צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies


natna נתנה
part one 'חלק א

מאת איה קניוק
by aya kaniuk



Giotto : Saint Francis*
Santa Croce, Florence


english
 

תמיד התיחסתי בחשדנות לנתינה.
 

אי אפשר לקנות אותי בזול שם. כל אחד עושה מה שטוב לו, עושה מה שהוא צריך בשביל עצמו. לתת הוא עוד דבר שאדם עושה. אחד אוהב לשוט, ואחת אוהבת מרוצי מכוניות וילדים קטנים, ואחד לטפס על הרים ואחד לתת ואחד לא. זה לא שזה לא נחמד, זה נחמד למי שאוהב, אבל זו רק עוד צורה שבה אדם חי, את עצמו, כי כזה הוא, לא יותר ולא פחות.
מה שאני באמת מתפעלת ממנו זה כשמישהו רואה. רואה את האחר. רואה אותו כמות שהוא. על פי מי שהוא. אבל זה כבר לסיפור אחר.

"אני רוצה לתת" אמר גל ירדני בסוף תיכון כששאלתי אותו למה הוא מנסה להתקבל לכל הסיירות.
"ממש", גיחכתי, מביטה לא מברכת בשמחה שלו. ביומרה שלו. בריקות הקלישאות שלו. גבריות של נעליים.
"למה" שאלתי את רן איטלי שחשבתי שהוא עדין יותר. "מישהו צריך לעשות את זה" אמר לי. זקן, חשבתי בתוכי, קרנף, על מי אתה עובד, אני יודעת הכל, כמו שהיה לך תמיד אדידאס ונייק וכמו שהלכת ללמוד מתמטיקה ופיסיקה אפילו שאהבת כל כך תנ"ך, כי זה נחשב וזה מותג וכי לשם הולכים 'החכמים', אז גם עכשיו אתה הולך למה שהכי נחשב, ולא משנה מה זה, ולא משנה מה זה לשרת, ומה תעשה שם בפועל.

"למה" שאלתי את דיצה מנהלת החנות, התחננתי, כי היא גדולה, כי היא לא בגיל ההתבגרות, "למה את דוחפת אותו לבחור מה שרק כביכול היא הבחירה שלו אלא היא שלך. למה הוא".
"חינכנו את הילדים לתרום", היא אמרה. משוכנעת, משכנעת עצמה. מקריבה את ילדיה, למען 'ערך הבורגנות', ערך ההשטחה והחיים הנוחים, ערך הביחד, ערך העדר, האותו דבר כמו כולם ויהי מה, ערך האנחנו שווים כזהות ולא בהכרח מעשה, ערך הלקיים את חוקי השבט ולא להרעיד כלום, כי החיים הבורגניים הם הערך העליון שהכל משועבד לו.
ועזבתי את העבודה.

 

ילד אפשרי ששמו נואר יושב בבית קטן בעזה, ומחכה למותו. הוא עוד לא יודע שהוא ימות ומי שיהרוג אותו לא יודע שיהרוג אותו. גורל שניהם חתום.
זה שיהרוג אותו, הוא גם ילד, טיפה יותר גדול, ילד מגודל בן שמונה עשרה, שאין בו שום יחוד או התכוונות מסוימת, רגיל שברגילים, קרנף בן קרנפים, יציר גילו ותקופתו.

עכשיו הוא ילד, בעוד שנה יהיה קלגס, בעוד שנה יהיה רוצח, או מתעלל, או מרעיב, יהיה מדכא, בהכרח, הוא ימנע בדרך זו או אחרת מאנשים את חייהם, הוא ירמוס אותם ברגליו כי הוא יהיה חייל.

נער יסיים שמינית, יתגייס לצבא 'הגנה לישראל', כדי לתרום אומרת אימו, רק כדי לתת הוא התגייס, כדי לתרום, כי הוא אזרח, כי מישהו צריך לעשות, כי טוב הוא מאחרים, היא תאמר, אימו המסורה, הגאה, המקריבה אותו לעולה.
לא, לא צוף זיבת הנעורים והעדריות דחפו אותו לשרת, אלא מחויבות חברתית נעלה. לא כי כך עושים כולם, כי זה אוטומטי, כי לא קל שלא, כי זה "אין", כי זה נחשב, כי זה להיות כמו כולם.
כי מה אם כולם יסרבו, למד להגיד, ומישהו צריך, וצריך לתרום, כי לשרת זה לתרום, יאמר האב 'השמאלני', שהיה בצבא, ובמילואים, ודיכא וירה ובכה ודיכא ובכה, וניפצע, ארבע פעמים, ופעם אחת הציל את חברו, לתרום זה לשרת, כי זה החוק, לא חשוב מה תורמים, לא משנה מה החוק, מילים נירדפות, מילים זהות.
לתרום לסקול אישה אם זה החוק זה לתרום?
כן.
לשמור על מחנה ריכוז אם זה החוק זה תרומה?
זה לא מחנה ריכוז. טוב, זה לא. אבל אם היה? טוב, אז כן. אם זה החוק. אבל זה לא.
כך כתוב במילון העם. בדם ההיסטוריה. אתה בחרתנו מכל העמים לשאת את כיסא כבודך, ואתה את דמינו אוסף בכדים כי אין לו אוסף מלבדך.

השנה סיירת מטכ"ל זה הכי אין. כל הטובים לסיירת.
לא, לא כי זה אין, לא כי זה נחשב, לא כי זה מותג, זה כי זה נעלה, כי כך יתרום יותר, זה כדי לתת.
זה לא סתם ילד, זה ילד איכותי, עם ריבוק ועשר באסטרופיסיקה, וזה כי חינכו אותו לתת, לכן כבר שנה הוא רץ על הדיונות לשכלל את יכולתו הפיסית, ומרים משקולות, הכל רק כדי לתת, לכולם, לחברה, לזולתו, זה בכלל בכלל לא קשור בו, זה רק עבור הזולת שהוא הלך ל'קורס קדם צבאי, כדי להקריב עצמו. זה לא כדי להתקבל למה שנחשב. מה פתאום. זה למען המדינה והביטחון, כי מישהו צריך ללכת, כי חינכו אותו לתרום, לכן הוא מנסה להיות בסיירת ובטייס, ועושה ארבע מאות שכיבות סמיכה בקורס קדם צבאי, זה רק כדי לתרום הוא מנסה להתקבל לסיירות ולטייס ולא לאפסנאות ולתותחנים. למען המולדת. למענינו.

בעוד שנתיים ירצח.
לא לא ירצח, הוא יהרוג. לא, לא יהרוג מה פתאום, הוא יסקול. לא, לא יסקול אלא יסכול. יסכול בסיכולו הממוקד, במטוס הממוזג, והאיי פוד, בין העננים, ילד טוב, אוהב טבע, ולחלום, ולטייל, ולתת, ילד איכותי.
שיסכול את ראש הטרוריסטים נעדר הפנים ואת כל משפחתו, כי למה היו שם, זה לא פייר, זה כי הם חיות. הוא למשל, כששב מלדכא, מלפוצץ, מלחסום, בחופשותיו, הוא, לעומת הטרוריסט, הוא לא הולך לבית הוריו בין בני משפחתו ובני שכונתו ולא אל חברתו, לא.
הוא לא כמוהם, הוא לבד, בין ההרים, והעננים והשמיים, לא בבית, לא בשכונה ולא בעיר ולא בין חפים מפשע. הוא אחר, הוא יהודי, הוא הורג כי הוא טוב, זה מרוב שהוא טוב הוא הורג, כי הוא טוב, כי הוא יהודי, הוא לא בבית, כדי שכשיבואו לסכול אותו, רק הוא ימות, ולא החפים, כי הוא לא כמוהם, הוא לא פוגע בסמלי קבוצת ההשתייכות ממנה יצא זה או אחר ופגע, אם פגע. הוא פועל כחוק, לא בארגון לא מוכר, הוא מטעם המדינה, הוא לא טרוריסט, טרוריסט מטעם המדינה הוא לא טרוריסט. הוא חייל. חייל זה לא טרוריסט. חייל זה בחוק.
אלא שאותו לא יבואו לסכול. להם אין מטוס וכוונת ואת הצבא הכי חזק במזרח התיכון. הם זורקים קסאם ולא פצצות של טונה משוכללות, הוא לא כמוהם, הוא לא פרימיטיבי הוא מודרני, הוא משוכלל וגאה ועשר בביופיסיקה, ובספרות.
ספרות?
סליחה, בביו ריבוק, או שזה ביו אדידס, או ביו מולדת.
לא ספרות, חס וחלילה.

ילד. שנוהג כילד. אידיוט כמו ילד. צפוי ומגוחך. יציר זמנו. יציר גילו. מנסה להתחבב. ולעשות את הדבר המקובל. חלק מהעדר, זה טבעו התקין של הגיל. אצל כל היונקים כמעט המקיימים יחסי חברה כחלק מהישרדות הגזע ישנו עניין הגיל הצעיר והעדרי, ה'מורד' במבוגרים, ומנסה להבלע בנורמות הצעירות המקומית, כך כמו שכשכולם לבשו ג'ינס מסוג פנדה עם שלושה קרעים, גם הוא, וכשכולם נעלו נעלי גורבק גם הוא, הוא אבל מקורי יותר, הוא מיוחד, הוא נעל גורבק וחצי, לא גורבק סתם אלא וחצי, כי הוא איכותי, כי הוא סיירתי, כחול שבכחולים, ואצלו זה לא שלושה קרעים במכנסיים כמו כולם אלא חמישה, כי הוא רוצה לתרום, וכשכולם מתגייסים גם הוא מתגייס, אבל הוא לא סתם מתגייס כי זו הנורמה האוטומטית נעדרת המחשבה שרק באופן משני ומורגל מגייסת קלישאות מהודרות של הקרבה ותרומה.
לא, הוא לא מתגייס כמו כולם כי כך כולם עושים, אלא כי הוא רוצה להגן על המולדת. על זה חשב ואת זה שקל לילות וימים, כשהתדיין בתוכו אם ילך לסיירת מטכל או סיירת שבכ, או להיות טייס, או מודיעין סודי, כל כך סודי שעיניי השומע זבות מקנאה, מרוב שזה סודי.
לא, הוא הלך מתוך רצון לתרום. רק לזולת ולא לו.

בעוד שנה יהיה קלגס, יהיה רוצח, מתעלל, בעוד שנה גם אם ילד, יהיה פושע.
למען הציות, למען הנורמה, למען ההורים.

על סנט פרנציסקוס מספרים שנתן הכל. את נעליו. את האוכל שלו.
ומה קיבל?
את תחושת עליונותו הדתית. את תחושת ההגשמה, את המצוינות של הסגפנות שהתמסר לה בתשוקה הולכת וגדלה, תשוקת אי התשוקה.... אפשר גם לומר על חוסאם הקטן שהוא עשה את זה בשביל עצמו, וזה נכון, הוא כך היה חייב, כדי לנוח קצת, מהבלגן שהעולם עושה לו כל הזמן, וגם הם, הקדושים, אולי רצו לזכות באהדת כל המביטים בהם, גם זה נכון, וזה נכון גם שהכל בעיניי המתבונן, ושאין כלום כשלעצמו רק את השפה, וגם אם כל מה שיש זה מתווכים, שיש להם תכונות, שמתערבבות, ולך תדע מה זה העולם.
בכל זאת, כשבפעם השנייה שראיתי את חוסאם (שלא ידעתי ששמו חוסאם, והוא לא ידע ששמי איה), ולא זכר אותי, הוא רק ראה שאיבדתי את הכפפה, והוא רץ, ילדון תחת כיבוש, בן חמש, עם המסטיקים ביד, ונתן לי את הכפפה, וחייך, וחשבתי, הוא אולי זה לא נקרא שהוא נתן אלא לקח, כלומר כי כך למד שחייבים או כי אלוהים מביט וסופר או נותן לו וי, או כי זה בגנים וכך אבולוציונית הוא נדחף למעשה להשפריץ החוצה את סיכויי הגנים שלו, אבל לפני הכל ואחרי הכל, הוא נתן, נתן לי את הכפפה.

לי הכיבוש נתן את קלנדיה. גם זה אני חייבת להגיד.

אני לא יודעת אם היא רצתה להיות ישו או הנסיך מישקין כשהיא היתה קטנה, אבל מה שבטוח זה שזו הייתה אובססיה. כמו תלישת שערות עד שנעשים קרחים , או שטיפת ידיים כפייתית שהעור מתקלף ויש אקזמות. והקומפולסייה שלה הייתה "לתת". היא כל הזמן נתנה. כאילו שאם היא לא תיתן היא תמות. וזה מה שקרה בסוף בעצם. המוזר הוא שהיא הגעילה אותי. אני אומרת שזה מוזר כי היא לא הפסיקה לתת לי. היא נתנה לי המון. כל מה שנדמה היה לה שחסר לי. עוד דבר אולי קצת מוזר הוא שאם שנאתי אותה אני חושבת שזה בעיקר על זה שלקחתי ממנה. שהתפתתי לנדיבות החריגה והמופרעת הזו. אני חושבת שבכלל אנחנו לא נוטים לאהוב את מי שנותן לנו. ובסוף ביחוד יש רק אשמה. ואשמה היא סוג של שנאה. יש גם כאלה שנותנים כדי שיאהבו אותם קצת. שהבור של אי האהבה שהם מרגישים הוא כל כך גדול שאולי נידמה להם שאם רק יתנו מספיק אז הבור הזה ייסתם, אולי משהו יתמלא, אולי יאהבו אותם קצת. או שרק תהיה להם רשות, להיות,, סתם להיות. אבל זה פשוט לא שייך איכשהו, וזהו. ויש כאלו שנותנים כדי להשיג סוג של שליטה. שוב, את מתפתה ואת לוקחת מהם, אבל מרגישה כמו מלתעות שלופות את הדרשנות הסמוייה, החתרנית.

סבתא שלי מישראל הייתה קצת כזאת. אני זוכרת, היא ממש כבר גססה, וגרתי אצלה קצת, החלפתי לפעמים את דודה שלי. היה לה נורא חשוב לעשות מה שיותר, ולא להיות תלוייה כמה שאפשר, אפילו שלפעמים הצורך שלה לעשות דברים לבד היה נורא מעצבן, כבר יותר קל הרי להאכיל בכפית משהכל יזל. טוב, מאז למדתי כמה אנוכיות הייתה במחשבה הזו מצידי. ואי רגישות. ומה באמת חשוב. ושזה אולי היה הכבוד האחרון שעוד יכולה היתה לדרוש. ושמה היא מציאות ראויה יקבע רק הבנאדם, אבל זה לא העניין כרגע, בכל אופן אני קניתי לה תרמוס. חשבתי שזה רעיון טוב. כזה שגם שומר על החום אבל אפשר למזוג איתו מיים לתה או קפה. אני חשבתי שהיא תשמח. כך תוכל לארח בעצמה מעט. "למה הבאת לי?" הקול שלה היה קשה ופסים רעים ניתבלטו לה סביב הפה. היא הייתה נורא יפה, אבל ברגעי הרשע הקווים האלה היו מתבלטים ונעשים כמו מסילות שחורות, והפה שלה היה נעשה מכווץ. זה גם הסיוט שלי. הפסים. לא איכפת לי קמטים, ושער לבן, ועור רופס אבל רק לא פסים חרושים וגרומים מסביב לפה. "למה הבאת לי"? הקול שלה היה מאשים. "אני לא נתתי לך כלום". במחשבה אחרונית אני חושבת שחרף זה שבעצם הייתה תמיד סבתא נדיבה, למעשה היא נתנה לפי חוקים שאסור בעצם להמרות. היא פתחה לנו חשבונות בנק, והלכה מרצונה לשלם את קופת החולים של אבא שלי שהוא כמו ילד בן 4 בכל מה שנוגע בלגעת בחיים סתם, ויכול לבכות שאין לו כסף אבל לתת 500 שקלים לאחד שמוכר מפיות ישנות מרומנייה מדלת לדלת. אבל תמיד הנתינה שלה הייתה שתלטנית. ולקבל היה מבלבל אותה לגמרי. זה אולי כאילו שכך היא איבדה את השליטה אני חושבת. כלומר לקבל סתם, לא בחג או יומולדת. אני למדתי מכל זה כמה חשוב גם לדעת לקבל. גם לי לפעמים זה קשה. וגם אני קצת ירשתי את הצורך הקומפולסיבי "שלא תמיד מתחשב בזולת, בצרכים שלו, בנפש שלו" לתת. למשל היה לי שכן עני, וכשהוא רצה לתת לי משהו כמו גלידה, או ספר, הלב שלי ממש נצבט ורציתי לצווח לא, מה פתאום, שמור לך, מה כבר יש לך... אבל אני לקחתי כי אני ניזכרתי בה. וכמה צריך ללמוד להיות נדיב כלפי הצורך של אנשים לתת. ולדעת כמה אושר זה יכול להיות לתת למישהו סתם כך, בלי סיבות פסיכולוגיות מורכבות, בגלל החיוך שלך שמתפשט על כל הפנים כשהוא מגיש לך משהו, או בגלל שהעיניים שלך ינצצו פתאום, אליו, כי חשב עליך פתאום, ראה אותך, ונתן משהו אפילו קטן. השמחה לתת בגלל שמישהו צריך, ואתה לא. ויש שמחה פשוטה כזו, נגישה כזו שנותנת כמו איזה שיווי משקל לתחושת הכאוס הזו שבכל מקום. כמו פאזל מפורק שבעצם אם יבנו אותו אז כל החלקים יתאימו. היה עוד מיקרה עם סבתא שלי. מיקרה נורא רע. מישהו בא לבקר אותה וביקש אסימון. אז עוד היו אסימונים היום זה נשמע כמו פרהיסטוריה. בכל אופן לא היה לה בדיוק, ואני הצעתי. מה זה אסימון בסך הכל. לא חשבתי פעמיים וגם לא שמתי לב, למה שניזכרתי בו אחר כך, בקווים האלו שלה סביב הפה, שנחרשו לה כמו תלמים חדים...הייתי כבר צריכה לדעת.
היא שלחה אותי לדואר, קופת חולים, מחליפה את דודה שלי לפעמים. כשחזרתי, היא עמדה. זה היה כשכבר היא הייתה מרותקת לכיסא גלגלים והיינו צריכים להחזיק את הראש שלה ישר כדי שלא יקרוס. היא עמדה. הארנק שלה היה פתוח, והיא אמרה, ממש בסלידה, "קחי". כאילו נתנה לי שרץ. "לא, סבתא מה פתאום", אני לגמרי התבלבלתי, ואיך בשם אלוהים היא מצליחה לעמוד עם כל הסרטן הזה בכל מקום.
אבא שלי היה לוקח שני ואליום לפני שבאנו אליה ושניים לפחות אחר כך. חשבתי עליו אז.
"קחי" היא חזרה בקול קשה. קולה אפל ודורסני וחשבתי אז אפילו שזו מחשבה מופרעת שהיא תהרוג אותי אם לא אקח את האסימון הזה ממנה.

אז הבחורה הזו היא ממש לא היתה שפוייה. זה נורא אכזרי עם הלא שפויים. כי צריך להיות מקום בעולם שכולם מקבלים בו יחס שווה. כמו מה שאמור להיות אצל כמרים. או בבית חולים. אבל זה לא פועל ככה. והיא הגעילה את כולם. כשאישפזו אותה פעם ראשונה אז היא נתנה את הפיג'מה שלה לאיזו מישהי כי חשבה שקר לה. הערום שלה היה נורא דוחה נוסף לכל. היא גם הייתה שלד כי את כל האוכל שלה היא הייתה דוחפת לאחרים. בכוח. "התלבשי מייד" צרחה עליה איטה האחות בסלידה. וכולם הסכימו איתה. הרזון שלה לא עורר רחמים, רק גועל.
ואולי בעצם לכן עשתה את כל זה. כדי לא להיות שנואה.
עכשיו אני חושבת עליה במין חמלה. אבל זה כי היא כבר מתה, ואני כבר לא צריכה לשנוא אותה יותר כי היא כבר לא מכריחה אותי לחוש אשמה ומושפלת בזה שאני לוקחת ממנה את המתנות, ושונאת אותה על כך שאין לי מספיק כוח לסרב במסווה פנימי שזה צורך שלה, ובסך הכל הדברים נורא יעילים, אז למה לא בעצם... היה לה מינהג, כשאמרו לה תודה הייתה עושה תנועת ביטול כזו ביד, כמו עזוב שטויות, ופונה מייד לנושא אחר. היה לה כסף מביטוח לאומי. וזה גרושים. ואפילו אותם חילקה לאנשים נבוכים ברחוב. וכשנגמר לה הכסף אז את הנעליים, ודברים כאלו. אפילו כשעבדה בהתנדבות עם זקנים הם התלוננו שאי אפשר איתה, אפילו שלא הסבירו למה, והיה צריך להגיד לה לעזוב.
כולם הרי אכזריים. ואצל כל אחד זה פשוט קצת אחרת.

הדבר האחרון היה שבתחנת האוטובוס של 66 ברחוב בן יהודה היא ראתה אישה בלי יד. בדיוק יש שם מאחור חנות פרחים והיא הלכה לשם מייד וביקשה לרגע מזמרה (מאלו שחותכים ענפים של עצים וברזלים) ואז היא ניגשה לאישה, קרוב, ואז היא חתכה לעצמה את היד והגישה אותה לאישה. האישה התעלפה. הזמינו אמבולנס ומשטרה. ולקחו אותה. כבר בלילה היא מתה מהרעלה. אני לא יודעת אם זה משהו לצחוק עליו אבל היא טעתה ביד. היא ימנית ולכן אינסטינקטיבית חתכה לעצמה את יד שמאל. לאישה הנכה דווקא חסרה יד ימין. התחנה הייתה מלאה בדם.

הדבר הראשון שעשיתי אחרי ששמעתי מה קרה היה לאסוף את כל מה שאי פעם נתנה לי. רדיו, ותנור, ובגדים, ונעליים, ומדפי ספרים, וספרים, וגרביים, וטלוויזיה.. וללכת למיגרש הריק לא רחוק ממני שעומדים לבנות בו. ושרפתי את הכל. שפכתי על זה בנזין וחיכיתי שהכל ייעלם. ואז שפכתי עוד בנזין על האפר ועוד פעם הצתתי. ועוד פעם. ועוד פעם. עד הבוקר אולי, אני כבר לא ממש זוכרת.
אישפזו אותי כשהחילותי מבקשת ממנה סליחה.
על זה ששרפתי.
למה שרפתי, זה כאילו ששרפתי אותה. הם לא מבינים, הם גם יכולים לחשוב שאני משוגעת, וגם הם חשבו וסביר שעוד חושבים, וזה בכלל לא איכפת לי.
אבל כל חיי, כמו תפילה, כמו שבועה, אני אבקש ממנה סליחה.
למה שרפתי, זה כמו להוציא ממנה את כל המשמעות. זה כמו למחוק אותה. מדוע, מדוע זה היה הכרחי, מדוע לא התאפקתי.
אז מה אם הייתה לה אובססייה. אז מה. למי אין. אז מה אם לא היה לה חן. אז מה. בסך הכל היה בה בור ענק, פחד ענק, והיא ניסתה לשכך אותו. ומה בסך הכל היא עשתה לעזאזל, היא נתנה. היא נתנה. מי בכלל נותן משהו למישהו.

בסך הכל כשאני מנסה לחשוב על חוסאם ועליה ועל סבתא שלי מישראל זה ממש לא משנה למה הן נתנו או אם וכמה זה היה בשביל לקבל משהו בתמורה או כמה הם רצו או לא כי מה בסך הכל הם עשו, הם נתנו. חוסאם נתן לי תירס וחיוך והיה מוכן לתת לי את המכונית הצהובה הקטנה שלו והיא נתנה לי את כל מה שהבטתי עליו וסבתא שלי נתנה לי חיסכון שקניתי איתו אופניים, וזה בסך הכל די נחמד לקבל משהו, ומה כל כך נורא בזה.

שנים עברו מאז. בהתחלה כל פעם שלקחתי ממישהו משהו, שאמרתי כן, צבטתי את עצמי חזק, עד שהיה אדום, או כחול, כי נזכרתי בה. עם השנים כבר לא עשיתי כלום. רק חשבתי. ואחרי עוד כמה שנים גם לא אמרתי לפני שנרדמתי, אלוהים שאני לא מאמינה בך, סלח לי, לא התכוונתי, לא התכוונתי לשרוף לה את הדברים.

אני הבראתי מאז אני חושבת, כמה שאפשר. אני לא מרגישה אשמה כמו מולך שצריך כל הזמן להזין, ולהקריב לו קורבנות, כמו דופק, ואני לא מחוררת בורות עם הדמיון במקום לגעת ובמקום לשאת את המורכבות של החיים.
אני לא עושה דברים רעים נורא או טובים נורא, ולפעמים עובר היום ואני חושבת שהוא ממש היה טוב ושותה קפה עם עוגיה, ולרגע מכל כיוון יש כל כך המון המון אוויר.

מה שעכשיו אני יודעת, זה שאני לא יכולה לשאת או לקבל את המילה לתת בהקשר של לשרת בצבא. לא יכולה. תקראו לזה מחלה ותאשפזו אותי שוב, אבל אני אעמוד בכל מקום בעיר ובעולם ואומר, ושוב אומר, שזה לא לתת, זה הרבה דברים, וכולם רעים. זה לתחזק במו הידיים משהו פסול ונפשע, וזה לרמוס, וזה לדכא וזה לקחת אנשים ולדרוך עליהם ולא משנה אם ככה כולם עושים או שככה מקובל או שזה החוק, זה לא משנה את מה שזה, לא משנה מה.

מילים הן גבולות המציאות. זה נכון. העולם נגלה דרך הדיהן ונעשה ספוג בהם. לא המילה 'אשמה' מעידה עליה ולא המילה 'נגד כיבוש' מעידה עליה ולא המילה 'אהבה'. אלה המעשים. הפעולות. המילה היא רק מילה. ולא יותר.
כשהצעירים והמבוגרים אומרים על לשרת בצבא הכיבוש והדיכוי 'לתת' זו רק מילה. קלישאה מעולם הנצרות. זה במקום להביט במראה. זה במקום לצאת מהכלל. זה במקום לשלם מחיר, זה במקום לראות את האחר באמת. זה במקום לוותר על חום הביחד לא משנה מה הוא.

שילכו לדכא את העם הפלסטיני אם הם רוצים, שירמסו אותו בנעליים שלהם ושיעשו וי על כל רצוח ויקראו לו נניח מחוסל או מעוכב או ממוקד, שיפרקו את זיבת הנעורים שלהם בלשחק עם חיים של אחרים רק כי הם יכולים, אבל שלא יאמרו שזה לתת, זה לא רק מעצבן ומעייף זה גם באמת באמת מוגזם.

עכשיו אני חושבת שמרוב שהיא היתה לכודה בכל פיתולי האובססיות שלה גם היא לא ראתה שיש עם פלסטיני, אם כי לה אני סולחת. על הכל אני סולחת לה.
לא רק כי היא מתה. פשוט לא היה לה עוד מקום. וזה באמת. לא היה לה.

רק עכשיו אבל אני יודעת מה זה לתת. זה כי עברו שנים, וגם מישהי שפגשתי אבל לא אספר עליה כי היא לא קשורה, רק שלמדתי לפחות מבחינתי שלתת זה, שזה שהאחר הוא מי שהוא, משמח אותך, לא כי זו הרחבה שלך או בשבילך או במקומך או נגד מישהו; כי זה לא בסתירה לכלום, זה לא נותן כלום או לוקח כלום, זה רק טבעי כמו להתעטש, או לאכול כשרעבים, או לעפעף כשיש אבק. זה לתת. ויש רגעים כאלה. קטנים נורא. שבלעדיהם החיים היו שביל שחור אחד בלי שמש.

 
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com