צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies



רצח במחסום חווארה
murder at huwara

Egon Schiele, self portrait, 1911, gouache, watercolor and pencil on paper 48.2 x 31.7 cm
english

 

הגענו למחסום הפעם במיוחד כדי לקחת עדות על הרצח של הנער פהמי עבד אלג'ואד אלדרדוכ فهمي عبد الجواد الدردوك בן החמש עשרה וחצי, ביום שני ה-19 במאי 2008, על ידי חיילי המחסום.

אחרי שרצחו אותו נטען שראו מטעני צינור בחגורתו. שראו חוטים משתלשלים. שראו שלושה צינורות ואחר כך שראו חמישה צינורות.
ואחת מהשותפות לפשע קיבלה אות הצטיינות.

אמבולנס פלסטיני משכם שהגיע אחרי עשרים דקות לכל היותר לא הורשה להתקרב לנער הירוי והמדמם עד אחת עשרה וחצי בלילה. שעתיים וחצי שכב על ריצפת הבטון של המחסום ואיש לא הורשה להתקרב אליו אלא כוחות הכיבוש. בזמן הזה סילקו את כל הפלסטינים שהיו שם בסביבה באלימות וניקו את הדם שנשפך עם זרנוקי מים.

בדרך הרפלקסיבית שבה נוהגת ישראל מתמיד, פורסמה מיד הודעה של משרד הפירסום של הכיבוש (דובר צה"ל), על זה שבחור בן עשרים הגיע למחסום חווארה עם שלושה מטעני צינור ונורה כחוק. אחרי איזה זמן הפך לבן שש עשרה ומתברר שנמצאו עליו חמישה מטעני צינור. ושוב רק שלושה. וגם הרבה חוטים משתלשלים.

לאחר שנורה בארבעה עד שישה קליעים בכל חלקי גופו מטווח קצר לא התפוצץ כל חומר נפץ.

דיברנו עם אנשים והם סיפרו לנו.

היינו פה על הבסטה, היו מעט אנשים במחסום, אולי עשרים שלושים, אני הלכתי להביא כוס קפה משמה, ליד המחסום. ואז שמעתי צעקות מתוך המחסום, קודם את החיילים צועקים משהו כמו יש לו חומר נפץ ואנשים צועקים על החיילים שזה לא נכון, שיש לו פלאפון, ואז היו היריות. שש או שבע יריות.

עליתי להסתכל אני ועוד אנשים והחזירו אותנו החיילים. צעקו שנלך. אבל אנשים לא הלכו אחורה. ואנשים בפנים צעקו מת מת. מת הילד. וצעקו לקחת אותו לבית חולים. אז זרקו עלינו גז מדמיע כמה פצצות. סגרו את כל המחסום. וסילקו אותנו מהבסטות למחסום עוורתא.
ועזבנו את הבסטות, ככה, פתוח. נהגי המוניות היו צריכים לצאת מהאוטו כולם. מאה מאה עשרים איש. כל המחסום. והנהגים. סילקו אותנו.

באו אלינו בריצה ואמרו לנו יאללה עופו מכאן. הרבה חיילים. עם ג'יפים וברגל. המשיכו לרוץ אחרינו וזרקו רימוני הלם וגז. זרקו ארבעה או חמישה רימונים. הלכנו בריצה. כמו אנחנו עיזים עשו אותנו. למחסום עוורתא, שם ליד הבסיס. ועצרו אותנו שם עד אחת וחצי בלילה.

משם ראינו הכל על המחסום.

כשדחפו אותנו בכביש לכיוון עוורתא היו מתנחלים בצד של הכביש בתחנה והתחילו לזרוק עלינו אבנים.
החיילים הסתכלו... החיילים הסתכלו.

היינו בעוורתא עד אחת וחצי בלילה. והפסדנו את הסחורה. והפסדתי חמישים שקל מונית. כי איך אני אגיע הביתה באמצע הלילה. כל מה שהיה לי בבסטה זרקתי. הלך לי כל הכסף.

למה הם לא נתנו לאמבולנס להתקרב, להציל אותו. האמבולנס הגיע מהר אולי אחרי עשר או עשרים דקות. זה שלנו משכם. אבל לא נתנו לו לעבור. גם של היהודים בא, ואמרו להם שהוא מת.

הילד היה בתוך המחסום, לא ראינו אותו. אנשים שהיו איתו בתור סיפרו לנו איך עשו החיילים. היה מישהו שהיה מאחוריו. אמר איך הרגו אותו. איך הרגו אותו החיילים.

הוא בסך הכל יצא מהבית. ובשעה שבע וחצי עשרים לשמונה זה קרה. ובדיוק נכנס למחסום, עמד רגיל אין לו שום דבר, יש לו שני פלאפונים. יש לו אזניה. האזניה לא מעל החולצה שלו, מתחת לחולצה, בפנים לא בחוץ.
כאשר עבר את הקרוסלות אמרו לו תרים את הבגדים שלך ותראה את הבטן. והרים את החולצה שלו. כאשר ראו את החוט של האזניות, את הטלפון, ירו בו לראש. מיד. לפני שעבר במעבר ירו אל ראשו, החיילת ירתה בו. כן החיילת. אבל לא היא לבדה. לא יריה אחת, שש יריות. ככה אמרו אנשים שראו. זה שהיה מאחוריו.

עד אחת עשרה וחצי הילד היה על הרצפה. אסור לאף אחד להתקרב שמה. אנחנו מאיפה שעמדנו במעבר עוותרא ראינו את המחסום. ראינו שלא נותנים לאמבולנס להתקרב. לרופאים, לאף אחד. הכל סגור. רק באחת עשרה וחצי נתנו. אולי שתים עשרה, אז לקחו מהם תעודות זהות ואז נתנו להם להתקרב אליו.

אבל עוד לפני שנתנו, עשו שטיפה של הדם. עם מים. הביאו מכבי אש ועשו שטיפה.
אנחנו מכירים את הנהג של הכבאית והוא אמר לנו שהם באו בבוקר למחרת ועשו עוד שטיפה. לשטוף את הדם.

הרגו את הילד ואת המשפחה שלו. נשרפה המשפחה.

ההורים לא ידעו שזה הוא, כי לא היתה עליו תעודת זהות. אולי החיילים לקחו לו או כי הוא קטן. הוא נשאר בבית חולים, מת, רק ביום השני ידעו שזה הוא.

באותו יום שקרה היה נורא לגמרי. נורא לגמרי.


אביו של הנער שהתראיין לכל מיני ערוצי חדשות פלסטינים סיפר שפהמי היה תלמיד הכיתה התשיעית בבית הספר עבד אל חמיד אלסאא'ח, בן יחיד עם שבע אחיות, שהלך לבקר משפחה ברמאללה. שמעולם לא יצא בלי רשות, ובשעה שהיה בדרכו למחסום שמרו על קשר טלפוני כי ההורים דואגים, שככה זה. הוא סיפר בכאב שהילד אמר לו שעבר את המחסום כבר, למרות שזה לא היה נכון כניראה, כדי להרגיע אותו. הוא סיפר שהיה לו פלאפון עם אזניה כמו שצעירים הולכים היום. ושכל מה שאומר הצבא זו עלילה.

ביום למחרת הרצח באו החיילים לבעלי הבסטות שהיו עדים למה שקרה יום קודם, עם שאלות כמו מה חסר לך. האם משהו חסר. כביכול כדי לעשות לאנשים טוב. מה חסר לך, לקחו לך בקבוק קולה? שאלו כוחות הכיבוש באיכפתיות מישהו.
אם גנבו לך משהו רק תגיד אמר הקצין למישהו אחר.

כמה לא מפתיע שאותה מדיניות שנוהגת לנפץ את מרכולתם ולפזר את סחורתם של המוכרים ולשפוך אותה על הריצפה ולסלק אותם ולמנוע מהם לעבוד שוב ושוב לפי חוק ונורמה, שולחת שליחים לשאול אותם פתאום 'באיכפתיות' אם חסר להם קולה.
בדיוק דווקא יום אחרי שהיו עדים לרצח של ילד על ידי חיילי המחסום.

שמעתי מאנשים ששמעו בתחנה ישראלית שהירי היה טעות.. שככה הם אומרים.
לא, תיקנו אותו. לא כך אמרו. בישראל נטען שהנער נשא חומר נפץ. ושלכן הרגו אותו.
ככה אמרו? לא אמרו שזו טעות?

עד אחרי עד, מספר לנו סיפורים דומים על היריות, על הצעקות, על התחינה לא לירות, על איך האמבולנס לא הורשה להתקרב, על איך הוא שכב לבדו על הבטון שעות לפני שמישהו הורשה לגשת, על זה שלבש אזניה בסך הכל, על זה שהיה ילד, ושהלכה המשפחה.

אתם רוצים לדעת מה קרה אבל אפילו ידעתם, מה אתם יכולים לעשות עם החיילים האלה. אתם לא יכולים לעשות כלום איתם. הם הרגו אותו. הוא כבר מת. מה יעזור להורים שלו. לא יגיע להם שום דבר. לא יעזור, לא יעזור שום דבר.
יעני.. בנאדם מת. ילד.
כל אחד מספר משהו על מה שקרה, אבל הבחור ההוא שהיה מאחוריו סיפר. אנחנו שמענו.
ירו בו והוא מת.
אתם לא יכולים לעשות כלום. ראיתי אתכם, מסכנים. ראיתי אותך איך שדחפו אתכם פעם החיילים, אני אז אמרתי לך מאיזה פח זבל הוציאו את החיילים האלה, זוכרת?
אני אומר לך אמת.
ואם יבוא החייל, אני אגיד לו, שלא היה לילד כלום.
למה? תקשיבי: הם זרקו עליו אש, נכון? למה לא התפוצץ? אני רוצה להגיד שיבוא טלויזיה. אם היה לו משהו, למה לא התפוצץ.
ואם הוא רוצה להרוג חיילים, היה הורג גם את האנשים? אם הוא היה רוצה להרוג, היה רוצה להרוג את החיילם לבד, אבל אם היה לו עליו, היה מתפוצץ אחרי שירו עליו.
גם אנחנו לא רוצים שיהיה מישהו שהורג. רוצים שלום. לא רוצים שבחורים יבואו לעשות בעיות. אבל אם היה לו פיצוץ, וזרקו עליו אש, למה לא התפוצץ הילד. זה מה שאני אומר.
אנחנו לא רוצים (אני רוצה לחזור ולהגיד עוד פעם), לא רוצים דם. זה מה שאני רוצה להגיד. לא ליהודים ולא לערבים. רוצים שלום. בהתחלה היהודים והערבים היו ביחד. לא חסר אדמה. למה לא לגור בשקט ביחד. זה מה שאנחנו רוצים.
את יודעת האדמה של מי זה? של הכפר בורין. הבחור הזה שמוכר כאן, זה שלו, אדמה שלנו. אבל אל תחשבי שאנחנו לא רוצים לחיות ביחד. אנחנו לא רוצים ששום חייל יקרה לו משהו. ולשום ערבי כאן שלא יקרה לו משהו.
אבל אני שואל אותך, אם אני יש לי נשק ואני רוצה לעבור מפה, הרי בודקים אותי. אני יודע את זה. אז אני לא אבוא לפה. מי יבוא לפה?
אני לא פוחד מאף אחד. אני לא רוצה שערבים ימותו ושיהודים ימותו. אני רוצה שהילדים שלך וכל הערבים והיהודים נהיה אחד.
ושאם ירצו לזרוק עלינו טילים נהייה ביחד.


פהמי נפצע מתברר בכמה מקומות בגופו. איש לא יודע אם מת על המקום או דימם למוות. אם היה בהכרה לפני שמת. ואם ביקש עזרה או דיבר.
רק החיילים שרצחו ואלה שהגיעו כדי להסתיר את מה שקרה יודעים את התשובה.

 
    הודעת דובר צהל
סוכל ניסיון פיגוע בנקודת הביקורת חווארה

יום שני 19 מאי 2008, י"ד אייר תשס"ח, 21:58

לפני שעה קלה הגיע פלסטיני חשוד לנקודת הביקורת חווארה, דרומית לשכם. בעודו נע הלוך ושוב עורר הפלסטיני את חשדם של כוחות צה"ל שהיו במקום. הכוח קרא לעבר הפלסטיני וזיהה כי הוא מתעסק בחגורה שנשא על גופו, חגורה החשודה כחגורת נפץ. משלא נעצר והוריד במפתיע את ידיו לכיוון החגורה, נורה על-ידי הכוח. על גופתו של הפלסטיני נחשפו שלושה מטעני צינור.
   
  _________________________________________________________
היו שם: איה קניוק, ויוי צורי, תמר גולדשמיד. מחסום חווארה. שבת 24.05.2008
 
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com