צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies



דו"ח ממחסום חווארה
החוסם את העיר שכם
יום שבת 1 בספטמבר 2007


 

 


נשים ישראליות עומדות במחסום חווארה, אחד המחסומים המונעים את הכניסה והיציאה משכם המכותרת בלב שטחי הגדה המערבית הכבושה.

אישה פלסטינית צעירה המחכה לבנה בן השש עשרה כבר ארבע שעות נשענת על הקיר וממררת בבכי.

בתא המעצר כלואים שלושה ילדים בני שמונה בערך המוכרים בדרך כלל מים וקולה באיזור מגרש החניה. החיילים לכדו אותם ועצרו אותם כי לטענתם אסור לילדים למכור.

דיברנו איתם. הם היו צמאים וביקשו מים. כשהחייל לא שם לב נתנו להם לשתות.

אחרי איזה זמן חייל אחד ראה אותנו מדברות עם הילדים. לכו הוא אמר. למה שמת אותם שם אמרנו. לא שמתי אמר. ברר למה כלאו אותם אמרנו. לא סתם שמו אותם אמר. הם בני שבע שמונה אמרנו. לא סתם שמו אותם אמר. אז מה, הם ילדים קטנים, לא שמים ילדים קטנים במכלאה אמרנו. לכו, לא סתם שמו אותם, את לא יודעת מה הם עשו אמר. גם אתה לא, ברר אמרנו. הם לא סתם פה אמר. אלה ילדים קטנים, אתה משתתף בהתעללות בילדים, זה מה שזה, אמרתי לו.
פחות משעה אחרי שהגענו הם שוחררו.

עם הילדים היה עצור נהג מונית. לדברי מפקד המחסום הנהג הזה כבר מרגיז אותו כמה ימים כי הוא, לדברי המפקד, נעמד איפה שאסור, ולכן הוא עכשיו יקבל עונש רציני, ואילו הוא המפקד לא מתכוון לשחרר אותו כי כוונתו ללמד אותו לקח.
כבר ארבעה ימים הוא עומד במקום שהוא לא צריך להיות חזר ואמר הכובש הצעיר עם האנטנה המתנופפת שלו.
מתברר שהוא עצר את הנהג כשחיכה לעוד כמה נוסעים כדי למלא את הטרנזיט. במוניתו מחכים לו שלושה עשר נוסעים ששילמו מראש. הם אינם עוזבים לבינתיים למרות שהוא כלוא כבר למעלה משעה. כולם בדרך לזיתא. מידי פעם מי מהם מגיע לראות אם הנהג כבר שוחרר. מחכה קצת וחוזר לשבת במונית. עוד שעה עוברת. חשבנו שיתכן שהסיבה שהם נשארים היא כי רובם מהכפר של הנהג ואולי לא רוצים להפקיר אותו. ואולי כי כבר שילמו ואילו עזבו היה עליהם לשלם שוב.

מאות אנשים דחוקים לפני הברזלים המסתובבים בדרך החוצה משכם. לוקח שעות לעבור. שעתיים, לפעמים שלוש או ארבע.

חלק מחכים למי שעדיין עומדים בתור. לרוב נשים או מבוגרים שעברו יותר מהר. נשענים על הגדר. או יושבים על הארץ. חם. הרבה ילדים קטנים.
כל כמה זמן חייל זה או אחר ניגשים אל המחכים ומסלקים אותם, שילכו יותר אחורה, או לא כאן, או דווקא לשם, ערג'ע, רוח, לכו מכאן, לא פה, רוחו.
אז הם עוזבים ושוב חוזרים ושוב מסולקים.
לשם, למקום בו לא עמדו.

מגיע בחור שביום שלישי חיילים לקחו לו את הפלפון לבדיקה והחזירו, ורק כשהגיע הביתה הבחין שהם גנבו לו את הסימכרד. מאז מטרידים החיילים שגנבו את הסימכרד את אבא שלו. מטלפנים, מגחכים בטלפון. שוב ושוב. הוא הגיע כדי לספר למישהו ולקוות לקבל בחזרה את הכרטיס.
אלא שגם פחד לפנות, ובצדק.

קבוצת ילדים ונערים ממועדון נוער בביתא שהלכו במסגרת הפעילות עם מדריכים יותר מבוגרים לשכם לביקור באוניברסיטה היו בדרכם חזרה הביתה, עמדו שלוש שעות בתור והגיעו לנקודת המניעה, ואז הילדים הקטנים ביותר סולקו אחורנית.
הטיעון, בין אם היה זה שבגללו סולקו או זה שגוייס בדיעבד להסביר מדוע סולקו, היה, כי הם ילדים בלי ליווי של הוריהם.
לכולם היו תעודות הלידה שלהם, וצילומים של תעודת הזהות של האבא מה שבטוח. פעם רק ילדים יכולים היו לעבור בקלות יחסית, היום לרוב גם הם מנועים; כי הם ללא הורה, כי בתעודת הלידה אין צילום. סביר שמה שאין להם הוא הדבר שיידרש, אי אפשר לדעת.
המדריך המבוגר שעבר את המחסום בדיוק מנסה היה לשכנע את החיילים לתת לילדים לעבור. ללא הועיל. ביתם לא בשכם הוא מסביר לחייל. הוריהם מחכים. והוא, המדריך הרי התחייב. הם קטנים. זו אחריותו.
אלא שלא. שילכו. אסור וזהו.
אבל כש'אנחנו', הכוח הלבן 'היהודי' פנה גם הוא אל החייל בבקשה לשקול שוב את האיסור, אמנם פניו נישארו קפוצות בתחושת קורבנות נזופה וזועפת על הויתורים מרחיקי הלכת שנדון להם, בעיקבות הניראות הלא צפויה של מעשיו על ידי בנות 'גזעו', אבל הוא הורה להעביר אותם. והם עברו.
אלא שאבוי, לשניים היו תעודות לידה אלא שבלי צילום תעודת הזהות של האב.
אז קישטה שילכו. השניים.
פה כבר נגמרה 'הסובלנות'.
ושוב הכוח הלבן 'היהודי' כיתת רגליו ותחנוניו אל פושעי המלחמה הצעירים, ושוב הורה החייל הזעוף להעביר את שני הילדים שנותרו, והם עברו כולם.

בעד מי את, שאל אותי אחד מאלה שכבר 'הורשו' לעבור, נער בן ארבע עשרה בערך, שלא עומד במקום אחד לרגע, בעד ריאל מדריד או צ'לסי. כשלא ידעתי במה מדובר הוא הביט בי במבט מלא חמלה ותימהון ואכזבה. כדורגל? אמרתי, מקווה שאני בכיוון. כן, זרח. אני לא יודעת אמרתי, לא מכירה. ובעד מי אתה, שאלתי, מנסה לכפר על אכזבותיו ממני. ריאל מדריד הוא אמר בהתקוממות, כמו איך לא הבנתי מיד.

והם הלכו.

שני ילדים שמשפחתם מליד ג'נין וחיים כרגע בחווארה מוכרים קפה ותה. יש להם עגלת עץ ישנה בצבע טורקיז. הגדול בן שש עשרה. עם תעודת נכה המעידה על מיגבלה כלשהי שהוא מגיש ומראה, באופן משונה ונוגע ללב. האם זה כי בזה הוא אומר הנה יש לי תעודה ובכל זאת ככה עושים לי. האם כמו לומר כסוג של מגננה אני מוגבל, הנה, זו לא אשמתי. הילד השני בן שלוש עשרה. לאב בעיה בבטן ולא עובד. בן השש עשרה הוא המבוגר. שלושה בנים מגיל שש עשרה ומטה הם הבוגרים, והשאר בנות. שבעה ילדים. שני הורים. הבנים קטנים הם המפרנסים. הם הגיעו לחווארה כי במקום מגוריהם הקודם אין עבודה. הם רעבו ללחם. תושבים בחווארה ריחמו עליהם ונתנו להם לגור באיזה חירבה בלי כסף. מידי יום הילדים באים ברגל מחווארה לנסות למכור קפה ותה. והחיילים צדים אותם. ומונעים מהם לעבוד. לפעמים מכים, לפעמים מטיחים את העגלה ותכולתה על הארץ, או רק שופכים את הקפה או את התה, או רק מכים, או רק מזהירים אותם שאם הם ימשיכו למכור יעצרו אותם או יכו או יקחו להם את הסחורה ורודפים אחריהם.
לפעמים אלה חיילי המחסום. לפעמים ג'יפים או האמרים מזדמנים. הם באים למגרש החנייה של המוניות הפלסטיניות. וביניהם. וצדים רוכלים. את הילדים המוכרים מים או קולה. את מוכרי קפה. את מוכרי הבייגלה. את מוכרי ברד. החיילים באים יחידים או בקבוצות. לפעמים רק מאיימים שאם לא יסתלקו יהפכו להם את הסחורה. והם הולכים ושבים והופכים את הסחורה. לפעמים הם ישר הופכים. את הברד שופכים לתוך החול ואת הבייגלה. לפעמים כמה פעמים ביום. או כל יום או כל כמה ימים. אלה לא חיילים מיוחדים. או יחידות מיוחדות. או מחסומים מיוחדים. זו הנורמה או החוק או איפושהו ביניהם. בכל רחבי הגדה המערבית הכבושה מדינת ישראל מבקשת למנוע מרוכלים לעבוד לפרנסתם. ילדים אלה מאכילים את משפחתם. בכל יום שהחיילים שופכים את הקפה מתוך הזכוכיות ואת התה. והופכים את העגלה. למשפחה הזו אין מה לאכול.
וזו לא מטפורה.

היום, מספר בן השש עשרה, אנשים הזהירו אותו והוא הספיק לברוח. לפני כמה ימים הם זרקו את בלון הגז על הארץ. ונהגי המוניות פחדו שזה יתפוצץ. אתמול הוא ברח אבל תפסו אותו. והיכו אותו. והוא צרח. הילדים האחרים אמרו לו שלא יצעק. פחדו שתגובותיו תגרומנה לעוד יותר אלימות מצד החיילים. קיבל כמה אגרופים. בבטן. מכה בראש. ועזבו אותו. רק שפכו את הקפה על הארץ. ואת הסוכר ואת התה. והלכו.

אדם אחד שראה אותנו מדברות עם הילדים ניגש, אמר, אם האויב שלך הוא השופט למי תתלונן?

דהיינו לאיזה ערכאה משפטית פונים כנגד הפשע ההתעללות והרשע כשכל הדברים האלה נעשים על פי חוק.

נער וילד היו בדרכם חזרה משכם לעווארתה שם הם גרים. הילד עם תעודת לידה אמנם אבל החיילים לא מעבירים היום ילדים עם תעודת לידה, הוא ראה אחרים, ראה ילדים מסולקים ופחד, אז כשהגיע לנקודת המניעה ונשאל איפה הוריו, הצביע על מישהו ואמר שהוא אביו, ועבר. כפי הנראה כשעבר האיש המבוגר ונשאל אם זה שעבר היה בנו ענה שלא. מיד החלו החיילים לחפש אותו, רצים, צועקים, ולבסוף הוא נתפס. 'מפר החוק' בן השתים עשרה. ושמו אותו במעצר. הילד השני שכבר נער, עם תעודת זהות, שעבר, מחכה לו. אלא שלבינתיים סילקו החיילים את הילד בחזרה לכיוון שכם.
והנער הדואג, למרות הכל ממשיך לחכות לו כי אומר שהדרך לעוורתא יקרה. ויש להם כניראה סידור משותף. ולא יילך בלעדיו. ולאן ילך הילד בשכם. הוא לא משם. ואין לו לאן ללכת, אולי הרגיש אחראי.

נשאלת השאלה מדוע סולק הילד לכיוון שכם. אפילו לשיטתם של כוחות הכיבוש אין הרי הבדל אם עליו ללכת לכיוון שכם או עוורתא. אין הוראה שהם מקיימים שקובעת שהוא יותר שייך לכאן או לכאן, הם גם אינם יודעים מנין הוא, כי לא נשאל.
הסיבה היחידה שהילד בן השתים עשרה נשלח לכיוון שכם היא כי הוא רצה לכיוון השני.

אישה בהריון מתקדם יוצאת אחרי עמידה ממושכת בתור, בידה אוחזת בחוזקה ילק קטן בן שבע. פניה סמוקים ומזיעים, והיא ממררת בבכי.
מתברר שהיא פחדה להידחק בתור של הנשים, המלא והצפוף כל כך למרות שהוא נחשב קצר יותר כי פחדה שהדוחק בתור יפגע בבטן. ולעקוף לא יכולה, הרי כולם שם כמוה, מבוגרים או חלשים או חולים. ולכן נעמדה דווקא בתור הרגיל של הגברים, סומכת בצדק שהנורמות יגרמו לבחורים לפנות לה מקום כדי שתגיע ראשונה, ומהר, וללא דוחק, וכך היה. היא הגיעה ברשות העומדים לראש התור. אלא ששם בנקודת המניעה, פעם לפתע פתאום בחיילים חוש צדק קפדני. מה פתאום שתתקדם. מה פתאום שתיכנס לפני כולם. זה לא הוגן. ואז מה אם זה ברשות העומדים. עליה לעמוד בתור כמו כולם. אז מה אם היא בהריון ועומדת ללדת בכל רגע.
והיא נשלחה לסוף התור. שם עמדה שעתיים נוספות.

היא רק ביקשה לומר, אמרה לנו, למישהו, לנו, לעולם.
שוב אחזה בידו של הילד הקטנטן והלכה משם מהר. מזיעה.

הלחץ נורא. תור ארוך. אנשים יוצאים, סמוקים, הגברים יוצאים עם מכנסיים פתוחים לעיתים וחגורות ביד, ילדים בוכים, זיעה, דמעות, ידיים קפוצות, קללות מכונסות... אני חולה אמרה אישה אחת שפניה אדומים ונפוחים, היא חולה אומר כהד בן זוגה, למה היא מחכה, דמעות זולגות על פניה, ועל פניו, והם עברו על פנינו והלכו.

למה ככה. שוב ושוב נשמע קול זה או אחר. צלמו, קחו תמונות.

מידי פעם חייל זה או אחר הולך לגרש את המחכים למתעכבים בתור. ילד הרואה את אחד החיילים מתקרב פורץ בבכי. החייל שאיננו רואה, לא כי עיניו עיוורות אלא כי נשמתו עיוורת לאנושיות שעומדת מולו, צולף לעבר הילד המתכווץ מפניו, לכו מכאן, בעברית, והאם ממהרת ומושכת אחריה את בנה הקטנטן המשתרך עם עיניים פעורות בפחד.

לא כאן. לא כאן. מהר. אומר חייל כזה או אחר.

כמה גברים יושבים בצל המכלאה. לא כאן. לכו מכאן צועק החייל. למה שואל מישהו. זה מפריע לי אומר החייל. והם נסוגים לעמוד בשמש.

השמש החלה לרדת. אנשים יצאו, ועוד אנשים, ושוב עמדו אנשים וחיכו, ושוב צעקו עליהם, וחלק מהרוכלים החלו אורזים את חפציהם הדלים, נהג המונית המעוכב השתחרר בינתיים ונסע אחרי המתנה של שעות.

שתינו קפה ועוד קפה כמה שהבטן יכולה לשאת אצל שני הילדים מוכרי הקפה הקטנים.
 
נהג מונית המחכה לתורו, סיפר בקול קפוץ איך אתמול הגיעו משכם חתן וכלה, במכונית מקושטת, היא בשימלה לבנה, בדרכם לחווארה.
החיילים אמרו לה לצאת מהאוטו והורו לה להיכנס לתוך חדרון בטון סגור מכל צד. חיילות נכנסו פנימה ביחד איתה כדי לבדוק אותה, ובחוץ עמד חייל עם רובה, שומר. כשהיא יצאה אחרי החיפוש, שמלתה היתה מוכתמת.
בוכה.
הן הפשיטו אותה לגמרי בפנים, מתברר. היא רצתה לשוב למכונית כדי שתוכל לחצות עם החתן את המחסום, כי כך חגיגי, וכי הדרך למכונית היא דרך אספלט וכך השמלה לא תתקלקל, אבל החיילים ציוו עליה ללכת מדרך העפר הלא סלולה, ולחצות משם את המחסום והיא נאלצה להרים את השימלה לעיני כל כדי לא ללכלך אותה כשהיא הולכת בתוך הזוהמה והעפר, עם דמעות, לבדה, שימלתה הלבנה מתמלאת עוד ועוד ליכלוך. העוברים והשבים הסיטו מבטיהם. מרחוק נשמע צחוקם של החיילים.


מדווחות איה קניוק וויוי צורי

 
 
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com