צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies
       

english



איה קניוק
על יופי, מחסומים ומטאפורות








 

 

על יופי, מחסומים, מיכל ומטאפורות

נדים בידן בן ה 18, שלושה ימים אחרי יום הולדתו, שם על עצמו חגורה עם עשרים קילוגרם חומר נפץ ובתוכו רסיסי זכוכית, הוא ציחצח את שיניו, והתגלח, והתרחץ טוב טוב, וחשב שהוא צריך להסתפר, ולבש חולצה לבנה ומכנסיים חומים ומעיל, אפילו שהיה אביב, ועלה על אוטובוס מספר 29 בתל אביב והתיישב באמצע האוטובוס ליד איש אחד אפור שיער, וכפוף, שאין לו ילדים, ואחרי עשר דקות כשהאוטובוס היה ברחוב דיזנגוף פינת גורדון ובדיוק התחלף הרמזור הוא פוצץ את עצמו ואת האוטובוס והפך פירורים פירורים של אבק, ורצח עשרה אנשים שלא הכיר ולא ידע את שמם, ועשרות חלקי גופות התפזרו מסביב וריח השיער השרוף וריח הבשר שלעולם לא יעזוב את כל מי שהיה שם באותו בוקר יום רביעי לפני שנה ושמונה חודשים, התפזר בחלל האוויר.
נדים, יאמרו אחר כך אחריו, הלך להרוג יהודים.
הלך לנקום.
לא להרוג עשרת הנרצחים. לא ידע שאותם יהרוג. הלך להרוג סמל שהם נציגיו. הלך להרוג את מה שמסמלת המילה יהודי בשבילו שמגולמת בכל יהודי באשר הוא רק כי הוא יהודי.
המילה יהודי בשבילו היא הכיבוש. היא חייו. היא העדרם. היא שאין ילדות, ואחותו בת התישע שמאז שפרצו בלילה לבית כדי לעלות על הגג וסגרו את כולם בחדר לכמה שעות, מרטיבה בלילה, והיא אביו המושפל במחסום בית איבא לפני חצי שנה. איש הדור ומבוגר, לבוש חליפה, אב טוב, אב רגיל, שמתי דקל בן העשרים ושלושה חודשים מפתח תיקווה החליט שחצה את הקו.
מה זה הקו? הקו זה איזור דמיוני על שביל הבטון הצר בו נאלצים להידחק כל מי שהוא פלסטיני כמה פעמים ביום לכל מקום ומקום מקום שאליו וממנו הם רוצים ללכת. לקופת חולים ולעבודה ולבית הספר ולבקר את הסבתא, או ללכת לשדות או לקניון, או כדי ללדת. שביל הבטון שיש בכל מחסום. שביל הבטון שעקרונותיו דומים וקבועים. כל הפלסטינים כי הם פלסטינים אסורים בתנועה בכותלי מרחב חייהם. אשמים אלא אם הוכח אחרת.
פנים השטחים הכבושים, הכניסה לשכם, הדרך הביתה.
נדים ואביו ביקרו את אחותו הזקנה של אביו כניראה בפעם האחרונה בצארה, הגיעו איכשהו, החיילים לא עיכבו, עמדו בתור והחייל אפילו לא הביט, כי בדיוק ציחקק עם החיילת, והם עברו, שקופים, ובחזרה, כי זו השיטה, שבה כל פעם החוקים אחרים, פעם כל מי שבן חמישים ושערו חום כן, ופעם לא, ופעם כולם ופעם זה נוהל הפסקת חיים, ולרוב ותמיד זה גם ההרחבה על המובנה, שהוא מניעה, ההתעללות הספציפית על פי דמיונו הפרטי של הקלגס התורן. הפעם מתי דקל. חייל ככל החיילים, חייל בצבא הכיבוש והדיכוי שעומד שם ותפקידו לאמלל את חיי כל מי שהוא פלסטיני כי הוא פלסטיני. מתי אמר עברת את הקו. אירג'ע, רוח, יאללה.... אמר לו אביו של נדים, לא עברתי, אני לבית. אתה מתחצף אמר לו מתי דקל בן העשרים ושלושה חודשים לך לג'ורה. והוא הלך. ונדים הלך איתו. וישבו כמה שעות, עד הלילה, ועד הבוקר למחרת כשבאו חיילים חדשים ואמרו יאלה רוחו, והם הלכו. ונדים נשבע לעצמו שהוא יעשה ליהודים מה שהיהודים עושים לאבא שלו.
נדים לא ראה את מתי דקל המסויים, הוא ראה חייל, הוא ראה יהודי, וכשרצה לנקום, הוא לא חיפש את מתי דקל, הוא חיפש נציג, סמל, מי שהוא יהודי כמו מתי, וכיהודי, הוא מתי בהכרח. אשם על פי טיבו. יהודי.

מה שנדים עשה, נער תחת כיבוש, שלעולם לא יודע אם יגיע בסוף היום הביתה, אם לא יהרגו אותו כי (בדיעבד תמיד) החזיק בקבוק תבערה, או זרק אבנים, או אם יעכבו אותו שעות, בסיד, בקור, בחום, עם הגב, עם הבטן, כפות או לא, אם יגיע בזמן לבית הספר כי היום כל מי שתעודתו משכם לא עובר. למה? ככה. שחייו לא שווים, לא נראים, נדים שכל יהודי רק כי יהודי רשאי ומבורך בלרמוס את נדים רק כי הוא פלסטיני, לא ראה את מי שהוא רצח. הוא לא ראה את קטיה, אישה קשת יום, שיש לה ילדה אוטיסיטית בת חמש שעכשיו תילקח למוסד ששם לאיש לא יהיה איכפת ממנה, הוא לא ראה את חיים, נער כמוהו, שעמד לא ללכת לצבא כי הוא חושב שישראל מקיימת פשע כלפי העם הפלסטיני שהוא לא מוכן להשתתף בו, הוא לא ראה איש, הוא לא ברר אותם, הם לא היו בשבילו בני אדם, הם היו יהודים.

ישראל לא רואה את פניהם. ישראל היא מדינת טרור. מה שנדים האחד עשה, נער תחת כיבוש, נואש ואכזר, שחייו אבק, נער רמוס שמת בעודו בחיים ובא ונקם ורצח את מי שלא עשו לו דבר רק כי הם מבחינתו אשמים כי הם בזהותו של מי שפגע בו ופוגע בו יום יום. מה שנדים, האחד, ולא העם הפלסטיני כולו, עשה, ישראל, עם כל חייליה, והורי חייליה, ושותקיה, עושה כשיטה. ישראל מקיימת משטר טרור ודיכוי של עם שלם. עם שרומס עם. שרוצח עם. ישראל את מה שנדים עשה, עושה מבוקר עד לילה. כשיטה. היא לא בוררת אשמים. כולם אשמים. אשמים אפריורי להם עצמם, פלסטינים, זה פישעם, זו מהותם, זה גורלם.

מדיניות הצבא בשטחים היא לפגוע בסמל, בכל פלסטיני על כי הוא פלסטיני. אפריורי לו עצמו, המסויים, בלי משמעות למסויימותו, לשמו, למעשיו, הוא אשם, הוא אסור, הוא במקרה הטוב לא קיים, ולרוב הוא אוייב, הוא זבל, חייו לא שווים, לא נראים, לא חייו ולא מותו.
ישראל לא מחפשת אשמים.

נדים, וכל אחד משכניו וחבריו ומשפחתו הפלסטינים אינם בני אדם ממש לישראל, כי אילו היו היא לא הייתה מכניסה אותם למכלאות, וגוזלת מהם את הזכות לפרנסה ובריאות וחיי יומיום, את משאבי המיים, כשיטה, והורגת אותם או ברובים, או כי מונעת מחולים להגיע לבתי חולים, או מתת תזונה, ואת השאר רומסת לאבק, אילו היו בני אדם בעיניה לא הייתה שם, בתוך חייהם ובינותיהם, מחסומים פנימיים וכבישים ליהודים בלבד. פלסטינים לישראל הרישמית הם סמל, סמל המייצג אי אדם, אוייב, או משהו ביניהם.

פלסטיני הוא מטאפורה.

מיכל קפצה מבניין בעל 12 קומות לפני 10 שנים. רינה אמרה שהיא חשבה שהיא ציפור. דני אמר שזה בגללו למרות שלא הכיר אותה ובשעה שזה קרה היה קשור למיטה בבית חולים בצפון הארץ. מתי שהיה חבר שלה אמר שהיא נסעה לפגוש את ג'ים מוריסון. היא הייתה כל כך יפה שזה כאב. היא דיברה המון שטויות ואני חשבתי שהיא שטחית, אבל תמיד הסתכלו עליה. פעם באוניברסיטה היא עלתה על שולחן, סתם כך. כל הבנים הלכו אחריה וגם המרצה. אולי הכל התחיל בגלל טריפ שהיא לקחה אצל רינה שני, אבל מה שבטוח הוא שמרגע אחד היא לא הייתה יכולה להכיל עצמה יותר. כמו רצתה לקלוף עצמה מעצמה. כמו שאי אפשר ואין סיבה. אני ידעתי את זה שהיא תמות. קשה לי להסביר, אבל הגורל שלה היה צפוי.
אני רוצה לספר מה היה.
היה איתנו אז בחבורה אחד מבוגר יותר, לא בגיל, קראו לו מאיר. הוא היה אומר: "אין מציאות, יש רק פרשנות". הוא סיפר לנו על ראשומון עוד לפני שמישהו שמע על קורסווה וצ'אפק. הוא גם ממש קרא את קאנט ואת ויטגנשטיין ולא רק ציטוטים נבחרים. "אבל המציאות, היא קיימת, אפילו אם היא מעבר להשגה, לא?" ממש התחננתי אליו. הוא סיפר לי אז סיפור.
"צעיר מבריק שהיה ידוע בחכמתו בכל הכפר רצה לדעת מהי משמעות החיים. הוא למד ושקד והחכים אך לא קיבל תשובה לשאלתו. והוא עזב את כפרו והמשיך את לימודיו במקומות אחרים, אולי יימצא תשובה. עשה דוקטורט בפילוסופיה ובפסיכולוגיה ובביולוגיה ובכל מקום שימעו יוצא לפניו כתלמיד חכם. כך עברו שנים רבות וכבר היה ידוע בארץ ובעולם כולו. בערוב ימיו נשמע שהולך הוא לשוב לכפרו ממנו יצא אז, לפני שנים. ביום בואו באו והתקבצו על אם הדרך כדי לחכות לו, אלה שעוד נותרו - זקנים וקמוטים חיכו לו בפנים שוקקות ומלאות ציפייה. הוא זה שראה, שיודע...כשניראה היה דשדשו לקראתו והקיפוהו - ובקול רועד בקושי מתגבר על התרגשותו שאלו אחד בשם כולם:
"אז מהי, מהי משמעות החיים?"
שתק החכם רגע ארוך וענה לבסוף: "עץ".
"עץ?" שאל אותו האיש בתמיהה.
"אז לא" ענה.
לפעמים אני חשבתי שהאינטליגנציה של מאיר היתה סוג של אלימות, של התנשאות, של בור גדול וחשוך שהוא חושק במלתעות מוחו. אני גם חושבת שהוא היה מאוהב בה, ושזה בלבל אותו, כי זה היה מחוץ להגיון הגדור הזה שלו.
עיניו נשאבות למרות הוא, לקימורי גופה, לדם הפועם תחת עורה, החום ירוק, ליופיה הארור....כן מאיר, תשוקת הבשר ריפתה אותך, החמירה את גאוותך עד שנמתחה עד קצה גבול היכולת כדי לקרוס לתוך ציות. כמה מעט תוקף נותר להגיון מול הבשר המפרפר על העצבים, מול הצוף... מאיר חזר בתשובה. ואולי הוא לא היה כל כך חכם.
מיכל קבורה בבית הקברות ברמת השרון.
כולם אז אהבו מטאפורות: המבט שלו קטיפתי, והיא זורמת לי תחת לעור נוגסת בי בשיני הדבש שלה, והשדים הללו המקיפים אותי וגומעים אותי עם ריח הורדים המהול בכלור. התגנדרנו ללא הרף בפתלתלות המשכרת של השפה. קראנו שירה, והרוב כבר החלו הולכים לפסיכולוגים. אצלה כבר אז זה היה אחרת.
היתה לי אז היקסמות מהיפוכים של שורשי מילים. 'אשם' ו- 'משא'. 'רז' ו- 'זר'. אדמה, אדם, אדום, דם. אמרתי להם שכמו במיקרה של אונומטופאות, כמו בקבוק ורישרוש שם יש קשר מובהק בין מהותן החומרית לזהותן הצלילית, שישנן מילים במיוחד בעברית, שנותרה דומה לתחילתה, וכמעט ולא ניטמעו בה שפות אחרות, שכמו קרובות הן לסיבות מהן נוצרו, ואולי המילה ומשמעותה כרוכות זו בזו. 'אוכל' ו- 'כלא' לגלגתי על רינה שכבר הייתה לגמרי אנורקסית. מיכל כל הזמן רשמה את המילים. היה לה פנקס והנואשות כבר הפכה לעיגולים חומים שניצבעו סביב העיניים ורק העמיקו לה את היופי. עכשיו אני מבינה שכל הזמן המצב שלה הידרדר למרות שלא שמנו לב. "אני רוצה לטפס החוצה מהמילה", אמרה לי ופרצה בבכי. הייתה כזו נואשות בקול שלה. אבל הלב שלי היה סגור אליה אז, לא תפסתי. לא הרבה אחרי זה היא קפצה מהגג.

יש לי ידיד שכותב סיפור. בסיפורו הוא הולך ברחוב. מגפיו נוקשות. היה רוצה להיות הוא ההולך, ההלמות של נעליו, הוא שמספר. רוצה הוא להיות צורה ותוכן. רוצה הוא במה שלא רצתה היא. רוצה שהכינוי יהיה מהות, ללא מרווח, אלא שרק מבקש ולא מצליח, ולא יכול להצליח, כי הוא חזק, לה כמו לא היה עור. לא הייתה תבונה. ואולי הייתה יפה מידי. "אולי יופייה כבל אותה לפאנטזייה לא אפשרית, אנשים הטילו עליה כוחות שלא הבינה, שלא היו לה, שהיו תלויים בפריכות המפחידה של הזמן" אמר מאיר כשיצאנו מבית הקברות. אני לא אתכער? הייתה מייללת בפינה של חדר ההשגחה. כן, חמודה, את תתכערי, אל תיתלי במה שאין לך שליטה עליו. רוצחים כולכם חשבתי בהלוויה שלה אחרי שמתי קרא את 'הויקינג' של דלייה רביקוביץ וכולם בכו. מפחידה אותי ההתפוגגות של הזיכרונות. אני רוצה לגלף אותה מתוך השכחה. כן מאיר, לפסל לא לגלף, מאיר, שלא מניח לי ולו רק לרגע לשכוח - שיש לי רק את המילים שאני מספרת לעצמי, את ההיצג שאני מטילה מתוכי, ושמה שנידמה לי שהוא מיכל, הוא רק זווית אפשרית, נקודת מבט כלשהי, היצג במוח של מה שכפוף לחוקי האורגניזם המביט ותכונותיו ודרכי הסינון והקידוד שלו, פסל אפשרי אחד בין אחרים. וגם אם היא ישנה, באיזה אופן מוחלט, בלתי תלוי, פרשנותי - היא רכושי היחיד. מציאותי היחידה. מה שבטוח הוא שכשהיכרתי את מיכל, הפריזמה דרכה סיפרתי אותה לעצמי, הייתה ארוגה מקנאה ומרירות ועוד מיני רגשות כאלה. ראיתי אותה כפי שהכרחי היה לי לראותה. עתה מן הסתם הפריזמה שונה. והגעגועים אליה כה חסרי פשר. אולי אני רוצה שתחייה כדי להספיק לאהוב אותה אבל נידמה לי שאילו חיה הייתי חשה אליה בדיוק אותו הדבר. לעתיד פשוט אין כוח על העבר וזהו. הרבה אני חושבת על מה שמאיר אמר. שהיתה יפה מידי. ואולי כך הכל מתקשר. בלי ספק הייתה לה אובססיה כזו, עם יופיה, ובזה אני מאשימה את המטאפורות. התיאוריה שלי היא שהיא התאבדה בגלל זה.
יומיים אחרי שהיא אושפזה בשלוותה, באתי לבקר אותה. הפנים שלה היו נפוחות, והיה קיפאון מוזר בגוף שלה שאחר כך הסבירו לי שזה מצב פרקינסוני שהוא תופעת לוואי לתרופות שהיא לוקחת. אבל חוץ מזה היא היתה אותו הדבר, כך חשבתי. היא הציגה אותי לפני הבנות שבחדר. נאוה הייתה נערה שמנה מאוד שחיוך תפור על פניה כמו עווית. מיכל אמרה לי בהתרגשות שנאוה רואה את יונה וולך מעל העננים, שם, הצביעה על פינת החדר וצחקקה באושר שניראה היה מעוות. פרידה הייתה אישה בת 40 שאצבעותיה כבר שחורות מעישון. מידי פעם הייתה פורצת בצחוק ומיכל הסבירה לי בהתלהבות שהיא שומעת קולות שמספרים לה בדיחות. אם כי הכל נישמע כמו שורות משיר, איכשהו כל מה שהרגשתי היה דכדוך. כשיצאתי, חשבתי על זה, שההבדל הוא, שלא כמו בשירה, המטאפורות בעבור החולות הן קונקרטיות. זו שרואה את יונה וולך בפינת החדר שהיא קוראת לה עננים, רואה אותה באותו אופן שאני רואה כעת את האיש ההוא עם שק התפוזים שבקצה האוטובוס, וכשנאוה סיפרה איך היא הולכת ברחוב ומתקצרת ומתארכת ואני חשבתי ברגע ראשון בקנאה מסוימת, איזו מטאפורה קיומית מדהימה. מבחינתה תארה מציאות אובייקטיבית לא יותר סמלית מממשות השריטות האויליות שתלמידים חרטו על המושב לפני.
הדבר הכי חזק שקרה לי מכל זה הוא שחדלתי לאהוב שירה.
זה לא פשוט להסביר את הקשר בין ההתאבדות שלה למטאפורות.

או מה הקשר בין נדים בן ה 18 שפוצץ עצמו באוטובוס בתל אביב ומת ורצח עשרה אנשים, ובין מתי בן ה 20 שעומד במחסום בית איבא יום יום ומונע מאנשים שלא עשו לו דבר את אפשרויות החיים הפשוטות ביותר כמו להגיע לבית הספר, או לעבודה, או לבית החולים, רק כי הם פלסטינים – לבין המטאפורות.

המטאפורה, היא אפשרות, אפשרות חשיבה, אפשרות טיפול במציאות, אפשרות עולם, היא בקעה בתווך
ששוכלל בתהליך האבולוציה בין גירוי לתגובה, באותה הגמישות העצומה של מוח האדם, שמתבטאת ביכולתו למצוא מקבילות גם בתופעות הלא דומות ביותר, ולהציבן זו במקום זו. כשלגמישות זו יש תפקיד הישרדותי חשוב במצבים לא (צפויים) ולכן היא השתכללה והונצחה בתהליך האבולוציה. ליכולת הזו יש תפקיד, בעולם משתנה ולא קבוע שתגובה נוקשה, לא יכולה לתת מענה הישרדותי טוב דיו.
ישנו ספקטרום רחב של מקומות המבטאים את הגמישות, מתופעות כמו מציצת אצבע כתחליף ליניקה שגם לשם כך חייבת להיות גמישות במוחו של התינוק כדי (להבחין) בכך שהאצבע יכולה לשמש תחליף לעיקר הפונקציה אותו מייצג השד עבורו, שדומה, במידה, ליכולתנו לברוא משפטים כמו "ערום כנחש" "מחשבותיו חשוכות". אבל האפשרות הזו כולאת גם את הקצוות, את ההשתלשלות הפתולוגית כמו שכאשר צ'פלין בבהלה לזהב רואה את חברו כתרנגול הודו. מידת תשוקתו לאוכל מחריפה עד כדי אבסורד את אותה יכולת מולדת לזהות דומות בדברים כה שונים לכאורה. להטיל על חברו את התבנית הפנימית של תשוקתו. והאין זה די דומה למטאפורה? משהו מייצג דבר מה אחר, כתחליף, ודורש לשם כך יכולת כלשהי ליראות דומות בדברים מאוד שונים. ואנו מכנים יכולת זו הסמלה, או הפשטה, או בלשון הפסיכואנלטיקאנים - הטלה.
כשהשפה, התרבות, האמנות והרשע הם נגזרות של התהליך המתמיד של הצבת תחליפים. זו היכולת לראות דומות שהופכת שפה לכלי, שנותנת תוקף לאמנות, ושמאפשרת רצח עם.

חום, מתיקות ואור למשל הם חוויה מוקדמת וחזקה של סיפוק, המעוגנת בטבענו הביולוגי ולכן הם נוחים תמיד לשמש כמטאפורות מן המוכן לחוויות בעלות אופי חיובי. ידידות חמה...ילד מתוק...מעשה מזהיר...
חשיבות התשוקה למתוק כנטייה מולדת מוסברת בחלקה בזה שסוכר הוא אנרגיה מיידית למוח, והכרחי במצבי לחץ בהם צריך אנרגיה זמינה.
גם אהבת האור נעוצה עמוק בתוך טיבענו הביולוגי. האור מייצג בצורה האוניברסאלית ביותר את מקור החיים ולכל עולם החי יש אליו יחס מולד כלשהו.

צבע שחור למשל מייצג לרוב מטאפורת ערך שלילי בעלת השפעות הרות אסון. האם זה כי שחור מזכיר ומייצג את הלילה - חוסר יכולת לראות, סכנה, חוסר שליטה, חוסר אונים וההפך מהאור שהוא סמל החיים. האם לכן הצבע השחור משמש מטאפורות של ערך שלילי כמו ב'מחשבותיו חשוכות', 'עיניים אפלות', 'היה לי יום שחור', 'אישיות אפלה'.

גם גובה משמש כמטאפורת ערך חיובית. האדם מאז ומעולם תלוי בטבע כדי לחיות וגם חסר אונים מול סכנותיו. הטבע נתן את זהויות האלים הראשונים וההיררכיה של אלים בכל תרבות קשורה קשר מובהק לתנאי הטבע בהם היא חיה. והטבע בחוויתו הבלתי אמצעית של האדם, בא לרוב מלמעלה..... ואולי אותו יחס מולד אל האור מתקיים גם בזה שאל השמש או השמיים בכל מקום על פני האדמה, בכל קונטקסט תרבותי, יעמוד איפושהו בראש סולם האלים, כך נדמה לי, וגם היה אפשר לומר האל המונותאיסטי הראשון. האם זהו פשר בלונד ועיניים כחולות כסממני יופי, או שאולי זה תלוי תרבות, תלוי מי הם בעלי הכוח הקובעים מה הוא הפרוטוטיפ על פיו יכון העולם, ושנטייתו הוא, הופכת היופי האולטימטיבי שאיננו כביכול בעיני מתבונן....
הדתות המערביות כך נראה שהגיחו מתוך עולם מאגי-דתי זה, ינקו את הקורדינאטות של גבוה ונמוך כמכילות ערכים כפי שמתבטא במילים: עליון ותחתון. (נמוך אולי קיבל זהות שלילית מעצם היותו היפוכו של הגבוה, ולוא דווקא תכונות שנגזרות מטיבעו). וכך כוח עליון...שאול תחתיות... כך קראתי איפושהו.....

ומה בין זה לבין מיכל? זה שהנורא הוא שהנטייה האפשרית לחוות איכות חזותית, כשקולה לערך מוסרי, איננה מבטאה חינוך קלוקל, איננה מבטאה כשל התנהגותי, היא מבטאה את מה שהוא טבעי. שהטבעי נורא.... על קו רצף אחד.... שמה שהוא כלי הישרדותי שפלאים בקצהו הוא הוא שמאפשר את זה שבני אדם יהיו לא דבר לאחר.... לחיה הג'וק תמיד יהיה רק ג'וק, לא יותר ולא פחות, והאדם רק אדם.. לאדם ורק לאדם, רק למי שמתקיים בשפה, אדם יכול להיות ג'וק.
מדוע תווים מסוימים, קימורים מסוימים נחשבים כמילה נרדפת ל'יופי', ומדוע לעזאזל 'יופי' היא מטאפורה של ערך חיובי?

ממה בנוי שביל המוות של מיכל?

האם זו התרבות המזופתת עם הקשרים הרקומים בשפה שבין יופי וערך. עם האגדות שגדלים עליהם, שבהם היפים הם חכמים וטובים ואילו המכוערים הם רעים, כמו היה אפיונם הפיסי מבטא את ערכם (המוסרי).

אצל הרבה יונקים הוטבעה בתהליך האבולוציה העדפה מתוך אינסטינקט לסממנים מסוימים שיבטיחו הולדת צאצאים חזקים ובריאים יותר. במקרה של האדם הוטמעה העדפה אינסטנקטיבית לאופיים החיצוני של התכונות בעלות 'ערך ביולוגי חיובי' כמו בריא, עמיד, לא מתפורר, צעיר, וחזק, שמוכלים במה שאנו מכנים יופי, לא?. וכך ייתכן מאוד שיופי כמטאפורת ערך חיובי שורשיו בהעדפה מולדת זו לסממנים בעלי ערך ביולוגי פוטנציאלי חיובי(חיובי לא במובן של מוסר אלא אבולוציונית).
אבל האם למושג שחור יש משמעות ערכית אינהרנטית או שהיא תלויית תרבות, או האם המילה יפה כשם נרדף למשהו 'טוב', בעל איכות מוסרית, אינן השאלות שאוכל לענות עליהן ואינני מעמידה אותן לדיון. כל מה שחשוב לי הוא להראות את הנוכחות של סמלי ערך חזותיים בדיבור השגור, ואת היופי בפרט, כטבועים בשפה, בחשיבה, כחלק בלתי ניפרד מהמבנה המולד של מוח האדם ומכאן מחווית המציאות שלו - ואת ההשלכות ה'נוראות' המשתמעות מזה.
את הסכנה האורבת בקישור בלתי אמצעי זה בין מציאות פיסית לערך.
כי על אדם שצבע עורו שחור עלולים להטיל תכונות שנושאות אופי שלילי, רק בגלל ששחור משמש כמטאפורת ערך שלילית.

בכל מגזרי החיים נעשה שימוש מניפולטיבי באותו חלק אינסטנקטיבי החותר לעתים תחת התודעה, כלפי סממנים חזותיים: בפרסום, בתעמולה, בשטיפת מוח, באמנות, בפסיכולוגיה ובמניפולציות היומיומיות שבאמצעי התקשורת....

זה היה לפני כמה שנים, כשעבדתי בחנות הספרים כתר, פגשתי שוב את רמי, שהיה חבר שלה. ושעדיין ניראה כמו ג'ים מוריסון, למרות שזה ניראה די פתטי. "היא אהבה אותך" אמר לי והלב שלי ניצבט. "היא הייתה ילדה יפה שרצתה להיות הסיפור של מישהו אחר. היא רצתה משהו"...דיברנו קצת,לא היה ממש על מה. "היי מוכרת, את מוכנה להפסיק לנאום ולתת לי ספר טוב?" זה ממש היה כל מה שחסר. "ספר טוב?" פניתי אליו בלעג וכעס שבלבלו אותו לרגע. "אתה רוצה ספר בעל תכונות של נדיבות ואהבה לזולת? 'טוב', זו איזו אינפורמציה מסוימת? או אולי אעז לומר שמה שאתה מבקש ממני הוא ספר, שמבקרים אמרו שהוא 'טוב' ואתה כמובן לא מעלה בדעתך שאולי בסך הכל מדובר בטעמם האישי, הפרטי?" "תגידי, בובה, יש לך ספר טוב או שאני הולך לסטימצקי?" זה קשה להסביר מה קרה לי ברגע הזה. אולי הכי נבהלתי מזה שחרף התוקפנות השיפוטית שלי כלפיו ידעתי בדיוק מה הוא רוצה. זה לא שלא תפסתי שאני מדברת כמו מטורפת, ושכולם נועצים בי עיניים, ושאין שום הצדקה להיסטריה הזו אבל נהייה לי ריכוז כזה, שקט כזה, מין התרוקנות כזו בבטן, והמוח שלי הצטלל, ונעשה בהיר וחד כמו קריסטל והרגשתי את המחשבה כמו מפסלת חדה ודקה. "אתה מבין, בגלל זה היא מתה, אתם רצחתם אותה, אתם והשפה הזו, אתם והמטאפורות". הדמעות ירדו לי מהעיניים והרטיבו לי את החולצה. מזווית עיין ראיתי שרמי ממש מתבייש שהוא כאילו איתי אבל ממש לא היה לי איכפת. אני חושבת שעד הרגע הזה לא ידעתי אף פעם כמה כאב נישאר לי מאז. איזה חלל המוות של מיכל השאיר בי. אני הייתי חייבת לדבר והם עמדו שם. אז דיברתי אליהם. אני חושבת שהקול שלי לא הפסיק לרעוד. זה לא שחשבתי בדיוק על מיכל. זה פשוט שהכל התקשר פתאום, וקיבל משמעות חדשה ומדויקת. יש רגעים כאלה. זה קשה להסביר.

"אתם מבינים", המשכתי ודיברתי אל כל הקונים הנדהמים, אבל אולי כבר בעצם הבטתי רק על רמי. "זה כמו ילדים-חיילים שצפויים למות 'מות גיבורים' על מזבח מטאפורות המוות שבהן כל מת הופך כאן למיוחד, מצטיין, ונפלא וקדוש. אתה יכול להיות רגיל בתכלית, אפילו לא אהוד או חכם או כלום, אבל משעה שמתת הרי היית לגיבור... זה אתה ואני רצחנו אותה, כמו שהמשוררים רוצחים כל כך הרבה ילדים מסכנים שנלכדים, ואין להם ברירה אלא להילכד, כי השפה איננה רק מפרשת, או מתווכת ביננו לבין החיים. היא עצמה החיים, היא המציאות.

ויש לי ביטחון שכשממשות המוות הופכת משירה לפרוזה, שהיא אורבת ממש ולא באופן רעיוני, כשהגסיסה מתחילה והגוף זועק מכאב של בשר, שום מטאפורה לא תחבק את הסובל בשום חיבוק אחרון. וזה מה שקרה למיכל. היא נלכדה בכבלי המטאפורה. היא נחנקה במשמעות הנוראה ש'קראו' ביופיה. ולא היו לה כלים להחלץ. אנשים כרכו את יופייה במשהו בעל ערך, אינהרנטי, ומזגו איכות בתוך תכונת היופי שאיננה נצחית, שקיימת אולי רק כמושג, בעיניהם של אלו שרואים אותו. אתה מבין, היא שקנאתי בה, שתמיד רצו אותה, נחנקה מתשומת הלב שהגיעה אליה דרך ערוץ היופי הבוגדני. היא פחדה - הקירות קרסו, ולא הייתה ריצפה, רק צליל הגרזן המתקרב. הפריכות של הזמן, כמה צדקת מאיר. לא היה לה די ביטחון, די תבונה שלא להישבות לתוך מלכודות המוות האלו. לפתח אישיות בלתי תלויה, ושתחושת הערך המלווה לה איננה כפופה לזמן שאי אפשר לאחוז בו, לשלוט בו, לבטוח בו.... היא רצתה להיחלץ מהמילה, ואני לא הבנתי אז. היא רצתה להיחלץ מהמטאפורה". אני ראיתי שהוא בשוק. המבוכה הייתה מותכת לו בפנים אבל לא הייתה לי אליו שום חמלה. "מזמן לא חשבתי עליה" גמגם, מסמיק, "ויש לי חברה כבר 9 שנים". אלוהים, כמה הוא טיפש חשבתי, לפני שחדלתי לראות אותו. נידמה לי שכבר פשוט עמדתי ובכיתי כשניצה מנהלת החנות חיבקה אותי בעדינות והובילה אותי למשרד.

ומדוע אני מספרת דווקא עכשיו על מיכל. אינני יודעת לומר, רק שכל המטאפורות האורבות האלה, טוהר הנשק, רצח על כבוד המשפחה, מזכירה, גבר-כשם נירדף לאופי, אישה-כשם נירדף לחולשה, אני לא יודעת, אולי בגלל המחסומים, אולי בגלל מה שישראל עושה לפלסטינים ואני מרגישה שאי אפשר לעצור את זה, שזה קורה במרחק הבל נשימה, אלא שאין לשם עיניים.... או שיש, אלא שמבקשות לא לראות....

אתם זוכרים את סיפור רצח נהג המונית מהרצלייה, מלפני המון שנים זה היה, שלושה 'בני טובים' בני 15 רצחו נהג מונית, פורסם אז. אם היה זה נהג מונית פלסטיני אז הם לא היו רוצחים אלא הורגים. 'בני טובים', כמה תתי משמעויות מקופלות במשפט הזה. כמה הנחות. מילה המציינת ערך מוסרי, היא מילה נרדפת למעמד כלכלי ועדתי, עד כדי טשטוש הצורך בביאור. היותם אשכנזים ספוג ויצוק בתוך היותם בני טובים. אם הם היו מעדה אחרת או שיכבה כלכלית אחרת הם לא היו 'טובים' יותר? המילה משמשת כאן מילת יחס. בן טובים, הוא בן הטובים יותר. האם הגזע 'העליון' (גובה כמטאפורת ערך...) במובן הכלכלי, האם הגזע הלבן האשכנזי, מייצג מן ההכרח על פי טיבעו - המולד - האינהרנטי - עדיפות ערכית?
אגב, אינני מביטה בפשע אלא על הדיון בו ועל השפה בה ניבחר האירוע להיות מסופר. על המציאות המתגלה מבעד המילים המספרות אותה. ועל הפרשנות ותפיסת העולם האפריורית ועל רובדי אינפורמציה שאינן ממין העניין הנחשפות בדיבור הזה.
הדיון הוא על מיכל ועלי ועל הקלגס מתי דקל המשרת בבית איבא, ועל הבעיה של מתי טרמינולוגיה עמוסת תרתי משמעויות כזו, מתי טשטוש בין תיאורים פיסיים כמו - צבע או יופי, או מאפיינים כמו גזע או מצב כלכלי - לבין ערכים, לא רק מייצגת מציאות אלא יוצרת אותה. המונח בן טובים שקול למונח יהודי מפעם, ופלסטיני היום, או שחור מפעם והיום, כמילת גנאי המייצגת נטייה מוסרית על פי הגזע. וכך קבוצות שונות של בני אדם נולדות לזהות ערכית אפריורית, ובלתי תלויה בהם כפרטים.

וזה, כפי ששמענו לפני שנים בדיונים לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין בחברון, שיהודי הוא תמיד קורבן. כזהות, כתכונה אינהרנטית בלתי תלויה בהתנהגותו. בין אם הוא רודף או נירדף, רוצח או נירצח. ואם הוא קורבן הוא איננו תוקף. ושאם שטחים הינם משוחררים ולא כבושים, ומתנחלים מתישבים, וצבא הכיבוש הוא צבא להגנה, והמחסומים הם מעברים, ופלסטיני הוא לא אדם פרטי כזה או אחר שיש לו שם וזהות פרטית ומי שהוא ומה שהוא נגזר ממנו, פלסטיני אינו מי אלא מה, הוא מושג המייצג אויב, עיקרון אדם, זהותו ונטייתו, בלתי תלויה למסויים שבו, כי הוא אינו מסויים, כי הוא לא אדם פרטי, הוא מושג, הקודם לזהותו האינדיבידואלית, הוא מהות שהיא אפריורית לו - היא העדות. העדות לקיומו של הרוצח החמקמק שבתוכנו.

החלק הזה בין גירוי לתגובה, מנגנון ההשהייה, הגמישות, האפשרות למצוא תחליפים למהלכים אוטומטים ונוקשים בעולם לא קבוע ומשתנה, ובעולם של שפה (סובלימצייה וחיפוש משמעות ומטאפורות), בקצה שלה היא אמנות ושירה ובקצה האחר שלה היא כמו מה שעלה והבליח בערב של יום רביעי אחד במחסום קלנדיה לפני שנה בערך.
איש אחד לא צעיר ולא מבוגר הגיע עם סאמובר גדול וחדש. בדיוק התקינו אז את המכשולים המסתובבים.
הוא הגיע ולא היה יכול לעבור עם הסאמובר בתוך המכשולים האלה. והיה חייל אחד שעיניו רכות וריסיו ארוכים וידיו הארוכות שרוגות ורידים ובמאור פנים אמר אני אקח לך את הסאמובר.
וכולנו נדהמנו. שחייל יסכים להעביר סאמובר דרך פתח נוח. ולא במתכוון יתן לאדם להימעך בתוך המיכשול המסתובב אם נקרתה הזדמנות.
והאיש עמד בתור, ולקח זמן, כמו תמיד, וחצה ועבר והגיע לצד השני וביקש את הסאמובר.
"נתתי אותו" הסביר החייל בסבר פנים יפות.
"נתת?"
"כן", הביט בו החייל תמה, צעיר ותמים ואכזר.

החייל קיבל את הסאמובר מפלסטיני ונתן לפלסטיני.
הוא לא הבחין שישנה בעייה. הוא לא ראה אדם פרטי מולו, כזה או אחר, הוא ראה כותרת, זהות אתנית, ונטל ממנה את הסאמובר והשיב לפלסטיני אחר, שמזווית התבוננותו זהה לזה שלקח ממנו, כי זהותו היא גזעו... כי עבור החייל פלסטיני אינו אדם, פרטי, כזה או אחר, שנולד ויש לו שם, פלסטיני זה סמל, שפרטיו הם נציגו. הוא מהות. הוא לא פרט.
פלסטיני אינו אדם פרטי פלסטיני הינו מטאפורה.

המטאפורה שהיא חלק מטבענו הביולוגי, חלק מיכולתנו לטפל במצבים לא צפויים, היא אמצעי להישרדות שפותח ושוכלל והונצח בתהליך האבולוציה לעתים היא גם קיברנו המוסרי.

דודה שלי סיפרה לי כי לפי היהדות אלוהים ברא את העולם במילה. היה תוהו ובוהו שזה בעצם כמו לומר היה הכל ואז אלוהים אמר ויהי אור, והיה אור ועולם. המילה לא יצרה את האור, אלוהים לא יצר את האור, הוא נתן לו שם, כי התיחום נותן את הממשות. אי אפשר להפריד בין המציאות למילה, לכינוי. אולי כשרשמה מיכל את המילים, ללא הרף, כמו ניסתה להינעץ במשהו. כמו תהייה ממשותו של העט, הנלחצת אל הנייר, יתד, בתוך עולמה שהחל קורס. אי הנגישות של החיים, לה זו לא הייתה פילוסופיה. וכשרצתה להחלץ מהמילה - לא הייתה זו עוד מטאפורה. ההתעסקות הזו שלנו עם המילים שנתנה לנו תחושה של מיוחדות, הייתה עבורה, רק תוהו ובוהו. לבנים על השביל עליו שעטה ממש מולנו, אל אובדנה.
זה לא היה עוזר למיכל לדעת שהיא חרטה את קיומה בתוכי, שאני לא יכולה להיחלץ ממנה. היא אורבת לי בחנויות הספרים, במילים שאני אומרת, או כותבת, היא מאירה את אי הפשר, ואת אי הפשר בהתעסקות בזה. היא זועקת מתוך שירי 'אתה בחרתנו מכל...' ומ'אל תאמר יסודך מעפר, יסודך מהזר שנפל תחתיך..', מהטבח בחברון... ממחסום קלנדיה הארור, ומהמשפט השגור של חיילי צבא הכיבוש והדיכוי 'הם' יודעים.... מיכל לי, זו מטאפורה. המילה 'מיכל' לוכדת את תחושת אי המוצא, את הצורך להיחלץ, את הסתמיות, את קצוות העבר, את אי הברירה אלא לחיות בלי תשובות, את אותה כפילות בין טעם לערך. תליינה שלה, הוא לי קירות. והיא, היא הינה שום דבר. לא אהבתי אותה, ולא הייתי אוהבת אותה יותר אילו חיה. אני בוראת אותה באופן שהופך אותה ברת משמעות, אלא שיכולה הייתה להיות כזאת כפי שיכולה הייתה להיות אחרת, תלוי מי מספר, תלוי מי מקשיב.

 
   
 
© www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com