צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies
 

english

שופטת הילדים. פרטים על הדימוי

זה נכון שבבית המשפט הצבאי עצמו לא יורים על פלסטינים וגם לא מכים אותם. לא מסכלים אותם בסיכול ממוקד ואפילו לא דנים אותם למוות. לא בבית המשפט לפחות. אבל בית המשפט הצבאי הוא גם המקום בו נגמרות כל האשליות. והתקוות. כי שם הפלסטינים לומדים שהפגיעה בהם אינה טעות, או אי הבנה, אלא מדיניות. כי שם מתברר שהחוק, כשמדובר בפלסטינים, איננו אלא עוד כלי נשק. אחד מרבים. בין הטנקים והמטוסים ופצצות-המצרר והמחסומים וחומת-ההפרדה והזרחן-הלבן ודובר-צהל.
בית המשפט הצבאי הוא הקצה של הקצוות. הערכאה האחרונה. ההאַשַמָה הסופית, האפריורית, של פלסטינים רק כי הם פלסטינים.
ואולם מספר 2, שם שופטים את הילדים, הוא המקום אחרי הסוף.
הוא המקום שם נגמרות כל המילים.

רק שני בני משפחה מורשים לבוא למשפט. זהו הזמן היחיד לרוב שהם יכולים לראות את הבן, והם באים. פעם אחרי פעם. סיגריות וכסף מותר להכניס עבור השעות הארוכות שייאלצו לחכות. שום דבר אחר לא. גם לא תרופות, לא טישיו, לא אוכל, לא ספר או עיתון. לנו, המבקרות שאינן פלסטיניות, מותר גם עם פנקס ועט. אבל טישיו לא. בנוגע לטישיו אין לנו זכויות יתר.
אולי כי טישיו הוא עדות לזה שיש על מה לבכות, ומדינת ישראל לא מוכנה לכנות בשם את מעשיה, שבקצה שלהם הבכי. והכרחיותו, היא העדות והנראות, של מה שישראל לא מוכנה לתת לו שם. לו, ולבכי הצפוי שיבוא. אולי לכן טישיו אסור.
איש אחד הצליח להגניב גליל של נייר טואלט פנימה למרות האיסור להכניס טישיו. כנראה העז וטמן עמוק בתוך בגדיו את נייר הטואלט שרך כמוהם. עובר היה עתה מאישה לאישה ומחלק פיסה של נייר טואלט לכל אחת, לכל האימהות, שיהיה להן מוכן כשיבוא הבכי, שיבוא. כשנתן גם לנו התביישנו, כי לנו אין בני זוג או בנים בכלא. וכי יש לו בסך הכל רק גליל אחד, ולא היה לנו נוח שנתן לנו מה שהוא על חשבון מישהי אחרת.
בסוף היה זה מזל שנתן. כי כל מה שנשאר במקום הארור הזה הוא לבכות. חום הדמעות המלוחות והרטובות הוא מידת החום האפשרית בתוך תקתוק האופל הזה ששום מילה לא תהייה המידה הראוייה לו.
ששום מילה לא תהייה כיסויו.

אולם 2. אולם הילדים. כל יום שני. על הקתדרה השופטת שרון ריבלין אחאי. מ 9 בבוקר ועד קרוב ל 6 בערב. ילד אחרי ילד נעמדו לפניה. נער ושוב ילד. לבושים בבגדי אסירים חומים. שרשרת בין הרגליים. אזיקים בידיים, יד אחת כבולה לילד אחר. חלקם כל כך קטנים שהרגליים מתנדנדות באוויר כשהם יושבים על הספסל. חלקם כל כך קטנים שהמבט שלנו מוסט. רובם מואשמים בזריקת אבנים. זריקת בקבוקי תבערה. רובם המוחלט לא משוחררים בערבות, לא נחקרו בנוכחות מבוגר, הורה, עובד סוציאלי, רובם נלקחו באישון לילה. כל הדברים האלה הם בניגוד לחוק הבינלאומי להגנת ילדים, גם כאלה תחת כיבוש. רובם נעצרו על סמך הפללה, לרוב על ידי ילד אחר, שגם הוא כמוהם נלקח באישון לילה כי מישהו מסר את שמו. ורובם הודו, אם לא מיד אז בהמשך, בכל דבר שאמרו להם להודות.

התובעת מדברת, והשופטת, והסנגור, והמתורגמן, ושוב השופטת, וטארק, האבא של מחמד, משרטט על כף ידו את מספר הטלפון בבית כדי לוודא שבנו בן ה 13 זוכר ויודע. האמא בוכה, וגם הקטן. כבר שלושה וחצי חודשים בכלא. נשפט על זריקת אבנים. שבע או שמונה פעמים כבר האריכו את מעצרו. וישיבת בית המשפט הבאה ב 3 בינואר. האבא מסמן לו שיסתפר, שיתגבר, שיהיה גבר. אני לא רוצה להיות פה היו המילים האחרונות שלו לפני שהובל החוצה, והאימא הליטה פניה.
 

ועוד שני ילדים מובלים לאולם. מתיישבים זה ליד זה. הסוהר משחרר את הידיים שלהם מהאזיקים. הרגליים נשארות קשורות.
האחד בילאל סאמי מטר, בן 14, כבר חצי שנה במעצר. עשרים ואחד ילדים ונערים נתפסו בלילה ההוא במחנה הפליטים קלנדיה, וגם הוא. ילד אחד מסר את שמם.

ככה זה לרוב קורה. עוצרים ילד, מסיבה כזו או אחרת. ואומרים לו, תן 15 שמות ונשחרר אותך. ובהתחלה הוא אומר מה פתאום. ובסוף הוא נותן. בדרך כלל זה את שמות כל אלה שהוא מכיר, שבגילו, ולעיתים גם כאלה שמעולם לא פגש, כדי לתת מספיק שמות. וכבר נרקם הסדר בין התביעה לסנגור, ועימו כתב האישום המתוקן. כי בסוף הודה כמו כולם, בין אם קיים את המעשים המיוחסים לו או לא.
והרי אילו גם קיים, איך ידעו כוחות הכיבוש אם פעם זרק אבן או לא? רק כי מישהו אמר?
אבל מתברר שזה לא ממש חשוב להם. העיקר שיש עוד אמצעי לגייס משתפי פעולה. העיקר להתעלל. לרסק. להפחיד. לא כאמצעי אלא כמטרה.

הקראה ראשונה לטיעונים לעונש נדחית ל 10 בינואר. אין התנגדות. גם לא של הילד. ממילא הוא לא מקשיב, גם לא הוריו. רק שותים את רגעי החסד האחרונים להביט זה בזה ולהחליף עוד מילים ספורות ביניהם, כי זה הזמן היחיד שהם מתראים מזה חודָשִים ארוכים, וממילא כל מה שמתרחש קורה בלי קשר אל הילד או אל מעשיו.
איך בבית? שואל הנער את ההורים. מיומן בדיבור ממרחק כמה מטרים, כל עוד השוטר לא יפריע להם לראות אחד את השני.
הכל בסדר, אומרת האימא של בילאל בתנועות שפתיים גדולות שהילד מצליח לקרוא.
אתה לומד? שואל האבא, בקול סמכותי.
כל יום, אומר בילאל.
תמסרו שלום לכולם, אומר לפני שנדחף שוב בדלת האחורית על ידי הסוהר, שולח נשיקה ונעלם.
מחוץ לאולם האימא פורצת בבכי.

עוד שניים הוכנסו, ושֵם אחד הוקרא בקול, מואמין עומר אסד, והוא קם, וכך או כך נאמר, משהו כמעט זהה לכל השאר שהיו ויהיו, על זה שהוא זרק, שיידה, שהכין, שרצה, שהתכוון, שהפגין, שהמפליל אמר, ואז הגיש המתורגמן למואמין את כתב האישום, שנטל בידו. עוד טופס בעברית, אחד מני רבים מרגע שנעצר, מאלה שחתם עליהם בלי לדעת מה כתוב בהם. אחרי שקיבל את הטופס, נשלחה ידו של בן ה 14 מאליה לכיוון הוריו היושבים כמה מטרים ממנו, וידו קפאה בבת אחת בתוך תנועתה, ונעצרה.
עד לא מזמן הביא הכול לאימא, כל תעודה או צרה או חובה או עניין.

ידו הקפואה נשארה כך איזה זמן באויר, ואז נסוגה וירדה לחיקו, הטופס השתחרר מאחיזת אצבעותיו, המרפות, ולהורים פנים מאֵפֶר.
לא מודה. בינתיים.
הישיבה הבאה נדחית לעוד שבועיים.

וכך ילד אחרי ילד נכנסים, שמם מוקרא, והם קמים, ושוב יושבים, ועוד דחייה נוספת, או עיסקת טיעון. המתורגמן מדבר, והתובעת, והשופטת, והסנגור. עיניהם לפותות, אימא ובן. אל תשכח להתפלל אומר האבא לקטן. כן מהנהן הבן, שפתיו אחוזות חזק. מלמוליהם מנסים לחצות את המרחק. את רגעי החסד האחרונים של המפגש. תיכף ילך התינוק שוב לתוך החושך. האמא בוכה על כך שלובש חולצה דקה. די, מבטל אותה בחיוך הנערון המנסה להיראות מבוגר ואמיץ. ואז אומרים לו לקום. מילים הקורעות את האוויר ואת העור והלב. והוא קם. העיניים של ההורים עוד רגע מונחות על השרשרת בין רגליו שקודם הדחיקו, מושיט ידיים קטנות, מיומנות, השוטר שם אזיקים על יד אחת, ואת השנייה מחבר לאסיר אחר, והם מובלים החוצה.

עשרים ושלושה ילדים ונערים הובאו בפני השופטת באותו היום. רובם הודו במעשים המיוחסים להם כבר בחקירה הראשונה. או לכל היותר בשנייה. מעטים הודו רק בבית המשפט עצמו. המעטים שלא מודים בהתחלה מודים לרוב אחר כך. הם מודים כי מפחידים אותם. כי מאיימים עליהם. כי הם ילדים. כי האָשָמָה על בסיס הפללה קשָה מאוד להפרכה. במיוחד כי בית המשפט הצבאי מתייחס להפללה כעובדה. ואם יודו, כך נאמר להם ולהוריהם, זמן מאסרם יופחת, ולעיתים יֵשְבו רק את זמן המעצר שהוא ממילא כחלק מהשיטה, כמה חוֹדָשִים. והרי בית המשפט לא מחפש אמת, וגם לא יכול באמצעים האלה.
ואם לא יודו, מוסבר להם, סביר שישבו הרבה יותר.
אז הם מודים.
לרוב.

קשה לומר מה הוא זה שקשה יותר מהשאר במקום הנורא הזה. איזה חושך חשוך יותר, כואב יותר. האם אלה האימהות וליבן השבור. או חוסר האונים של אב שילדו מופקר, ולו אין את הכוח להגן עליו. האם זו האֵימה של הקטנים, והתחושה שמדובר במשחק מכור שבו אין שום עניין בַּאֶמֶת, תהיה אשר תהיה, כי השיטה הזו לא מאפשרת את גילויה. שזה לא באמת בית משפט, אלא עוד כלי נוסף של הכיבוש. שבו פלסטינים אשמים אלא אם הוכח אחרת. גם אם הוכח אחרת. אשמים כי הם פלסטינים.
האם זו תחושת הסדרתיות הלא נסבלת של ילד ועוד אחד, והעיניים הריקות של כוחות הכיבוש השונים. החיילת יפת המראה, עם שערותיה הארוכות והמטופחות, הנעמדת בדיוק בין האימא לנער כדי שלא יוכלו לראות אחד את השנייה, או להחליף מילים בזמן שנחרץ גורלם שממילא לא קשור בם או במי שהם, רק במה שהם. והשוטר שמבטו עצל וריק, ומביט רוב הזמן אם קיבל אסאמאס, כשגורלות עולים ויורדים לידו, שקופים, כמו קורבנותיו.
או האם זו השופטת נעימת הסבר, שלא זועקת לשמיים, ולא קורעת שערותיה ומתביישת ומוחה על מה שהיא עושה בשירות מדינתה. על איך היא עומדת דוממת מול עיסקאות הטיעון המשונות, ילדים בני שלוש עשרה שאולי זרקו אבן אחת, ואולי לא, כי ככה אמרו המלשינים, שאינם אלא ילדים כמוהם שנלקחו באישון לילה.
על זה שהיא לא תמהה על כך שכולם מודים, שחודָשִים עוברים עד שמגיע גזר הדין, על זה שלא יוצאים בערבות, ויושבים בבית הסוהר עד תום ההליכים, שלושה, ארבעה, ששה, שמונה חודשים ויותר, לא חשוב מה ההאשמה, לא חשוב שמדובר בילד. על זה שאין חפים מפשע, אף פעם. וכול קול של איש צבא היא עובדה עשוייה בדולח. וכל עדות מפלילה, אף היא עשוייה בדולח. אבל לא הכחשה. הכחשה אינה עשוייה בדולח אף פעם. גם לא האמירה שההודאה הוצעה בכוח. שחתמתי על משהו שלא הבנתי. שפחדתי. שהיכו אותי, שלא עשיתי, לא.
לא עשיתי.
גם כשמדובר בילדים.
ומילות ההכחשה שלהם נתפסות כמגוחכות, כמבזבזות זמן מיותר, ולרוב גם משתנות כשמתברר לילד ולהוריו שלא משנה מה עשה הבן או אם עשה, גורלו חתום. ושהשיטה לא מאפשרת לו להתגונן. ושעדיף לו להודות. וכך אכן הוא לרוב עושה.
וכך ילד אחרי ילד. הכל נראה לה סביר, לה ולשאר השופטים שם. שמונה חודשים, וששה, ועוד פעם חמשת אלפים שקלים לשלם.
הקנס הזה שתמיד מגיע בסוף. עוד ועוד כסף ממי שאין להם ממילא. ואם לא ישולם יישב הבן עוד כמה חודשים, כמספר אלפי השקלים שנתבעו לשלם.

ילד מגיע לבוש חולצה קצרה, רועד מקור. מתברר שבן 15 אבל נראה פחות. לא יודע מי עורך הדין שלו. אין הורים. אוכל צפורניים. מוצץ אצבעות. מבטו מפוזר ומבוהל. מואשם שזרק אבנים. עורך דין סמארה מתנדב לקחת אותו עליו.
אבקש לדחות את התיק על מנת לסיימו ב 13 לחודש הבא, אומרת השופטת. שלושה שבועות מהיום. והנאשם נותן את מספר הטלפון של הוריו לעורך הדין סמארה.
השוטר כבר שם את האזיקים על ידיו של הילד, שקם ועומד להיות מובל החוצה שוב, והשופטת אומרת, למה אין עליו כלום. למה הוא לא לבוש היא מתרעמת, עם רק חולצה קצרה בקור כזה, איך זה יכול להיות.
קולה הנכמר לא מכוון לאף אחד מסויים.

אכן ראוי להתרעם ולכאוב על זה שקר לו, כבוד השופטת, אלא מדוע רק על זה? מה עם זה שבאו באישון לילה לקחת אותו. שלא ראה עורך דין עד היום. שלא היה נוכח מבוגר בחקירתו. שלא אמרו להוריו איפה הוא. שהוא נעצר על סמך הפללה. שלא שוחרר בערבות. שהוא כבר כמה חודָשִים במעצר עוד לפני שהחל משפטו.

וגם אם זרק אבנים, איך תדעי? האם זו הדרך לגלות? האם אפשר בכלל לגלות?
ואם גם זרק, כבוד השופטת, האם זה מה שמגיע לו?
האם, כבוד השופטת, כך היה קורה אילו היה זה ילד יהודי?

אין צורך לענות, כבוד השופטת, התשובה ידועה!


איה קניוק ותמר גולדשמיד

english 

 
www.mahsanmilim.com  I  aya kaniuk & tamar goldschmidt  I  tamar@mahsanmilim.com  I   aya@mahsanmilim.com  I  aya.tamar@mahsanmilim.com