צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies
       
 
 
     
     
 

   
    photos huwara cp 26 march 2006        
 

שבת בצהריים, היום הלפני אחרון של הרמאדן, 21 באוקטובר 2006.

מחסום חווארה הוא מקום שבו מונעים את הכניסה והיציאה משכם.

חיילים וחיילות ישראלים, בתוך מבנה שיש בו מכשולים מסתובבים שמפעילים אותם בשלט רחוק, סככות, ומסלולי בטון, מונעים את היציאה ואת הכניסה לשכם.
כל הפלסטינים תושבי שכם והסביבה אסורים במעבר אלא אם הם עומדים בקריטריונים כאלה או אחרים, שמשתנים כל הזמן, לפעמים תקופתית, לפעמים יומית, כשיטה.
המחסום הזה לא מפריד בין פלסטינים לישראלים אלא בין פלסטינים לפלסטינים.

זו שאלה למה יש מחסום; למה אדם הנכנס לשכם לא יכול פשוט להיכנס. למה עליו להוכיח את זכותו ללכת לביתו. או לשכנו. או לבית החולים או לעבודה או למוסך.

למה?

המחסום הזה כמו רוב רובם של המחסומים בגדה אינו נמצא על הגבול, על הקו הירוק, אלא עמוק בשטח פלסטיני, בין ישובים פלסטינים, ופשוט חותך את חיי התושבים בכל מיני מקומות שאין להם דבר עם החיים האמיתיים.

וכניראה שזו מטרתו.

בצהריים המסוימים האלה לא קרה שום דבר מיוחד או חריג.
היו חיילים וחיילות ישראלים, שמנעו מאנשים לעבור באופן חופשי.
כלומר, היה מחסום.
סביר שהיו את חוקי היום, אני לא ניסיתי לברר, כי כל הגדרה של גבול או חוק כזה או אחר מיותר ופושע באותה המידה. אני לא מתעניינת כי לא רוצה להיכשל בלהעמיד את הסיטואציה מול החוקים. לא רוצה למצוא עצמי אומרת לעצמי או לחייל, החוק הוא שמותר לך לעכב ארבע שעות, אז למה ארבע וחצי.
לא. אסור לך לעכב. ולהיות פה. נקודה.
לא מתעניינת.
אז כן, היתה איזו סלקציה, תמיד יש, חלק כן והלאה לעבור, וחלק אחורה, אסור.
לא כי מישהו חשוד במשהו. ולו גם לשיטת הכיבוש שאיננה פריזמה של מוסר, המאשימה את מי שבצדק גמור מתקומם כנגד משטר פושע ומתעלל ופסול לפי כל קריטריון אוניברסאלי, המאשימה את מי שמנסה לחיות למרות שאוסרים עליו, ואז מה יעשה?
אבל בלי קשר, באותו צהריים איש לא נחשד בדבר גם לא לשיטתם. מי שלא הורשה לעבור או נשלח אחורנית או עוכב לשעות כעונש לא נעצר על ידי כוחות הכיבוש, רק לא הורשה להגיע לביתו, או לעבודתו, או משהו מעין זה.

אני יודעת אבל שלאחרונה במחסומים המכתרים את שכם מאוד דומיננטית הסלקציה על פי קריטריון הגיל. בין שש עשרה לשלושים וחמש, גברים, ברוב הימים לא מורשים, לא מורשים כלום. אלא אם יש להם אישורים מיוחדים. שבדרך כלל נקנים על ידי מעשר לכיבוש, עוד שיטה פסולה של דיכוי ופגיעה שתיכנס לערימת החטאים, כנאלחה במיוחד. יש ימים אחרים, ותקופות אחרות. ולפעמים יש כמה קריטריונים באותו היום. לפעמים זה רק הנשים שאסורות, ולא הגברים, או רק הגברים, או רק כאלה נניח משכם ולא עוורתא או עוורתא ולא שכם. זה לא כל כך משנה.
זה הרי לא קשור לישראל או לגבול. הטיעון הבטחוני הוא רק צורת הפירסום. הקלישאה.
זה קשור בדיכוי.
פעם ככה ופעם ככה. כך אי אפשר להתרגל לכלום, לפתח אסטרטגיה של הישרדות, ככה חיים באי ודאות, ככה אי אפשר לתכנן כלום, ככה מתרסקים, הרבה מעבר לגבולות הגוף.

סביר גם שהם רק מילאו את תפקידם פחות או יותר. עם הרחבות קטנות, פרשנות על הנושא, ומתיחתו. ואם מישהו עקף, אוי ואבוי הרי הם אוהבי סדר מופלגים, הרי העם היהודי ישראלי ידוע במיוחד ובאופן מובחן וחד פעמי ויוצא דופן בעמידה מאוד מוקפדת בתור, בלא לעקוף, באמת לעקוף בתור הוא חטא פלסטיני מובהק, אז למרות שאולי אין חוק ממש כזה הם הענישו אותו לכמה וכמה שעות טובות שילמד מה זה נימוסים.
להרים את החולצה ולהסתובב וכל זה סביר שאמרו להם בגירסה כזו או אחרת, אולי לא גם את הגרביים להוריד, או דווקא נורא נורא לאט, אבל משהו כזה בערך נאמר להם לעשות.
חיילים רגילים.
ממלאים את תפקידם.
החוקים אינם קבועים, וגם החיילים מתחלפים, רק ההתעללות קבועה.

כך החיילים והחיילות עומדים שם, בכניסה לשכם, מול המוני בני אדם רגילים, פעם הרובים שלופים באופנת תשעים מעלות מעלה, כמו שהיה ביום שבת הזה שתיכף אספר עליו, לפעמים זה ארבעים וחמש מעלות, או הפוך, או גם המכנסיים באמצע הישבן כאופנת הדור כולו, והמחסנית על הקסדה במקום על המותן לא לקלקל את קו התחתונים, או כתובות על הקסדות או על הבגדים, החיילים המשתנים לא ממש שונים אחד מהשני רק בוריאציה שלהם על הנושא. על המובנה. על המניעה. דהיינו כמה רע יעשו עוד במסגרת רשותם לעשות כל העולה על רוחם. האם גם יהרגו? יפצעו? יעכבו לשעות? בצינוק? יעמידו בפינה עם הפנים לקיר? בכריעה? בשפיפה? על אבן? חמישים חמישים? או שניים שניים? רק את אלה ששמם מחמד? או אלה שיש להם צילומי גברים בפלפון? זה באמת לא משנה. כי הכל אותו הדבר. כי מה שנשלחו לעשות הוא נפשע בעצמו. למנוע מאנשים לחיות רק כי הם פלסטינים.
כל השאר זו הפרשנות הפרטית, וההרחבה הפרטית על הנושא.

ביום השבת הזה היו שני טרנדים בולטים, הצחוק המדבק של כולם, הא הא הא הא הא מכל כיוון, בנים ובנות. זה היה ביניהם, ואל הפלסטינים, ועל הפלסטינים, הכל מצחיק אותם. והרובים השלופים בתשעים מעלות, קנה למעלה לשמיים, כף היד אוחזת, האצבעות אדומות מהדם הזורם בנימים, רק הבנים, מה לעשות, צריך שרירים.

שלושים בחורים פלסטינים מעוכבים במין מכלאת בטון, הג'ורה. עצורים? החייל מושך בכתפיו.
שני חיילים מסתובבים בדיוק ליד, מקיפים, משחקים עם הרובים המונפים, בודקים כמה אפשר להטות אותם ככה, אופס כמעט נפל לו הנשק.

המפקד, זה עם האנטנה, אומר שזה היה כדי לקצר את התור וכדי שיהיה פחות לחץ, הם נכלאו.
להם לא נאמר שהם מעוכבים לטובתם.
לפחות לא חושבים שהם מפגרים, גם זה משהו.
הם עמדו שעתיים בתור במחסום ואז שמו אותם בצד במכלאה. עוד שעה של  'קיצור' תור. לפתע פתאום מתחילות להגיע תעודות הזהות, ידי המפקד מלאות. מעניין. כי אם כולן בידיו הרי רגע קודם היו שם גם ליד המחשב שבדק אותן. מדוע אם כן היו שם כל אותה שעה ואילו עכשיו ממלאות את ידיו הצעירות בדרכן חזרה לבחורים (שלמען עזרה להם) מעוכבים בצד במכלאה.
כל זה כמה דקות אחרי שהגיעו כמה יהודיות. כמה עדות. שוות.
באמת ממש מקרה.
למפקד יש מחסנית על הקסדה. ופנס מקדימה. הוא אינדבידואל. לא כל אחד שם מחסנית על הקסדה. חייל אחר בינתיים מכוון את הנשק על הבחורים המעוכבים. המפקד מחלק את התעודות בחזרה והם יכולים להמשיך בדרכם.
תיקיהם ושקיותיהם לא נבדקות, מה שמעורר שאלה שכמובן מיותרת ומיותמת כמו הכיבוש כולו. השאלה היא, אם לא נבדקות השקיות אצלם, שאין להם שום איפיון מיוחד רק נבררו ונבחרו לגמרי באקראי, מדוע הן כן נבדקות מלכתחילה. כי אם יש טעם אמיתי לבדוק איך אפשר שלא יבדקו, ואם בקלות הזו אפשר לא לבדוק האם לא נחשפת כאן מגמה אחרת, ברורה לכל, שההתעמרות, היא היא המטרה ולא התוצאה.

במרכז המחסום כאמור כמה מכשולים מסתובבים. ומשני הצדדים שולחן.
בחורים מרימים חולצה. סיבוב. מכנס למעלה ועוד מכנס. שני חיילים מצד אחד, ליד המחשב הנייד. חייל או שניים מצד שני עם רובה שלוף.
קולות בקהל. צפיפות נוראה.
תעאל וואחד צועק החייל עם הרובה השלוף לקהל ההמונים הצפופים אחרי המכשולים.
נערים מטפסים אחד על השני. חלק נאחזים בזיזי הגג. עוד ועוד אנשים נערמים. נאספים. הקצב של המעבר איטי להחריד. כל פעולה נמתחת כמו גומי לעיסה. עד שתנועת היד של החייל הקורא לנבדק הבא עולה עם קימורה הקטן עובר זמן ללא דבר. ואז עד שנלקחת תעודת הזהות לבדיקה.
צעקות. ועוד צעקות.
מסביב החיילים עם רובים באוויר. הרובה מכוון למעלה, תשעים מעלות, גברים אמיתיים. מדברים בקול עבה ונמוך, מפסקים רגליים. למען המדינה.

לצד התורים למכשולים המסתובבים, הצפופים, יש מעבר בטון ריק ופנוי שמוביל ישירות אל הנקודה שבה עומדים החיילים המחכים מבלי לעבור דרך הרחבה הצפופה המלאה עד אפס מקום.
הנשים והמבוגרים והילדים נכנסים לתוך עובי ההתקהלות, מפלסים דרך בקושי, דוחפים, כדי להגיע לפתח ממנו הם עוברים ללא בדיקה וללא המתנה. כמה מנסים ללכת במעבר הפנוי, מבלי להיכנס ולהידחק לתור הצפוף שממילא עליהם לעקוף בדרכם, אירג'ע צועק החייל, אחורה אחורה, ועליהם לשוב אחורנית מהדרך הריקה, להיכנס לרחבה הצפופה והדחוסה, ולנסות בכוח לעבור בתוך ההמון הצובא על הקרוסלות, איכשהו לפלס דרך, להידחף בהכרח, ולהגיע לפתח מימין שם יתנו להם לעבור באופן 'חופשי', לרוב. שאגת הגברים מתגברת. התור איטי להחריד. עוד ועוד מתאספים.

אחרי המחסום מחכות הנשים והילדים שכבר עברו לבעלים ולאחים. לעיתים עליהן לחכות שעות. חלקן יושבות על הבטון, השקיות מפוזרות מסביב, חייל ניגש, אחורה הוא צועק, אירג'ע, חלק קמות, בקושי, לא כולן צעירות, והולכות אחורה כמה מטרים, והילדים לרוב נרתעים בבהלה, חלק לא מגיבות, אירג'ע אירג'ע אומר החייל ובידו הימנית רובהו השלוף מעלה, זוויתו מושלמת, אשף, מאמץ שריריו, עוד כמה קמות, חלק נשארות, הוא מסובב גבו וכולן חוזרות ומתיישבות.
אחרי כמה זמן חייל אחר, אירג'ע אירג'ע, לכו, ושוב קמות, חלק, בקושי, שוב הילדים נרתעים בבהלה. לכמה מטרים. והוא הולך וכולם חוזרים לאותו המקום. אין הבדל מהותי בין מקום ישיבתן הראשון לשני. ההבדל היחיד הוא שכאן הן בחרו ושם לא, לכן צריך לסלק אותן.
ושוב חייל, אחורה אחורה אומר בעברית, הנשים רובן לא מבינות, אלא שמבינות, הצעירים והילדים מתרחקים, ומייד חוזרים איך שהוא מסתובב, והנשים רובן כבר לא קמות, שיצעק.
יאללה יאללה אחורה אחורה חייל שלישי. או שזה היה אחד שהיה.
יאללה אירג'ע. הוא נשאר. מבטו רושף. הוא לא מוותר. אירג'ע אמרתי.
הנשים קמות בקושי, כולן, אחת אחרי השניה, הולכות כמה צעדים אחורנית לאיפה שאין בטון לשבת עליו, עם הילדים והשקיות, הוא מחכה, איתו אין חכמות, אחרי כמה שניות הוא מסתובב והולך ושוב חוזרות, ומתיישבות על סלעי הבטון.

אם הזונות האלה לא היו פה... זה צבא פה... מה זה פה... השמאלנים האלה.....

וולד, וולד, אישה מגיעה, מחפשת, אומרת, וולד, לובשת שמלה ארוכה ושחורה עם דוגמא בצבע כתום.
גם לי יש וולד אומר החייל, עיניו בוהקות מהבדיחה של עצמו. חברו מחייך. אכן בדיחה לענין.
וולד... לא מבין ערבית אומר השני ומסובב אליה את צד גופו ברמז גלוי.
היא נשארת.
וולד, היא אומרת שוב.
Go back to the captain
אומר הראשון, מרים קולו,
go
, יש גועל בקולו, בידו מסמן לה שלא תתקרב. היא לא מתקרבת.
היא מבינה.

שלוש תעודות זהות לא נמצאו.
מה אפשר לעשות מושך החייל בכתפיו. אבדו. המשמרת הקודמת.
אבל הנשים 'הלבנות' ממשיכות לקבול. אם אבדו הן אומרות, אז שיחפשו.
נו טוב, אז מתחילים לבדוק. אז הם לא בחמל. ויש תאור של הגבוה, שיודעים מי הוא אבל הוא אומר שזה לא במכנסיו. וטלפונים לכל מיני דרגים גבוהים מאוד מאוד; גבוהים רק בגובה הפשע, שבמשחק מכור מראש מעמידים פנים למול שאלות של אזרחיות, שיחפשו במכנסיים אומרת אחת שכבר מנוסה, הם אומרים שאין להם בכיסים אמר, ולא כולם כבר שם, רואים בפניו שמבקש שתשחרר אותו כבר מהחובה הלא נעימה הזו שלא נמצאת בכלל ברשימת תפקידיו להציל את המולדת, היא לא מוותרת, אז הוא ממשיך להרים טלפונים.
די, חלס, איבדו. אין מה לעשות, הוא מסכם.
ואז המפקד מתחיל לרשום על דפי פנקס קטן את פרטי אלה שאיבדו להם, לאחד דרכון כי את תעודת הזהות כבר איבדו בפעם אחרת.
מבטו משתתף. כן, בטח. נורא, הוא יודע. אבל מה אפשר לעשות.
באמת רחמים עליך.
ממשיכות ומסבירות לו הנשים עם צבע העור הבהיר והנכון, שלא כמו 'לנו' שלעשות תעודה לא עולה דבר, 'להם' עולה מאות שקלים. שש מאות ליתר דיוק. למי יש הכסף הזה.
במכשיר הקשר הוא אומר, בצייתנות, אבל מה לעשות עם הכסף שהם ישלמו.
אין בעיה אמרו לו המפקדים היותר עליונים בקשר, שימשיך לכתוב על ניירות פינקסו את הפרטים של מי שאיבדו להם את התעודות, וכך יוכלו לעבור בכל המחסומים הוא מצטט את מה שנאמר, בדיחה עצובה כמובן. וגם, הוא מסביר, בגלל שהצבא מודה שזה הם שאיבדו, אז הרשות הפלסטינית, כך הוא אומר, הגובה כסף על אובדן, תתרצה, והם ישלמו פחות משש מאות, משהו כזה, כך הוא אומר.
ועוד זמן עבר, והמשכנו לנעוץ בו עיניים, שלא מרפות, ואז כבדרך פלא עוד שתיים נמצאו.

במעבר המכוניות חייל וחיילת. החייל מדגים לה שליפות. הא הא הא שניהם גואים בצחוק.
לא מבחינים במכוניות מחכות. עוד ועוד מכוניות. מחכות. שיגמרו לצחוק. ולחזר האחד אחר השנייה או להיפך.

בחורים אחרי בדיקת ההתפשטות, יוצאים עם השקיות בידיים, החפצים נופלים להם בדרך, רק לצאת, רק כשעוברים מניחים הכל על הארץ ומתחילים לארגן.

נער, עם קושאן, תעודת לידה, כי עוד לא בן שש עשרה, מייד בעצמו מרים חולצה, לא, גם גופיה, מרים, מכנס, מרים, עוד מכנס, מרים, נעל, מוריד, ועוד נעל, ואז גרב, מוריד, והשנייה, ואז הכל מהכיסים, ואת החגורה, רואים שהחיילים מתבדרים, ההמון צועק נורא, הבידור ממשיך, הוא כבר לגמרי עם כל בגדיו תלויים בחוץ, ועכשיו השקיות, לפרטי פרטים, עוד ועוד, ואת השקית שבתוך השקית, ואחרי שגמר הכל, ויוצא, ופניו קפואים, חייל רץ אחריו ומראה לו לחזור בחזרה.
אירג'ע? שואל הנער באי אמון, בתדהמה. החייל ממשיך ומסמן בידו, והוא חוזר, עוד לא הספיק להכניס את גופייתו.
למה אמרת לו לחזור שאלתי. ככה אמרו לי, לא שאלתי למה, אמר לי בכנות.

שוב בחור מאוד צעיר. שוב אותו המשחק. ההמון שואג. הכל לאט, מוקפד, גיחוכים.
נעל אחרי נעל, גרב אחרי גרב, איזה בידור, ועוד ועוד, ובתוך התיק, את הכל לפזר, ושוב את החולצה, ושוב סיבוב, איזה כיף, הפעם הוא עובר.
אינעאל דינק הוא ממלמל כשהוא יוצא.

עד חמסה (עד שעה חמש) אומר החייל למעוכבים החדשים כשמישהו שואל, נדהם. עד חמסה, שב ואומר החייל ומסמן בידו את סופיות החלטתו. עד חמסה. ימות העולם.

בחור שואל אם החייל מבין אנגלית. כן, החייל אומר. והוא מסביר שהוא מעוורתא, והלך למחסום עוורתא ואז נזכר ששבת ועוורתא סגור, והיה בדרך לחווארה, ושחתך דרך אמנם, אבל לעבר הכביש שלפני מחסום חווארה, המוביל למחסום, כדי להגיע למחסום ולא כדי לעקוף אותו, והרי אחרת לא היה מגיע לכביש, שמוביל, ואז, הוא ממשיך להסביר, חיילים, קילומטר מהמחסום, כשהוא כבר על הכביש, תפסו אותו, כשהוא בדרך למחסום.
לא הלכת כאן, אומר החייל.
הלכתי שם, מסביר הבחור. על הכביש. שאל את החייל, הוא אומר. עד חמסה, מסכם החייל והולך. רובהו שלוף בהקפדה. תשעים מעלות. שריריו מתוחים, רועדים ממאמץ. גבר שבגברים.

אנשים עמדו בתור שעות. חלק עברו וחלק לא. מי שלא עבר לא התקומם או צעק רק חזר. הזמן עבר. לאט. כמה חיילים התאמנו בנסיעה על נגמש, שזה כמו טנק גמדי, במסלול המכוניות, ואז דלת הפתח נפתחה מאחור, והחייל זינק פנימה.

חוה קראה לי. בואי לנוח היא אמרה, הילדות כאן לא ראו יהודיות בחיים, רוצות להכיר. נשענות על קיר הבטון הנמוך, מחכות לכל מיני גברים, אחים, אבות. כמה בנות. הגדולה בת שש עשרה. שניה בת ארבע עשרה וחצי. עוד אחת בערך באותו הגיל ואחת קטנטונת. חוה, מתברר, לעסה מסטיק ואחת אמרה לה בנזיפה שלא יפה ללעוס ברמדאן. וחוה אמרה לה סליחה, ומייד הוציאה את המסטיק, והוסיפה כדי להסביר שהיא לא מוסלמית. את לא מוסלמית? לא, אני יהודיה היא אמרה. יהודיה? אה, מוסלמית יהודיה אמרה הגדולה. לא, יהודיה. והן גאו בצחוק. יהודיה? לא.... זו בת הארבע עשרה וחצי מאורשת לנער הזה שם ליד הקונטיינר של המים. שבדיוק מרטיב את פיו. בעוד חצי שנה היא תתחתן. איך הוא? בסדר. לא טוב או רע במיוחד אומר מבטה. השנייה כבר נשואה. אמא של אחת מהן עומדת ליד. חוה פונה אליה ואומרת, אבל היא צעירה, תינוקת, למה להתחתן. אנחנו מחתנים אותן מוקדם, כדי שיביאו הרבה ילדים, וככה ננצח את היהודים, היא אומרת בחיוך. מישהי מהקטנות אמרה לה שחוה יהודיה, והיא הסמיקה, וזזה בבושה, מרכינה ראשה.

חוה שואלת אותי, הן שואלות מה אנחנו עושות כאן, מה לומר להן. אמרי להן שאנחנו פה כי אנחנו נגד הרע הנורא הזה שעושה העם הישראלי לעם הפלסטיני ובאנו לראות את זה, ואז לספר בכל מקום על מה שאנחנו רואות.

וככה היא אמרה להן.

יום כיבוש רגיל. 
                                                                                                                                                       

 
 
 
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com