צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies

english


בתור בצרכניה
פרטים על הדימוי

בצרכניה ברחוב רמב"ן בירושלים עמד בתור בחור שאי אפשר היה לטעות שהוא פלסטיני. אחז כיכר לחם, בקבוק קולה וקופסת
קוטג'. אני משערת שהוא היה פועל שקנה אוכל לכל היום.
בדיוק כשהגיע תורו הגיע גבר (יהודי) עם סל מלא דברים ונעמד אחריו. הבחור הפלסטיני שכבר החל להניח את המצרכים הספורים שלו על הדלפק לפני הקופאית, הרים אותם מיד, וסימן לאיש שהגיע אחריו לעקוף אותו. והאיש אכן מיד עקף אותו, ערם את מרכולתו על הדלפק, והבחור נעמד מאחוריו לבינתיים. האיש שילם ופנה ללכת ושוב הגיע תורו של הבחור, אלא שבדיוק אז נעמד מאחוריו אדם אחר. (יהודי). הבחור הפלסטיני מיהר והציע לאיש לעקוף אותו, ואכן האיש עקף אותו, הניח מרכולתו, שילם ויצא.

הבחור הפלסטיני הספיק להניח את בקבוק הקולה על הדלפק ועמד להניח את השאר, כשהתקרבתי ונעמדתי מאחוריו.
מיד הרים את בקבוק הקולה והציע לי לעקוף אותו, ואמרתי לו: אתה היית לפני. והוא הביט בי עוד רגע כשאינו זז. ואמרתי לו שוב: היית לפני.
הוא הביט כך כמו שהביט בי אני חושבת, כמוודא שראיתי מי הוא, ומה הוא, דהיינו שהבנתי שהוא פלסטיני, ושאני בכל זאת אומרת לו שזה תורו.
כשעבר די זמן מבלי שנסוגותי או עקפתי אותו, סובב פניו, הניח שוב את מרכולתו במהירות על הדלפק, שילם ויצא בצעדים
חפוזים.

אני לא מניחה שהבחור הפלסטיני נתן להם לעבור אותו כי חשב שהם שווים ממנו וראויים ממנו. או כי הפנים את יחסי הכוח כמייצגים יחסי ערך.
אולי הוא פחד, כי יכול להיות שכבר היה לו נסיון בעבר, ולמד להניח שכל יהודי באשר הוא, יראה כטבעי וצודק לעקוף אותו כי הוא פלסטיני. ושסיכוייו לשרוד במקום כל כך מאיים ומסוכן טובים יותר אם ינמיך את ראשו ויתן לבעלי זכויות היתר להיות לפניו.
ואולי גם מחיר הצדק כבד מדי. ועדיפה לו עבודתו מתביעת צידקתו.
וממילא סביר שידע שהצדק היחיד השורר באיזור הוא צדק הגזע לרוב. ושהוא בגזע הלא נכון.
אני גם מניחה שהגבר שעמד אחריו וגם הבחור השני ראו בדיוק כמו שאני ראיתי, את זה שהוא עמד לפניהם, ושהוא החל כבר במהלך הקנייה שלו, ושיש לו מעט מצרכים. וגם הם ראו שהוא פלסטיני בדיוק כמו שאני ראיתי.
אני לא חושבת בהכרח שהיו עוקפים אותו אם לא היה מציע להם, אלא אולי במסגרת הגסות התרבותית המקומית הרגילה, למרות שהוא פלסטיני.
ואולי אפילו אינם מאותם יהודים שתחושת האדון פשתה בהם כך שאכן היו תובעים ממנו את זכותם העליונה כדבר מובנה.
סביר שלא באמת חשבו.
אבל כשאמר בבקשה הם פסעו ועקפו אותו. הם לא אמרו תודה. ולא תמהו ולא שאלו מה פתאום זה שעומד שם לפניהם ושסוחב מעט וכבר מניח על הדלפק מצרכים, נותן לעבור למי שסוחבים יותר והגיעו אחריו. וזה היה נראה להם טבעי ובטבע הדברים.

הם לא אמרו דבר כי מבחינתם, כך נראה, לא קרה דבר. כי לא ראו דבר. כי האיש שעקפו לא היה אדם שיש לו שם, ויחוד, וישות חד פעמית, אלא סמל. הוא היה פלסטיני. הדומה דמיון שווה ומושטח לכל פלסטיני אחר. שהוא מה ולא מי. לא נראה במסויימותו. שאינו דבר. שהוא שקוף. וממי שאינו דבר לקחו את התור ולקיחתם לא נרשמה בשום רשימה.

במחסום קלנדיה לפני כמה שנים אב ובנו הקטן עמדו וחיכו לתורם, ואז ניגשו, תעודתו של האב נבדקה והוא היה 'רשאי' לעבור, בנו הקטן לפניו. כשחייל ללא כוונה תחילה אני חושבת, אלא מתוך נמהרות לא קשורה, מקרית, התנגש באב מאחור.
האב נהדף טיפה קדימה ופגע בבנו שהשתטח על האדמה.
האב שידע כי דחף אותו חייל, לא אמר דבר, לא התקומם ולא מחה, קימור פניו לא השתנה, לא הביט אחורנית, בדממה הרים את בנו הקטן, שקם מחריש אף הוא, והם המשיכו ללכת, כמו לא נפל דבר, בנו הקטן לפניו והוא אחריו.
החייל שדחף את האב, ראה כי נדחף האב ושבנו השתטח. הוא איננו עיוור. אבל כשהסתובב אל חבריו והחל מתבדח איתם על דא ועל הא, זו לא היתה מחמת אכזריות מיוחדת, ולא נראה היה שהיתה בו כל התכוונות מיוחדת. הוא לא רווה שום נחת נראית ממה שקרה, ואני די בטוחה שהוא לא התכוון להפיל את הילד.
כשצחקק עם חבריו זה היה בענייניהם שלהם וזה לא היה קשור בכלל למה שבדיוק קרה.

כובש ונכבש - הנכבש יודע, רואה, אבל שותק, מחריש, כובש עצמו. הולך, כי את חייו עליו לשאת. את בנו, את מה שנותר. ברגע הזה לעבור את המחסום היה חשוב מלזעוק את צדקתו. מלתבוע אותה.
הכובש אינו רואה, מביט ולא רואה. דבר לא קרה מבחינתו, אב פלסטיני שנדחף ומפיל את בנו איננו דבר.

כמה קל לעקוף בתור כמו האחר שקוף. לדחוף אדם מבלי שדבר כביכול קרה. לעקוף ולדחוף ולרצוח ולנשל ולגזול ולהתעלל בו.
די בזה שהקורבן הוא 'הם' והתוקף הוא 'הוא', ושייך ל'אנחנו'.
די בזה שזה מקובל.
די בזה שזה מה שעושים כולם.
ושהאחר הוא קצת יותר מחיה וקצת פחות מאדם.
די בזה שהקורבן הוא פלסטיני.

איה קניוק

 
   

image's detailsIn the grocery

In a grocery store on Ramban Street in West Jerusalem, a young man stood in line unmistakably a Palestinian. He held a loaf of bread, a bottle of Coke and cottage cheese. I suppose this was a worker, buying food for the day.
Just as his turn came up at the cash register, a man (Jewish) came up with a basket full of things and stood behind him. The Palestinian who had already begun to place his few items on the counter for the cashier immediately picked them up and signaled to the man to overtake him. And so the man did, piling his purchases on the counter, and the young Palestinian stood behind him, for the time being. The man paid and turned to go, and the Palestinian's turn had come. However, just then another man (Jewish) came along and stood behind him. The Palestinian hurried to give up his turn for him, and the man indeed overtook him, placed his purchases, paid and left.
The Palestinian managed to place his Coke on the counter and was about to place the rest of his stuff there, as I approached and stood behind him.
Immediately he picked up his Coke and offered me his turn. I said: You were ahead of me. He looked at me for another moment, unmoving. I repeated: You were ahead of me.
He looked at me, as if confirming I think that I realized who he was, and what he was, namely that I realized he was Palestinian. And that I was still saying this was his turn.
When enough time went by without my stepping back or taking over, he turned, placed his items on the counter again, paid and hurried out.

I don't suppose the Palestinian let them take him over because he thought they were more worthy than him. Or because he had internalized the power relations as representing value relations.
Perhaps he was afraid, because he may have had past experience and learned to assume that any Jew would deem it natural and right to overtake him, a Palestinian. And that his chances at survival in such a threatening and dangerous place are better if he lowers his head and lets the privileged overtake him in line.
And perhaps the price of justice is just too high. And his job is more important to him than his rightful demand.
And anyway, most likely he knew that the only justice around here is racist justice mostly. And that he was of the wrong race.
And I also assume that the man who stood behind him as well as the second man saw, just as I did, that he was there first, and had already begun his purchase, and that he had very few items. And they also realized he was a Palestinian, just as I did.
I don't think they would necessarily have overtaken him had he not offered it, but rather done so as part of the usual, local cultural misconduct, in spite of his being Palestinian.
And perhaps these were not even such Jews, overtaken with a sense of supremacy and would have demanded their priority as the natural order of things.
Most likely they weren't really thinking.
But when he said "please, go ahead" they simply stepped up and overtook him. Not thanking him. Not wondering or asking why the one standing in front of them in line with very few items and already placing them on the counter should make way for those who have more purchases and arrive after him. And it seemed natural to them, the natural order of things.

They said nothing because, as far as they were concerned, so it seems, nothing had happened. They saw nothing. The man they had overtaken was not a man who has a name, or any uniqueness, any singular being, but rather a symbol. He was a Palestinian. Equally and flatly similar to any other Palestinian. A what, not a who. Unseen in his specificity. A nothing. Transparent. And they took their turn in line from someone who is nothing, and their taking was not listed on any kind of list.

At Qalandiya Checkpoint, a few years ago, a father and his little son were standing awaiting their turn. Then they stepped up, the father's ID was checked and he was 'allowed' to pass, his little son in front of him. Then a soldier, unintentionally I think rather out of unconnected, chance hurriedness, bumped into the father from behind.
The father was pushed forward and hit his son who fell to the ground.
The father, knowing he was pushed by a soldier, did not say a word, did not protest, his facial expression unchanged, he did not look back but silently picked up his little son, who silently, too, rose to his feet, and they proceeded on their way, as if nothing had happened, the little son in front, the father behind.
The soldier who had bumped the father saw that the father was pushed and the son fell to the ground. He is not blind. But when he turned to his mates and began joking with them about this or that, it was not for any special kind of cruelty, and he didn't seem to have any special intention. He gained no special pleasure of what had happened, and I am pretty sure he did not mean to push down the child. When he laughed with his mates it was about their own business and unconnected with what had just happened.

Occupier and occupied the occupied knows, sees, but keeps silent, withholding himself. He walks on, for he has to bear his life. His son, whatever is left. At that moment crossing the checkpoint was more important than crying out his injustice. Claiming justice.
The occupier does not see. He looks and does not see. Nothing happened, as far as he was concerned. A Palestinian who is pushed and makes his son fall to the ground is nothing.

How easy it is to overtake someone in line as if that someone were transparent. To push a person as though nothing had taken place. To overtake and push and murder and dispossess and rob and abuse him.
Suffice it that the victim is one of 'them' and the assailant 'he', one of 'us'.
Suffice it to be accepted.
That which is done by everyone.
And that the other is just a little bit more than an animal, and just a little bit less than a human being.
Suffice it that the victim is Palestinian.

Aya Kaniuk. Translated by Tal Haran

 
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com