לפלסטינים אסור להתרחץ בים המלח.
אבל מותר לתת להם מכות.
לפי ההוראות.                                
דוח בוידאו ממחסום ליד ים המלח.
            
מתחילת עונת הרחצה העמידו כוחות הכיבוש מחסום על הכביש המוביל לים המלח. מיום אחד למישנהו החליטה המדינה למנוע מפלסטינים תושבי השטחים להתרחץ בים המלח.

זה בדרך כלל קורה בימי שישי. יום חופש מבית הספר. או שכמה משפחות שוכרות טרנזיט, פה ושם מוניות, המון ילדים, יוצאים מוקדם לעבר הים. לים התיכון אי אפשר להגיע כבר שנים. רוב הגברים מנועים בכניסה לישראל, מנועי שב"כ. המקום האחרון, היחיד, הנחשב בילוי על ידי תושבי הגדה היה ים המלח. הבילוי המשפחתי הנכסף האחד, השלם, והאחרון שנותר.
זו בדיוק כניראה הסיבה שזה נסגר.

כשפלסטינים תושבי השטחים מגיעים למחסום הם נשלחים לאחור.

זה לא שהם נחשדים במשהו. לרוב לא נבדקות תעודותיהם. כלומר אין רשימת שמות של חשודים ולו גם על פי קריטריונים פסולים, אין התיחסות לגיל או למקום מגורים, אין חשד ספציפי או הודעה על אתרעה, יש רק קריטריון אחד מתברר הקובע את הזכות לנופש, קריטריון של גזע. כל פלסטיני באשר הוא, ילד או זקן, זקנה ותינוקת, אסורים בכניסה לים.

לפעמים, כמו שקרה ביום שהיינו, יש גם מכות.

נסענו לשם ביום שישי, ה-18 במאי 2007 וראינו את המחסום. יהודים כן, פלסטינים לא. עמדנו והחילונו מצלמות.
ואז הגיעה מכונית עם שני בחורים, היינו רחוקות והשמש היתה חזקה. לא ראינו מה שאחר כך התברר שראתה המצלמה.

אחד הבחורים הפלסטינים נתלש מהמכונית, והוכה, עוד ועוד הוא הוכה, בעטו בו, חייל אחד ואחר כך השני ושוב האחד, הבחור עמד כשידיו פרושות על המכונית, גבוה מהם.
עד שכניראה שמו לב אלינו. כי חדלו להכות אותו. עזבו את מקומם והחלו מתקרבים אלינו.
יש בעיות שאלו.
לא.
מה אתן עושות.
מצלמות איך אתם מונעים מפלסטינים לנסוע לים.
מה את רוצה, אנחנו ממלאים הוראות.
גם הגרמנים מילאו הוראות.
דווקא גרמנים עוברים, הוא אמר.

עוד ועוד הם המשיכו למנוע מפלסטינים לעבור. יהודים כן, פלסטינים לא.

אבו עומר, ידיד, היה עם משפחתו בים שבוע לפני שזה נסגר, היה ולא עוד. הוא איש אופטימי, רך מבט, בקלות הוא מאושר למרות הכל. למרות מאורעות חייו. והעמל. ולהיות פלסטיני תחת מגף הכיבוש.
אין לנו מקום אחר שנלך, אמר, רוצים לטייל, אין ים, כמו פעם שהיינו הולכים ליפו, יהודים יכולים שטחים לא יכולים. אז מה עושים, בגלל זה אנשים כועסים. אומרים איפה נלך. שם סגור ושם סגור. ים המלח זה מקום קטן. לא כמו ים. וגם זה לוקחים. למה? למה לוקחים?

אין מנוס מלהבין שהמטרה האמיתית של המחסום הזה היא בדיוק זו הנראית, למנוע את הכניסה לים. להשאיר את החופים 'נקיים'. לשם כך הוא נוצר. ההתעללות אם כן איננה הסימפטום אלא המטרה.

זה היה מוזר וטורד לגלות שמכות קרו מול עינינו ולא ראינו, שלא שמנו לב. למזלנו מבלי שהבנו, כניראה זה שצילמנו גרם להם להפסיק. בכל אופן הוא שוחרר. לא לעבר הים כמובן. אלא אחורה. למקום ממנו בא.
בדיעבד ממש במקרה, ואולי גם לא, למרות שקשה לי לומר את זה, קרה הדבר שהוא הדבר האמיתי והנורא של הכיבוש: זה קורה מול העיניים, באור יום, לא בסימטאות, אלא שם מולנו, אלא שאין עיניים לראות.
                                                                                                           
איה קניוק ותמר גולדשמיד

No swimming for Palestinians. Beating them permitted   

Since the bathing season began, the Occupation Forces have placed a checkpoint on the road leading to the Dead Sea. Overnight, the State has decided to prevent Palestinians residents of the Occupied Territories from bathing in the Dead Sea.
They used to go there on Fridays. The day when children are out of school. Or several families would hire a van, here and there a taxi, lots of children. Taking off early.
For years now they are prevented access to the Mediterranean beaches. Most of the men are denied entry into Israel. GSS prevented. The last and only place considered a recreation area by West Bank residents remained the Dead Sea. Their single, their last destination for family-outings. That seems to be precisely the reason it was closed.
When Palestinian residents of the Occupied Territories arrive at the checkpoint, they are sent back.
Not that they are suspected of anything. Mostly, their IDs are not even checked. In other words, there is no list of suspect names, even according to the usual criteria, no mention of age or place of residence, no specific suspicion or hot alert. There is one single – obvious – criterion only, determining the right to recreation: ethnicity. Race. Any Palestinian as such, whether child, elderly, male, female, baby – all are denied approach to the Dead Sea.

Sometimes, as it happened on the day we were present, there is battery too.

We went there on Friday, May 18th 2007, and saw the checkpoint. Jews – yes. Palestinians – no.
We stood there and began filming. Then a car arrived with two young men. We were standing at a distance, the sunlight was strong. We did not see with our eyes what we later saw the camera had picked up.
One of the Palestinians was torn out of the car, hit and hit again, and kicked by one soldier, then by another, then again by the first soldier. The young man was placed with his hands spread on top of the car. Taller than them.
Until they noticed us. Then they stopped hitting him, and moved towards us.
They asked us: Anything wrong?
-No.
What are you doing?
-Filming you preventing Palestinians from going to the beach.
What do you want? We're just following orders.
-So did the Germans.
But Germans are allowed through, he said.

And so they continued to prevent Palestinians from driving on to the Dead Sea.
Jews – yes. Palestinians – no.

Abu Omar, a friend, had been with his family to the Dead Sea a week before it was closed.
No more. He is a gentle-eyed optimist. Easily delighted, in spite of everything. In spite of his life's tragedies.
And the toil. And simply being Palestinian under the boot of Occupation.
We have no other place to travel to, he said. We want to travel. No more beach, like we used to go to in Jaffa.
Jews are allowed. Territories, no. So what can we do? People are angry. So were should we go. Here is closed, there is closed. Dead Sea is a little place. Not like the Mediterranean. And now they take that away from us too. Why? Why take it away from us?

There is no escape from the realization that the purpose of this checkpoint is precisely what it appears to be:
to prevent access to the Dead Sea. To 'clean up' its beaches. That is the reason for its existence.
Harassment is not the means but the end.

It was strange and disconcerting to discover that the assault had taken place right there in front of us and we did not see it. Luckily, without realizing it, apparently our camera made them stop. At any rate the young men were released.
Not allowed through to the Sea, of course. Allowed to turn back. Back to where they came from.
In hindsight, by force of coincidence, or maybe not, even though it is really hard for me to say this, the real and terrible fruit of the Occupation took place here: right in front of our very eyes, in the light of day, not in back alleys, right there in front of us, with no eyes to see it.

Aya Kaniuk and Tamar Goldschmidt.  Translated by Tal Haran