צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies
      

english


אמא של פסנתרן /
איה קניוק

צאצאי הקרדית מתפתחים בבטנה. ברגע מסויים אחד, הם מתחילים לאכול את גופה, מבפנים. עוד ועוד הם מכרסמים בה כדי לצאת החוצה, אל חייהם. מפלסים דרכה, דרך חייה. כיליון גופה הוא השביל עליו הם פוסעים לעצמאות. הם יוצאים מבין הריסות גופה המתפורר, המפנה להם מקום, אל חייהם.


הצורך שלי באי נפרדות מגדיר וקובע את חיי. זוהי נואשות שאיננה שוככת לבטל את המרחק הבלתי נמנע שלעולם פרוש בין אנשים. זהו הכאב, שאי אפשר לפרום, על ששום מילה איננה מכסה שום משמעות, ועל החושך המשתרע לעולם בין כינוי לממשות, ושתמיד יהיה פער בין ההתכוונות שלנו לאופן בו היא נספגת באחר. זוהי הבדידות על כי עור אחד נגמר והאחר מתחיל וביניהם נבדלות שאי אפשר לחצות.
הכמיהה לאי מרחק בצורתה הממאירה ביותר היא האשלייה שהקירבה, במקומה האולטימטיבי היא להיות האחר, כמו האחר, להיות הוא; כי במימוש הזה עצמו, ישנו הרי ההיפוך המלא והמוחלט של קירבה, ישנו קיפאון של אי תנועה, ישנה ההתכלות מהיות את עצמך, ישנו המוות.
וכך בקירבה המוחלטת, החופפת, זו שאין בה שום הבדלה, שאין בה מילה, שאין בה בדידות, ישנו המרחק המוחלט; מרחק ההתכלות מלהיות מי שאתה.

האם, אימהותה כמו כפפה ליד, עור נפשה קמור כדי להכיל עד תום, והילד במהותו המבוגרת, עדיין מנסה להתפרק חזרה אל תוך חרכי נפש גופה, הרך, הקמור אין קץ, גוף נפשה של אימא שלו בהתגלגלותה לתוך מהויות אחרות, תחליפים, עוד ועוד לעולם הוא מבקש להיות מוכל, להיבלע, והיא האמיתית והמסומלת בכפות נפשה הפרושות, נשמתה כמעט מתפרקת לתוך חרכי קיומו, כמעט אוספת אותו חזרה אל גופה, אל תוכה.... אלא שלא, הגבול אינו חדיר.... לא אז ולא אחר כך, לעולם.... המילה 'אימא', כמו שאמר לאקאן, עולה מתוך ידיעת המרחק, המילה אימא עולה עם הידיעה אותה כאחרת, של עצמה, כידיעת ההיפרדות, והיא קינת הנסיון לצמצמו. כמיהתו, כבר אז, לעולם ניתזת חזרה, חתומה בגבולות עורו, בגבולות נפרדותו, בגבולות חייו.

האם זה מה שנותר לי מחיי לצד תום ואימו, האם את זה לקחתי, או ראיתי, או ביקשתי, האם ניסיתי לחלחל ביניהם, להינגע, במה שנראה היה לי לרגע, כמו לגעת במוחלט, כמו לגעת באי מרחק, בשלמות, אלא ששגיתי.... כמו אברהם את יצחק היא הקריבה אותו, את בנה יחידה, היא חשבה שיש משהו גדול ממנו וממנה, אלוהות שעשויה מוסיקה, כמוה האימהות הישראליות המקריבות את ילדיהן אל השבט, למולך הציות והשייכות והצבא....

אני הייתי אולי היחידה שאהבה את תום. חוץ מאמו כמובן.
הוא כל הזמן שמע מוסיקה. בתוך הראש. בהפסקות היה צועד אנה ואנה, חפוי, ושומע את המוסיקה שהיה ממציא, וכעס ונואשות לא מובנת היו טבועים בפניו, שהיו מאוד יפים. עיניו היו כהות, ורחוקות אחת מהשנייה. היינו בני שבע עשרה. הוא היה פסנתרן מחונן. עורו היה לבן מאוד ועצמות לחייו בלטו. הוא היה רזה וגבוה ואצבעותיו היו ארוכות ודקות. שערו היה שטני וארוך. לא מאוד. רק שלא מיהר להסתפר. תמיד החזיק את הלסת שלו קפוצה עד שממש ראו את העצמות מובלטות, אבל פיו היה רך, ואדום ומלא. כמו דובדבן בשל שעומד להתפוצץ. כתם צוף על פניו הסגפניים. אלא שכל החושנות הזו, המסגירה, הייתה מכוונת כולה רק לדבר אחד בלבד - המוסיקה. הוא היה מביט בנו כמו היינו שקופים. לא בכעס או אהבה או כל יחס אחר, הוא פשוט לא ראה, החוץ כמו היה לו לא יותר מאשר מדרגה לדרוך עליה לתוך המוסיקה שלא חדל מלשמוע. בגלל שהיה כניראה גאון, תמיד איכשהו הציונים שלו היו בסדר, אפילו שאני בחיים לא ראיתי אותו מקשיב למורים. אמרו שלגדול עם אם עיוורת זה לא קל. והמסירות הבולטת שלו אליה הייתה הדבר שעמד לזכותו מול כל השאר. אני חושבת שהוא אפילו לא ידע את השמות שלנו. אני הייתי ממש מוקסמת ממנו, הוא היה הגיבור שלי.
למרות שהיה ממש יפה, איכשהו הבנות לא נמשכו אליו. הוא היה בלתי חדיר. ומה שהן ראו אני חושבת זה רק את הכעס, וההיסגרות שפרשוה כמתנשאת. אני הרגשתי שהניתוק שלו הוא סוג של נאמנות אל עצמו. של שליטה.

הוא היה כל כך מכוון, כל כך מדויק.

עכשיו אני גם יודעת שזה נגזר עליו. שלא הייתה לו ברירה.
אני מאמינה שהוא עיצב אותי. את מי שאני היום. את מי שאהיה. את מי שלא אהיה.

הייתה בו ההתכוונות המוחלטת. הדיוק, והנאמנות, את מה שאני קוראת לו יופי. את כל מה שלימד אותי מבלי שידע. את האיכות הזו בדיוק שהייתה בו ולא תתממש יותר לעולם.

הוא חתך את אצבעות ידיו.
יותר לא ינגן אף פעם.
אני עדיין מלווה את אימו כל יום לבית החולים לחולי הנפש שלוותה שם הוא מאושפז כבר כמה שנים. מדברת איתה מעט, והולכת. גם היא שותקת הרבה. הוא עדיין מביט בי כמו הייתי שקופה. אבל לי לא איכפת. האמת היא שאף פעם לא היה לי איכפת.
"כשהייתי בהריון" סיפרה לי אימו פעם, "כבר אז ביקשתי ממנו שתמיד תהייה לי מוסיקה, ומאז הוא ידע. הוא הבין אותי".

היא הלכה תמיד מאוד זקופה. גם בה הייתה קשיות. אבל הגוף שלה היה רך יותר. מבוגר. והיא גם לא הייתה בוערת. דומה לו רק אולי בהתכוונות, בנחישות, הולכת בלי שום פחד חרף עיוורונה.
אני הייתי נוגעת רק במקל, לא בה. גם בה אסור לגעת.
אני לא יכולה לומר שהייתה יפה. בטח לא כמוהו. משהו קורה כשהולכות העיניים, כי העיניים מוזגות בך את הקיום שמשתרע מעבר לרגע הבודד, מעבר למתאר שאומר כל כך מעט, הן מכילות את התנועה, שאיננה בכך שהגוף זז אלא בכך שהוא כולא את האפשרי, את שגולש מהנקודה המסוימת המוקפאת במתאר כלשהו. ללא העיניים, ללא מה שהעיניים רואות, מביעות, כמו הייתה נטולת חיים. ועם זה כה נחושה הייתה. ריקה ונמצאת. זרותה הייתה מחוץ למוכר. אחרת. כמו באה ממקום אחר...
אני נזכרת בבלומה, ביתה של בת שבע (או כפי שסבא כינה אותה בת שמונה) חברתה המסורה והנבגדת של סבתא שלי שכבר מתה. עשרים שנה היא שתקה. קובעה לתוך קליפה שהתרוקנה עם הזמן. אכלה קמה ישנה. פניה לא התבגרו. מבפנים היו חייה חלולים. זה קרה לה קצת אחרי שנולד לה תינוק, שפסעה אל השתיקה. ואז, אחרי עשרים שנה, כשבנה היה בצבא, עם אותו היפוך בלתי מובן בו פסעה אל השתיקה, היא "התעוררה". ילדה בת תשע עשרה כלואה באישה בת ארבעים, פיסית ונפשית. הילדות שבה, הייתה מוזרה, נסכה אי-נוחות, אבל לא התפננו לשים לב. קרה נס. וכולנו צהלנו. היא הבריאה. אבל כבר מזמן למדתי שחולי ובריאות אינם משהו שניתן לכבות ולהדליק. "להיות", זה להתנסות. עשרים שנה היא לא התנסתה. אי שייכות לעולם, לגילה, הייתה במידה מסוימת כמו סוג של פיגור. של תמימות נעדרת חן. היא סרגה בקדחתנות סוודרים לבנה שפחד ממנה, מהאימהות הזרה והפולשנית שכפתה עליו פתאום זו שבמשך כל השנים הייתה יצור, קליפה נעה, אישה זרה וחולה, ביתה של סבתו. איש אינו יודע מה בדיוק קרה אבל אולי הרימה אליו טלפון ולא מצאה אותו, אבל היא יצאה אחריו. במעורפל ידעה שהוא בבסיס בצפון ליד הים. היא הלכה להביא לו סוודר. זה היה החורף הקשה הזה לפני כמה שנים שהומלסים קפאו ברחובות אפילו בישראל. היא פסעה לעבר הים. והגיעה לסף המים והחלה ללכת לכיוון צפון. קשה היה לחפש אותה בגלל מזג האוויר. מה שקרה היה שהיא הלכה והלכה עד שקרסה, כנראה מעייפות. אולי רק שכבה לנוח. לעולם לא נדע. היא הלכה עד שמתה. עם הסוודר ביד.

זה היה קצת אחרי "שהתעוררה" ולפני שהכל נגמר היה סדר פסח ואני ראיתי אותה לראשונה. אני זוכרת את השילוב המתמיה והטורדני של חיות עוויתית נעדרת מים, נעדרת לשד, מזוגה באי חיים. חרף נטייתי לנימוס לא יכולתי להתקרב אליה. או להביט בה ישר. המחשבה על לגעת בה אפילו רק ברפרוף, ללחוץ את ידה העבירה בי חלחלה. כמו לגעת בדג, בג'לי פיש.
גם באימו של תום יש משהו מהאחרות הזו, הזרה, הקליפתית. לא כמו זרותו של תום שנובעת מאישיותו. מהמסוים שבו. מהתחום. אלא זרות טורדת של אדם מזן אחר. "את יודעת" אמרתי לה, צורם היה לי השקט האינסופי שהיה משתרע ביננו, אלמלא דיברתי. "טוענים שהיחס למוסיקה הוא טבוע, ראשוני ומאוד קשור לכך שהעובר שומע את דפיקות הלב, ויש ניסויים המראים שאם יניחו טייפ ליד העריסה, ככל שהקצב המוקלט דומה יותר לקצב הדופק של האם, יש לכך נוכחות מרגיעה יותר על התינוק". היא לא ענתה ואני חשבתי, מניין יש לה את הכוח הזה לתת לי להתפתל. ולפתע היא המשיכה, כמו הייתה ממשיכה את דבריה שלה: "אז בכל ההריון אני אמרתי לעצמי, המוסיקה, זה הדופק של העולם. הייתי מאוד רגועה, מאושרת כל כך, והדופק שלי היה סדיר מאוד. פעם, היה רעש שהבהיל אותי, והדופק פעם פתאום כמו פטיש, ואז הוא בעט בי. מייד נרגעתי. שנינו נרגענו. הוא סלח".
הלב שלי ניצבט. האם היא יודעת? חשבתי על האכזריות הנצחית של הסובלים, על אנוכיותם של הקורבנות. גושי מחשבה טורדים. הולמים. אין לי מנוח. אבל היא לא יודעת, ולא תדע.

"מדוע קראת לו תום?" שאלתי אותה פעם. חששתי לומר לה שהיפוך האותיות של תום הוא מות. אולם היא כמו קראה את מחשבותיי. "כן, גם בגלל מה שאת חושבת. אני יודעת שאת חושבת. דווקא בגלל זה. זה היה כמו חיסון. וגם בגלל המוסיקה. המוסיקה היא איננה מוסרית. איננה טובה או רעה. רק התם איננו מוסרי. ואני ידעתי כי יהיה תם."
האם תום בנה הוא תם עוד? נזכרתי במראה ייסוריו. חוט ארוג של ייסורים מהתיכון לבית החולים וכך הלאה לעולם. נעול הוא כמו אדם שתפר עצמו לעצמו. אף אחד איננו יודע איך לעזור לו. גם הרופאים חסרי אונים. הוא כלוא. בכלוב של צרכיו למוסיקה, צרכיו שלא היה רשאי להם יותר, שחייב היה לגדוע אותם יחד עם ידיו, בכלוב של אשמה, כלפי אימו, שהיה עסוק רק בלשקר לה. עד עכשיו איננו אומר מה קרה, מדוע עשה, מדוע הכה, מדוע גדע. רק תחינה אחת חוזרת ממנו כמו תפילה, "אל תספרו לה".
האם היא יודעת?
כולנו משתפים פעולה עם השקר. זה טקס כזה. היא מגיעה. ואז הוא כמו מתיישב ליד פסנתר פיקטיבי, ואנו מדליקים את המערכת ומשמיעים מנגינות מוקלטות שכתב, או שנהג לנגן. מצאנו בסוף די כסף לקנות דיסקמאן באמת משוכלל. והרבה ממה שנהג לנגן היה על דיסקים. היא הייתה מתיישבת בדיוק כמו שהיה תמיד, מול תום שלה, ושומעת אותו מנגן. ואז היינו מוחאים כפיים. המטורפים, האחיות והרופאים ואני. היא לא מחאה כפיים אף פעם. רק עוצמת עיניים ריקות, ולוחשת בלי צליל, "תום שלי", עיניה החלולות היו נעשות מוארות אליו. או שכך היה נדמה לי. אבל רק חשכה הייתה בוערת בעיניו הכהות, הלוהטות, המביטות בה. ואז הייתה קמה, והוא היה קם. דמום. לא דיברו. עיניו הכהות, הבוערות, מלוות אותה. עד שהדלת הייתה נטרקת מאחורינו. הייתי מלווה אותה לחדרה הקטן לא רחוק מבית החולים. זה תמיד ניראה לי לא הגיוני שהיא לא ידעה. אבל מפני שאסור היה לגעת בו, מתמיד לא נתן, כמו יכול היה להישמר השקר. כך אני חשבתי. כך רציתי לחשוב. היא דיברה מעט. לא שאלה שאלות. אבל עם הזמן ביקשה פחות שינגן לה. "אתה זקוק למנוחה" אמרה.
הייתי כבר אז צריכה להבין.

מה שקרה היה במידה מסוימת כה פעוט, ולכאורה כה בלי פרופורציה, שממש בא לפעמים לצרוח. בביה"ס היה חדר מוסיקה שעמד בו פסנתר. אחרי שכבר נחשב עילוי מוסיקאלי, נתנו לו לנגן שם כשרצה. והוא ישב כל היום וניגן וניגן, עד שחזר הביתה אליה. ומישהו פעם ניכנס. ילד זר, מהגר, 'עולה' חדש. לא הכיר את החוקים הלא כתובים ביחס לתום. הוא ניכנס וישב. היה ספסל בקצה החדר. האזין איזה זמן. "למד אותי" אמר לפתע. בדיוק ניגן תום שופן, והילד אולי נימלא געגועים. תום לא ענה. "למד אותי" ואז התקרב ונגע בו.
בתום אסור לגעת.
תום קם והכה אותו. הוא הכה אותו עד שהילד התעלף. מישהו ראה. הזמינו אמבולנס. הילד כמעט מת. היה לו סדק בגולגולת ובצקת בחלל המוח. הוא לא חזר להכרה. שבועיים לא ידענו אם יחייה. בזמן הזה תום לא הסכים לצאת מחדר המוסיקה. אימו הביאה לו אוכל שלא נגע בו. הניחו לו להיות שם יום ולילה. אחרי שבועיים הילד התעורר ונאמר לתום שהוא בסדר ושהוא כתב לו מכתב וביקש שיתנו לו אותו. "סלח לי" היה כתוב שם. "סלח לי" כתב הילד לתום. ואז הוא קם, תום, ניגש לחדר המלאכה, לקח סכין חיתוך חד וגדול שהיה שם לביצוע חמר, וחתך את אצבעות ידו הימנית, והצליח לפגוע גם בשמאלית, הדם היה בכל מקום והילדים צרחו. הוא אמר רק משפט אחד, ואני שמעתי, "אל תספרו לאימא שלי". ואז הוא ראה אותי, הוא כבר היה על אלונקה, אבל הוא אחז בי חזק בידיו נטולות האצבעות, ממלא אותי בדם, אולי לא הייתי שקופה, אולי ידע תמיד מה הוא לי, ואמר את זה שוב. אבל רק לי. הוא אחז בי חזק, מביט לי ישר פנימה לתוך האהבה שלי, לתוך הנפש שלי שיוצאת אליו שנים, לתוך הדופק: "את לא תספרי לה, הבטיחי לי". את פניו לא אשכח אף פעם, גם כשאהייה זקנה, גם אחרי שאמות. ואני הבטחתי. וכך היה. הוא שכב בבית חולים. היא ידעה שפצע את עצמו. אני ארגנתי שלא יספרו לה עד כמה. אני לא יודעת מאין שאבתי את הכוחות לארגן הכל. זה היה השלב הראשון שלי לגדול. הוא הטיל עלי משימה ואני אבצע אותה. עזבתי את ביה"ס כמעט לגמרי. לא היה איכפת להם כי גם לי היו ציונים גבוהים "מהשרוול", כך שלא דאגו מההיעדרויות שלי. מבית החולים הוא עבר לשלוותה. וגם שם ארגנתי את הכל. "אל תספרו לה" היה חוזר שוב ושוב כמו תפילה, נע אנה ואנה ללא הפסקה. הייתי באה לפעמים גם בלעדיה. לא חשבתי שהבחין. אבל באחת הפעמים הביט בי פתאום, ועצר. הוא ניגש אלי. כמה הוא יפה חשבתי, אלוהים כמה הוא טהור. כמה הוא תם. הוא לא אמר מאום. "אני אדאג לזה", אמרתי לו. הייתי מאוד זקופה כשהבטתי בנער הזה. רציתי להיכנס ולהיות שם בפנים מתחת לשמורות הלוהטות שלו. לעצום את העיניים, וללטף אותו. את עיניו, את פניו הלבנים שנעשו כמעט שקופים. אבל ידעתי שאף פעם זה לא יהיה. הנער שעמד מולי איננו נער, הוא גורל שכפה על עצמו, שנתפר בתפרים שהפכו כבר חלק מהבשר שלו. זו לא הייתה נואשות או תחינה או אלימות שפרפרה בעיניו, שלא חדלתי להביט בהן ישר, לחלחל אליהן, לנסות. זה היה משהו אחר, משהו מהצד השני של הכאב, הגחלים של הכאב. לפעמים ליד הים בונים ילדים ארמונות. קרוב לשפת המיים. ובאיטיות קורסים ארמונות החול פנימה לתוך עצמם עד שהם נעלמים. יכולתי לעמוד כך כל חיי ולהביט בו. "את תדאגי, אני יודע, אני יודע" אמר פתאום והיו לו דמעות בגודל של גולות על הפנים.
הילד רצה הרבה פעמים לבוא אבל תום לא הירשה. אני פגשתי אותו. הוא ילד רגיש ונבון ומקסים. צעיר מאתנו. מה יקרה לו מכל זה, מי יודע? אבל אי אפשר לדאוג לכולם. אדם עושה הכרעות. בחירות. זה מה שעושה אותו אדם. זה מה שתום עשה. היה. אבל שמעתי שהוא נורא סובל, ומאשים את עצמו, אז הזמנתי אותו אלי.
"האם הוא עוד שומע מוסיקה? מבפנים? כמו אז?" כמו ביקש ממני. "לא, אני לא חושבת שהוא שומע שום דבר...
הוא חייב להתפלש בעונש הזה שכפה על עצמו. בעונש הכפול, לגדוע את ידיו שהיו מחוברות ישר לנשמתו. למרכז הפועם שלו, לצורך הכי עמוק והכי מרוכז שלו. כי מהם, משם פגע, ביקע, כי משם הרג או כמעט. ושוב לענוש את עצמו, הפעם על החטא לאמו באותו רגע שיכחה איום, שיכחה של חובתו שנולד לתוכה ועבורה, של גורלו, בכך שימחק את החסד של המוסיקה לגמרי. את אושר דופק המוסיקה. לא, איננו שומע מוסיקה יותר, אינו מרגיש רשאי, הוא כיבה את הפנים עתה נישאר רק רעש. אני רואה אותו לפעמים שם את הגדמים על אוזניו". "גדמים"? "כן, הוא הזניח הכל, במתכוון, והכל נרקב, ונגדע, עזוב, וכן, גדמים, הרעש מחריש אותו, אותו חוץ שאף פעם לא שמע. הוא אבל אף פעם לא מתלונן". הילד האזין לי, נדהם. פניו נעימים. "ראה" אמרתי לו, "בהתחלה חשבתי, יש כאן סוד, מפתח, ואם רק אפענח אותו, אבין, וכמו בקסם הכל ישוב להיות בסדר. אבל בעצם שום דבר אף פעם לא היה בסדר, זה כל העניין. אולי אני לא מבינה בדיוק, אבל מה שקרה אתך, הבהיל אותו. מעצמו. אתה מבין יש לו שד. הוא פחד ממנו. אבל זה לא שלא ידע עליו קודם. זה לא כמו שמשעה שהכה אותך השד עלה והציף. כל מה שקרה אני חושבת, הרגע הזה שמישהו יאמר דבר כזה או אחר, או יגע או לא, והוא יכה אותו עד שכמעט ימות ואז יגדע את ידיו, כל זה היה רשום אצלו, אולי אפילו הוא ידע תמיד שזה יקרה, אולי אפילו הריץ את זה בראש. זה היה חייב לקרות, הוא רצה בזה, הבן, הוא חיכה לזה כבר המון זמן. וזה לא אישי. אפילו שלך זה תמיד יהיה אישי, זה לא. לא מבחינתו. מה שעשה זה חשבון קדום, משהו בינו לבינו. בינו לבינה. אנחנו אף פעם לא נבין. אף פעם. ואנחנו, אתה ואני, חייבים ללמוד לשרוד עם זה, אתה שומע, את זה שלא נדע, שאי אפשר לחצות, שבין בני אדם יש חושך גדול ורק נידמה שניתן לפלס דרכו ולדעת. אבל אי אפשר ולוא לרגע לצמצם את החושך הזה שבין המילה והמשמעות וזהו. זה הסוף אתה מבין? אבל זה הוא שבחר בסוף הזה. אתה לא חייבת אותו. אתה לא אשם."
"אבל עכשיו הוא לא ינגן, והוא כישרוני כל כך והכל בגללי". לא חדל, לא שמע, חיבקתי אותו. חזק. "אתה יודע, אני ישר רציתי ללמוד מוסיקה, כך חשבתי שיוכל להכתיב לי את הפרטיטורות שיש לו בראש לפחות, הרי היה בעיקר מלחין. וגם אני יודעת שהציעו לו מין דגמים על הידיים שמחוברים למערכת העצבים במוח והוא יוכל בהדרגה, בכוח רצונו, ממש כמו שאנו עושים, להפעיל אותם ולכתוב עימם. וסיפרו לו עכשיו על טכנולוגיה מתקדמת בדיוק בנושאים כאלה ועוד מעט יוכל אולי אפילו לשוב ולנגן. לפחות את מה שיש לו בראש. אך הוא סרב. לכל.
כי דחק הכישרון הזה שלו, ניצוצות היכולת שלו לגעת, דרך המוסיקה, בלב של הכל, מרכז הלהט הזה הצלול שלו, אתה מכיר איך זה, אתה ראית, אז המרכז הזה, של הכל, של היש, הוא גם מרכז האלימות שלו, זה איפה שהשד... איפה שהכעס.. השנאה... איפה שהאין ברירה שהיה מכור לו, ושנא אותו, וסבל ממנו היה.... זה קשה לי להסביר לך אבל אצלו המוסיקה, הזהות שלו, השד הזה, כל מה שלא יכול היה מבלעדיו, היה גם... קבר. והוא לא יכול היה לנשום שם. הוא לא יכול היה יותר. לכן אני יודעת שזה היה קורה בכל מיקרה. זה או משהו דומה. אני בטוחה. הוא לא יכול היה להכיל את עצמו. הוא פשוט עמד להתבקע, ולדלוף, העור היה הדוק על האש שלו, והוא עמד להתפוצץ.. הוא סבל, נורא... אתה לא היכרת אותו קודם. אני ראיתי שהוא לא יכול יותר. אבל לא ידעתי לתת לזה שם. ראיתי זרמים של אש, ושל כאב, ושל שנאה, זורמים בעורקים שלו ביחד עם הדם, והחמצן, ואיך כשהוא נושם, הוא צווח. והצורך שלו במוסיקה היה כמו שלנו לנשום, כמו מה שאי אפשר בלעדיו, אז הוא שמע מוסיקה וצווח. זה אנחנו שלא שמענו. לא שמענו אותו. אתה יודע, אני חושבת שאתה אולי היצלת אותו מהתאבדות או כיליון. זה כבר היה קרוב. משהו היה חייב לקרות כדי לכבות לו את הצווחה הזו. אתה היית שם רק לתת לו רשות לעשות את שרצה מזמן. מה, ברגע שהוא גדע את אצבעותיו, הוא כיפר כלפייך? הוא נבון ועמוק ועדין די להבין איזה עול הטיל עליך. כמה אנוכיות ואהבה עצמית הייתה 'בהתנקות' הזו מול הפציעות שפצע אותך. הרי רק אחרי ששמע שהבראת פצע את עצמו. לא מתוך אשמה אלייך הוא עשה את זה. אם כבר אז מתוך אנוכיות. מתוך פחד. מתוך אימה.
החטא הוא אם כבר שלו, אתה מבין, שלו, אליך, איך אפשר להטיל על אחר את מה שהטיל עליך, לשאת את עול מעשיו, לכפות עליך שייכות למה שאתה לא שייך, להניח לך לחשוב שאתה אחראי וקשור למה שלא קשור בך, אבל הוא לא רואה... לא עוצר... הוא לא יכול. זה אתה שצריך לסלוח לו....
החטא האמיתי, אתה יודע, היחיד מבחינתו הוא, זה שכשגדע את אצבעותיו, את ידיו המנגנות, הוא שכח, לרגע אחד ארוך מידי ובלתי הפיך - את אימו ועל זה איננו סולח לעצמו. אולי לא בדיוק שכח, אולי באמת רצה לקרוע ממנה את החוט, אלא משעה שעשה לא יכול לשאת שכך עשה, שכך קרה, שכך נגזר, שאי אפשר להשיב... זה סיפור מורכב, אתה יודע. היא גידלה אותו לבד. היא הייתה פסנתרנית והלכה והתעוורה. בעלה עזב כשנכנסה להריון. מספרים שאמר שלא יכול להיות עם מי שנשואה רק למוסיקה. היא הפכה אותו למוסיקאי כשהיה עוד בבטן שלה. מאז שנולד היו יחד. תמיד. הוא טיפל בה מההתחלה כמעט. והיא ניגנה לו, עד שהחל לנגן. ואז היא הפסיקה לגמרי. והם היו אחד.

היא לקחה אותו לבחינה ואמרו שהוא "ילד פלא". מאותו היום, בכל אופן מרגע מסוים מאוד מוקדם, הוא לא הסכים שתיגע בו. והיא קיבלה את זה. רק ניגן לה. כל יום. בבוקר. בצהרים. בערב. הוא טיפל בה, והוא ניגן. לא היו לו חברים. ולא היו לה חברים. והיא ישבה בבית וחיכתה לו. אפילו לא האזינה למוסיקה בזמן הזה. רק חיכתה. כסף שהיה להם, הגיע מהאב והיה ביטוח לאומי, והמלגות שלו שזרמו ללא סוף. והיא הייתה מין יועצת למוסיקאים. אבל גם עם זה הפסיקה. "אין לי פנאי", הסבירה למבקשים בטלפון, אני מחכה לבן שלי. המוזר היה שנדמה היה שעיוורונה לא הרתיע אותה בכלל.
היא אפילו פעם אמרה לי ש"ככה שומעים יותר טוב את המוסיקה". כמו מדברת על חסד שקרה לה. היה לה כלב של עיוורים, אבל היא לא יצאה כמעט. רק חיכתה. אני חושבת שהם כמעט לא דיברו. היה להם קשר כמעט טלפאתי. הוא היה מנגן ואז ידעה מה רצה. מה שידע שרצה. מה שידע שרצתה. לא אתה אשם כלפיו. אם כבר, הוא אשם כלפיך. הוא רצה בכל מה שקרה. העול היה מידי גדול. הוא שיחרר עצמו ממשהו, אבל רק לרגע, שעבר מייד, כי הוא כבל עצמו לאשמה אחרת - נצחית. אל אימו". "הוא החליף שד בשד" אמר הילד. "כן", אמרתי וחשבתי, כמה רגיש הילד הזה. ואז פתאום אחזתי בו חזק בכתפיים. לרגע נזכרתי כשתום אחז בי. זה היה בכתפיים. אבל תום לא אחז, תום לפת, והבנתי פתאום, שלא הייתי קיימת. ובפעם הראשונה, לרגע, לשנייה, חשתי אל תום כעס. "אתה אל תהפוך את זה לחיים שלך. הוא כמעט הרג אותך. כעס עליו. מה זו האשמה הזו בכלל? חדל. אל תתפלש בזה. זה לא הסיפור שלך. לא תכפר על כלום אם תצא מופרע. לך למד מוסיקה. או משהו אחר שאתה צריך בשביל עצמך. דע, שוב אני אומרת לך את זה, שאני ממש חושבת שאילמלא קרה לו אתך מה שקרה, הוא כבר היה מת.. זה היה קרוב.. ואני אפילו לא יודעת מאיין אני יודעת את זה. והוא פוחד ממך בגלל שאתה המראה לחטא שלו.. אל אימו". ואז הנחתי לו.
"היא אבל לא יודעת" אמר הילד.
"לא, אין לה סיבה. היא לא יודעת".
"אבל אתה" כבר דיברתי אליו יותר ברכות, "לך וחייה. הפוך את הכוויה שנכוות לקרדום בו תפסל פסלים ואל תעמוד מול מראות ותנפץ את ראשך בקיר".
ושוב נזכרתי בתום.... והדם עזב לי את הנימים.... הוא הביט בי אז הילד, "אל תהיי עצובה" אמר. תפרתי את הדמעות.

"האם הייתם מדברים? האם דיבר"? העזתי ושאלתי אותה פעם, כשהיינו כבר על השביל בדרך החוצה מבית החולים שלוותה למרכז רמתיים. "מדברים?" עבר זמן עד שהיא ענתה. "את יודעת במוסיקה, כל החוויה מתרחשת במתח שבין היש והאין. מהצפייה. הציפייה שבאין, שבדממה בין הצלילים, שבהעדר, מוטלת לתוך היש. והיש, הצליל, הוא סימני הפיסוק למה שנימצא בין הדברים. לתוך הדממה מוטלת הצפייה, מוטלת החוויה, ואז בא הצליל המפר את המתח, המשחרר, לתוך הדממה הבאה. בדיוק כמו בסיפור של שרלוק הולמס "כלבם של בני בסקרוויל", גאונותו של הולמס הייתה ליראות את הפתרון ב"יש שבאין". במה שהיה צפוי ואיננו. לא היו נביחות. וכך פתר את החידה. אמנים תמיד הבינו את זה. כשעוד היו לי עיניים לקחתי פעם את תום לראות את הפסל היווני העתיק של זורק הדיסקוס. זהו אתלט מפוסל, הגוף שלו מתוח לשיא, ברגע אחד לפני שיטיל את הדיסקוס. בדיוק ברגע הכולל את הכרח הדיסקוס להיזרק. את מביטה בפסל, וחשה בבטן, מצפה. את עומדת מול גוש שייש קפוא וחשה, בהתרגשות, שתכף הוא יטיל. ובגוש השיש הקפוא הזה יש הכרח. יש חיים. יש תנועה. גם שם ישנו המתח שבין מה שישנו המעיד על מה שאיננו, ובין מה שאיננו, אבל הכרחי להתרחש, שכמו מוטל על מה שישנו. והמתח בין ה"ישים", זה הקפוא בשייש וזה הבוער בצפייה, הוא דיבור, אינפורמציה, הוא הפסל. אז את מבינה? אנחנו, תום שלי ואני, נמצאנו תמיד "ביש" הזה. בדיבור שמתרחש, שמנגן, במה ש"איננו". והייתה המוסיקה. וגם כל הדברים הקטנים. את יודעת חמודה?" פנתה אלי, "אל תשימי אותו כמו אגרטל על מזבח, הוא אדם, אדם, הוא רק נער, אני ידעתי שהוא סובל".
לא העזתי לבקע את השקט שנפל בינינו.
הצווחה שבשקט.
היש שבאין.

כשהגענו לשלוותה התנהל לכאורה אותו טקס קבוע. "תום". "אימא". התיישבה. "לא צריך הפעם" אמרה במפתיע, "נשתוק קצת". האם חשה בדממה שקרעה את האוויר.
"הדסה קליין, קראתי פעם" אמרה פתאום בקול, "סיפרה על אברהם חלפי, המשורר. אני זוכרת בדיוק מה אמרה: היו פעמים שישבנו ושתקנו. יכולנו לשבת ולא לדבר האחד עם השני. פעם אמרתי לו, חלפיק, אולי נשתוק על נושא אחר?". אני לא הורדתי מתום את העיניים. הן היו חשוכות כמו ליילה והייתה בהן הצווחה הזו, הבהלה הנוראה הזו, שראיתי בו רק פעם אחת בלבד, כשהשביע אותי שלא תדע, כשנגע בי, כשלפת. "אני מנגן" אמר, התחנן. "מה היית רוצה"? היא שתקה. ואז ידעתי שהיא ידעה. שהיא ידעה תמיד. וכעס הציף אותי. שנאתיה, רציתי לנקר את עיניה שלא היו לה, מדוע עכשיו? לפתע? החליטה להעניש אותו? מדוע? זו היא שכפתה עליו את השד. זו היא שכפתה עליו את החטא. זו היא שקברה אותו לתוך גורל, שנגזר מראש. כמה יפה היה. כמה נואש. אפילו שלא היו לו אצבעות ראיתי שהידיים שלו קפוצות.
אבל לא צדקתי. ועל מה שלא צדקתי בו, אני כותבת. כי אנשים הם לא דבר אחד, כמו ההורים השולחים את ילדיהם לשרת את מולך הכיבוש, ומכנים את זה אהבה, ודאגה, ומקריבים אותם כמו זבובים, על מזבח ערך השייכות, עבור עצמם, היא כפתה עליו גורל, שלא היתה לו ברירה אלא לבחור בו, והוא נלכד, הם נלכדו שניהם, והיו אחד, והיו כמו באטום לכודים בכוחות של דחייה ומשיכה, כשאינסוף של אנרגיה אצורה בתוך החיבור.
"את השנייה" אמרה אחרי רגע, "נגן את השנייה". כוונתה הייתה לשופן. שמנו מייד את הקלטת. והיא אמרה, הפעם בקול ששמענו כולנו, "תום שלי". דמעות ענקיות היו על הפנים שלו. המוזר היה שפניו לא נרטבו. הוא בכה, והבכי התאדה. אחרי שהסתיימה הקלטת, מחאנו כולנו כפיים חזק מהרגיל. ושוב הייתה דממה. סמיכה. רועשת. ואז היא אמרה לו, "פעם הבאה שים יותר קונטרפונקט". והוא חייך. זו הפעם הראשונה שראיתי אותו מחייך.
ידעתי שהיא מבקשת ממנו סליחה. ידעתי שזו אהבה. ידעתי שאני לא יודעת כלום, ושלעולם לעולם לא אוכל להתקרב אליהם, וביניהם, לעולם לא.
בדרך חזרה היא בכתה. רציתי לחבק אותה, אבל ידעתי שאסור. אסור וזהו.
את הדמעות שלי אף אחד בעולם לא ראה.


                                                                              * * *

במרחק לא קיים, מעבר לפינה של הרחוב והקיר, במרחק שבין העין הפקוחה לסגורה, העיפעוף, משתרע החטא של הכיבוש.

כבישים ליהודים בלבד, וחוקים וזכויות על פי גזע, כשהילידים, בני המקום, נכלאים על ידי האדם הלבן, הפולש, עם אדנותו התרבותית, ותחושת עליונותו, ועם חמדנותו המחופשת ל'תרבות' או למלחמה על ביטחון או שניהם, שגוזל מהתושבים בני המקום את אדמתם, את מקורות המיים שלהם, את מה שפורה, את המשאבים הטבעיים, מקצה להם תאי שטח, מוקפים בשערים, וכוח, ובינותיהם מערכת אלטרנטיבית משוכללת ונוחה לבעלי זכויות היתר, שכבישיהם סלולים, וטובים, והם חופשיים לנסוע כאוות נפשם, ואילו הילידים, מאחורי הכניסות החסומות לכפרים, בלי שלטים, כפרים ללא שמות, לאנשים ללא פנים.
כדי להלך בתוך חייהם, מכפר לכפר, מעיר לכפר, לעבודה, לבני משפחה, לבית החולים, לכל מקום חשוב ופחות חשוב כאחד, לימודים, ולקניות, צריכים אישור מבעלי זכויות היתר, אשמים עד שיוכח אחרת, נחותים, ללא זכויות, כשכל לבן יהודי רשאי לרמוס אותם ולדרוך עליהם, והחוק לא חל עליו, לא כשהוא פוגע בפלסטינים ואילו החוק, או העדרו, חל אם בכלל רק על הקורבן, חום העור.
הלבן היהודי זכאי תמיד, אפריורי, ולא חשוב מה עושה, ואילו הפלסטני, חום העור, תמיד אשם, תמיד ללא רשות, לא חשוב מה עושה.
וילדי הלבנים, בעלי זכויות היתר, של אנשי השמאל והימין כאחד, שגדלו על תחושת עליונות תרבותית, וזכות היסטורית, וקורבניות כתכונה בדי אן איי, שתמיד נכונה לא חשוב מה, אם רצחת זה כי אתה קורבן, אם נרצחת אתה הקורבן, אתה יהודי, זו התשובה כולה.
כמוהם, האנטישמים לפנים, שראו יהודי כתכונה אפריורית לאדם הפרטי, כמו שבמילון מהמאה השמונה עשרה בצרפת היה כתוב יהודי שווה רודף בצע, דהיינו גזעו הוא תכונתו, כך היהודים בני זמננו כאותם אנטישמים, גם הם בדומה, רואים יהודי כבעל תכונה מוסרית הטבועה בגזעו, אפריורית לו עצמו כפרט; עליון, וצודק, ולבן, ורשאי, וקורבן, כי הוא יהודי - לא חשוב מה עשה, מה יעשה, צודק על פי טיבעו, קורבן על פי טבעו. יהודי.
וכולם, כל הילדים כולם ללא להניד עפעף או נפש, נשלחים על ידי הוריהם הלבנים השמאלניים והימניים כאחד למלחמה שהם לא צודקים בה, מי בטענה שזה החוק כמו החוק הוא צדק, מי בטענה שאחרת יסבלו חברתית, מי כי כך נכון, כי הם צודקים, כי כך עושים כולם, כי טוב הכיבוש.
מותגי הקלגסות הם מותגים, סממנים של עליונות והצטיינות וערך... כיבוש ודיכוי כמותג...
והילדים נשלחים דור אחרי דור על ידי הוריהם, שכמוהם נשלחו אף הם על ידי הוריהם, לרמוס, ולדרוס, ולגזול, ולמות ולהרוג.
אי אפשר להתעלל ולצאת שלם. אי אפשר להתעלל ולצאת טוב.
לשרת פירושו להתעלל.
לשרת פירושו לצאת פגום.
כמו שהראתה ההיסטוריה, מי שנוטל את שלא לו, מי שמשפיל וכולא ופוגע וחושב שהוא טוב מאחרים וכל יכול, סופו שיפול, שיקמול ויתכלה ויאבד ויתפורר. השאלה היא רק מתי, וכמה נחילים של דם עוד יזרמו עד אז.

בעלי זכויות היתר מקריבים את הפלסטינים על בסיס חמדנותם ועיוורונם ותחושת השייכות האוטומטית העדרית שלהם, אלא שיחד עם זה מקריבים את ילדיהם שלהם, לעולה, בשביל כלום. בשביל השבט. בגלל שכך עושים כולם. כמו היה השבט כשלעצמו, בעל ערך בשביל מותגים שיתפוררו לאפר כשהילד יחזור זב וספוג במה שעשה, במה שנגזר עליו לעשות, במה ששלחו אותו הוריו לעשות.

גם להתגאות בילד הוא להשתתף.
גם לאהוד אותו על בחירותיו הוא להשתתף, הוא לדחוף אותו לזה שאין לו מרחב חיים אפשרי ואלטרנטיבי כדי לשקול אחרת.

בישראל של היום ישנה הטבעה אבולוציונית שאיננה בדי אן איי, כשל אימונולוגי, כמו שבמחלות אוטואימוניות מערכות שהגוף צריך מותקפות פתאום על ידי הגוף עצמו, כמו הגוף עצמו נתפש כפולש ומתכלה על ידי מערכות ההגנה של הגוף עצמו, כך ההורים השולחים את ילדיהם לצבא משולים למחלה אוטואימונית. שמזהים לא נכון את הטוב כרע. את הרע כטוב. שמקריבים את ילדיהם כמו מגישים להם את אפשרות חייהם, אלא שבפועל מפוררים בה חרכים, וסדקים, ונזקים בלתי הפיכים, לעולם, ולתוך הדורות שיבואו.

הנקבה של הצפרדע האוסטרלית Rheobatrachus silus בולעת את הביצים לאחר שהוטלו והופרו. בגלל שהביצים מתפתחות בתוך קיבתה עליה לעצור את הפעילות של מערכת העיכול למשך ה"הריון" כי אחרת, תעכל ותכלה את הביצים שהיא דוגרת עליהן. היא מרזה והולכת, קופאת על מקומה, מצמצמת עצמה, את עולמה, כדי ששום ריגוש לא ירעיד את מיצי גופה, ויכלה את תינוקיה, ואז ברגע מסויים היא "יולדת" את צפרדעיה הקטנים, בהקאה.

הצפרדע, לעולם לא תקריב את ילדיה ותכפה עליהם גאונות שאין בה מרווחים, או לשרת בצבא: תיכנותה מידי שלם, ללא סמלים, ללא שפה, ללא אגו..... עברו הרבה שנים.... ילדיהם של חברי הם בגיל שלי ושל תום אז.... בנה של אחת מחברותי עומד להתגייס. בבתים כולם מתרגשים, איך לא. הילדים מקבלים זימונים לכל מיני יחידות 'נחשבות'. בגאווה זהירה ומוסווית שואלות האימהות אחת את השניה מה עם הילד, מיתממות, ומחכות בסבלנות כבושה להישאל על שלהן, כדי לנופף בזימונו שלו, טייס, מודיעין, סיירות, משהו מהספקטרום הצפוי, והלב והגוף שלי נחמצים, והבטן תפורה.
אבל מה אני אעשה היא אומרת לי, זה מה שהוא רוצה, ולמה לא, יותר טוב הוא, מאחרים, מישהו צריך לשאת בנטל, לא רוצה להשפיע עליו, רק אחוז אחד התקבלו היא מוסיפה כלאחר יד, לא מתאפקת.

ואת מתגאה בזה אני שואלת. בזה שבנך התקבל ליחידת רוצחים מתוחכמים, אני נובחת, אני מצטערת.
איך את יכולה להגיד כזה דבר, היא נאבנת, לדבר ככה על אורי.
לא על אורי אני מדברת, אני אומרת לה, עלייך. על גאוותך, המכרסמת, על זה שכפית עליו לבקש את זה, על שלא נתת לו מרחב שבו יש לו אלטרנטיבות, כדי שלרצות אחרת יהיה מושג אפשרי, זו את שמקריבה אותו כדי לבחור, בהכרח, זו את שהנקת אותו באין ברירה, זו את, כמו אימא של תום, כמו אימא של תום, אמרתי ובכיתי והיא אמרה לי לכי, ואל תחזרי ואני הלכתי.
יצאתי משם, וממנה, ומכל האחרות, הלכתי מהר, ירדו טיפות של גשם, הלכתי בלי הפסקה, לא מביטה, לא רואה...

באופן לא סדיר תוך 5 עד 10 שנים מתרחשת אחת התופעות המוזרות בחיי בעלי חיים. על פי דחף משותף לגזע, כל אוכלוסיית הלמינגים מתחילה ביחד בהגירה המונית מההרים לעבר הים. החיות מתחילות לנוע בקו ישר, צפופות, אם סלע חוסם את דרכן הן עוקפות אותו, אם הן ניפגשות בערמת חציר הן עוברות דרכה, כשבדרך הן מגיעות לאגם או נהר הן ניכנסות ושוחות, אם תיפגושנה באנייה תטפסנה עליה בחזרה לאותו קו דמיוני, כפוי, כמו אסור להן להיפרד מהקו הישר. הן מיתנגדות בתוקפנות (שאיננה אופיינית לגיזעם) לכל ניסיון לעצור אותן. ההיתקדמות שלהן ניראית בלתי ניתנת לעצירה. מאות מהן מתות בדרך. כשהן מגיעות לים הן ממשיכות ישר קדימה, פנימה, באותה נחישות ומתחילות לשחות.
מותן הוא בלתי נימנע.
כמה מהלמינגים האחרונים מתמהמהים מאחור, וכמו על פי צו פונים לאחור וחוזרים למגוריהם בהרים. דור חדש מתחיל להיבנות בהדרגה במשך 5-10 שנים ליקראת היתאבדות נוספת....הלמינג הלפי מתרבה מהר מאוד והאוכלוסייה גדלה להיות רבה מכדי שהאוכל בהרים הסקנדינאביים יספיק להם. הודות למנגנון שהוטבע בתהליך האבולוצייה בדרך הברירה הטיבעית, היתפתחה כפי הניראה רגישות ביולוגית כלשהי להיתמעטות המזון, שמפעילה את הדחף הזה. למעשה, היתאבדותם היא תנאי לקיומם. מנקודת מבטו של הגזע (ולא של הפרט) מבצעים הם אקט של חיים. ואילמלא "היתאבדות" זו, הרי היו ניכחדים...ניכחדים מהעולם...
הגעתי לסף המיים, הרגליים שלי הולכות לפני, נוגעות במים, היה לי קר, המכנסיים שלי נרטבו, וזכרתי את בת שבע ביתה של בלומה חברה של סבתא שלי, שהלכה עם הסוודר ביד, אל בנה, ומתה, ואז עצרתי, המיים כבר הגיעו אל הברכיים. והסתובבתי.

באוטובוס השענתי את הפנים על השימשה, לידי חיילים, גופם הצעיר מדיף חמיצות של זיעה וליכלוך, האוטובוס עצר, והלכתי, והיה שער ירוק וכבד שדחפתי כמו שידעתי שיקרה, פעם, ונכנסתי.

האחות הרימה ראשה והביטה בי בסקרנות, מודדת אותי. את קרובת משפחה? לא, לא, חברה, מבית הספר. מבית הספר?
כן.
אף אחד לא ביקר כאן אף פעם. עשרים שנה. ואמרתי כן, והפה שלי רעד.
היא הצביעה ואמרה הוא שם, על הספסל, הוא תמיד שם, צחקה, ואז עצרה עצמה, מול הדלת הצהובה.

התיישבתי לידו.
"תום?"
הפה שלי היה תפור. לא הבטתי. ואז הבטתי. זה היה גבר שמן, שערותיו ארוכות, ודקות, ומבטו חלול, וגופו קפוא, וריק, ונעדר, שאין בו דבר, ונזכרתי איך אימא שלו אמרה לי פעם, את תלכי ואת תעזבי ותהיי את, ותשכחי אותנו, ואמרתי מה פתאום, והיא אמרה מילים, ואני חשבתי למה היא מתאכזרת תמיד, למה היא מבטלת, מי נתן לה רשות.
ידעתי שהיא מתה חצי שנה אחרי שהפסקתי ללכת אליה, ואיתה. לא הרבה אחרי הערב ההוא.

"יש לך מסטיק?" שמעתי קול. "מה? כן, אמרתי". והוא חייך. אני ראיתי אותו מחייך רק פעם, אז, אחרי שהיא אמרה לו נגן את השניה, אז כשהיה ברור שידעה.
את המסטיק אסף בשתי זרועותיו נטולות הידיים. והקפיץ את המסטיק לתוך הפה. ואמר "קלעתי" וצחקק.
וחשבתי אלוהים.
"תום", אמרתי.
והוא הביט בי, והיתה רכות בעיניו הריקות, ושוב חייך, וראיתי את שיניו, לראשונה, ואמר, "אל תהיי עצובה", ואני בכיתי, מתוך השנים, ואליהם, ומתוך האהבה ואובדנה, כי הוא לא היה שם, כי הוא כבר איננו, כי אין ממנו דבר, כי האיש הזה איננו הוא, ואז חשבתי זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו מאושר, שלו, שהלסת שלו רכה.

"תבואי שוב?"
"כן", אמרתי.
והתכוונתי.
"יופי" אמר, "אחד אפס".

בדרך חזרה טילפנתי אל חברתי ואמרתי לה "רחל, אל תנתקי, אני מצטערת", והיא אמרה, "טילפנת", ואמרתי "אני כבר לא יודעת כלום", והיא אמרה "כן".

אני מבינה עכשיו שהיא אהבה אותו. שגם זו אהבה. אני גם מתגעגעת אליה, ואל עיניה הריקות וקולה הקשה, הצרוד, המוחלט, שאין לו ספקות, הולכת תמיד ישר וזקוף ומהר חרף עיוורונה.

וגם אני חושבת שאולי אם נגעתי בה למרות שהיה אסור היא היתה שמחה. וגם הוא. וחשבתי שאנשים נותנים מידי כבוד לכל מיני מניירות. ושלא צריך לחכות, ולהגיד הכל בזמן. וגם הבנתי שהם אינם. ושאין תשובות. ושאני אמשיך לאהוב את אורי בנה של רחל למרות שהוא הולך לשרת את הכיבוש ובשמחה, וגם אותה, ואת אימא של תום.

ושאיכשהו האידאות מתפוררות לאבק מול בני אדם. וטוב שכך.

וחשבתי על אימא של אבו עומר שחייל הצמיד לה גז מדמיע לפנים והיא מתה, ועל איך נסע למכה והרים את ידיו השמימה כנגד הכל ובשביל הכל, ובשביל קסם בנו הקטן שראשו ספוג רסיסים, ועומר שיש לו לחץ דם גבוה למרות שהוא רק בן שבע עשרה, ועל איך תסביכים כמו שלי ושל תום הם למי שיש לו פריבילגיות ופנאי, וחרות, ושאולי אילו היו תום ואימו פלסטינים היא היתה חיה והוא לא היה בבית משוגעים, ללא לשד, רק מין קימור של זיכרון של מי שהיה ולעולם לא יהיה עוד.

 
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com