צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies
      

english

למה את לא קופה?

 


יוספה היתה נערה בת שש עשרה. פניה היו רחבים, מכוסים פצעי בגרות, תפוחים מאוכל או תרופות או שניהם. מבטה היה חלול וריק וגופה היה קפוא ונוקשה. אני לא יודעת במה הם הגדירו אותה, אבל זה לא נורא חשוב.

אני לא זוכרת את היום הראשון שלי שם, אבל ביום שני אחרי שאושפזתי, אמא של יוספה ניגשה אלי ואמרה לי: היא תמיד היתה בסדר. כזו יפה. וחרוצה. וכולם אהבו אותה. ובבת אחת. היא אמרה את זה לכולם. למי שכבר שמעו, ולמזדמנים חדשים שעוד לא שמעו. שוב ושוב.

אני הייתי אז בת כמעט תשע עשרה. נתנו לי פיג'אמה עם נקודות אדומות שהיתה הכי קטנה, כי הייתי כל כך רזה, מפני שלא אכלתי כבר כמה חודשים.

יוספה כבר היתה מאושפזת שישה חודשים. אמא שלה היתה שם יום ולילה. אז עוד לא היו טלפונים סלולריים, והיה טלפון בפינת האחיות וגם טלפון ציבורי במרכז המחלקה. לפעמים היה מצלצל טלפון ואז זה או אחר היו באים וקוראים לאמא של יוספה לטלפון, והיא היתה עושה תנועה כזו כמו, מה אפשרת לעשות, וזה או אחר היו מחכים קצת, ואז חוזרים לטלפון לאבא של יוספה, ואומרים לו לא מצאנו אותה, או לא יודעת מה לומר, או היא לא רוצה לבוא. ולפעמים אחרי זה היה זה או אחר חוזר או חוזרת ואומרים הוא אומר שיש לך גם בית. ושוב היתה מרימה את ידה, כאומרת 'ככה זה'. כי אמא של יוספה היא אם, כי היא אמא, אמא של יוספה.

לא שאני חושבת שהיא היתה אמא כל כך טובה. אני לא יודעת. אבל משברים הרי לא קורים מעצמם. וגם הנסיון שלה לספר את חייה של יוספה כמו סיפור שאין בו צללים עד נקודת שבר לא מובנת, הוא סוג של חוסר אחריות, כי אין דברים כאלה. כי כלום לא קורה יש מאין. כי זה נראה גם כסוג של השלת אחריות. כמו זה קרה מעצמו והיא לא אשמה. משהו כזה. וזו בגידה. וזה נכון. אבל היא היתה שם יום וליל. בדיוק כמו שאתן תבואנה אחר כך, אחרי שהוא יהיה מאושפז או מת או פצוע קשה.

אז למה נתתן לו ללכת?

...לפני שמונה מליון שנים, כותבת עדה למפרט, בספרה 'האבולוציה של האהבה', כתוצאה מפעילות טקטונית, ניבע במזרח אפריקה שבר שהפריד את הקופים, אבות בני האדם, לשתי קבוצות. מצד מערב של השבר המשיך לשרוד האקלים הנוח, הלח והחם, ששרר עד אז, ושם חיים עד היום השימפנזים, אחינו. במזרח השתנו התנאים בהדרגה, והאזור הפך שחון וקר. היער הטרופי נסוג והתכווץ. הקופים שנשארו ביער הטרופי, נשארו דומים פחות או יותר עד היום. אבל לקופים הקדומים, בצד המזרחי של השבר, שנאלצו לותר על חיי היער המיטיב, ולהסתגל לסוואנה, שהיא שטח פתוח ושחון עם עשב גבוה, היה יותר קשה. בהעדר עץ להסתיר בו את הילדים, ולברוח מפני טורפים, ועם השאלה איפה לישון ושיהיה בטוח, הסביבה החדשה העמידה את הקוף בבת אחת בפני תנאים כמעט בלתי אפשריים. במיוחד עבור הקטנים. התפישה המנטלית של הסביבה אותה בונה המוח, מפרש ומקבל החלטות, חייבת הייתה להשתנות. ובזמן קצר יחסית במונחים אבולוציונים, החלו שינויים גדולים. מעבר להליכה על שתיים... אגן הירכיים המתרחב אצל הנקבות... האטת קצב התפתחות העובר ברחם... ובין שאר השינויים גם עליה עצומה בעוצמת דחף האימהות.
בשטח פתוח ומסוכן, שבו הטבע עצמו אינו מגונן, יש הכרח עצום שלאם יהיו דחפים עצומים לגונן על הולד הקטן. שכאבו יהיה כאבה, שמחתו שמחתה, רעבונו, אי השקט שלו והשובע שלו יהיו אושרה. כשהוא יבכה, היא תתעורר גם מהשינה הכי עמוקה, ותזהה את קולו בין ים הקולות, וכשהוא יחייך הגוף שלה יתמלא בחום, ואור ואושר, וישתחררו בה אנדרופינים כמו בהיי, והצורך שלה לגעת בו ולהקיף אותו כדי לשמור על חום גופו יהיה דחף של עונג, ולהיטיב איתו תהיה תחושה של מלאות, והגשמה ושמחה, אצל קופות כמו אצל בני אדם...

הן תרוצנה אחריו עם האוכל, ותסבולנה אם קר לו, והוא ימשיך להיות להן חלק מהגוף שלהן, לעולם.

כזה הוא דחף האימהות.

בחודשי חייו הראשונים של התינוק צרכיו פשוטים וניתנים לתגובה ושיכוך, וישנה התאמה מלאה בין מה שאין לו ובין מה שיש לה לתת. מפתחותיה האבולוציוניים תואמים את שלו. לתת לו אוכל או חום, ולנטול ממנו כל מצוקה פיסית ונפשית, הם מה שהוא צריך כדי לחיות.

לפעמים, במיוחד בעולמנו המורכב יותר, אינסטינקטים אוטומטיים וקומפולסיביים לשכך את החוסרים שלו באשר הם, ולהיות לו על פי צרכיו לא חשוב מה הם, אינם תמיד לטובתו.

אם נניח יש לו עודף משקל מסוכן לבריאותו, וטוב לו שלא יאכל רק כי הוא רעב, עדיין גופה בחוסר ברירה אבולוציוני ירעד מרעבונו, ולא תמיד תוכל להבליג ולא לעודד אותו לאכול... צרכיה, לקחת ממנו חוסר רק כי הוא חש בו, הם לעיתים על חשבונו הוא, כי מפתחותיו הסוביקטיביים כבר אינם מעידים על חוסריו האוביקטיביים בהכרח. לא תמיד.

האם לכן אתן שולחות אותו לצבא? כי הוא רוצה?

פעם כעסתי רק על החיילים, כי הם שם, כי הם מבצעים את הכל ממש, את כל הרע. וזה נכון שכל משלם מיסים משתתף. אבל משלם מיסים משתתף גם בדברים אחרים, והחייל לא. אחר כך כעסתי על ההורים של החיילים, ששולחים אותם, שמגדלים אותם לשם, שלא אומרים להם לא או מלמדים אותם אחרת, ולא מראים להם שאפשר ושמותר. עכשיו אני כועסת רק את האימהות. מגברים אני לא מצפה. הילד לא יצא להם מהגוף. זה דרך הסמל שהם יודעים אותו, ודרך הסמל שהם שולחים אותו להרוג ולההרג. זה לא בדם, זה לא בבטן, זה לא במערכת העצבים, לרוב.

אולי זה לא בסדר שאני לא מצפה מגברים להיות נגד הכיבוש. כלומר מיחידים אני מצפה, והם גם נגד, אבל ככלל לא. בין השאר כי הם אוהבים מלחמות, ורק באופן משני נורא חשוב להם איזו. וזה אגב לא כי הם פחות מוסריים, אם כבר להיפך, הם יותר. במובן זה שהם הרבה יותר קשובים לתבניות החברה, לחוקיה, לערכיה, לכלליה, למוסר הרווח. נשים פחות. הם מצייתות מתוך דיכוי ותועלת ולא מתוך תחושת הציות כערך. או כי כלל זה או אחר הוא ערך כשלעצמו. הציות והמוסר והמלחמות והפיקוד ותיחזוק השיטה זה העולם של הגברים, של הסמלים. לכן זה מהנשים שאני מצפה להיות נגד הכיבוש. לא בגלל העוול שבו, ולא כי ללכת לצבא זה לדכא ולפגוע בעם אחר רק כי הוא אחר. במובנים האלה אין בנשים יחוד או אחרות. אלא רק בגלל שהכיבוש תובע מבניהן לצאת אל הסכנה. וכי אצל הנשים כשמדובר בבנים, הילד אמור להיות מעל הכל, ולפני הכל, ובתוך הבשר של הדם, למרות החוקים ולפניהם. כי הן יונקות, כי הן חיות, כי הן אימהות.

מדוע לא נשכבתן על השביל?

מה שאני מתקשה להבין הוא מה אתן אומרות לעצמכן. איך אתן משטיחות, מעקמות ומכיירות את המציאות המתהווה מולכן, כשזה ממש מתחיל לקרות. באמצע התיכון לרוב. כשהוא מתחיל לרצות את זה, את טקס התלם של הגבריות הישראלית כמו כל השאר. ורץ בערבים. ושוכח שהיה כבר כמה שנים שמאלני כביכול. כי איך יפסיד את טקס הבגרות הישראלי הנחשב. את כור ההיתוך האחרון והממאיר של השייכות האולטימטיבית. איך אתן מסדרות את המציאות מבפנים כשהוא מתחיל לאסוף את הפה שלו בקימור הבגרות המגוחך החדש שלו, שגדל עליו כמו שיער הפנים, ואומר את הקלישאות שמוכנות בשבילי התרבות החרושים מראש, כדי לנטול מהם ולהתהלך בהם, כצפוי. אני רוצה לתרום, אומר לכן הילד שהפך בחור בלי שהרגשתן, אחרי שלא רחץ כלים אף פעם, רק אם שילמתן לו וגם אז תלוי כמה, כי אחרת 'שכח'. למען הבית הוא אומר, לפני או אחרי שרץ ומשאיר אחריו שייריו ותחתוניו, כדי שתנקי ותאספי אחריו כמו אין לך חיים או זמן, ולא זוכר שום דבר אלא אם זה משרת אותו. כדי להתנדב ולהקריב, הוא ממשיך ואומר, ופניו הצעירות מוארות בחומר הרדיואקטיבי של השייכות, ולא ישן בלילות מפחד שלא יקבלו אותו לסיירות ומה יגידו, ועוד משכלל שריריו, ושוב לא רוחץ כלים למרות שביקשת, וכשאת באמצע שנת הצהריים, אומר אין אוכל, או תגהצי לי.
למען המולדת.

וממתי ראוי לסכן חייו ולא חשוב למה. הרי כשהוא התבקש להתנדב לעבוד בבית אבות כחלק משעורי אזרחות, וקיבל פצע קטן על הלחי, אתן אמרתן שעל גופתכן, כפשוטו, הוא ילך לשם אם הוא מקבל פצע. ועשיתן סקנדל. והוא מת מבושה, ואמר לכן שאוי ואבוי לכן אם שוב תבאנה לבית הספר ככה לעשות לו פאדיחות. אז מה קורה לכן עכשיו. על פצע בלחי תישכבנה על הכביש ותעצורנה אותו מללכת, אבל על נזק נפשי, ועל מה שצפוי ממנו לעשות, על זה לא? ואפילו רק על סכנת המוות הידועה, העליה תבלומנה פיכן.

האם דמכן מתקרר?

גם האם וגם האב מונעים על ידי דחפים אבולוציוניים שנולדו לתוכם. כשבבסיסם, בדומה וכמו כל שאר היצורים החיים, הדחף להמשיך ולהפיץ את הגנים.
אבל האם, בגלל שהיא נושאת את הביצית שבתוכה מתפתח העובר, ובנויה אם כן לגדל אחד בלבד כל פעם, כל המערכת שלה, והחושים שלה, והאינסטינקטים שלה, מתובנתים כדי להיות יכולה וחייבת לטפל באופן טוטאלי בולד האחד שייצא ממנה.
לא כי האימהות זו הקרבה. האם לא דואגת לתינוקה על חשבונה, אלא שלדאוג לו הוא לדאוג לעצמה ולהמשך הגנים שלה. לכן גם הדחף האימהי על כל גווניו והדיו, הוא עמוק יותר מהמוסר או ההנאה האישית. כמו גם שהדחף לנשום עמוק ממערכת של שיקולים מוסריים. כי אילו היה תלוי בשיפוט מוסרי או הנאה, הוא לא היה מתקיים בהכרח. כך גם התשוקה הגופנית והעונג הגופני, התפתחו כדי שהחיות תקיימנה קשר מיני, והרעב כדי שתאכלנה, והכאב הפיסי כדי שתתגוננה כשנהרסות רקמות.
וכמוהם יצר האימהות.
ההנקה מעכבת את הביוץ, כדי שכל ולד יקבל את כל תשומת הלב והקשב מהאם... וכך כל העוררות הזו המשונה, שנשים שיולדות מכירות. שהבל פיו של התינוק כמו מרקד לה על החושים, וצרכיו צווחים בה, ורעבונו מטלטל אותה מצד לצד, ובכיו מעורר בה מתיחות נוראה, ונוטל ממנה כל שקט עד שיחדל, ושמחתו הצובעת את השמים ואת הלב - הם דחף האימהות שנברר בדרך הברירה הטבעית.

הוא היה לה ברחם והוא תמיד נשאר קרוב לשם, לעולם. היא מכירה את ריחו מכל הריחות בעולם, ואת הבל פיו ואת חמיצות זיעתו, ודופקו שהיה שלה, ממשיך תמיד להיות ההרחבה שלה.
וכמו שהוא יצא לה מהגוף, הוא שם נשאר, גדול וזקן ככל שיהיה, לעולם.

מה קרה לך?

האב, כמו האם, תוכנת בלחץ הברירה הטבעית, לתכונות הקשורות בהפצת הגנים. בגלל שהוא אינו נושא את העובר בתוכו, הוא בעצם יכול בו בזמן לפזר זרעו ללא סוף. לכן, האינטרס שלו כלפי הזרע האחד הגדל באישה אמנם ישנו, כי אלה הגנים שלו, אבל אפשרותו להמשיך להפיץ את זרעו בעוד מקומות, מקטינה את האינטרס המוחלט שלו כלפי האחד המסוים, ומתקיימים בו דחפים מקבילים להפיץ עוד.
גם הכרותו עם השייכות אל מי שיצא מהגנים שלו איננה בטבע הדברים, לו. הולד לא יצא לו מהגוף. מפתחותיו לשייכות הזו היא דרך השפה. הידיעה. דרך המילה 'ילדי' הוא יודע את שייכותו אליו. כי כך נאמר לו. והשייכות הזו היא בבסיסה סמלית. ואילו לאם הידיעה והשייכות אינן סמליות. לא מתוך המילה בני היא יודעת שהוא בנה, אלא אפריורי לה. שייכותו אליה ידועה לה מאותו המקום שבו היא רעבה או צמאה והדופק שלה פועם. מהמקום שהיא היא.

אולי גם כנגזר מאותו תיבנות אבולוציוני, גברים יותר מנשים, חיים ונענים ומקיימים עולם של כללים ועקרונות, כצורת מפגש עיקרית עם זולתם. כי תחושת השייכות שלהם ואיתה חובות וזכויות, יש בסיס מופשט. בסיס מילולי. שייכות, שבבסיסה היא סמלית. כך לילדם, לעמם, ולחבריהם.

ומאותו המקום אלה הגברים ולא הנשים לרוב, שיותר מוסריים ביחסם לילדיהם מאימותיהם. שמוטרדים וכועסים ודורשים שילך בבוקר לעבודה, למרות שלא מתחשק לו, ושהוא נורא עצוב, מכיוון שהוא התחייב. וכי מישהו אחר ישלם את המחיר. וכי זה לא מוסרי, וזה לא הוגן כלפי האחרים בעולם המשמעויות הרחב. דהיינו כי זה לא על פי הכללים. והנימוס החברתי. בלי תלות במה הוא מרגיש. או מה הוא רוצה. הרעיון, וסדרי העולם, חשובים יותר, או חשובים מאוד.
רעבונו של הילד לא מפרפר להם בעצבים, ויש להם ממנו את מרחק שיקול הדעת בעולם המשמעויות הרחב. ואולי דווקא כי ראייתו את ילדו איננה מחוברת כמו ממתחת לעור לרצונותיו וחוסריו של הילוד כמו אצל האם, ראייתו יכולה להיות גם יותר קשובה למורכבות העולם בו גדל הילד, לעיתים.

זה לא שהאב לא דואג לילדו. אלא שדאגתו אחרת. ואיננה מהמקום של טישטוש גבולות ואמפטיה. דאגתו תהיה לבריאותו יותר מלנפשו. אובייקטיבית ולא סימביוטית. כי הוא אב. לעומתו האם, דמה מהביל מרחמים, כי תינוקה בן הלא חשוב כמה, עייף וקצת עצוב. ומבחינתה אין עולם, ואין מוסר, ואין גם זולת. כי מנקודת הקירבה הזו ממנה היא פועלת כלפיו, ובסוג האינסטינקטים שהתפתחו בה כלפיו בדרך הברירה הטבעית, היא נדחפת לשכך את חוסריו, לא חשוב מה הם. והאחרים, והערכים שבעולם, ישנם. אלא רק במעגלים יותר רחוקים ויותר זניחים.

האבהות בהופעתה העמוקה יותר, איננה אבולוציונית אלא תרבותית. המונוגמיה היא תרבותית, ואיתה גם האחריות היותר טוטאלית כלפי הולד האחד, והתלות בטובתו הבלעדית.
אצל נשים, האחריות הזו אל ולדה היא ביולוגית. קדם שפה ותרבות. ולכן, גם לא מתקיימת בעולם המוסר והתבונה. כמו שהאם לאכול או לישון, או להתגונן מפני האש, אינן שאלות מוסריות. ואצל גברים היא מוסרית, והיא סמלית, גם כשהיא עזה.
וזה מהמקום הזה, נטול המרחק, שהאם לעיתים יודעת אותו ממתחת לעורה, מתוכו, מתוכה, אבל היא, מאותו המקום נטול מרחק לעיתים, פחות מהאב, רואה אותו כמות שהוא. ואילו לאב יש את כאב המרחק, ואת חסדו.

ועדיין, בכל עולם הטבע כמעט, שבו הזכר מגדל או משתתף גם הוא בגידול הצאצא, תרומתו פחותה. ובכל עולם הטבע, כמו בעולם בני האדם, מפני שבכל זאת מנקודת הראות של הנקבה, זה משתלם שיש גם זכר במידת תרומתו באשר היא, גם אם קטנה, היא מתפשרת. מקבלת את מה שיש. עם פחות או יותר תלונות ותיסכולים.
כך הקופות וכך יונקות האדם.

על הגברים טבעי שתתפשרנה למען הילד. כך העכברות, השימפנזות והלויתנות. אבל על הסכנה לילדים, על זה אתן מתפשרות? על חייו?

אף חיה לא היתה מתפשרת כך. לא על הילד.

האם דמכן התקרר?

היא היתה מיטה לידי בבית החולים הכרוני אברבנאל. היתה לה תופעה נורא משונה. פתאום היתה הופכת עשויה שיש. ממש. כמו הקפיאו אותה. זה יכול היה לקרות לה באמצע דיבור או עמידה או הליכה. פשוט היתה קופאת כמו יצורי האין של פומפיי החרבה. ואז לרוב היו נותנים לה מין זריקה או משהו. והקיפאון היה משתחרר, עד הפעם הבאה. כינו את זה אז מצבים קטטוניים. אמא שלה הגיעה כל יום לבקר אותה עם כמה סירים של אוכל. היתה איתה רוב היום, עד שהיה מתחיל הערב, והיתה הולכת. תמר לא דיברה. או שאף פעם לא שמעתי. אמא שלה כן דיברה, למרות שלא הרבה. איתי ועם האחרים. פה ושם כמה מילים בתוך השעות. תמיד היתה עייפה מאוד. היתה כבדה. לא צעירה. היה לה גם קוצר נשימה אני חושבת. היא היתה מביאה את האוכל שאהבה תמר בכל יום. בשר ואורז, ועוד כל מיני דברים שאני לא זוכרת מה הם. ותמר היתה אוכלת, ואמא שלה היתה מאכילה אותה. ואז תמר היתה נכנסת למצב קטטוני ואמא שלה היתה מחכה, ודמעות היו יורדות לה על הפנים, ואז עובר היה זמן ותמר היתה מקבלת את הזריקה, ויוצאת מהמצב, והעיניים של אמא של תמר היו מתייבשות, ושוב היתה נותנת לתמר את האוכל, ותמר היתה אוכלת בשתיקה ואמא שלה היתה יושבת לידה בשתיקה, ככה היה שנים.

איך לא תפרת בלילה חוט בינו ובינך, או לא התחבאת תחת המיטה שלו. איך היסטת את המבט. איך לא התחננת בפניו שלא יסכן את חייו, לא חשוב עבור מה. האם דבק זורם לך בדם הזה שהוא נשם דרכו. האם בסכין חפרת אותו מימך. האם קלפת אותו החוצה מבעירת הבטן שלך.

האם זה פמיניזם מקולקל, שאינו אלא צידו הלא מהופך והמקביל של השוביניזם. כמו להיות חופשיה הוא להיות דומה. ולהתקומם נגד הדיכוי הוא להיות מדכאה גם כן. האם זה להפנים את נטיותיו או את העדרן. האם להיות חופשיה הוא להיות כמו גבר. ואם הוא מזניח ילדיו לרוב, אז גם את. ואם לו הילד מפרפר פחות בעצבים של הדם, אז גם לך מן הראוי שיפרפר פחות. זה שוויון... האם אין זה אלא לקבל את תוקף ההבדל המתקיים על פי ערך. האם ההתאמה הזו אליו, האם אין זה שיתוף פעולה?

האם לכן את מקריבה את בנך?

אני לא מתפלאה שהאבות הם לא נגד זה שהבנים ילכו למלחמות, ויסכנו את חייהם, בלי קשר לאם המלחמות צודקות או לא. ראשית, כמו שאמרתי, הם אוהבים מלחמות, ומדוע, זה כבר לסיפור אחר. שנית, כי הם יותר מהנשים קשובים לשייכות הנגזרת מכללים, מנאמנות שעוברת דרך סמלים ורעיונות, תלויי שפה ותרבות ונורמות וערכים מקומיים.

אז מה אם מדיו כחולים, אז מה. אז מה אם מקנאות בך האימהות האחרות. והאבות. והקרובים באמריקה. אז מה אם את גם הילדה שהיית פעם, והבנים הכי הכי נחשבים הלכו למה שהכי נחשב, ולך בבטן התהפכו המיצים כשאחד מהם ממש הזמין אותך לצאת.

בספרה 'בקול שונה' טוענת הפסיכולוגית האמריקנית קרול גיליגאן, שהמחויבות המוסרית של נקבות, מושרשת בקשר הרגשי, באינטימיות ובאחריות לאחרים. בעוד שמחויבותו של זכר מכוונת לזכויות, לכללים ולסמכות. דהיינו, מוסריות המבוססת על סימפאטיה אצל הנשים, ומוסריות המבוססת על כללים אצל הגברים.
גיליגאן שאלה גברים ונשים, כיצד יפתרו מצב דמיוני של התנגשות בין טובתם של אנשים שונים. נשואות המחקר הנקבות, רצו לדעת כל מיני פרטים שחסרו בתאור, בנוגע לטיבם של האנשים הדמיוניים האלה - איפה הם גרים, מה הקשרים ביניהם, ועל מעגלי חייהם הרחבים יותר, וכן הלאה. ובסופו של דבר, הם הגיעו לפתרונות מוסריים שנתפרו על פי צורכיהם של האנשים האלו, ועל סמך ההגיון של היחסים החברתיים, ולא על סמך עקרונות מופשטים. ואילו הגברים שנשאלו, הגיעו למסקנות המבוססות על כללים וערכים מופשטים. על פי הקודים והערכים שלהם. ולא מחירו של הפרט קבע, אלא מה ערך מעשיו.

גיליגאן גם מזהירה מפני נטייה מוגזמת למוסריות המבוססת על כללים: "הנכונות העיוורת להקריב בני אדם, לטובת איזושהי אמת, היתה תמיד הסכנה של מוסריות מופשטת, המנותקת מהחיים עצמם."

אולי אברהם מוכן להקריב את חיי בנו יצחק, כדי להראות את כוח אמונתו על סמך רעיון ועבור רעיון, כי הוא בעצם פועל על פי מוסר. על פי עיקרון שמבחינתו חזק מחיי בנו. על פי הנכון. הוא האב. ואילו האישה במשפט שלמה, ששיקרה בנוגע להיותה האם, כדי להציל את חיי ילדה, והיתה מוכנה גם לאבד אותו רק שיחיה, נהגה כך גם מהעדר כל תפישת מוסר ביחס לבנה. עבור חייו. כי היא אם.

אז אתן גברים? מוסריות? מצייתות? לוחמות? למען המולדת על חשבונו? הוא הרי היה לך בתוך הלשד של הדם.
לכן לא נשכבתן על הכביש ואחזתן לו בקרוסוליים והתחננתן?

גם מהאב אני מצפה שיהיה נגד זה שהבן ילך לצבא ויסכן את נפשו. שילחם על חיי בנו כנגד התרבות ומסריה. גם ממנו, כי הוא בנו. כי בנו לא בחר להיוולד. כי האבהות בסיכומו של דבר היא במיוחד דרך התרבות ולא רק דרך האבולוציה. כי אילו היתה אבולוציונית בלבד, הרי לא היה 'אב', אלא ביולוגית.
ככאלה גם הגברים אחראים. ואני רוצה, ואני כועסת, ואני אבלה, ואני עצובה, ואני מצפה.
אבל מימך אני לא מצפה, אני דורשת.
כי את אישה. כי את אם. את ממשפחת היונקים. היונקות.
כי הוא היה לך בתוך הבשר. הוא היה לך בדופק. כשנשם דמו הלם בדמך.
אז מה אם הוא רוצה.
אז מה אם זה נחשב.
אז מה אם הוא נראה טוב עם מדים ומתאים לו להיות מסודר. אז מה. איך את נותנת לו לסכן את חייו ואת נפשו. מדוע לא נשכבת על השביל. מדוע לא התחננת. מדוע לא הלכת במקומו ואמרת להם לא.

הוא היה אולי בן תשע עשרה, או עשרים, אפילו שנראה פחות. הוא עמד לצד הדרך, ועברנו לידו, והוא הביט, והמבט שלו נשאר, ועצר, ולפת, ואמר צבאח' אל חייר ועצרנו. הוא הושיט את שתי הידיים קדימה, פנימן גלוי, צעירותן מכאיבה לעיניים, עור שלא יודע עדיין ששעון החול התהפך גם בשבילו, עור שלא יודע את סופו הקרוב, הנגזר.... הפה שלו רעד אפילו שהוא ניסה להסתיר.. בפרקי ידיו סימנים אדומים עזים וחדשים.... אנחנו הבנו הכל... מי מבניכן עשה את זה?

לשם אתן שלחתן אותו?

אז מה אם הוא שמח. אז מה אם זה החוק. אז מה אם לוחם מקבל הנחה בבתי הקולנוע, אז מה אם אחיו גאים בו. גם גאווה היא סוג של בגידה, כי הגאווה לוכדת את מי שמתגאים בו, ומפתה אותו להמשיך ולהשאר איפה שהוא, כי זה כל כך מתגמל, ושווה, ונחשב.

כך גם המוות. כאן. בארץ אוהבת המוות הזו. אוכלת יושביה. כל מת הוא מיוחד וגיבור וטוב וגאון. אל תאמר יסודך מעפר יסודך מהזר שנפל תחתיך אמר אלתרמן. במותם ציוו לנו את החיים, אומרת הקלישאה.

אבל לא האמא. אף פעם.

זה נכון שהקשר של אם ילד מכיל דבר והיפוכו. כלומר האמצעי שבו היא משתמשת כדי לגדל אותו הוא הצמדה אליה. היא מצמידה את הילד כדי לסוכך עליו, כדי לגונן עליו, כדי להזין אותו. אבל המטרה של האימהות היא הפוכה. לשלוח את הצאצא שייצא לעצמאות, לאוטונומיה, ויילד צאצאים משל עצמו ויפיץ את הגנים הלאה.
כך שיש בבני אדם מנגנונים סותרים. מנגנון מצמיד ומנגנון משלח.
מנגנון הרוצה להיצמד ולהיסתוכך, ומנגנון שרוצה לצאת לעצמאות ונפרדות.
המנגנונים האלה צריכים כל הזמן לאזן זה את זה, ויש בהם סתירה פנימית, מין היפוך לא מהופך שכולנו חיים איתו. הצורך לאי מרחק, ובהלת אובדן תחושת האני, שאי המרחק מייצג. רעב ובהלה. בהלה ורעב. שמותאמים רק אז, בהתחלה, בין האם לתינוקה. ואחר כך הופכים חלק מהנפשיות. לתמיד.
ואולי מהנקודה של הצורך לשלח, האם נסוגה ומרפה, למרות הסכנות הצפויות לו אם ילך לצבא לא חשוב מה הצבא מייצג או עושה בפועל, כי כדי לשרוד עליו גם להשתייך לחברה. כי עליו להיבחר למען הצאצאים בעתיד, על פי מפתחות החברה באשר היא. ויש איזה ריקוד בין מוכנות למתוח בתוכה את האפשרות לשאת סכנה בשבילו, עם הדאגה שעליו להיות מקובל בחוקי הזמן והמקום, כדי להיבחר.

כי דחפי האהבה והטיפול, חמים ככל שיהיו, נשענים על עיקרון קר אחד המשותף לכל צורות החיים שישנם, והוא שימור והפצת הגנים. והפצת הגנים תלויה גם במעמד החברתי.

האם זו גם אולי הסיבה שאחרי ששלחתן אותו לשם, להרוג ולסכן את חייו, כי זה לתפישתכן הקוד החברתי כדי להיבחר, אתן לרוב אינכן שואלות את עצמכן מה בדיוק הוא עושה בצבא, בפרטים, לכן?

יש לי משהו להודיע לאימהות בענין הזה. הבנות של היום לרוב לא אוהבות 'טייסים' כמו פעם. נכון שלפני שני דורות עדיין החתיך האולטימטיבי המבוקש היה 'הטייס'. היום, הטייס יותר ויותר נראה סוג של דפקט. זה המבזבז שתים עשרה שנים. ומוציא להורג בדם קר אנשים שהוא לא רואה את פניהם.

זה נכון שבשביל סטוץ, גיבור הקרבות החי, הוא עדיין מבוקש על ידי הבנות. ויש הרי כבר גם אמצעי מניעה. אבל לא הוא שייבחר כאבי ילדיהן העתידיים. זכורנה את זה כשאתן שולחות אותו לשם עבור המעמד החברתי.

מי שייבחר היום, הוא זה התורם לבית ולא למולדת. שנמצא כשצריך באמת ולא 'צריך' מופשט ולא אישי. החתיך המבוקש והסקסי כבר מזמן איננו השתקן, הצייתן, ושאינו בוכה אף פעם רק כשהוא יורה, ומשאיר יתומים 'גאים'.
לא הגנים שלו הם המבוקשים ביותר.

ואם ייותר בנכן ויישאר לא לגמרי מרוסק בנפשו ובגופו, אחרי שהלך להרוג אחרים ולרמוס בשבילך, ולסכן את חייו ונפשו בשבילך, הוא כבר לא יהיה המציאה של הבנות, רק הקריקטורה בשבילן.

זמנים השתנו ולא רק לרעה. הבנות הצעירות תספרנה לכן. שדווקא הגבר הרוחץ כלים בבית ולא רק את של החבר'ה בצבא, ושקצת פחות מלא חשיבות עצמית, ושתיקה מכונסת וחגיגית מרוב סודות של בנים מהצבא, ושלא מכלה את עצמו על גבורה וכבוד, אבל עם יותר איכפתיות פרטית ואישית ומשפחתית, והדורה פחות, וממשית יותר. הוא הגבר המושך.
זמנים השתנו.
שאלנה.
ולכן למענו הוא, למדנה אותו להתחשב. לא רק ב'כבוד' ובכללים. למדנה אותו שחוק אינו צדק. וכשמתים מתים. למדנה אותו לראות את האחר, לא אך ורק דרך התועלת או הנימוס החברתי או החוק או הסמל. למדנה אותו שלקיים קשר משפחתי זה לא רק להיות חשוב וצודק ומקובל או אפילו מפרנס, אלא זה להיות, כפשוטו, פיסית ונפשית. ובודאי לא לכלות את זמנו וחייו הצעירים בסכנת חיים ונפש, תוך כדי רמיסת חייהם של אחרים.

למדנה אותו שמותר, שאפשר, שתתגאי בו כך, שתהיי שם, שכך הוא הנכון, בשבילך.

הצלנה אותו מעצמו.

למדנה אותו לא ללכת.

זה נכון שעל הגברים זה עדיין פועל. כל הדר הקרבות הזה. אבל המשך הגנים קשור למה פועל על הנשים.

הגבר הצעיר והפטריוט נוסע לעיראק להילחם כדי לגונן על סמלים ונוטש בקלות רבה את ילדיו הפעוטים. למען המולדת הוא אומר כשנפרד, ועיניו בוערות.
האם לא היתה יוצאת לעיראק, גם האם העקומה ביותר. גם את לא היית יוצאת לעיראק למען המולדת, ומשאירה אותו לבד.

מדוע נתת לו ללכת?

צאצאי הקרדית מתפתחים בבטנה. ברגע מסויים אחד הם מתחילים לאכול את גופה, מבפנים. עוד ועוד הם מכרסמים בה כדי לצאת החוצה, אל חייהם. מפלסים דרכה, דרך חייה. כיליון גופה הוא השביל עליו הם פוסעים לעצמאות. הם יוצאים מבין הריסות גופה המתפורר, המפנה להם מקום, אל חייהם.

את אם. אז מה אם הוא רוצה.

כשרצה לעשן סמים כשזה היה אין, נתתן לו? אז מה אם זה נחשב בעיני החבר'ה. זה מזיק, אמרת אז נכון.

להיות נחשב זה זמני. מוות ופגיעה הם לא זמניים.

אז מה אם הגבר רוצה שהבן ילך. גם הוא מתבלבל. גם לו יש מה להפסיד אם הגנים ייפגמו. אבל הוא לא בנוי לדעת את זה. הוא לא אוהב את ילדו מנקודה לא מוסרית, א-מוסרית כמוכן.

גם אם ישראל לא היתה מדכאת עם שלם, ושמה אותו במכלאות, ורוצחת בו, וגוזלת ממנו, ומרעיבה אותו, ורומסת אותו כשיטה וכמטרה וכמדיניות, שהחיילים מייצגים ומקיימים ומתחזקים. וגם אם המלחמה היתה 'צודקת', ונגד האופל ולא בשמו, אז מה. למה הוא. למה בנך. שילכו אחרים. ממתי איכפת לך מהכלל יותר מאשר ממנו. ממתי שווה להקריב את חייו אפילו בשביל מטרות חשובות. שאחרים ידאגו לכלל. הוא יצא לך מהגוף.

את אמא.

הוא לא הלך כי זה החוק, או כי רצה או כי האבא חשב שזה גברי ושווה ונחשב ולאומי. הוא הלך כי שלחת אותו. בגאוותך, בשתיקתך. אם לא ניסית למנוע אותו מללכת, אם לא לימדת אותו שאפשר גם אחרת, אם לא נתת לו לדעת שהגאווה שלך היא לא שם, ושתשמחי בו אם לא ילך, אם לא התחננת שלא ילך, אם שמחת שהתקבל לכל מיני דברים שרצה, את שלחת אותו.
קודם הוא היה חי.
וברגע הוא מת.
ברגע הוא פוצץ בית.
ברגע הוא טען את הרובה, וכיוון וירה, לא משנה על מי או למה. הוא ירה באחר. כי ההוא אחר. או מנע ממנו חיים. כי לא לימדת אותו שהאחר איננו אחר אלא הוא.
ברגע הוא רמס, את נפשו ונפשם של אחרים.
למה לא הלכת במקומו.
את אם.

לפחות כשיישפטו בניכן בהאג, או במקום דומה, על השתתפות בפשעי מלחמה, לפחות אז, כשיבואו הסוהרים לקחת אותם לכילאם הראוי והמגיע להם על מה שבהכרח יעשו כי אי אפשר אחרת, לפחות אז עמודנה שם ביניהם, לא כשם שלא עמדתן כשבאו לקחת אותם בדרכם למלחמת הרצח והרשע וסכנת החיים. לפחות עכשיו, כשבצדק יבואו לאסור אותם על פשעיהם, הגנה עליהם, למרות שהם כבר חוטאים בזכות עצמם.
כי אתן אימהות.

האם גם שם תעדרנה?

האם רק כשיחזרו כגופות, או נפש מחוררת, תקוננה בלי להסתיר או לפחוד. תדענה את הצער ואת החרטה.
האם רק השכול יחזיר את חובת האימהות. את ידיעת האימהות. האם רק כשיחזור פגום נפשית את תאספי את הפיסות, שאי אפשר לרפא, בתוך עינייך ואהבתך ואימהותך.
והרי אז תלווי את הקרעים יום ולילה למרות מחאות האחרים לעולם, כי את אם. אימו.
למה רק אז?

אז מה אם המשפחה התגאתה. אז מה אם השכנות תדברנה. אז מה אם יוצאי צבא מקבלים הנחות. אז מה אם זה מקובל. והחוק.

לומר לך מה עוד היה פעם מקובל ועל פי החוק, במקום אחר? לומר את זה באופן מפורש?

האם האימהות היהודיות - ישראליות אוהבות את בניהן? האם מי שמגדלת את בנה לבחור להתגייס לצבא שבו הוא מסכן את עצמו ופוגע באחרים בהכרח, אוהבת את בנה?

האם זו מוטציה אבולוציונית, כמו שש אצבעות במקום חמש. האם העובדה שנשים ישראליות נורמאליות בידיעה שולחות את ילדיהן לסכן חייהם, ולהרעיל את נפשם, היא העדות למהלך אבולוציוני חדש של דעיכת אהבת האם היונקית.

האם פגומה בהן אהבת האם שלהן?

האם זו אהבה?

הדובה החומה כאשר אחד מגוריה מת, נוטה לעיתים קרובות לנטוש את השני. היו שראו בכך תגובה משונה למותו של הגור, מעין אבל קיצוני. אבל כיום נוטים לחשוב שהתנהגותה של הדובה החומה מאפשרת לה להמליט עוד שני גורים מייד לאחר מותו של הגור הראשון, במקום שתחכה שנתיים עד שייגמל הגור שנותר בחיים. וכך היא מגדילה את סיכוי ריבוי הגנים, כי יותר משתלם לה להשקיע בשניים שיבואו מייד אחרי זה, מאשר באחד, למרות שהוא בריא.

אבל אפילו מנקודה זו, לשלוח את הבן לסכן את חייו, לא משתלם. האם תלדנה במקומו שני בנים? הרי מותו, או פציעתו, או נזקיו הנפשיים, לא יתרמו דבר לאפשרות לפזר את הגנים שלך.
הרי מותו, או השחתת נפשו, הם כל מה שיוותר.

דובה חומה גם תמות כשהיא מגוננת על גוריה. ותרעיב את עצמה כדי שהם יאכלו. ותתקיף כל מי שמסכן אותם. והיא גם זו הנוטשת את האחד למותו הבלתי נמנע, אחרי שהאחר מת.

למה נתתן לו ללכת?

ואולי מודל האמהות המקריבה עצמה עד מוות למען ילדיה, הוא בכלל מיתוס. אולי הלשון שבתוכה מתגלה העולם, יוצרת את הרושם, שכל מיני אינסטינקטים קרים הם סוג של מרחב נפשי. ושיש משהו שקוראים לו אהבה, והקרבה, וחום.
אולי העובדה שאתן שולחות אותם לקרבות מסוכנים, מי באהדה, ומי בשתיקה, היא כי זה לא נכון שאמא לילדיה זה כלשון המיתוס, בעבורם 'עד מוות'.

אולי אין זו אלא קלישאה.

היתה מאושפזת איתי אישה ששכחתי את שמה, או למה היא אושפזה או איך היא נראתה. היו לה שתי בנות בוגרות. מאוד נאמנות לה. שהיו מגיעות יום יום לבקר אותה במחלקה הסגורה בבית החולים שלוותה. היינו ארבע בחדר אז, לא זוכרת את האחרות, רק אותה. היא חשבה שהיא אמא שלי. שאני ביתה. וזה היה נורא. הן היו באות, והיא היתה שואלת מי אתן. האירה פנים אליהן, אישה טובה היתה. אנחנו בנותייך הן אמרו. והיא הצטחקה, בסלחנות, ואמרה - זו ביתי, והצביעה עלי. אני הירכנתי את ראשי. חפויה. אנחנו בנותייך הן אמרו. לא, אמרה בביטול. וניגשה אלי וחיבקה אותי והן בכו. את האוכל שהביאו לה במיוחד, נתנה לי. היא האכילה אותי. אני שתקתי. המומה. אשמה. אבודה. חסרת אונים מול אימהותה הפולשת, הבוגדנית, המוחלטת. היא היתה אמא, ואני הייתי ביתה. זה כל מה שהיה שם.
במחלקה הסגורה, בתוך דמדומי חייה ומוחה ושפיותה, עבור מי שהיא חשבה שהיא ביתה היא היתה. בכל כולה. מהבטן של הנפש שלה היא היתה אימי. והן שנאו אותי, בנותיה. ואני קיבלתי את אשמתי. את שנאתן. את אהבתה. את אימהותה. כשאיש לא ראה גם אני בכיתי. ויום אחד היא ראתה ובכתה גם היא. כי היא אמא. לפני הכל, ואחרי הכל, ובתוך הכל. לא היה דבר מוחלט אחר. ושלם יותר. ונורא יותר. ועמוק יותר.
היא לא נשארה זמן רב. לקחו אותה למקום אחר.
אני מקווה שעכשיו היא יודעת מי בנותיה האמיתיות.

אני מניחה שזו לא מוטציה שקרתה בחבל הגאוגרפי הזה. ושישנה סיבה, שאיננה פגם גנטי בנשים יהודיות - ישראליות דווקא. ושזו איננה עדות להתקררות הדם היונקי. אני מניחה שהן אינן פחות אמהות מאחרות. שגם הן יונקות. שדמן חם. שלשדן מהביל אל בנן כמו אצל שאר האימהות היונקות. ושמותו יהיה מותן. ליבי עליהן. שינאתי אליהן. כשיקרה לו משהו, ויקרה כי כך נגזר ממה שיעשה ויהיה בהכרח בנקודת ההסטוריה הנוכחית, הן תתפוררנה. חומר מהלב ומהגוף ומהשדיים שלהן שהניקו אותו יהפוך לאפר. כי הן אימהות. הן משתפות פעולה כי הן חלשות. כי הן הפנימו את כוחם של הגברים. כי הוא רוצה. כי אינן מוסריות. כי הן רוצות שאחרות תרצנה אותו, ואם אלה הקודים, אז לשם הן דוחפות אותו.

למה אתן לא שוכבות על הכביש ותופסות לו את הקרסוליים ומתחננות, למה אתן לא קופות?

 איה קניוק 15.10.2007

 

in praise of mother monkey

Utamaro Kitagawa (1753-1806). Engraving



Tina Modotti, Mother-Child, 1929
 

   

a bitch nurses her puppies, baked clay relief from eshnunna, period of the amorite dynasties

   
 
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com