צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies


חיילים יורים מדי יום על ילדי קלנדיה
עדות התושבים

soldiers shoot daily at children
at qalandiya refugee camp
residents' testimony






אברהים בפציעה קודמת


english





קסאם שבראשו רסיסים עם אביו אבו עומר


מחמד הפצוע ברגלו עם אביו של קסאם


אבו מחמד מראה איפה מחמד נפצע


אבו עומר ואבו מחמד וילדים לא פצועים




 



 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 




 


קיווינו או רצינו לקוות שזה קורה עכשיו פחות. הטקס הקבוע הזה המתמשך שנים שבו ילדים קטנים זורקים אבנים או לא וחיילים צולפים עליהם ויורים עליהם והם מתים.
הפעם זה קרה בדיוק באותו המקום שראיתי את זה בפעם הראשונה. לפני חמש שנים בערך. בדיוק דיברתי עם מישהו מנהגי המוניות, והמבט היה מונח ברישול הלאה לעבר מעלה העלייה לכיוון רמאללה, מימין מחנה הפליטים, וראיתי, ילדים קטנים זרקו אבנים על חיילים שהלכו ליד, והם עצרו, והתכופפו והחלו לרסס בכדורים, אחריהם, ולכל עבר, בזמן שהם נסים. לקח לי זמן להבין את מה שאני רואה, ולהאמין, כי כל חווית המציאות נעשתה כמו חלום, כמו סיוט, והכל עבר לאט, והזמן עצר, והגוף עצר, והלב עצר. בפעם הזו הראשונה שראיתי את זה אף ילד לא נרצח.
אולי ההבדל מאז להיום הוא שנדמה היה אז שמתביישים יותר, או מסתירים. בחורים זרקו בקבוקי תבערה הם אמרו בדיעבד אחרי שירו על הילדים הבורחים וחוררו דלתות וחלונות שהתנפצו. לכן ירו עליהם, כי היו בחורים, כי זרקו בקבוקי תבערה, כך אמרו, כך שיקרו. היום אומרים נכון, ילדים זרקו אבנים וירינו עליהם, בטח, כי הם זרקו, כי הם יזרקו, כי ילדיהם יזרקו, כי הם פלסטינים.
את זה כמעט אומרים. אבל כבר לגמרי ברור שכך חושבים.
הם פלסטינים. זה פחות או יותר גבולות הכל. חייהם אינם ערך, ששומרים עליו כמה שאפשר, או בכלל.

אחמד התקשר. ידיד. הפעם זה בנו מחמד. שראיתי כשהיה קטן. בן חמש עשרה עכשיו. ואני חושבת למה זה בנו, לפחות שזה יהיה של אנשים שאני לא מכירה.. כזו היא האגוצנטריות... הוא יחיה. הוא נורה בירי חי, ברגל, העצם לא נפגעה, עוד מוקדם לדעת מה גבולות הנזק, אבל הוא יחיה. זה טוב.

הם יורים על ילדי מחנה הפליטים קלנדיה שנים. אלה לא אותם החיילים, ולא אותם ילדים, אלה שנתונים שונים, וחיילות שונים, ותקופות שנה שונות, האם הם מעבירים את תורת עונג הציד הזו מהאחד לשני. האם זו חובת שרות. האם זו נורמה או הוראה או איפושהו בין שניהם... לפעמים הילדים זורקים אבנים ואז הם יורים. וכשהילדים אינם זורקים הם נעמדים ומחכים שהם יזרקו. פעם, אבל זה היה מזמן ראינו שכשזה לא עזר, הם זחלו על הגבעה וזרקו הם אבנים על הילדים כדי שיתחילו סוף סוף לזרוק את האבנים הנכספות. ואז יוכלו, כדי להגן על 'הבית', לירות עליהם בעודם בורחים.

קשה להחליט במה להתחיל. את מה לברור. האם עם מחמד הבן של אחמד או עם טה בן השש עשרה שירו בו והרגו ביום חמישי, או בכל יום כמעט בשבועות האחרונים, ובשנים האחרונות. או ביום שלא אשכח כל ימי חיי כי הוא קרה לפני העיניים שלי, יום שישי העשרים ושלושה למרץ 2003 היום בו ירו ורצחו חיילי מחסום קלנדיה את עומר מטר בן הארבע עשרה בירי חי לצוארו, ילד שזרק אבנים, וחיילים רדפו אחריו וצלפו בו והוא נפצע, היה בקומה שבוע, ומת.
כל יום טוב כמו אחר אני חושבת. ועד שהמילים שלי תגענה למקום זה או אחר, זה יקרה סביר שוב. ואולי ממש זה קורה כרגע. ועוד ילד ניפצע, או נהרג ואולי לא, עד הפעם הבאה שכן.

ביום רביעי העשרים וארבעה לחודש ינואר, אחמד עמד בכניסה למחנה הפליטים ליד העגלה שלו ומכר. תורמוס וחומוס. העבודה מאוד חלשה הוא אומר. אבל הוא אחרי ניתוח מעקפים ואסורה עליו כל עבודה פיסית, לא שהיה מוצא, אבל הדבר היחיד שהוא יכול, שמותר לו כדי שישאר בחיים זה להיות במקום אחד מבלי לזוז וכך הוא עושה, עומד ליד העגלה ומנסה למכור למי שאין להם כמעט כסף להוציא ולוא גם על דברים זולים כל כך. וגם לעשות משהו. ולא לחכות. גם זה... מחמד בנו בן החמש עשרה הגיע לבקר את אבא. אחמד בהתחלה רצה שילך בחזרה הביתה, חשש מענין החיילים היורים באופן יומיומי. מסוכן בחוץ. אבל מפני ששעתיים קודם כבר עברו שני ג'יפים וירו בכדורי גומי אולי, כך חשב, גמרו את מנתם היומית.
זה היה אמנם קצת יותר למטה בכביש, לכיוון המחסום, כניסה אחרת למחנה. ובכל זאת.
זה היה בשתים וחצי, ג'יפ עבר והאט בכניסה למחנה, ילדים זרקו אבנים, והחיילים ירו בגומי.
נפצע שאדי, ילד קטנטן בן שש, שנורה בשלושה כדורי גומי לתוך גופו, ואז הג'יפ נסע. פגע ונסע, כמו תמיד. ושאדי נלקח בינתיים לבית החולים ברמאללה.
בדרך כלל זה לא יותר מפעם ביום, ככה זה בדרך כלל, אז אחמד חשב שוב, כי הרי סביר שמיצו את הדבר להיום, והסכים בכל זאת שבנו יישאר. ושמח גם. ניצל את זה כדי ללכת לדבר עם חברים במרחק. עמד ליד העמוד. מרחק עין. ומחמד נשאר ליד העגלה בכניסה למחנה. ליד הכביש.

קודם הגיעו מהמקום הקבוע מהם הם מגיעים תמיד, שני ג'יפים ביחד, ועברו מהר, ואז עוד שניים אחד אחרי השני.

בדרך כלל כשהג'יפים עוברים ליד המחנה הם מאטים, מי יודע, אולי יתמזל מזלם ויהיו ילדים או אבנים או שניהם...

קרוב למקום ממנו מגיחים הג'יפים היה בדיוק איוב בן השבע עשרה מנסה להכניס את הדברים לחנות המכולת שם הוא עובד, הג'יפ הראשון עלה ודרס את מצרכי המכולת שבחוץ ואיוב שנבהל ברח פנימה לתוך החנות, בדיוק אז הילדים מהעבר השני שזיהו את הג'יפים החלו זורקים אבנים, ואז החייל שבדיוק דרס את דברי המכולת שליד פתח המכולת עצר וירה לתוך החנות באיוב שהיה אולי במרחק שני מטרים ממנו, כדור חי ברגל, וכדור חי ביד, אם כי איוב לא היה עם או ליד הילדים שזרקו אבנים, אבל זה הרי לא באמת משנה.
בינתיים שני הג'יפים התקדמו מעט ונעמדו מול הכניסה למחנה הפליטים, הילדים החלו בורחים, ומפתח ירי שעל הגגות של הג'יפים הם החלו יורים, ירי חי, וירי גומי, לא נראים, מבלי לצאת מהג'יפים, ימינה ושמאלה, ולכל הכיוונים.
זה היה ארבע ורבע בערך. והכל קרה נורא מהר. אחמד שמע את הילדים אומרים באו באו. והבין מייד שהחיילים הגיעו. או בדרך. הוא החל צועד מהר לכיוון מחמד. רץ. ואז בדיוק החלו היריות. מחמד שהיה ליד העגלה של אביו ניסה להסתובב עם העגלה ולנוס, ילד טוב שלא מפקיר את הפרנסה של המשפחה, וכדור חי נכנס לו ברגל למטה ויצא. חור בגודל של באר קטנה בתוך הרגל הקטנה שלו. ואביו שרואה את הכל. שרואה אותו נופל. שלא יכול להציל אותו.
ע'סאן בן השבע עשרה שראה שמחמד ניפצע ניגש לנסות להרים אותו, וקיבל כדור חי ברגל, ששבר לו את העצם.
שאדי בן השש עשרה שהיה בין הילדים שלא הספיקו לברוח, נפצע מכדור גומי.

אחרי שגמרו לרסס במשך חמש דקות לכל עבר, וארבעה ילדים התגוללו על הארץ פצועים, הם עזבו, גמרו את הצייד, והלכו משם, עד הפעם הבאה.

אחמד מייד הלך עם הילד לבית החולים. הוא לא טלפן הביתה כי לא חשב על זה. הכל קרה מהר. מול עיניו. אבל הילדים שיצאו ממחבואיהם, מתברר, רצו להביא לאמא של מחמד את הנעל הנקובה שלו, כי היא נשכחה מאחור, עם חור בשני צדדים, אז הם לקחו את הנעל ונתנו לה, והאם שעדיין לא ידעה דבר התמוטטה.

הכדור נכנס למחמד בכף הרגל ויצא מהצד השני, העצם לא נפגעה, כניראה, בור גדול יש לו שם, יצטרכו להשתיל לו ממקום אחר בגוף, שכב שלושה ימים בבית החולים, מאז בבית רק כל יום הולך לבית החולים לטיפול והחלפת התחבושות, מצליח לדדות עם קב אחד. זה קרה ביום האחרון ללימודים לפני החופש. החופש של החורף. לפחות הוא לא יפסיד לימודים אמר אחמד.

גם שאר הילדים שוחררו בינתיים מבית החולים. את שאדי בן השש שנפצע משלושה כדורי גומי בגופו העבירו בינתיים להדסה כי הוא ירושלמי וגם הוא השתחרר.

זה קורה עכשיו יום יום. יום יום אומר אחמד. אין מה לעשות. דבר כזה אי אפשר לשנות אותו, לא מהילדים ולא מהחיילים.

יום קודם זה היה אברהים הקטן שנפצע. מגומי. אותו הדבר, אותו הטקס, כרוניקה ידועה מראש, חיילים בג'יפ, נוסעים את נסיעות הטווס שלהם בכביש פלסטיני שנוסעים בו רק פלסטינים, שהאטו במתכוון ליד המחנה, היתה חלוקה של אונרא והיו הרבה אנשים, הרבה ילדים, אז ילדים זרקו אבנים, והחיילים ירו עליהם, והוא נפצע. לא קשה הפעם. פעם אחרונה שתמי ואני ראינו את אברהים היה עם תחבושת ענקית על המצח, כי בדיוק גם אז, ירו והוא נפצע, כדור חרש לו בראש, במזל נשאר בחיים, ילד קטן ועזוב ונוגע ללב.

שלשום רצחו החיילים את טה. יום חמישי, הראשון לפברואר.
הוא היה בן שש עשרה.
אני מכיר את אבא שלו מספר אחמד. לא יודע מה קרה לו בדיוק ואיך נפצע, אבל איך ששמענו זה שזה היה בשעה שש בבוקר, בערך, שהוא נפצע ברגל. שעתיים הם החזיקו אותו, החיילים, עד שירד לו כל הדם.
אנשים אומרים שהוא התפלל בבוקר במסגד, אומר אבו עומר, חבר של אחמד שהכרנו והתידדנו איתו בערך בזמן שהכרנו את אחמד, שניהם אז דחפו עגלות במחסום קלנדיה... אחרי שאיבדו את עבודתם בישראל... הוא יצא לעבודה המשיך אבו עומר, ככה שמעתי, היה עובר על יד ה... יש פה בית ספר של אונרא, אני שמה שומר שם, סיפרתי לכן, אז אחרי זה יש כביש ככה, והוא עובר ליד הגדר, אבל זה לא בטון, זה (עושה ציור של סלילים) ברזלים, אז אולי הם חשבו אולי הוא רוצה להיכנס, משהו, לא יודע, אמרו בא ג'יפ נתן לו כדור ברגל כאן (מצביע על הירך) משעה שש עד שמונה וחצי הילד בריצפה. וג'יפ שם היה על ידו. אף אחד לא יודע שיש בנאדם שם. אם היו אנשים יודעים היו באים. אף אחד לא היה שם. בבוקר. היה לבד. מוקדם בבוקר. בשש שבע.

אחמד אומר, הילד גר קרוב לשם. אז עבר. התפלל במסגד ורצה ללכת לירושלים.
ירו עליו שם.
רצה ללכת לעבודה, או לבית הספר, לא יודע, הוא גר לפני כפר עקב כמה בתים, ויש שם שביל לכיוון הגדר, שביל שהחיילים עוברים בו, זה אחרי בית הספר של אונרא. שביל שממשיכים לכיוון רמאללה. יש גדר ברזל בין הכביש לבין איפה שהחיילים. כביש שלהם. כביש של השומרים ליד הגדר. וליד זה הכביש שלנו, של הפלסטינים. יש שער ויש גדר. החיילים פותחים כשרוצים לעבור. ככה גם הם נכנסים לכיוון המחנה. ככה נכנסו כשבאו על מחמד.
אחרי שהוא מת נתנו לו להישאר שם עוד שעתיים עד שהלך. מת. ואחר כך לקחו אותו למחסום. התקשרו לאמבולנס שלקח אותו לרמאללה. מבית החולים התקשרו לתנזים. אמרו יש הרוג מקלנדיה. והם הלכו לבדוק.
היה בחדשות שמת ילד מקלנדיה.

אבו עומר אומר, עד שהילד נגמר רק אז הם מתקשרים לאמבולנס לרמאללה. אומרים יש ילד רצה להיכנס בפנים והוא עכשיו מת.
בא אמבולנס לקח אותו. זה ילד קטן. הוא גר בחלק של קלנדיה ליד כפר עקב ירושליים.
ראיתי בתמונה שנולד ב 91. בן שש עשרה.

ידענו על זה בשמונה, תשע וחצי. היה בחדשות. שמענו שיש בנאדם מת מקלנדיה. לא ידעו מי. כל אחד מחפש את הילדים שלו.
הילדים שלי היו יושנים.
ואז הבחורים האחראים, מהתנזים, הלכו לרמאללה לראות מי זה. מצאו תעודה שלו והתקשרו להורים שלו.

אחרי זה הלכו הילדים שמה, להסתכל, איפה הדם שלו... אז בא ג'יפ והחל לירות עליהם גומי.

ואז נפצעו שוב. לא קשה.

יום יום עוברים ונכנסים. אין להם מה לעשות פה אומר אחמד. באים והולכים. אין להם מה לעשות פה. באים דווקא. אם יש ילדים הם עומדים בכניסה. אם אין ילדים הם ממשיכים ללכת.

בשבוע שעבר היו יריות על ילדים ארבע או חמש פעמים.

ביקרנו אצל אחמד ופגשנו את מחמד הפצוע, הביישן, וראינו את הבית החדש של אחמד. ואת ביתו הקטנה שעוד אף פעם לא פגשנו. אבו עומר גם בא, ושמחנו מאוד, והיה נחמד. ומחמד נראה ממש טוב ונראה שיהיה בסדר. צחקנו ואכלנו ושתינו, ואבו עומר הסביר לי למה צריך ללמוד וכמעט השתכנעתי, והם ראו סרט שתמי עשתה על מחסום קלנדיה ואבו עומר תפס את הראש שלו כל הזמן, וגם בכה, ואמר מה אומרים היהודים על זה, מה הם אומרים.... ונגמר הסרט, ועוד צחקנו.... אבו עומר אמר עכשיו נגיד יש לנו כאן שתי יהודיות, תביאו את כל האסירים, ואני אמרתי לו שלא בטוח שמישהו בכלל יחפש כאלה כמונו, והיה נחמד.... אבל כולנו ידענו אפילו שלא אמרנו, שהיום, או מחר, או אולי כבר עכשיו בזמן שאנחנו מדברים, ג'יפ זה או אחר יאט במתכוון ליד הילדים שיזרקו סביר אבנים, והחיילים יירו, והילדים ייפצעו או יהרגו, ושאי אפשר לדעת כלום, ושככה זה, ככה זה כי זה מה שהחיילים עושים. יורים על הילדים. שככה זה.

לשאלה איך קרה שירו על ילד, איך קרה שנתנו לו לדמם למוות בלי לפנות אותו או לעזור, דובר צהל שזה בעצם משרד הפירסום של הכיבוש, ענו שירו עליו כי ניסה לחתוך את הגדר.
ניסה לחתוך את הגדר ולכן ירו עליו הם אומרים, ככה.
ולגבי מדוע לא עזרו לו כשדימם למוות אמרו שהוא היה בצד השני של הגדר, לא איפה שהם, לכן.

האמת היא שאין בכלל ספק שטה לא ניסה לחתוך את הגדר. הוא היה לבד. הוא ירושלמי ויכול להיכנס לישראל כמה שהוא רוצה בדרך המלך. הוא לא צריך להתגנב. והסבירות שניסה לחתוך את הגדר שואפת לאפס.
אבל מה שמדהים הוא שהם בעצם אומרים בתשובה שלהם, מה שלא באמת מפתיע כי זה מה שרואים בשטח אבל לרוב לא נאמר ככה תמיד בגלוי, שילד החותך את הגדר דינו מוות.
ושילד מדמם למוות שנמצא מעבר לגדר דינו לגסוס בלי שצריך לעזור לו.

מערכת השולחת את הדובר שלה לומר תשובה כזו כמו היא המענה, אין להתפלא שהיא זו המקיימת את המדיניות שבה הדברים האלה קורים.

ילדים שאין להם שם או זהות אינדבידואלית או אנושיות, שמותר ואפשר ורצוי לירות עליהם כמו במטווח, הם אותם ילדים שאחרי שהם מדממים למוות ליד, אפשר לפתור כל אחריות כלפי ממשות מותם הנגזר, הקרב, בזה שהם הרי בצד השני של הגדר.

 

 
       
       
 


3 minutes video.
shooting at qalandiya
7 february 2007






 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מחסום קלנדיה, יום רביעי, 7.2.2007, אחרי הצהריים

אמנם כשביקרנו את אחמד בשבת לראות את בנו הפצוע מירי חי, הוא אמר שזה קורה כמעט כל יום שחיילים יורים על ילדים, שחיילים נוסעים בכביש הראשי ליד המחנה, מחפשים אקשן, אמר שכשהם רואים ילדים הם מאטים, במתכוון, שהם מחכים, ואם אין ילדים או אבנים הם נוסעים, ככה זה בקלנדיה, אבל בכל זאת תמיד יש אשליה כזו, טוב עד עכשיו זה יומיום, אבל מעכשיו זה ייפסק.

אז שוב זה קרה. וזה קורה. וזה יקרה. חיילים יורים על ילדי מחנה הפליטים קלנדיה. כי הם זרקו אבנים. כי הם קראו לחיילים יה שרמוטה, כי הם ילדים פלסטינים.

היעלה על הדעת לירות בילדים יהודים הזורקים אבנים? היעלה על הדעת לפצוע ילד בן שש עשרה בראש כי זרק אבנים? כי קילל?

זה היה בערך בשעה שתיים וחצי שלשום, יום שלישי, השישי לפברואר, צ' היה בדרכו לעבודה, וראה שלושה ג'יפים מול המחנה, קרוב למחסום, מכריזים בקול במגפון או רמקול בצעקות, בואו אלינו בואו אלינו, לעבר המחנה, זה אל הילדים, בשביל המשחק, בשביל למשוך אותם, ואז פתאום ראיתי את הילדים למטה, הוא מספר, הולכים לשם, כי הם קראו להם, וראיתי את ק' הבן שלי איתם, ולקחתי אותו משם לבית ואמרתי לו שלא רוצה שהוא יירד למטה ושיישאר עם האחים שלו ואמר בסדר. אז הילדים האחרים ירדו לשם לזרוק אבנים, לאיפה שקראו להם החיילים, ליד המחסום, רצו לשחק עם הילדים, אז הלכו הילדים והתחילו לזרוק אבנים, והחיילים ירו עליהם, ירו גומי.
ככה היה איזה זמן, אבל היה קר, וגשם החל חזק, אז הלכו הביתה.
אף אחד לא נפגע בפעם הזאת.

תשמעי כל בנאדם צריך לשמור על הילדים שלו, אמרתי להם לכו הביתה, אמרתי לא רוצה בעיות.
הג'ינג'י (בנו היותר גדול) מכר בעגלה, היה ליד המחנה, איפה שאחמד, אני בכלל כבר לא עומד ליד המחסום, שמה מסוכן, ושלא יקחו לי את העגלה.

את זה אבל לא ידענו, רק למחרת, רק אחרי שתמי ברגר טלפנה אלינו מקלנדיה, היא היתה שם, היא ואלי ודניאלה, יום רביעי אחר הצהריים, והיא סיפרה שיורים על ילדים, ושמול עיניה ירו בילד בן שש עשרה, בראשו, שנלקח לבית חולים, נסענו לשם, תמר ואני.

הם היו עשרות, על הגבעה, בין קצה המחנה לכביש שלפני המחסום. הגדולים ביניהם נראו בני שבע עשרה. זיהינו הרבה מהם. אלה שהיו קטנים אז וגדלו. מכל השנים והיריות והפצועים והמתים. זיהינו גם את ק', בנו של צ', שלא ידע שהבן שלו שם כי דיברנו איתו בטלפון מייד אחרי שתמי ברגר טלפנה והוא היה בעבודה, לא ידע, ועד עכשיו לא יודעות אם לספר לו, שגם בנו שם היה בין הילדים שזורקים אבנים והחיילים יורים עליהם... ק' בנו הוא ילד פצוע מאוד קשה, נכה. כשהיה בן שמונה עמד ליד הפגנה ממש שם בקלנדיה, ליד הגדולים, והחיילים כמו תמיד או בדרך כלל ירו בכדורים חיים על מפגינים, ועל ילדים, הם ירו אז גם כדורי דומדום, וכדור כזה פגע בעמוד שהוא נשען עליו, והרסיסים שניתוזו לכל עבר נספגו לו בראש, זה ילד שאיבד יכולות קוגניטיביות, שסובל כאבים קשים בחילופי העונות, שאי אפשר לנתח, לא בפלסטין, אלא שכל המשפחה מנועה בכניסה לישראל לעבודה או טיפול רפואי בדיוק בגלל זה, כי ירו בבנם, וכי כמה שנים קודם חייל אחר גם בקלנדיה הצמיד גז מדמיע לראשה של אימו והיא מתה, ועשר שנים קודם דרסה מתנחלת את אביו והוא מת, ואז את בנו הקטן ק', ומאז כל המשפחה אסורה בכניסה לישראל, גם כדי לטפל בראשו של הילד שנורה על ידי חייל, בדיוק בגלל זה.... הילדים נופפו לשלום, מי שמכיר, זה חלק מהאבסורד המקפיא הזה, ילדים זורקים אבנים, ממרחק, כי הם קטנים, כי הם נערים, כי אלה חיילים, כי אלה כובשים, כי זו החומה, כי משהו צריך לעשות עם מה שלא נסבל, כי הם לא מבינים שמתים, והחיילים כי הם יכולים וכי מותר וכי הם לא רואים מולם אדם במלוא מובן המילה וכי לשם כך נשלחו, רוצחים אותם כמו זבובים.

חשבתי, ילדים קטנים זורקים אבנים כדי לקרוע את השמיים ואת העננים ואת וילונות היקום כמו השופר המפלס דרך לתפילות, שתשמענה.

הזמן עבר, היבטנו, שוב צעקה של ילד או אבן שלא מגיעה לשום מקום, ושוב ירי, אנשים המשיכו בחייהם, בתוך הכל, כי אי אפשר לעצור את החיים והזמן בכל פעם שחיילים יורים, כי אז זה לוותר לגמרי על החיים, אז הם עוברים, עוצרים נשימה והולכים מהר ומקווים או מתפללים שאולי ברגע הזה כלום לא יקרה, אישה אחת עם תינוק היססה, פחדה, יש לה תינוק בן יומו עליה, אלי ותמי הלכו ללוות אותה צועקות בקולם היהודי לחיילים שלא יירו, לא עכשיו כשהן שם, שהן השוות שם, מנצלות את צבען ואת הגזענות שביסוד הכל כדי לגונן על האישה, בגופן שאיש לא ינקב, כי אינן פלסטיניות, וחזרו, ושוב המשיך הירי, ואני רק חשבתי לעצמי בתוך הכל שהם לא יצליחו לנצח, צבא היהודים הקולוניאלי הזה, את עם הארץ שישב כאן לפניהם ולא יילך לשום מקום.

 
 
   


 
 
 
 

ביום שישי 9.2.2007 היינו שוב, מאחת בצהריים ועד רדת החשכה התנהלה 'מלחמה', ילדים עם אבנים וצעקות וחיילים עם רובים וירי חי וגומי והלם וגז אפור לבן ועשן שחור של צמיגים שצבע את השמיים ואת הלב בשחור.  

הפעם זה לא היה כמו תמיד, כלומר ג'יפ מאט במתכוון ליד הילדים ומחכה שיזרקו אבנים, ואז יורים, כסוג של ספורט למי שרואה חיים של ילד פלסטיני כמו חיים של חיה שצדים או לוח מטרה שמתאמנים עליו, הפעם לפחות מבחינת הילדים זה קרה סביב הפרובוקציה הישראלית החדשה באזור הכותל ואלאקצא. הפעם נדמה שזו היתה אינתיפאדה.

התפילה נגמרה באחת והיתה התקהלות במחנה, עם דגלי פתח וחמאס שהשלימו בדיוק ועבדו ביחד וזה היה נעים, הפעם המבוגרים ידעו מראש וזה היה מאורגן, הפעם זה התחיל כהפגנה. החיילים כבר חיכו על הכביש. שלושה ג'יפים והאמר. חיילים היו על תלולית עם רובים שלופים מול המחנה. ובמרכז הכביש. מה שהחל כהפגנה הפך מייד הדבר הרגיל, עשרות ילדים ונערים רצו וצעקו וזרקו אבנים שלא הגיעו אל החיילים, ואז החלו החיילים לירות, ועוד זרקו הילדים אבנים, ועוד החיילים ירו, וצורת הירי השתנתה, והם גם נכנסו למחנה, ואמבולנסים החלו ליצפור שהגיעו לפנות את הפצועים.

הכל נגמר כי ירד החושך. בינתיים החיילים ירו גם על עמוד החשמל ונפגע החשמל באזור. אנחנו יודעות על לפחות תשעה, עשרה פצועים, מגומי ומכדורי ברזל, לא מהירי החי, ילד אחד שקיבל כדור בגרון, ששוחרר אתמול עד ניתוח שעליו לעבור וילד בן חמש עשרה שקיבל כדור ברזל בראש ומצבו קשה, לא מזהה איש, לא מדבר, והועבר לבית חולים בשכם. שאר הילדים לא נפצעו קשה, ושוחררו.  

עד הפעם הבאה.

תמר גולדשמיד ואיה קניוק

 
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com