צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies
      

english



השב"כ מנסה למשת"פ את איאד.

 
זהו סיפורו.
בטקסט ובוידאו.





 

 
       השב"כ מנסה למשת"פ את איאד.  זהו סיפורו.
       בטקסט ובוידאו.
 
 
        The secret service is trying to turn Eyad into a collaborator. This is his story.
  
     text and video.
 


 
 

 

לפני כמה ימים חיילים הרסו לאיאד את הבסטה... כי איאד אמר להם לא.

משנת 2000 מבקשים מאיאד שוואמרה לשתף פעולה ומשנת 2000 הוא מסרב.
קודם הם הקפיאו את הבקשה ל'איחוד משפחות' שהוא הגיש, ואחר כך רמזו שיפגעו באשתו, ואמרו שיעצרו אותה, ואז הפכו אותו מנוע שב"כ כי שוב סרב, ואחר כך איימו להרוס את הבסטה שלו, שוב ושוב, וגנבו לו כמה פעמים את המשקל, וכפתו את הפועלים שלו, ושלחו משתף פעולה לדקור אותו.
וביום רביעי בעשר בבוקר הרסו את הבסטה שלו עד היסוד, ומה שלא שברו - לקחו.
כי שוב איאד אמר להם לא.
 

הלחץ על פלסטינים לשתף פעולה כנגד בני עמם, עמוק ואפל וארוך כימי מדינת ישראל. לאחרונה הוציא הארגון 'רופאים לזכויות אדם' דו"ח מצמרר, שם מתואר איך חולי סרטן פלסטינים בעזה שנמצאים בסכנת מוות, ונשלחים לבתי חולים במקומות אחרים שיכולים היו לתת להם טיפול שאין בעזה, מתבקשים (הם או מלוויהם) לשתף פעולה עם ישראל כנגד עמם כדי לקבל רשות לנסוע, ואם הם אומרים לא, ומסרבים, הם נשלחים חזרה אל מותם הכמעט וודאי.

לפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי של 67 אין למעשה שום זכות יסוד. זכויות המעוגנות באמנות שגם ישראל חתומה עליהן. זכויות שישראל אינה מאפשרת או נותנת לפלסטינים, כענין שבשיגרה.

מניעת הזכויות מהעם הפלסטיני היא אפריורית לרוב, ומובנית, וכך כדי לקבל אותן - למשל הזכות לבריאות ולחינוך ולחופש תנועה ולפרנסה ולהצלת חיים - יצטרכו לשלם. יצטרכו לבגוד.

כלומר, לעתים קרובות, האפשרות לקבל זכויות יסוד, חוצה את 'השיחה' עם ה'קפטן' של השב"כ.

הם באו בשמונה, התחילו להרוס בעשר, ובעשר וחצי כבר לא היו פה. עשרים חיילים בערך, שתי מכוניות מת"ק. האמר, באגר ומשאית, משהו כזה. קודם העמיסו דברים. את המיכלים שממלאים בהם אבטיחים, אלפיים שקלים הם שווים, החרמה יעני, ואחר כך שברו הכל.

מאות ביצים נשברו, וכל הירקות, והקופה נמעכה, וגם המקרר נשבר לגמרי. שילמתי עליו אלפיים שקל, היה בתוכו אוכל בשביל הפועל עמאד שהיה ישן פה.
כשהם הרסו לא הייתי, אבל הפועל היה בבסטה, ישן. שמע אותם מדברים בעברית. הוא היה מכוסה, מאחור. כשהחלו להרוס את הבסטה, קלט מה שקורה, קפץ מהר, שבר קרש בתיקרה וברח. אם לא היה בורח היו הורסים את הבסטה על הראש שלו.
ברוך השם שהוא הציל את עצמו. מפרנס את המשפחה שלו, מסכן. הוא מג'בע. העיקר שנשאר בחיים.

יש לי את הבסטה שלוש שנים. באו כבר מזמן ונתנו לי הוראה לפרק את הבסטה, אז עזבתי את הבסטה, יצאתי ממנה, להרבה זמן, שנה וחצי.
אז בא בנאדם מסכן אמר לי אני רוצה להתפרנס. אחד שאין לו כסף. ושאל אם הוא יכול להשתמש בבסטה. אז החלטתי לנסות לחזור לעבוד, כי אני אוהב שכשאני מרוויח גם עוד מרוויחים. אז עבדתי ועבדתי ואף אחד לא דיבר איתי.

ואז הם היו מאייימים עלי, אמרו לי כנס פנימה, לא ליד הכביש, שזה מפריע. אז הזזתי את הבסטה פנימה. הנה אני אחרי העמוד. זה לא מפריע להם לעירייה, ולחיילים. זה סתם. והשלט הזה הגדול, זה הבן של אבו מאזן, טארק קוראים לו. מקבל הרבה כסף בשביל זה. הנה העמוד, ואני אחרי העמוד, כי אני הזזתי את הבסטה, והוא ליד הכביש, אבל לי הורסים. זה לא כי זה קרוב. זה כי זה איאד.

ואז פתאום לפני כמה חודשים באו עלי חיילים ולקחו את המשקל. משקל זה בערך שש מאות שקל. פעם ראשונה לקחו. פעם שניה לקחו. פעם שלישית באו לקחת את המשקל והיה איתם קצין בלי מדים. הקצין הזה כבר בא כמה פעמים. עם אוטו לבן. הנה רשום השם שלו פה על הנייר. אבל אלה כל אחד מהם יש להם שלושה שמות. זה שבכ.
מה הסיפור, אמרתי לקצין. מה אתם רוצים מהחיים שלי. למה אתם ככה על הבסטה. הזזתי. אני תקין. אני נשוי עם ילדים. ולפועל שלי יש ילדים. ועוד בנאדם מסכן שעובד איתנו שיש לו ילדים.
אז אומר לי השבכ, אני מבית-אל (המינהל האזרחי, למעשה מילה אחרת לשב"כ). תבוא לבית-אל. ניפגש שמה. נדבר. נראה מה נעשה.
אמרתי לו, בית-אל רחוק לי, אני לא יכול להגיע.
לא הלכתי ולא מוכן ללכת, למה אני יודע את התשובה שלהם: התשובה שלהם תשתתף איתנו. זו התשובה שלהם.תשתתף וקח בסטה. תשתתף וקח תעודה כחולה. תשתתף וקח איחוד משפחות.
הם רוצים את איאד, שיהיה פה, שיהיה קולט בצומת פה. מי נכנס מי יוצא מי הולך. שיזדיינו, הם והרשות שלהם. מה אני רוצה, אני מחפש את הפרנסה שלי.

אחרי יומיים מהפעם שבא השבכ הזה, זה היה היום הראשון של הרמדאן, בדיוק היו כאן חמישה פועלים, באו חיילים, הכניסו אותם לתוך הבסטה, קשרו להם את הידיים, את העיניים, ולקחו אותם בג'יפים למחנה רמה. זה כאן ממול, לא רחוק. בדיוק הגעתי וראיתי שהם קשורים. התרחקתי. עמדתי שמה רחוק ושאלתי אנשים, ולא ידעו למה לקחו אותם. זה היה שתי דקות לפני שנגמר הצום. אחרי שהלכו באתי לבסטה. עמדתי וחיכיתי. פחדתי על הבנאדם מעזה שלא רשום שהוא מא-ראם. מסכן, וחדש התחתן. חיכיתי וחיכיתי, שעות, ובא הראשון. אמרתי לו מה קרה. אמר לא יודע, בכיתי בכיתי עזבו אותי, ואמרו לי לך. בא השני, מה קרה? אמר לא יודע. זה היה זה מעזה. שחררו אותו.
אבל מחפשים אותך איאד, אמר לי.
בסוף שיחררו את כולם ובאו לבסטה. כשהגיע האחרון אמר לי שאמרו לו, תגיד לבעל הבית שלך, אם נתפוס אותו פה, נראה לו.
זה עלי מדובר.
את מבינה, לקחו אותם וקשרו אותם כמו כלבים, למה? מה עשו, זרקו אבנים? מה עשו, מחבלים? כוס אמא של הצבא. בשביל שאותי הם רוצים. את יודעת מה אמרו להם שמה?: 'איזה חג עשינו לכם?' בכוונה הכל. ואיך זרקו אותם כמו כלבים שם, קשורים. והפועלים אומרים להם: אנחנו בצום כל היום, אנחנו רוצים מים, והם אמרו תחכו, צמתם כל השעות האלה אתם לא יכולים לחכות עוד שעתיים?
מה הם, מנאייק?

חיכיתי יומיים. נשארתי בבסטה כל הזמן. ובא הזקן הזה של עזה, היה יושב פה איתי, והחלטתי ללכת לבעל האדמה להביא לי אישור שהוא משכיר לי את האדמה. כי כל הזמן יש צרות מהחיילים, וחבר עורך דין אמר לי תשיג ממנו שיהיה לך פתק. אז כשחזרתי אומר לי זה מעזה, באו עלי החיילים, עם ג'יפ, צילמו לי את התעודה, וצילמו אותי, אומרים לי לא כדאי לך להיות עם איאד.

שיבואו לבית שלי, ממש כמה מטרים מכאן, שיבואו לעצור אותי. למה הם לא באים אלי, הם יודעים איפה אני גר. אבל הם לא רוצים לעצור אותי, הם רוצים שאני אשתף איתם פעולה. אבל אני לא רוצה להשתתף איתם.
מ 98 הם מחפשים אותי שאני יעבוד איתם. מ 2000 חזק. אני לא רוצה. שאני אשרוף את עצמי בגללם? הם חושבים שאני אלשין, אבל אני לא אלשין.

הם מחפשים שאף אחד לא ירים את האף. שיראה ג'יפ של צהל ויחרבן בתחתונים.

אח שלי, דקרו אותו כאן בבסטה. זה צהל שלח אותו. זה משתפ, עובד איתם, הוא דקר. זה לא פעם ראשונה שמחפשים אותי.

לא רק כלחץ לשתף פעולה מונעים מפלסטינים להתקיים, כשיטה וכמגמה.

בכל המחסומים, לאורך השנים, ולאורך הכבישים, חיילים מיחידות שונות, מתעללים ברוכלים ומונעים מהם לעבוד.

באותו איזור עצמו הבסטות נהרסות שוב ושוב מדי כמה זמן על ידי חיילים.

הסיבות הרשמיות משתנות: כי זה מפריע לפלסטינים האחרים, כשזה כמובן לא מפריע להם אלא להיפך, וממתי לישראל איכפת מפלסטינים.
כי אסור לפי צו של המנדט הבריטי לעסוק ברוכלות ליד הכביש.
ולעיתים לפי הוראות מהתקופה העותומנית,
ולעיתים כי זה מסתיר משהו או מגלה,
ולעיתים כי אסור וזהו.

הסיבות שונות אבל המטרה דומה. למנוע פרנסה.

ולכן, בין כי כך נאמר לחיילים לעשות, או כדי לפרוק את יצריהם המזדמנים, יכולים החיילים להרוס לפלסטינים מקורות מחייה בשגרה שזה נעשה, שוב ושוב.

ואפשר, כמו במקרה של איאד, למנוע מהם פרנסה כדי שישתפו פעולה.

הכל מתחיל ונגמר בזה שפלסטיני הוא לא אדם. לא ממש.

כי אילו היה אדם, לא היה קורה מה שקורה.


יום לפני שהרסו את הבסטה, שמו לי פתק. עמאד היה יושב בפנים, לא ראו אותו. נכנסו לבסטה, צילמו את הבסטה, צילמו את הסחורה בתוך הבסטה ושמו פתק על הבסטה.

בלילה, אני פה ליד הבסטה, אני וזה של עזה יושבים פה, וילדים זורקים אבנים מאחורה. את חושבת שזה הילדים שנכנס להם בראש לזרוק אבנים? זה כלב משתפ אמר להם, קחו כמה לירות ולכו לזרוק אבנים, בשביל שאני אסתבך.
אז הלכתי, ובבוקר באו והרסו הכל.

תסתכלו על הביצים ששברו. חמישים תבניות ביצים. והירקות איך זרקו אותם, חראם. לא חראם? הייתי מוציא את הירקות ונותן למסכנים. לא חראם?

ולמה לזה לא סוגרים? תסתכלי שם על הבסטה שם, על הכביש. כי זה בנאדם שמשתתף איתם. הוא אמר לי שהוא משתתף איתם. כמה פעמים שלקחו לי החיילים את המשקל, הלך אליהם באמצע הרחוב, והוריד אותו מהג'יפים שלהם, ונתן לי.
מה זה אומר?

זה אומר שזה כי הם רוצים את איאד.

אני רק רוצה להביא אוכל לילדים שלי. לא רוצה לבנות וילות. רק את הפינה שלי. להביא את האוכל לילדים שלי ושאני אהיה בשקט.

אני שרוף עכשיו איה. שרוף, לא יודע מה לעשות. הרבה אנשים חיים מהבסטה. לא רק אני. שבע שמונה משפחות חיים מהבסטה.

כל בנאדם תופסים אותו איפה שכואב לו. הנה לי כואב הבסטה, כואב לי לא לגור עם המשפחה. מחפשים מה כואב לבנאדם כדי לקחת לו. כדי ללחוץ.

היה קוראן בבסטה, ונהרס. למה, אנחנו לא מכבדים את התורה שלכם? פעם ראיתי אוטו גנוב ובתוכו ספר תורה ותפילין. לקחתי אותם ונתתי לאחד יהודי שאני מכיר. תשאלי אותו, הוא חי עד היום. למה, אני פוגע לכם בתורה?

בעזרת השם יהיה טוב.

הבסטה הרוסה, פיסות ברזל מעוקמות וחתוכות. קרשים שבורים. מאות ביצים מרוסקות וירקות נרקבים וזבל ושברי צילום ופחים מעוכים. עוברים אנשים וצועקים: מה קרה, ואיאד אומר: זה הצבא. המון דבורים עפות סביב האוכל המקולקל. ריח של ריקבון באוויר. איאד והפועלים יושבים על ההריסות באפס מעשה. מדי פעם מישהו אומר משהו, אחר מקלל, ושוב מתיישבים. אחד מהם קם לפתע, מזיז עם הרגל משהו, פיסת מיזרון, או משהו אחר ושוב מתיישב. לעיתים מישהו עוצר את המכונית ומצטרף ושואל ומספרים לו וקצת מדברים והולך.

מה אני אעשה איה. מה עשיתי להם שככה הם עושים לי.

עוד מעט יבואו נחשים. זה היה מקום טוב. היה אור כל הלילה. השכנים שמחו שיש אור. שאפשר ללכת בשדה בלי לפחוד. אני ניקיתי פה כל יום, הולך הביתה בצהרים, ישן שעתיים והשאר כאן. היה מקום טוב. טוב לאנשים. והיה כסף בכיס.

יהודים איבדו את הדרך ואמרתי להם איך לצאת, דרך חיזמא. היה לנו פרנסה לכולנו. מה שנשאר נתתי לעניים. לא מאמינה איזה מסכנים יש. ביצים וירקות נתתי. אין להם כלום. כלום אין להם. ומה אני אגיד לאיש הזה שהייתי נותן לו שאין לו כלום, שאין לי? מה אני אגיד לו?

הם לא יעזבו אותי. כל מה שחשוב לי הם יהרסו ויקחו. שרפו אותי איה, הם לא יעזבו את איאד.

וישבנו עוד עם איאד, וכמה מחבריו, ועם אחיו. ולמרות שהיו מסביבנו כולם בצום, הביאו לנו כוסות קולה, ששתינו.
ועבר זמן. שוב ושוב עצרו אנשים ושאלו מה קרה ולמה. ואחרי ששמעו קיללו את הצבא, וכמה פעמים עברו חיילים בהאמר במהירות רועשת והפגנתית, עונדים את ציציות אלימותם ואדנותם בגאון טורד.


אני אבנה, אמר איאד פתאום. כמה שיהרסו אני אבנה.
את יודעת קיבלתי פתק לא מזמן, שהבקשה לאיחוד משפחות נדחתה. די, חלס.
אבל אני לא אשתתף איתם. הילדים שלי יגידו שהיה להם אבא טוב. לא יגידו אף פעם שאבא שלהם השתתף. שאבא שלהם מלשן.
את השם שלי אף אחד לא יכול לקחת ממני.
                                     
ספטבמבר 2008                                                                      

 
                                                                          
 

 

 

 
 
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com