צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies





רצח ילדים בביתוניא
דו"ח כתוב וצילומים
murder of children
in beituniya



english

נסיעה לביתוניא, יום שלישי ה 22 לפברואר 2005, רוני המרמן, תמר גולדשמיד, איה קניוק

ביום שלישי החמישה עשר לפברואר בסביבות ארבע וחצי אחרי הצהריים רצח אחד ממאבטחי חומת האפרטהייד שעומדת להיבנות באיזור ביתוניא את האני עלא בן החמש עשרה, ופצע פציעה קשה את אוסאמה אבו-מחסין בן הארבע עשרה חברו הטוב.

נסענו עם באסם אביו של אוסאמה שנפגע למקום שזה קרה. באסם בעצמו עוד לא היה שם.
המקום הוא ואדי, למרגלות גבעה שבקצה גבול בתיה האחרונים של ביתוניא.

למטה, בואדי, משורטט קו של כביש 'נקי ובהיר', שם תיבנה חומה, שתתחבר ותצטרף לזו שכבר בנוייה, שמתחילה בקלנדיה.
ליד ולאורך בניית חומת קלנדיה נרצחו שלושה ילדים על ידי חיילים מהמחסום בשנתיים האחרונות. ילדים קטנים הזורקים אבנים, וחיילים עם אפודי מגן וקסדות שצולפים עליהם; עומר מטר בן ארבע עשרה נורה בכדור חי בצוארו על ידי חייל כשהוא בורח מפניו. אחמד לטיפה בן השתים עשרה טיפס על הגדר, החומה עוד לא נבנתה אז, החיילים רדפו אחריו, הוא נתפס למעלה ולא הצליח לעבור את הגדר, קודם הם ירו לו ליד הרגליים, ואחר כך הם ירו לו בגב, והוא מת.

פארס גימזאוי בן החמש עשרה היה שלושים מטרים מהגדר שתהפוך לחומה, בדיוק היה נס עם חבריו מהחיילים, הג'יפ עצר, והחיילים ירדו ממנו, ואחד כיוון וירה, והוא נורה בכדור גומי בפניו ומת.
כרוניקה של מוות ידוע מראש.
סביב בניית חומת ביתוניא נרצחו בינתיים שניים, הראשון על ידי חייל, השני על ידי מאבטח החומה.

הייתה הפגנה של מתנחלים לפני כמה ימים, צעירים זרקו אבנים, איש לא ירה בהם למוות.
מידי פעם חרדים זורקים אבנים בירושליים על המכוניות, איש לא ירה בהם למוות.
אפילו לא זרקו עליהם גאז, גם לא ירו בהם בגומי.
וזאת מסיבה פשוטה 'ונקייה' להפליא.
הם יהודים.
ודמם של יהודים, כידוע, שווה. ואילו דמם של פלסטינים שווה פחות, דמם הפקר. וכמו שזכור מאירועי אוקטובר 2000 גם דמם של פלסטינים ישראלים שווה פחות, גם במקרה של פלסטינים אזרחי ישראל לא ברור שחיי אדם הם ערך עליון, שלא מקריבים בשביל דבר, אלא שלא כשהם פלסטינים, ישראלים או לא.
הגזע, מתברר, הוא הקובע.

זה מתחיל בבוקר. כמעט בכל יום, בין שבע וחצי לשמונה, כך שניתן לכוון את השעון על פי זה, מספר באסם, 'מתייצבים' לפני בית הספר היסודי (לילדים עד גיל ארבע עשרה) בביתוניא שני ג'יפים של הצבא, ו'מחכים'.

הילדים נענים לפרובוקצייה של החיילים, ומתחילים בדיוק כמו שהיה מצופה מהם, לזרוק אבנים. והחיילים, כמובן, יורים, גאז וגומי.
לבינתיים, הפציעות קלות. אלא שרק במקרה.

להזכיר, כדורי גומי הם כדורי מתכת מצופה גומי.
והם הורגים.
בתשעה בדצמבר 2003, פארס גימזאוי בן החמש עשרה וחצי, הנרצח האחרון (לבינתיים) סביב חומת קלנדיה נורה בכדור גומי. הוא וחבריו זרקו אבנים על החומה. ג'יפ עצר מולם. חייל יצא. כיוון את נישקו וירה. כדור גומי פגע לו בפנים והוא נפל ומת. החיילים עזבו את המקום.

'ומה מפסיק את זה' אנחנו שואלות?
'הפעמון'.
הפעמון מצלצל, הילדים הקטנים נכנסים לכיתות, והחיילים הולכים.

לעיתים, מספר באסם, נוקט מורה כזה או אחר יוזמה אישית, תלוי אולי בכמה גאז וגומי נורים, ומצלצל בפעמון קודם לשעת הצלצול הנקובה.
מדובר בשני בתי ספר, יסודי ותיכון. החיילים מתחילים אצל הקטנים ועוברים לילדים הגדולים יותר.

בסביבות שתים עשרה וחצי, סיום בית ספר יסודי, שוב מתייצבים שני הג'יפים באותו המקום בכניסה לבית הספר, ומחכים לקטנים. ושוב, הילדים נענים לפרובוקצייה, זורקים אבנים, ואז יריות, יריות אבנים, אבנים יריות. ואז הג'יפים נוסעים לבית הספר התיכון לחכות לילדים היותר גדולים שעומדים לצאת.
אבנים, יריות, עד אחת וחצי רבע לשתיים.
איך זה נגמר כאן אנחנו שואלות.
החיילים הולכים. אם החיילים נשארים הקרב נשאר.
סצנת הצהריים נגמרת מעצמה.
אולי כולם קצת עייפים.

באסם שהוא נהג מונית ומסתובב בעיר הרבה, מסיע ילדים לבית הספר, אומר שלפי זה שהוא רואה את הג'יפים ליד בית הספר הוא יודע שזה זמן סיום בית הספר, יודע מה השעה.
'אני בדרך כלל הולך לשם עד שהוא יוצא' מספר באסם, 'אבל לא תמיד.. אבל מה אני יכול לעשות, הוא לא יכול לשבת כל היום בבית'.

אחר הצהריים הולכים ילדי ביתוניא לקצה העיר. בדרך כלל בבית ספר קובעים כבר אם היום ילכו או לא. הם יודעים שהחיילים כבר מחכים להם בכביש האפרטהייד 'החובק' את הכביש שעליו נבנית החומה בינות לטרקטורים ולמשאיות שעובדות שם.
הילדים, זורקים אבנים, והחיילים שיש להם בג'יפ פתח קטן מלמעלה יוצאים, ויורים גאז וגומי.
לפני כמה חודשים, כמו בכל יום - מספר איברהים בן ה 14 חברו של אוסאמה וגיבור קרבות ותיק, אם כי לצערו לא נפצע אף פעם, ובעיניים כלות מביט באוסאמה החבוש ש'זכה' - זה היה כשרק החלה בניית החומה, לפני אולי ארבעה חודשים או שלשה. העבודות התקיימו אז דרומה ממקומן היום, בכיוון קלנדיה. קבוצת ילדים ביניהם אחסיין עליאן בן השבע עשרה זרקו אבנים על חיילים. יתכן וחייל נפגע, איברהים לא בטוח, אבל מה שבטוח הוא שאחסיין היה מקלל את החיילים, ואחד מהם, יצא דרך הפתח בגג הג'יפ, כיוון אליו רובה וצלף עליו כדור חי בראשו והוא נפל, מפרפר, כמו תרנגול שחוט מספר איברהים, עד שחדל לזוז.
החיילים עוד ממשיכים היו לצפות בהם בשעה שגררו את חברם המת למכונית שהסיעה אותו משם.

לתוך שתי וערב של משחקי החיים והמוות הממאירים האלה של הילדים וחיילי הכיבוש והדיכוי מצטרף עוד איבר של הכיבוש. חיילים לשעבר בהכרח, בצורה של מאבטחי החומה, מתברר, לעיתים אחרי שנגמרת סצנת החיילים ילדים, שעה שעה וחצי עד שצד אחד מתעייף, והחיילים עוזבים, מגיעים המאבטחים. שני טנדרים, אחד כחול ואחד לבן, (כניראה טנדר איסוזו). ובתוך כל טנדר שני מאבטחים. ולעיתים, כך קרה כבר הרבה פעמים, צולפים המאבטחים בילדים המתרחקים כבר בשלב הזה לרוב.

אחד מהם היה יאסר, מספרים הילדים, הפעם לא היו חיילים, רק הטנדר הלבן, יאסר החל צועק לעבר המאבטחים ולקלל, והוא גם עשה תנועות כאלה מסבירים הילדים, המאבטח מייד הרים נשק וירה בו. כדור חי ברגל.

בשישה לפברואר הגיעו רק המאבטחים. הם היו שניים ברכב. יוסרי סעיד בן השבע עשרה התחבא מאחורי אבן. הם עצרו את הטנדר. שני המאבטחים הוציאו את כלי הנשק דרך החלון, כיוונו על יוסרי וצלפו בו, כדור נכנס לו בבטן, דרך הצד, והוא נפצע קשה. אחרי ששה עשר יום השתחרר הבייתה ונאמר להוריו שכניראה יהיה בסדר.

בחמישה עשר לחודש קבוצת ילדים זרקה אבנים לעבר הג'יפ של הצבא החונה כרגיל במתכוון על הדרך שעליה תיבנה החומה. זה היה בערך בשעה אחת כשכולם ירדו לואדי. מקום המפגש. 'זרקנו אבנים, החיילים ירו גומי וגאז, אחרי שעה בערך התעייפנו, וגם החיילים, והם הלכו', מספר איברהים.
הילדים אף הם פנו לעזוב. והיו משתרכים במעלה הגבעה לעבר קבוצת הבתים הראשונה.

הטנדר הלבן ירד מההר ממול שם עומד לדברי הילדים קראוון שבו אחד המאבטחים גר. המאבטח שהילדים מכנים הבדואי כי הוא יודע ערבית לדבריהם, ושגר בקראוון קרוב למקום בניית החומה הוא היורה העיקרי. והוא אכן ירד מהטנדר. הילדים היו עם גבם אליו. מאה מטרים ממנו.
אתה עם החולצה הלבנה, הוא צעק לאוסאמה, זה היום האחרון שלך, וזה הדבר האחרון שאוסאמה זוכר. כדור חי נכנס לו בכתף, מאחור, ויצא מקדימה חצי סנטימטר מהלב.

ילדים ניסו להרים את אוסאמה המדמם אבל הוא היה כבד והיו מבוהלים כניראה, ולא הצליחו. וגם פחדו מהיריות. ועזבו. בינתיים מבוגר תושב ביתוניא שראה מרחוק כניראה מה שקרה החל יורד במורד הגבעה לכיוון אוסאמה המוטל על הארץ.
וגם אחד הילדים, האני בן החמש עשרה חברו של אוסאמה, ניגש אל אוסאמה.
האני הספיק רק להתכופף אליו, עדיין לא הושיט אפילו ידיו, כשפגעו בו שלושה כדורים. שניים בחזה ואחד בצואר. הכדור בצואר נכנס מאחור בצד אחד ויצא בצד שני.
והוא נפל.
המבוגר שהגיע בינתיים וביחד עם הילדים שעוד נשארו סחבו את שני הילדים, אוסאמה הפצוע, והאני הגוסס, למכונית שלו. והוא לקח את הילדים לבית חולים. איפה נפגעת הספיקו לשאול את האני, שהצביע על החזה ועל הצואר, כבר לא יכול היה לדבר, אוזל והולך, כמה דקות לפני שהגיעו לבית החולים האני הפסיק לנשום.


המקום הזה עליו זורקים הילדים אבנים הוא מקום סימבולי, רעיון, עדיין החומה לא קמה, רק סימניה המקדימים.
אגב אלמלא היו מגיעים החיילים אף אבן לא הייתה נזרקת.
אלא שהרי עבור האבנים הם עומדים שם.
תינוקות עם רובים.
כובשים.

ומדוע אני אומרת את זה, שאין שם עדיין חומה. מדוע אני 'מגייסת' את העובדה הזו, לשם מה, ואילו הייתה, אז מן הראוי היה לענות לאבנים בירי?
ואולי בניסוח הזה, כשאומרת 'הם לא אשמים', הם לא זרקו על חומה, אין שם חומה, משתתפת, בדרכי, ואולי אין ברירה, בלגיטמצייה המובלעת לזה שיש או יכולה להיות סיבה או קונטקסט שבו ילדים זרקו אבנים וחיילים או מאבטחים או מישהו יורה עליהם.

באסם לא ידע שבנו זורק אבנים. הילד תמיד אמר שלא, שהוא לא. תשעה ימים לפני שנפצע, אבא שלו ראה אותו פתאום סמוך לבית החולים. מה אתה עושה כאן שאל אותו באסם בהפתעה, אה, הוא בא ללמוד עם חבר, התחמק הילד שלמעשה הגיע כדי לבקר את חברו יוסרי שנורה בבטן.

לראות את איברהים חברו של אוסאמה מביט בחברו החבוש, שכמעט מת, בכמיהה ילדית מעריצה ואכולת קינאה, קינאה שאינה יודעת את ממשות המוות, רק במילה, ואת אוסאמה מצידו, הגיבור, לובש את פציעתו בבישנות חגיגית עצורה וגאה, היה נוגע ללב ומבעית כאחד.

בכל רגע, בכל שנייה, וסביר שבשעות אחר הצהריים של יום כזה או אחר, למרגלות הגבעה שבפאתי ביתוניא, יכול להגיע הרגע וסביר שיגיע שיירצח הילד הבא.

כשבאסם טילפן אלי לספר לי על הפציעה של בנו, הוא אמר לי: אני רוצה שהילד שלי יהיה הניפגע האחרון.
גם הוא יודע שזה לא עומד לקרות.
זה היה יותר כמו תפילה.
כמו חיסון.
כמו משהו לעשות עם חוסר האונים הנורא ואסירות התודה והכעס והאימה.
כמו לתקוע בשופר שבקולו פותח את שערי השמיים כדי שהתפילות תצאנה.

 
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com