונב?

'השיפורים' שהם 'ימכרו' הם כמו סמים. סמים המעוורים את העיקר, העמוק, שעליו יש למחות.

זה נכון שלדבר עם אנשי הצבא ולרקום קשרים איתם מסוג מסויים, כאפשרות, יכול להיות אמצעי ברגע נתון כדי לעזור לאדם בודד כזה או אחר. כך גם אם החבר שלי או השכן שלי או בן הזוג של הגננת של בני הוא המג"ד או המח"ט זה בהחלט יכול לסייע לי לעזור.... בתור טובה אישית.... כי אנחנו שכנים, כי אנחנו חברים, כי עדיף לו שאחשובה שנורא חשובים לו הדברים האלה, כי אני אני..... אבל האם אלך במתכוון ואתחבר עכשיו עם אנשי צבא בשביל זה? והרי כדי להתחבר, אתבע לטשטש (לפחות במפגש) הרבה ממה שאני חושבת על מה שהם עושים. כי מי יעזור לי אם אכנה אותו בשמותיו, שהוא פושע, שהוא מוציא לפועל של התעללות לשם התעללות, שהוא מקיים אופל, שהוא שותף, שהוא דורס ומתעלל בעם שלם?
וכך, בהכרח, אצטרך לא לומר הכל, ולא במפורש, ולא ממש, אלא רק בערך תוך הרבה מחמאות גם, והשתתפות כביכול, וכוס קפה, מסביב לשולחן אחד, והתחפשות לזה שאני והוא שנינו רוצים שינוי, למרות שהוא אינו רוצה, אלא שכך אומר, או לא אומר אחרת, כי אחרת לא יפגוש בי... כלומר אצטרך בהכרח להשטיח את מסרי ואת דעותי כדי להישמע... כדי לקבל את התמורה של העזרה של זה העומד מולי... אצטרך להסתיר ממנו את מלוא מחשבותי עליו ועל מעשיו ועל מה שהוא מייצג... כי לומר הכל הוא לומר לו שכל מה שהוא מקיים ומייצג פסול, וניפשע. ושהוא עצמו, בהכרח, ולא היכבוש כישות מופשטת בלבד, שהוא כפרט כמו אינו קשור בה, אלא שלהו, המסויים, מתחזק ומקיים ודואג שיתקיים הכיבוש, הוא עצמו המוציא לפועל, גם הוא, בשמו הפרטי האישי... ולכן לא אומר, כי אי אפשר, כי אילו אמרתי לא יכולתי לשבת איתו כך ואם אומר אומר בערך, וכל זה כדי שאהיה במקום של 'זכות' להרים טלפון ולומר לו 'היי צדקי, היי דקל, אהלן, מה שלומך, שמע, כרגע עושים משהו, עזור לי...' והוא יעזור. לי. ברור שהוא יעזור לי. לא לפלסטיני. לא נגד התופעה. אבל לי.
מכל הטעמים הפגומים הוא יעזור. לי. בגלל הגזענות, בגלל שאני מגזע האדונים, בגלל שלי יש פנים וזהות פרטית, ואני לא רדוקצייה של קבוצת ההשתייכות שלי, בגלל שקולי חשוב ונחשב ונראה, בגלל הרע, הוא יעזור, לעיתים, לפעמים, לי.
ונכון, משהו יקרה טוב. אדם זה או אחר ברגע נתון יעבור. רק הוא, בתוך המליונים שימשיכו לא לעבור, כי כלום לא התערער בשיטה, או בצדקי או בדקל. רק שלי הוא עשה טובה.
לי היהודיה.
וכן, נכון, אני מודה, לדבר עם קצינים, ולפרוט להם על האגו שמבקש לחשוב שיש 'כיבוש נאור', ושאפשר גם לדכא וגם להיות הומניטארי, בוודאי שגם הוא יתרום לזה, שכשאטלפן, מי מהם ייתכן וישמח 'לעזור'.... כי ברור שהוא מבקש שלצבא יהיה מראית עיין של פועל מערכים מתוקנים ולא פוגע לשם פגיעה... מה הוא אידיוט? ואם אני מגיעה לדבר אליו על אותו שולחן, כשיח, הרי מעשי מעידים שאני רואה אותו ראוי, שאני מזכה אותו.. מה טוב מזה? ואפילו אלה שלא משלים את עצמם לגבי אופי מה שהם עושים, גם להם משתלם לפגוש נשות מחסוווטש. אירגון שמאל שלא מערער על הקונספט, אירגון שמאל שלא אומר 'לא למחסום' גורף (כי אחרת איך היה שם להתדיין על פרטי סוגי ההתעללות, ולהילחם על שיפורה, בדיוק כמו שרת אף הוא) אלא לא לסוגו, מה טוב מזה? אירגון שמאל שאפשר לנכס ולהספיג את הצבא בו.

האמת, אני חושבת שאין ברירה לאנשי הצבא אלא להיפגש עם נשות מחסוםווטש כשמדובר ביהודיות ועוד מיושבות ומקושרות כמו רבות, כמו גם שאין להם ברירה אלא 'להזעזע' מול מה שהרי ידוע להם ברובו, או במהותו.
זה משחק. שקוף. ומחסוווטש, שלא בידיעה, או במתכוון, פועלות כמו פיון צייתן וצפוי ויעיל וממושמע. בשירות הכיבוש.

אגב גם בלי להיות מחסווטש ומרופדת בכל הקשרים עם הצבא, די לעיתים רק לדבר עם המבטא 'הנכון' עם המוקד של המינהל (זה המכונה, כחלק מצורת השיווק של הכיבוש – 'המוקד ההומאניטרי'), או עם 'מח"ט', או עם איזה דובר של יחידה כזו או אחרת, ולדווח על משהו, או לתבוע הסבר, ומכל הטעמים הפגומים המובנים לכיבוש, דהיינו שלי יש בהכרח קול ופנים, רק בגלל גזעי, (ואני מדברת מנסיון, של לטלפן ולומר שהמחסום סגור כעונש, או שאישה יולדת ולא נותנים לאמבולנס לבוא, או שמכים עכשיו בחור ברגע זה, או שהילד נעלם נלקח על ידי חיילים ואיננו, או שיורים עכשיו מול עיני, ולא כמחסוםווטש אלא רק עם חיתוך הקול 'הנכון', הלבן) סביר שיענו לי באותו הרגע או יתיחסו, ולוא גם עם השקרים שגם אותנו הרי משקרים, חרף הפגישות, וחרף הקול והגזע הנכונים, בהכרח.. גם כך, אוכל לצעוק... וגם כך מעצם זה שהדבר נראה, על ידי שמאלניות, 'יהודיות', גם בתנאים האלה בלי הקשרים ישתלם לצבא לפעמים להפסיק, את פעולת הרע הנוכחית, רק כרגע, כי כך הרי קל יותר לשמור על השיטה, שתמשיך להלום ללא הפרעה.

גם אם הקשרים האלה עוזרים לעיתים לעזור לפרטים. אבל יש לזה מחיר, שצריך בעיני לשקול. יש צד אחר. נגאטיב. שהוא נלווה וקשור ולא נפרד.
והוא שכאירגון מחסוםווטש נחשב וניראה ומשדר כמי שמקבלת את הכיבוש. כי אחרת איך יתכן שנשים ממחסוםווטש משוחחות עם הכובשים על אותו שולחן ומתדיינות לגבי הדברים הנעשים במחסום. אי אפשר אלא להבין את זה על ידם, ולא רק, כמו מחסוםווטש טוענת כמוהם (או כמו חלקם) שהמחסום בסדר רק סוגו לא. ובהשקפה כזו מחסוםווטש אכן לא בקונפליקט עם חלק מהצבא, ולא מביא משהו אחר וחדש לשיח.

ולא עוזר לומר בסוף המשפט או הפגישה או הדוח שאנחנו נגד המחסומים, כי אלה מילים, המעשים הם שקובעים מה ייאמר. מה יישמע. והמעשה הוא הפגישה עם הצבא. והוא אומר הכל. הוא אומר את מה שמחסוםווטש חושבת וטוענת.
אי אפשר למחות ולשכנע במחאה, ובמקביל לפגוש את הצבא. כי שוב, לפגוש אנשי צבא ולהדיין על פרטי הכיבוש ולנסות לשפר אותם, מעיד (על פי המעשים, גם אם ההתכוונות אחרת) על קבלה בסיסית של זכות המחסום להיות שם. ולא יעזור לומר במקביל: לא למחסום, לא למחסום. המעשים הם שמעידים. והמעשים הם, שנשים מוכנות לדון עם הצבא, ובזה משדרות שהן תופסות את החלק הזה היותר 'גבוה' בצבא, כנמצא מחוץ למה שנעשה בשטח. מחוץ לעוול. שמחסוםווטש חושבת שיש מחסום ראוי. אולי לא זה שבשטח אבל זה שצריך להילחם עליו. שיש משמעות לשיפור. שיש משהו שיכול להיות טוב.
זה מה שניראה. וזה המסר העובר. וזה מה שיקבע איזו השפעה תהייה למחסומווטש על המציאות. ועל הכיבוש.

בכלל כמה נוח וטוב לשיטת הכיבוש שיש נשים מבוגרות ואחראיות שהולכות באופן קבוע למחסומים. כדי שלא יקרו בהם דברים איומים. כמה זה עוזר לטענה הרשמית, שהמחסום הוא רע הכרחי, אבל כמובן שהצבא הוא בהחלט נגד הפרות זכויות אדם. כמו אין כאן סתירה מובנית. ונכון וטוב שתבאנה נשים מיושבות להיות ליד החיילים העייפים, שהם הרי רק ילדים, שנגזר עליהם ככאלה לעשות עוולות, אבל אין מה לדאוג, המחסוםווטשיות שם, כדי לדאוג, לפקח, כדי לשפר את המחסומים, כדי לדאוג שידברו יפה לפלסטינים בשעה שמונעים מהם לעבור, כדי שישמרו על הנקיון, ולכן הכל טוב, וגם הצבא הוא טוב הם אומרים על עצמם, כי מותר להן לעמוד שם, אנחנו מרשים. האם היינו מרשים אלמלא היינו זכים וטהורים? ובכלל, עכשיו כשהן שם, הרי גם אם פעם היו הפרות של זכויות אדם עכשיו כבר אין, כי הנשים הטובות והמבורכות הרי תדווחנה על הפרות כשתתקיימנה בכיבוש הכל כך נאור שלנו, והצבא הכי הומאני ביקום שלנו, דהיינו אם הם שם מותר, ואפשר, להמשיך לכבוש בלב שקט וללא מוסר כליות. יש מי שמפקחות.
יש מי שדואגות שהכיבוש עובר בחביבות הנכונה והלבנה.
יש את מחסוםווטש!

אלא שהעמדה של מחסוםווטש איננה זו, היא 'לא למחסום', להזכיר שוב ושוב, ואלה לא רק מילים. ובעמדה הזו מובנה שאין מחסום ראוי, שכל הסוגים כולם (גם יום 'שלא קורה בו כלום') הם ביטוי לאותה מהות, שנגדה אנחנו מתקוממות. ואין במחסום הפרות זכויות אדם (שמובלעת האפשרות שאפשר שהיה מחסום שאין בו הפרות של זכויות אדם) אלא שהמחסום עצמו במהותו וכמחסום הוא ההפרה של זכויות האדם והשאר הם רק ואריאצייה או הרחבה. ומכאן כל מה 'שמשפר' בעצם איננו משפר. כי לשפר במובן הזה אינו שיפור. זה יותר הסתרה. כמו שנימוס של חיילים הוא רק דרך להסוות את זה שהם בעצם בעומדם שם מתעללים ומענים ומונעים... ואין זו עמדתנו לעמול כדי 'לשפר'. 'השיפור' כערך וכעמדה פועל לעזור במו ידינו להעמיק את מדיניות הכיבוש, לטשטש אותה, ויותר מזה, המאבק שלנו 'לשפר', גם מתחזק את הלגיטימצייה של המחסומים כלפי הציבור.
לכן המיפגשים, ואני מדברת על המיפגשים ולא על לפנות ולצווח בשטח לכל מאן דהוא אנשי צבא או לא, אלא המפגשים הרשמיים של האירגון עם אנשי הצבא, אם כדי לקבול, אם כדי לדבר, אם כדי לקבל רשות לעמוד במחסומים, גם אם מונעים על ידי ערכים אחרים, מהופכים אפילו, בהכרח ניראים כמעידים שנשות מחסוםווטש מקבלות את קיומם של המחסומים, כי אחרת מדוע היו באות להתווכח על סוגם? להילחם על סוגם?
ולהיראות כחושבות כך, אינו רק טעות, אלא הוא מחבל במטרות עצמן: של להיות מראה, להיות אלטרנטיבה, של לדווח ולהישמע, של לומר לא.

ואני שוב אומרת, אפילו שזה ברור. אבל בתוך הדיון הזה. מחסומווטש לא מקבלת את עמדת המדינה שזה רע הכרחי. נשות מחסומווטש גם בנקודת המינימום (ואם לא, הן טועות לאיפה הן הצטרפו) טוענות שהמחסום ככזה, כמחסום, אפריורי לכל פרטיקולריזצייה שלו, הוא התעללות והפרת זכויות אדם. ולא שמתקיימות הפרות זכויות אדם במחסום, כי לומר שמתקיימות בו הפרות זכויות אדם הוא לקבל שישנה אפשרות שברגע נתון אין הפרה של זכויות אדם. ואילו מחסוםווטש טוענת שהמחסום כמחסום, מעצם זה שהוא מחסום, ולא סוגו, הוא ההפרה של זכויות אדם. מכאן, כל נסיון, כעמדה רשמית, (ושוב אני מבדילה בין עמדה רישמית לבין התנהלות אישית בשטח) לשפר אותו, הוא בעצם לוותר על העמדה למחות על עצם קיומו.

ובכל זאת, חרף האידאה, הטובה, והיפה, תסכמנה כולן, ואומרות נשים, הרי לכיבוש יקח זמן להיגמר, אז כל עוד הכיבוש שם, והרי לא עומד להסתיים מהיום למחר, צריך לפחות שיהיה קל יותר לניכבשים שחיים כרגע ורוצים לחיות כמה שאפשר, ולו תחת תנאי הכיבוש.
הן תאמרנה, לא נעדיף עקרונות על פני בני אדם.
תאמרנה הנשים, שאם לדבר עם הגנרלים יעזור למישהי כזו או אחרת ברגע איום נתון לטלפן לאחד מהם, ולו גם בגלל כל הסיבות הפסולות, יעזור שכרגע אפילו רק כרגע הם יפתחו את התור הארוך, או ישחררו את הנער הכפות שהחיילים רצו 'לחנך' אותו, זה שווה, כי איך אפשר לא, אם זה עוזר כך, ולו במעט הזה שזה עוזר, ולו מבלי לשנות את השיטה.

אלא שזה לא מה שמחסוםווטש באה לעשות, וכך, באופן הזה היא מוותרת על מטרותיה.
ואומנם מטרות יכולות להישתנות, ואולי זה מה שבאמת קרה, אבל על פניו ישנה עדיין סתירה בין המטרות המוצהרות לפחות, לסוג ההתנהלות בשטח.

גם הנאבקים נגד החומה לדוגמא לא עוסקים בלבנות או לטפח סככות ליד החומה. זה לא שלא יהיו פלסטינים אסירי תודה לדבר כזה, אבל לטפח את העמדה הזו היא לוותר על עמדה אחרת, ועל פעולה פוליטית אחרת. בכל פעולה יש בחירה בין דברים.

אין כאן אנלוגיה מלאה כמובן אבל כדי להמחיש, אם לצורך העניין במשפחה מתעללת, ארקום קשרים עם האב המתעלל, אשב איתו ואדון איתו איך אפשר לשפר את מצבם של הילדים, והוא כי הכרחי לו להראות בפני לא מתעלל, לא אונס את ילדיו ומכנה אותם, ולו גם כדי שיוכל להמשיך לעשות ככל העולה על רוחו מבלי להפסיק באופן שלם, יפגוש אותי בשמחה, ואז אומר לו שלא טוב זה שהוא לא שומר על נקיונם של ילדיו, שלא יפה הוא נוהג בהם, והוא מייד ישמח לומר שבטח אני צודקת, ובאמת נורא כמה שהם לא נקיים, והוא בטח לא צריך לצעוק עליהם, והוא לא ידע מזה, שהוא צועק, זה בא לו בלי הכרה, ואין בעייה הוא ידאג לנקיונם, ולא יצעק, בטח, נורא לצעוק, בטח.
ואולי גם אם אדבר איתו לעיתים, לפחות כשאני מרימה אליו טלפון ברגע הזה הוא יתעלל פחות בילדיו, לשניה, לאותו הרגע, (לא באמת, כי ההתעללות איננה רק המעשה אלא גם החרדה מפניו, ההצרה של החיים מול מעשיו האפשריים), אבל כן, ברגע נתון אחד מילדיו שהוא בדיוק היה מכה, או אונס יזכה לרגע של שקט. אבל אם כך אעשה, ולו גם שבכך ברגעים אציל את הילד או הילדה ממכה נתונה, אני בכך בעצם עוזרת לו להמשיך במלאכתו. כי כדי שהוא יכניס אותי לביתו המתעלל, וידון איתי על משהו, הוא צריך להרגיש מספיק בטוח איתי, שאינני טוענת כלפיו שהוא אנס הצריך להיכנס לבית סוהר, כי אז לא ידבר איתי, וכך כדי לדבר איתו עלי לטשטשט את מחשבותי, לעמעמם את דעותי, להסתירן. וכך אראה ולא חשוב מה מחשבותי האמיתיות כמקבלת באיזה אופן עמוק את ההתעללות ולא מוחה באופן גורף נגדה, אלא נגד סוגיה, עוצמתה, ולא נגדה עצמה. גם כלפיו, גם כלפי הקורבנות, וגם כלפי מי שיודע שאני פוגשת אותו.
כי אילו מחיתי נגד התעללותו של האב באמת, הייתי צורחת לכל קצווי תבל, הייתי נשכבת בגופי בינו לבין ילדיו, לא הייתי מוכנה לדון איתו על דבר, לא הייתי מתלוננת עליו אליו, הייתי מוחה עליו רק החוצה, וגם אם לא אצליח לא אפנה אליו בדבר, אלא בצעקה, ולא רק כדי שהוא לא יחשוב שאני בעדו, אלא שגם ילדיו ידעו גם אם אני לא מצליחה לעזור להם מייד שאני נגדו, לגמרי, באופן מוחלט, ושהסביבה תדע, שאני חושבת שבבית הזה יושב אנס ומכה, ושלא יטעו במה אני חושבת. וגם אם לא חשבו עד עכשיו שזה אנס ומתעלל שידעו שכך אני חושבת.
ונכון אולי כך לעת עתה הילדים יסבלו, וכמו ניתן יהיה לומר שהפקרתי אותם, שהעמדתי עיקרון מופשט לפניהם, לפני אפשרות העזרה המיידית, אם גם נקודתית אלא שממשית, אלא שלא, עלי לבחור בין פעולות, בין עמדות, ואני בוחרת, ומחסוםווטש במהותה בוחרת את המטרה למנוע ממנו את ההתעללות מעל לעזור לו לשפר אותה, או להסתיר ולטייח אותה.

אז אפילו אם הקשרים שנירקמו בין נשים מסויימות לאנשי צבא מאפשרים ברגע נתון להפעיל אותם כדי לשחרר מישהו, פעולה כזו לא משנה את השיטה ולא פועלת נגדה. להיפך.
ושוב, זה אמנם נכון, שהאפשרות שאדם מסויים יגיע הבייתה מפתה נורא נורא, ואנושי נורא לפעול באופן שאולי יאפשר את זה. אבל לעשות הכל בשביל זה, כמטרה וכעמדה, הוא לותר בהכרח על למחות באופן גורף על עצם המחסום. על לומר 'לא'.
צריך לבחור.

אני אגב חושבת שבשביל המטרות האלה של לשפר ולו במעט את מצבם של הפלסטינים העוברים במחסום, ולעשות הכל הכל למען זה שאיש זה או אחר יעבור, כעמדה, ואני חוזרת כעמדה לא כפעילות אישית, עדיף בעיני להתנדב לצבא ולהיות מה שמכנים מתנדב קו התפר. הם מקבלים נשים וגברים כאחד ובכל הגילים. ואני חושבת שפעולה כזו (אם זו המטרה) תיעשה טוב יותר שם. כלומר מי שמטרתה הומניטארית, וככזו לא מערערת על המחסום, תעשה באופן יותר טוב בתוך הצבא, שתתגייס.
עכשיו השאלה מדוע הנשים אינן מתגייסות? נדמה לי שרובן תרגשנה שזה דבר לא נכון. גם אם יעזור הומאניטרית. כי כך תאבדנה את האפשרות למחות על עצם הקיום של המחסום, שהוא הדבר שכולן מסכימות שהוא רע. הרע. הוא ולא סוגו שאינו אלא הרחבה. אלא הוא עצמו ומהותו. כי נשים מרגישות ונכון שאם הן נגד עצם המחסום, הרי להתגייס, לא ייאפשר להן לשדר את העמדה הזו. ולכן הן צודקות מאוד לא להתגייס. גם אם תעזורנה כך לאנשים מסויימים טוב יותר בצבא מבכל דרך אחרת.

זה לא שנשים כפרטים לא תעשינה ולא ראוי שתעשינה כמיטב יכולתן לעזור לאדם, בשטח, ברור הוא שכשנפגשים ברשע כזה וסבל אז מייד עושים הכל, אבל יש להבדיל בין מה שנשים כפרטים עושות ולבין העמדה של האירגון. וזה לא אותו הדבר. כמו שאם מישהי נותנת שוקולד למישהו, או קונה שמן זיית ממישהו, או אוכלת כנאפה אצל ג'עפאר, או הולכת לביית של מישהו ונעשית מעורבת בכל מיני דברים ועוזרת ומסיעה מישהו לבית חולים (והכל חשוב וראוי וטבעי ורצוי ונגזר מלהתקרב לסבל, ולבני אדם כפרטים, ומיליון דברים אחרים שהיא עושה במחסום בגלל מה שנחשפה לו) עדיין העמדה של האירגון היא לא למחסום. היא לתעד ולמחות ולא לשפר.
יש הבדל בין מה שנכון לעשות וטבעי לעשות כפרטים ומה שנכון לעשות באופן רישמי כעמדה. כמו שיש הבדל בין לטלפן מהמחסום לצבא ולצרוח עליהם ולהפעיל את כל הפרובלמטיקה המובנית, דהיינו שלי יש שם פרטי וקול וזהות ומכאן זה שאני כך טוענת או רואה מפעיל במשהו לעיתים, לא לשינוי, לא לאינטרוספקצייה אבל ללנסות להשטיח מה שקרה, כי לא תמיד משתלם, או לדבר אל החייל בשטח ולהתחנן אליו וכל דבר, כדי להציל מישהו ברגע זה, לבין מה שהאירגון עושה באופן רישמי כאירגון ובמקרה הזה לפגוש אנשי צבא. כי כעמדה רישמית צריך לבחור בין מסרים. מסר הלא למחסום, ומסר ההומאניטרי. ולהעמיד את העזרה כעמדה, זה לאבד את העמדה של ההתנגדות המוחלטת לעצם קיומו של המחסום. וזה לאבד את רוחו של מחסוווטש.
נשות מחסוםווטש בעיני צריכות להיות ערות לזה שהן בוחרות בין מסרים. ולא ניתן לשמור על מסר לא למחסום, ביחד עם מפגש עם אנשי צבא.
ולא יעזור לומר ליד זה, אנחנו נגד, גורף, (אבל בינתיים מדוע אין כך או כך או כך, או שפרו כך או כך) אלה סתם מילים.

לומר שלא לפגוש בצבא הוא להקריב פלסטינים הוא דמגוגי. כי עובדה שכל מי שנפגשת עם הצבא לא הייתה מתגייסת, לא?
ואוכל לטעון אליה, אבל למה, למה לא תתגייסי, הרי אם אינך שם, את מקריבה פלסטינים.
ובכל זאת אני מניחה שנשים תאמרנה, ובצדק בעיני, שהן לא היו מתגייסות לא רק כי זה סיפור לעזוב את הביית לזמן כזה, אלא כי משהו שם לא היה ניראה להן נכון. שאם תתגייסנה תוותרנה על משהו אחר אותו הן מבקשות לשדר כלפי החברה.

ואני רוצה לומר שמה שלא נכון בלהתגייס נראה לי מקביל ללמה לא לפגוש אנשי צבא.
הפרובלמטיקה בעיני שווה בשני המקרים.

מחסוםווטש מגיעה עם מסר שונה מהרווח במדינה ובצבא. זה כוחה. זה תפקידה. וזו מהותה ומטרתה. והמסר הזה מיטשטש בתוך המפגשים, גם אם ההולכות למפגשים מחזיקות בדעה שהמחסום כמחסום הוא ההתעללות, ולא סוגו.

אני חושבת למשל שמחסוםווטש חוללה את מה שמכנים 'הקרוסלות'. זו אלטרנטיבה? הביאה סככות.... מיים.. שירותים... זה השיא.... הצבא כצבא לא ייאמץ קונספטואלית את דעת מחסוםווטש כי אחרת הם לא היו שם.

לכן אני חושבת שיש להפריד מה נשים עושות ומה מחסוםווטש טוענת.
שבשטח כל אחת תעשה כמיטב יכולתה לעזור אם זה רצונה, זה הרי לא טבעי ולא אנושי שלא לנסות.
גם לא בהכרח צריך להיות במחסוםווטש בשביל זה. כל אחת עם הקול הנכון יכולה לטלפן לצבא או לדובר צהל שהוא משרד הפירסום של הכיבוש, ומכל הטעמים שמניתי, הפגומים, המובנים, זה לעיתים יפעל. זה נכון לכל קול יהודי בין אם ממחסוםווטש או לא. אני מדברת מנסיון.
אבל זו לא העמדה של האירגון. וכך נכון.

תאמרנה נשים למול זה, שגם לפגוש אנשי צבא לא מייצג עמדה. תאמרנה שמי שהולכת לפגוש באנשי צבא יודעת עם מי היא מדברת, יודעת שהיא פונה לפושעים לדבר על הפשע, יודעת, אבל אין ברירה. ואני אומרת, כשנשים של מחסוםווטש הולכות לפגוש את אנשי הצבא זה נראה כמו הן לא קובלות על הכיבוש והמחסום באופן מוחלט. שכך זה נראה. וזו הרוח שמנשבת מהאירגון וזו תהייה השפעתו, גבולות השפעתו. כלפי החיילים, כלפי החברה הישראלית וכלפי הפלסטינים.

ויש כבר הוכחות. ההוכחות הן האופן השגוי והמצומצם בהם תופסים את מחסוםווטש. מה שמבינים שהם עמדותיה. הבנה, מחסוםווטש מבורך על ידי כולם וזו לא מחמאה. וזה שהמדינה והצבא מסוגלים לומר שהם שמחים מנשות מחסוםווטש (וזה נאמר לא פעם) מעיד ומוכיח שהמסר של מחסוםווטש לא עובר.
לברך את מחסוםווטש מהצד של הצבא מעיד שהם לא תופסים אות מחסוםווטש כמערערות על המהות. ועל מחסוםווטש לדאוג דאגה גדולה ממחמאות כאלה, ולראות בהן כישלון של המסר שלהן. מחסוםוטטש מתקלת כשייכות למרכז המתון שלא מערער על הקיים אבל כמובן שמבקש שהילדים יתנהגו יפה, ונימוסי, ומוסרי... וזה לא מחסוםווטש.... וחלק מהרושם הזה הוא בגלל המפגשים עם הצבא.
אז גם אם המפגשים ואיתם הקשרים עם הצבא מאפשרים פנייה למען פרטים, יש כאן ויתור על האפשרות להציב מראה, ולומר לא למחסום. וזה ליצור מסר כפול, ועמום, שמאוד נוח לחברה הישראלית. וכך, מחסוםווטש הופכת והינה דומה לכל מה שקיים ולא מציעה שום דבר חדש. ויותר מזה, מתחזקת את מה שקיים.

כל דבר שניתן ברשות מנוצל על ידי הנותן. אל למחסוםווטש לבקש דבר. לא עזרה, לא רשות לעמוד, ולא ברכה והכרה. בלי קשר לעמדה של תפקיד ואחריות החיילים לכיבוש, זה לא יעיל. להיפך.

לגבי הטיעון שאם לא תפגשנה איתם איתם לא יתנו למחסוםווטש לעמוד שם, עדיף בעיני להסתכן בזה. לתבוע את הזכות בדרכים אחרות. בהתעקשות. בזקיפות קומה. בלא לקבל את ערכיהם. את תקפותם. בלפנות לעיתונות. וגם לשיטתם אגב מותר. יותר נכון לא הם קובעי החוק. אין להם שום סמכות חוקית. ולפי החוק מותר. לא שהחוק צריך להיות ערך כשלעצמו. או גבולות הפעולה. אבל כשהחיילים טוענים על חוקיות המניעה שלהם (למחסוםווטש לעמוד) אלה רק משחקי כוח. אז אל למחסוםווטש לקבל או לבקש את הרשות מהם. גם אם ביתר שאת ימנעו או יקשו.
אז להתעקש, והכי חשוב, לדווח, גם על זה, כי גם זה מה שמחסוםווטש באו לתעד. את המחסומים.
עוד דבר, אם מונעים מהנשים, בדיוק כמו שאם יש משהו לדווח עליו, יש את העיתונות. והעיתונות, אם מפעילים אותה, עושה בדיוק מה שצידקים ודקלים למיניהם עושים. גורמים לשינוי ולא במהות. וזה עוזר בשטח, גם בלי שכתבה נכתבת. כלומר אם תטלפן מישהי בזמן אמת, לעיתונאי, ושוב, אני מדברת מנסיון, העיתונאים יטלפנו לגורמי צבא וישאלו האם נכון שכך או כך קורה, ולרוב כמו נס, הדבר עצמו יפתר. בדיוק כמו הטלפון לגנרלים. וגם אם בדומה לקשרים עם הצבא השיטה לא השתנתה, אבל העיתונאי יודע, ואולי יום אחד יכתוב ויספר החוצה.... וזו המטרה הרי.
שנית לפחות מחסוםווטש לא טישטשה את מסריה ונשארה קוראת את הלא למחסום, שהוא המסר הנכון שכוחו לטווח רחוק חשוב. והוא מצטבר מהתעקשות כזו של אי פשרה.
בקיצור יש להתלונן ללא הרף, רק לא לצבא, (אלא כממוענים), כי לא מתלוננים אל הפושע על הפשע. ולחשוב שכך הפושע ישנה את מנהגיו, תמים, ושגוי....
הצבא כצבא מקיים ומאמין במה שהוא עושה. זה לא כשל. זה לא חוסר ידע. זו מדיניות. ואולי בהנחה שאם הם רק ידעו אז, נחשפת הבעייה של נשים מסוימות, וזה מובן, לשקול שהצבא נשלח למטרה זדונית כזו ושזה לא רק שיבוש בתקשורת. ויותר מזה, זה גם השיבוש שלנו. אולי כי גם אנחנו, וזה טבעי, מתקשות לכנות את הצבא ואת פעולותיו ואת מטרותיו בשמות 'ראויים', בשמות קשים. אולי כי ילדינו שם.. או היו.. או יהיו.. כי שלחנו אותם..... כי נתנו להם... כי גידלנו אותם לשם... כי השתתפנו.... כי שתקנו....
ועדיין, על המציאות להישאר כמות שהיא, למרות הקושי לשאת את זה, והקונפליקטים הלא פשוטים שמוצבים בפני כל אדם, בפני נשות מחסוםווטש... דהיינו הפרובלמטיקה הקשה מנשוא של מי שילדיה בצבא. אבל אני חושבת שבמקום להכחיש את מה שהם עושים בהכרח כי הם בצבא רק כי הם ילדיהן, ולהתעקש לעשות דיכוטומיה בין מושג הכיבוש לבין המוציאים לפועל שלו, אפשר לומר מה שנכון, שהמציאות מאוד מורכבת, שבני אדם הם כל מיני דברים, הם לא דבר אחד, שהחיילים גם אם מקיימים את הכיבוש הרי הם נמצאים על קו רצף שכולם נמצאים בו, ההורים, המורים, כולם בעצם באופן כזה או אחר, או כמעט כולם, ולא רק שהם נמצאים ביחד עם אחרים על ציר האחריות, הרי הם לא בראש הרשימה של האחראים, אבל עדיין הם מקיימים את הרע הזה. הם שומרים על הגחלת שלו. הם שומרי האש. ויש אני חושבת לומר את זה חרף הקושי, למרות שהם ילדינו. ולא לומר, אם הם ילדינו הם לא עושים דבר פסול, כי הם ילדינו. לא. הרי את ההכחשה הזו אנו מנסות להסיר מהחברה. נתחיל בלשרוד עם הפרובלמטיקה הזו אצלנו. נביט בה. נדע אותה. ונצעד איתה וממנה. לדעתי חלק מללכת לדבר עם הצבא הוא הסרוב לשקול שהצבא כולו מקיים את הרע. ושאין איש מחוץ לזה. ואין אל מי ללכת לספר. כי כל מי שנלך אליו יודע ואחראי ובוחר בזה. אולי כי לומר את זה כך, זה בהכרח לומר את זה גם על ילדינו. אבל זה לא יעזור. לא משנה מה המידה או אם זה החוק או הנורמה או כי כך כולם עושים או כי שלחו אותם, הם, בפועל, ולא רק הם אבל הם, גם הם, בשער, הם המוציאים לפועל של פשע הכיבוש. הם שותפים. הרי זה מה שממחסוםווטש דורשות מהשאר, להעז לראות, להעז לדעת....

אירגון שרוצה להיות אהוד, שוגה. בתנאי הכיבוש הנוכחיים להיות אהודים על ידי הכובשים מראה שמחסוםווטש נכשלת, שהמסר לא ברור.

כדי לטלטל את השיטה צריך למחות, לערער, לא להתחבב, לא לקבל, לחייב להביט מחדש ואחרת, וזה חייב לחצות ולשאת להרגיז ולא למצוא חן.

המפגש אם מתקיים עם הצבא צריך להיות בעיני רק מפגש של מחאה. לשלוח תלונות לאין ספור, כמובן לצבא כמכותב אלא שלא אליו בלבד, או במיוחד, או בראש. כי לכתוב אליו בלבד, מניח הנחה שגויה, שיש מישהו שם מחוץ למה שאנחנו פוגשות, ואין. אבל כמכותב כן. על הצבא לדעת שנשים מביטות ורואות. שהם לא פועלים בחלל ריק.
או כדברי רוני המרמן: שלא יאמרו, או לא יוכלו לומר 'לא ידענו'.
ידעתם. אמרו לכם. לא תוכלו להסתתר ולומר: שאלה היו 'הם', הקטנים, הכבשים התועות.. החייל המסויים.. עם בעיות בבית... שסביר שהגיע מקבוצה מהמנודות בחברה... זה הרי ברור... וזה לא לגמרי 'אנחנו', זה הוא.. הפרט... המקולקל קצת... אם גם קורבן בודאי... מרוב עייפות 'בשמירה על המולדת'.... זה כמובן לא אנחנו הגדולים, זה לא הקונספט, זה לא המדינה.
נכון גם לטלפן בשטח ולבקש את עמדתו של הצבא, כדי לרשום מה עלה בדעתם לומר, לשקר לרוב כמובן, עבור עדותנו. אבל לא כחלון אל המציאות. לעולם לא כחלון אל המציאות. לעולם המציאות לא מתגלה כך. ולא יכולה להתגלות. אבל כדי לרשום מה הם אומרים, כדי שידעו ששמו לב, ולקבל תשובות, תשובות לתעד. תשובותיהם של אנשי הצבא. כדי להפעיל לחץ. כדי שידעו שהם לא פועלים בחלל ריק.
אבל לא טובות הנאה שמבוססות על קשרים אישיים.
לא.
זה בומרנג.
זה גולם שקם על יוצרו.
זה אמצעי השרדות מהסוג של המחלות האוטואימוניות. שקמות על האורגניזם לכלותו.

עוד הערה מזירה אחרת אבל שמאירה את מה שרצוני לומר, ברור הרי שאף עיתונאי רציני ואחראי לגבי מטרות העיתונאות שהם כדבריה של עמירה הס: to monitor power כלומר שום עיתונאי מהסוג הזה לא יתחבר עם מי שהוא מבקר אותו. מביט בו. מתעד אותו. לא ייענה לארוחות הערב עם הפוליטיקאים, ולא יקבל טובות הנאה, גם אם מטרותיו חשובות, גם אם בכך יהיה לו טלפון לשעת צרה עבור הזולת, והוא לא ישב באותו חדר על כוס קפה, והוא לא ידון על דבר ממקום של שותפות והשתתפות, כי הוא עלול לאבד את חדות קצוות מחאתו וזכותו למחות כך.
אל למחסוםווטש להיענות לרשות שמגיעה מהכובש, ממי שהיא באה לתעד. רשות כזו היא חרב פיפיות.
ואל למחסוםווטש להתפתות לה.