צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies



קרנפים
rhinoceros
על פי חוק according to law

Albrecht Duerer, The Rhinoceros, 1515, Woodcut.
פרטים על הדימוי





english
 

 


על פי החוק

בסיציליה, בימי הביניים, על פי חקיקת פרידריך השני היה דין האישה המנאפת קיצוץ חוטמה וגירושה מבית בעלה. אם יאות הבעל למחול לאישתו לא יקוצץ חוטמה אולם הוא לא יוכל למנוע את הלקאתה בפומבי. כנגד זה דינו של המנאף הגבר קנס בלבד.

 

לפי היהדות בראשית היה תוהו ובוהו שזה בעצם כמו לומר היה הכל, ואז אלוהים אמר ויהי אור, והיה אור ועולם. אלוהים לא יצר את האור, לא ברא, הוא נתן לו שם. אלוהים אמר את העולם והוא היה.

 

העולם נגלה לנו בשפה. המציאות לא עומדת מאחורי חלון שקוף ומכונה בשמות אלא שהשמות איתם המציאות מתווכת, ואופי המנגנונים בהם אנו סופגים ויודעים את העולם, קובעים מה הוא העולם שנחיה בו.

 

אני שמעתי מאישה אחת שחיה באמריקה על איך כשהיתה ילדה בת בת חמש עברה התעללות נוראה על ידי סבה וסבתה האדוקים.

הם היו נותנים לה חומרים משלשלים, ונועלים אותה בארון, לשעות, עד שהיתה משלשלת את כל תכולתה, ואז היו מוציאים אותה מהארון, רוחצים אותה, מלבישים אותה במיטב הבגדים והולכים איתה יחד לכנסיה.

 

באנגלית למילה purge יש שתי משמעויות, לשלשל ולהיטהר. ייתכן שהסיבה שהמילה נושאת את שני הפירושים האלה קשורה בתפישות נוצריות בהן היטהרות דתית, כרוכה בביטולו של הגוף, של הימנעות, של מוחשותו כעול, אולי, אלא שלא בכל השפות במדינות הנוצריות המילה היטהרות ולשלשל הן מילה אחת. בדיוק כמו שבעברית אלה מילים שונות.

 

סבה וסבתה של הילדה לקחו את המילה purge כלשונה. להיטהר ולשלשל הן מילה אחת, הן ישות אחת ומהות אחת, ולכן על הילדה לשלשל ולהיטהר, לשלשל על מנת להיטהר.

 

ההתעללות שהתעללו סבה וסבתה של האישה הזו התרחשה כי העולם מתגלה בשפה. בשפה המסוימת הזו שבה המילה לשלשל והמילה להיטהר הן צורות שונות של אותה המילה. קשורות ונרדפות. האם אילו נולדה שלא בארץ הזו ולא לשפה האנגלית, לא היתה עוברת את מה שעברה?

 

ללכת לצבא, להתעלל בעם הפלסטיני ולדכא אותו איננה אפשרות עולם המתחילה המתחילה בגיל שמונה עשרה. ילדים נולדים לתוך עולם הנגלה בשפה. שפה הספוגה הדים, וצללים, ותתי משמעויות והקשרים. הם לומדים שנשק וטוהר הן מילים נרדפות. ושלצלוף בילד בן שמונה כשהוא פלסטיני זה להגן על הבית. וכשפלסטיני הורג יהודי זה לרצוח וכשיהודי הורג פלסטיני זה להרוג. ושלהוציא להורג ללא משפט זה לסכל. ושיהודי הוא תמיד קורבן, כמו תו גנטי אפריורי וללא תלות במה שהוא עושה, וששטחים כבושים הם משוחררים, ושכל מי שפוגע ביהודי, גם אם היהודי הוא חייל כובש או מתנחל עם רובה מכוון לראשו של הפוגע, הוא מחבל, ואם נהרג הרי היה חמוש גם אם לא היה, ושאין קו ירוק. ושעם ללא ארץ הגיע לארץ ללא עם, למרות שהיה פה עם, שאוין והודר באמצעים של הרג וגירוש וגזלת אדמה ונישול, מאז ועד היום. ו'שידנו' תמיד מושטות לשלום.

 

כשילך לצבא, על פי חוק ונורמה, יגרו בו את מה שהספיגו בו מההתחלה. שיש הבדל בן דם לדם. שאנחנו והם זה לא אותו הדבר. כי 'אנחנו' רוצים שלום ומתגוננים, והם רוצים לכלותנו, כתכונה בטבעם, שלהם אין שמות פרטיים רק שם גזעם וכששמים אותם במכלאות ומונעים מהם לימודים ועבודה ובריאות ולבקר את הסבתא זה לא אותו הדבר כמו 'אצלנו'. ושהם התחילו. שהם זה הם.  

 

על פי החוק

גרמניה. נובמבר 1935. החוק להגנת הדם והכבוד הגרמני: על על פי החוק נאסרו קשרי המשפחה ומגע מיני בין יהודים ולא יהודים, נאסרו נישואין בין יהודים ובין גרמנים או בני גזעים קרובים ובוטלו נישואין קיימים. החוק אסר על יחסי מין בין יהודים ובין גרמנים או בני גזעים קרובים. ליהודים אסור להעסיק בבתיהם נשים גרמניות בנות פחות מארבעים וחמש.

 

אני שואלת את עצמי איך אפשר שלהיות חייל, גם אילו זו היתה ארץ יותר תקינה, המקיימת משטר הוגן יחסית לישראל, ושצבאה איננו הכלי המרכזי בה היא מדכאת, מתעללת ומקיימת טיהור אתני יום יום שנים רבות ובעצם מתחילתה ובהגדרתה, איך אפשר שפעולתו של אדם האוחז בנשק כדי להרוג גם את 'הרעים' יכולה להחשב כפעולה שיש בה חיוביות מובנית, כמטפורה של ערך.

כי איך יעלה על הדעת שמי שיורה מטנק ומטיל פצצה ומרסק בית, גם אם של 'הרעים', מייצג ערך מוסרי מעצם הגדרתו.

היעלה על הדעת נניח שתליין גם בשרות חוק תקין באופן יחסי, הלוחץ על כפתור של הוצאות להורג של 'רעים בתכלית', שאשמתם הוכחה בכלים הוגנים יחסית, יחשב סמל לטוב.

 

 

האם נערים ונערות שהיו גדלים לשפה אחרת שאיננה עברית בישראל, על הדיה המקומיים, בשפה ובמקום שהמילה חייל איננה מילה נרדפת למהותו של הטוב ולאזרחיות השלמה, בה המילה חייל היתה תיפקוד ועיסוק ולא איכות מוסרית מובנית כמו היו אלה מילים נרדפות ודבר אחד, האם גם אז היו יכולים להשתתף ולהיות המוציאים לפועל של משטר התעללות וטרור בעם אחר בקלות הזו, בנכונות הזו, בתחושת הטבעיות המבורכת הזו.

ואולי המילה חייל, עם כפל משמעויותיה התמוה, דהיינו הדיסוננס בין המילה חייל הנושבת בחיוביות גולמית לבית פעולותיו לא חשוב מה הן, כמו שהיא מתקיימת בעברית היהודית ישראלית, משרתת את הדיסוננס המשונה והטורד בין מעשה הכיבוש לבין מי שמקיימים אותו, שאגב מתקיים במיוחד אצל מי שכביכול מתנגדים למדיניות ושופטים אותה, אלא שממשיכים לשלוח את ילדיהם לקיימה בקלות משונה.  

 

על פי החוק

על פי החוק בניגריה אישה שחשודה בניאוף דינה מוות בסקילה. כך החוק גם באיראן.

בשלושה בינואר 2006 נזרין מהבאד פתחי בת השמונה עשרה קיבלה גזר דין מוות בבית המשפט באיראן אחרי שדקרה אחד משלושה גברים שניסו לאנוס אותה ואת אחייניתה בת השש עשרה בפארק בטהרן, במרץ 2005 כשהיתה בת שבע עשרה.

דינה סקילה.

 

השפה איננה רק מפרשת, או מתווכת ביננו לבין החיים. היא עצמה החיים, היא המציאות. היא משקפת תפישות עולם, היא מתחזקת אותן והיא מחוללת אותן.

 

במילון צרפתי מהמאה השבע עשרה, בערך המילוני 'יהודי', כתוב רודף בצע. יהודי כיהודי כי הוא יהודי ומעצם היותו יהודי הינו רודף בצע. כך נאמר. כך חשבו לכן כך נאמר. כך התגלה בשפה.

 

האם זו ההשפעה המצטברת של פתלתלות ההקשרים הרקומים בשפה, טוהר הנשק, 'גבר' כמושג נירדף לבעל אופי, חייל כמהותו של הטוב, האם גם אלה שותפים בלשלוח את הנוער הישראלי יהודי לקיים פשע לאור יום בנכונות הצדקנית הזו, ועוד לכנות אותו ערך, הקרבה, נתינה, הגשמה, חובה אזרחית...

 

על פי החוק

גרמניה. אפריל 1933. החוק נגד צפיפות בבתי הספר ובמוסדות להשכלה גבוהה: החוק קבע "נומרוס קלאוזוס" מכסה מקסימלית של כמות התלמידים היהודים הרשאים ללמוד בבתי הספר ובאוניברסיטאות. על פי החוק תוגבל כמות התלמידים היהודים בכל מוסד לאחוז וחצי מכלל התלמידים. החוק פגע בתלמידים יהודים רבים שלמדו בבתי ספר בהם היה שיעור היהודים גבוה ובפרט באוניברסיטאות בהם למדו יהודים רבים לפני קבלתו של החוק. אלפי תלמידים וסטודנטים יהודים הורחקו ממוסדות הלימוד בעקבות ישום החוק. אנשי חוק דאגו לכך שזה יקויים.

 

אולי צודקת המערכת המקיימת צבא חובה. כך כולם נשלחים להינגע בפשע, ומשעה שנינגעו בו לא יביטו בו מהחוץ, אלא יחידים ונדירים. זו גם שיטתם הגאונית של המאפיה, ושל אירגוני טרור, ושאר אירגונים המקיימים אלימות מאורגנת, שכדי להשתייך אליהם צריך לבצע משהו שלא נתפש כמוסרי על פי קריטריונים אוניברסאלים, ואז אחרי שעשו מה שהתבקשו, גזלו או הרעיבו או הרגו, תלוי במדיניות הקבוצה ובמטרותיה, הם כבר שם, נגועים, ואז גם לא צריך להכריח אותם יותר להמשיך לקיים את הפשע וגם אין פחד שיגלו או שיתקוממו, כי הם שייכים. כי זה כבר הם.

 

הרי צבא מסודר ומקצועי היה מבצע מלחמות טוב יותר מצבא של שרות חובה. אבל אז אי אפשר היה לסחוף את כולם, כולל אמצעי הריסון והביקורת, כמו העיתונאים ומערכת המשפט, (שאף הם היו בצבא וננגעו בהכרח במה שנשלחו לעשות בתורם במסגרת הצבא כמו השאר) דברים כל כך מנוגדים לאמות מידה אוניברסאליות, ולחזק ולקיים, דור אחרי דור, משטר כל כך לא מוסרי בלי צורך בדיקטטורה.

 

מה שנחווה לנו כמציאות ניפרדת, בלתי תלוייה בנו, הוא בעצם יצירה של מערכת העצבים. בעצם התפישה שלנו, חווית המציאות שלנו, היא האופן שבו האורגניזם בא במגע עם הסביבה, מבאר אותה, ופועל עליה, בעזרת מערכת מתוחכמת של סינון ותיווך שהתפתחה באבולוציה, המתקיימת במוח בין הגירוי לבין התגובה. השפה היא צורת הקידוד והאיחסון העיקרית.

 
 

 
 

זהו רישום עקרוני של פסי רכבת בפרספקטיבה. הפס המייצג אדן, המרוחק יותר לפי חוקי הפרספקטיבה, או העליון באיור, נראה לעין המתבונן ארוך יותר מהקרוב, אבל אם נמדוד אותם ניווכח שהם שווים.

מדוע?

הפרספקטיבה ניבנתה מהידיעה שככל שדברים מתרחקים, הם מטילים דגם קטן יותר על הרישתית. אז אילו גודלם של הקווים במציאות היה שווה, על הרחוק מהעין היה להיתקצר. אם כן, אורכם השווה של הקווים במסגרת חוקי הפרספקטיבה מעיד שהרחוק למעשה ארוך יותר.

אבל מה שמדהים הוא שלא רק לפי עקרונות מופשטים הקו המרוחק מייצג אדן רחב יותר, אלא שאנו רואים ממש בחושינו את המרוחק כארוך יותר למרות שהם שווים. זה כמו שאנו רואים לא את מה 'שקיים' ממש מולנו, אלא את מה שצריך להיראות. במילים אחרות הטלנו על המציאות את דגם המציאות שבתוכנו, וראינו אותו כמו הוא קיים שם כשלעצמו.  

 

מי שמקיימים את מלאכת האופל הם בחורים ובחורות רגילים. הם ילדי השכן. הם מי שלמדו איתי בכיתה ובניהם אחריהם. מעשה האופל איננו היוצא מן הכלל, איננו מחוץ לאנושיות, אלא בתוכה. מי שיורה בילד שזרק אבנים רק כי הוא בן לעם אחר, ומונע מאישה החולה בסכרת להגיע לבית החולים בעיר השניה רק כי אמרו לו שהיום אסור למי שתעודת הזהות שלו מעיר מסוימת לעבור, ויורה באדם שמישהו סימן כמטרה ולוחץ על ההדק, ועוצר ילדים בני שלוש עשרה באמצע הלילה, ושובר את חלונות הבית, ואת הקיר, הם אנשים רגילים. הם בניהן של אחי ואחיותי והם בניי האפשריים. הם כל אדם. כמו אחרים הם נולדים לתוך שבילי תרבות ושפה והולכים והולכות בהם לרוב רק כי השבילים היו שם קודם. כך הם לומדים שהם בנים או בנות ומה ללבוש ואיך לחשוב על דברים ומה טוב ומה רע. כך גם הם לומדים שמושג האדם הפרוטוטיפי, דהיינו האדם במצבו הגולמי, הוא זכר, ושבן זוג הוא בעל, מלשון בעלות, וללכת לצבא זה כמו טבע הדברים. הצבא איננו נתפש כפעולה, אלא כדבר טבעי כמו לנשום, כמו להיות אדם שלם. להיות ישראלי יהודי וללכת לצבא נתפשים כדבר אחד, כביכול, ואי אפשר אחרת. התרבות עוטפת את מרחב השיח בקלישאות לשון אותם הם מצטטים. אני הולך לתרום אומר הקרנפון הצעיר עם העגיל והמכנסיים המוצמדים לאמצע ישבנו ותחתוניו הבולטים החוצה במתכוון כמיטב האופנה, ועם נעלי המותג האחרון, מלא שיש נעורים עדרי סטנדרטי, שאיננו רע או טוב יותר מאחרים, ורוצה להיות בסיירת כי זה הכי אין, והכי גברי, והכי הכי שבהכי, כדי להקריב למען הוא אומר, ומשכלל שריריו, ובוער בערגת המדים, מדי השייכות הנחשבת.

האם זה טקס ההתבגרות הישראלי? טקס החניכה? ההשתייכות?


על פי החוק

הודו. עד בערך 1880. אלמנה אמורה היתה לשרוף את עצמה באש השורפת את גופת בעלה המת. מי שלא רצתה נדחפה בכוח. לרוב. בשם החוק.
 

התכתבות בין חייל בשרות מילואים שאכנה אותו ב', לבין דמות אקדמאית ידועה שלאחרונה צוטט כמקלל ומשמיץ את הקצין המפקד על פינוי היהודים שפלשו לבתים של פלסטינים בחברון, שיכונה א'.

 

פרופסור א' "הנכבד"

כנראה ששכחת מי מגן על המשפחה היקרה שלך שגרה בשטחים. אני, שמאלני גאה שמתנגד בכל תוקף להתנחלויות התגיסתי ב11 חודשים האחרונים ל78 ימי מילואים מתוכם 28 יום שירות בשטחים שאני מבצע כרגע. התיצבתי לשירות לא מתוך הסכמה עם מדיניות הממשלה אלא מתוך ציות לחוק במדינה דמוקרטית. שמעתי בבחילה הולכת וגוברת את הראיון איתך ברשת ב' ויש לי רק דבר אחד לומר לך. אמרת שאנחנו לא חיים במדינה דמוקרטית במדינה בעלת משטר פשיסטי כמו שכינית את אנשי הצבא כבר מזמן היית מוצא את עצמך כפות במרתף חשוך אולם אני בטוח שאתה יושב בביתך הממוזג בעוד אני שומר עליך...

בוש לך!

ב'

 

ב' היקר

שרתתי בצנחים וביחידות פלס"ר שנים ארוכות. מגיל 17.5  עד 56 גם אני שמרתי עליך. מדוע זה מעניק לך זכות לגרש אותי מהבית?

יש חוק כבוד האדם וחירותו. חוק יסוד שאין פוגעים וכו' אם התקבל חוק כזה לגבי הגירוש האחרון?

זו כמובן לא התשובה ולא השאלה אבל בכל אופן שיהיה משהו.

בברכה

א'

 

לא'

אין שום קשר בין העובדה ששירתת בצבא (ע"פ חוק לא התנדבת לכך) ובין התבטאויותיך המחרידות כנגד אנשים שממלאים את חובתם ע"פ חוק. אני לא משפטן ולא יודע אם עברת על החוק או לא, אני חושב שדיברת מתוך סערת רוחות ואם היית מתנצל על הדברים שאמרת שכוונו אישית כנגד אנשים ש"מבלים" יום ולילה בהגנה על המדינה, עליך ועל משפחתך אני הייתי מבין ללבך. כשנוח לך לקיים את החוק אתה מקיים אותו ונהנה מהגנתו אבל כאשר הוא פוגע בך אתה מתנגד לו באמצעים פסולים, ושוב, אני לא משפטן, אני אדם מן הישוב, עובד קשה לפרנסתי (שנפגעה קשה בגלל שרות המילואים הרב שאני עושה בזמן האחרון). הקללות שקיללת את הקצינים כוונו אלי ואל כל אחד ואחד במדינה שלובש מדים.

שאלת "האם התקבל חוק לגבי הגירוש מחברון"? אתה ומשפחתך בחרתם לגור באיזור בו קיים משטר צבאי לטוב ולרע. אני אישית הגנתי על מתנחלים והשתתפתי בהריסת בתי ערבים לא מתוך בחירה אישית שלי, אלא ממתוך ציות לצו צבאי שקיבל תוקף חוקי מהממשלה. כשהיה לך נוח עם פקודות הצבא שנתנו לך הגנה תוך פגיעה בערבים (אני יודע שאתה לא מחשיב אותם כבני אדם אבל מילא...) קיבלת אותם, אולם כאשר הצו הצבאי פוגע בך, כן, אני יודע שזה פוגע בך, אתה מסרב לציית להן...

אני לא מסכים עם כל חוקי הממשלה שלנו ולעיתים מתבייש במעשיה אבל אם כל אדם יחליט איזה חוק מתאים לו לקיים ואיזה לא, לא תהיה לנו מדינה בכלל.

אף אחד לא מחזיק אותך במדינה בכוח, אם כ"כ לא טוב לך פה אתה מוזמן לקום וללכת אבל כל עוד אתה פה אתה (ואני) חייבים לקיים את חוקי המדינה.

ב'

 
 

לדעת הנרי דויד ת'ורו (1862-1817), אי-ציות אזרחי הוא הכרח בל יגונה ואופציה ציבורית לגיטימית וראויה הנגזרת מתוך מחויבות לדמוקרטיה מהותית בעלת ממד ערכי. האופציה של אי-ציות אזרחי מצביעה על הסתירה המהותית בין דמוקרטיה המחויבת לחירות האדם ולזכויותיו הבסיסיות לבין אימפריאליזם הפוגע בחירויות ובזכויות אלה ולכן אינו לגיטימי בחברה דמוקרטית; כל זאת אף על פי שרוב הציבור, בהכרעה דמוקרטית פרוצדורלית, תומך באימפריאליזם כאקט של פטריוטיות. אי לכך, כשנוצרת סתירה בין הממד המהותי-ערכי של הדמוקרטיה כאורח חיים לבין הממד הפרוצדורלי-טכני של הדמוקרטיה כשיטה לקבלת החלטות ללא אלימות, על האזרח הדמוקרטי להעדיף את המהות על הפרוצדורה  עליו לשבור את חוקי המשחק תוך נכונות לשלם על כך מחיר.


שאלה שהופנתה לישעיהו ליבוביץ בשנת 1985, ותשובתו.
 

בס"ד, ב' אדר תשמ"ה, 23.2.85
לכבוד פרופסור ליבוביץ
רציתי לשאול האם לדעת הפרופסור מותר להפר חוק במדינה דמוקרטית למען ערך, רעיון מסויים (זאת אני שואל בעקבות מאמר של הפרופסור שנתפרסם בהארץ "דרך הלאומיות אל החייתיות" בתאריך 5.10.84). בשאלה זו כוונתי בעיקר למפרי חוק ידועים מסורבי המלחמה בלבנון מחד, ופעילי גוש אמונים מאידך האם יש הבדל ביניהם? אם אפשר להציע לי חומר קריאה בנושא אשמח.
בתודה מראש,
ש'
 

24.2.85
לש' שלום,
התשובה על שאלתך בדבר חובת הציות לחוקי המדינה כבר ניתנה באותו מאמר ב"הארץ", שאותו אתה מכיר ואותו אתה מזכיר. רק לגבי צו אלוהי (המצוות) קיימת חובה מוחלטת לציות. המדינה וממשלתה החוקית הן מוסדות אנושיים, הקיימים ומקויימים למען צרכים אינטרסים אנושיים, למען שלום האדם והעם. חשיבותם לאדם ולעם היא עצומה, ולכן לא יזלזל בהם האזרח הנבון ובעל המצפון. אבל בסופו-של-דבר אין המדינה אלא כלי, מכשיר ואמצעי לאדם ולעם, ואין היא בגדר ערך ותכלית. גם בדמוקרטיה זכותה וסמכותה של המדינה לחייב את אזרחיה היא מוגבלת, ולכן גם מוגבלת החובה המוסרית להישמע לחוקיה. חובה זו עומדת לביקורת הערכים העליונים של האדם. לפיכך תמצא בכל העמים והתרבויות מקרים שבהם דווקא טובי האזרחים הפרו את חוקי המדינה לפעמים עד כדי מרד אלים. למשל, כל נביאי ישראל היו "בוגדים" במדינתם המרושעת ובמלכיה החוקיים. כל הטוען לחובת משמעת מוחלטת לצווי הממשלה החוקית טוען את הטענה שטען אדולף אייכמן להצדקתו.

אשר להשוואה בין מסורבי מלחמת הלבנון ובין פעילי גוש אמונים הראשונים מפרים את חוקי המדינה למען האנושיות, ואילו האחרונים אינם מפירים חוקיה כלל אלא פועלים בחסותה ובתמיכתה למען החייתיות.
 
בברכה,
ישעיהו ליבוביץ
 

בסרט הבהלה לזהב של צ'ארלי צ'אפלין, חברו, מרוב רעב, רואה ומדמה את צ'ארלי צ'אפלין כתרנגול הודו ומתחיל לרדוף אחריו כדי לנסות לאכול אותו.

האינטרס והתשוקה קובעים איך יקרא את המציאות, איך ילוש אותה על פי צרכיו, על פי דמיונו, ומה תהיה המציאות אותה 'יראה'.

 

ב' הנכבד,

האם היית על פי חוק דוחף אלמנה לאש אם לא היתה רוצה מעצמה? האם היית במסגרת שלטון החוק בגרמניה ושרות החובה יורה ביהודי? מכה יהודי?

אתה מתהדר בזה שעל פי חוק הרסת בית של פלסטיני ושופט במובלע את זה שהיה מסרב גם אם בעיניו חוק זה פסול. בזה אתה מתהדר? על זה שהרסת בית של פלסטיני, שהחרבת עולמו של אחר, רק כי אמרו לך?

ואם היו אומרים לך לירות בו היית יורה בו? האם ירית בו? ומה אם היו אומרים לך לירות בביתו בת העשר, גם אז היית יורה? זה החוק, לא? זה ערך הדמוקרטיה שאתה כה מקדש, לציית למעשי הצבא לא חשוב איזו מדיניות הוא מייצג או מה הוא מקיים?  

האם לציית לחוק רק כי הוא שם, מחייב יותר ותובע יותר מממשות חייהם של האנשים שרמסת. שנכתשו תחת צייתנותך. כמה ילדים היו 'לערבי' אתה יודע?
אתה אומר לא בחרתי במעשיי, קיימתי את החוק. כן בחרת. בחרת לקיים את החוק. בזה בחרת. לא חשוב מה הוא. בחרת לשמור על מתנחלים בשעה שהם גוזלים חיי אחרים, כך אתה מספר. בשעה שבחייהם במקום הזה, גוזלים חיים מעם אחר. עליהם שמרת. בהתאם לחוק. ואם היו אונסים, גם אז היית שומר עליהם כדי שיאנסו בהצלחה ובביטחון?

מה ההבדל הגדול? 

 

מעוותת חברה שאיש כמוך הוא הגיבור שלה. 'יורה ומתבכיין', רומס וגאה, גוזל ומתהדר. מעוותת חברה שאיש כמוך יכול לומר כך עשיתי, ולחוש טוב עם עצמו. שמדבריו אפשר לגזור שלא כמו אחרים שהיו 'משתמטים' מלהרוס ביתם של פלסטינים במקרה הזה, שהיו 'משתמטים' מלשמור על מתנחלים בשעה שהם גוזלים אדמות פלסטינים ועוקרים עציהם ושבגללם כולאים פלסטינים במכלאות ומאחורי כבישים ליהודים בלבד על פי החוק, אתה שלא כמוהם כן צייתת. שלא כמו ה'משתמטים' מלשרת מדיניות לא משנה מה היא, רמסת בגאון וגאווה רכוש, והרעבת וגזלת ומכנה עצמך אדם ראוי. מכנה את בחירותיך מוסריות. יותר מאותו גזען ידוע אליו אתה מפנה את דבריך.

 

וכמה חדרים היו בבית שהרסת?

 

אילו אמרת, למרות שאמרו לי להרוס בית לא הרסתי. למרות שאמרו לי לשמור על הפושעים בזמן פישעם לא הסכמתי. אילו אמרת שלא רצית להשתתף בלכלוא עם אחר בגטאות רק כי הוא אחר. ולהגן על קלגסים ופושעים כנגד אחרים רק כי הם בני גזעך.

אילו אמרת.

 

ב 28.3.2003, ביום שישי בצהריים, היינו עדי דגן ואני ליד מחסום קלנדיה. ילדים פלסטינים ממחנה הפליטים היו על הגבעה וזרקו אבנים לעבר שדה הטרשים שמכונה עדיין שדה התעופה עטרות שליד המחסום. חיילים ישראלים החלו יורים עליהם תוך כדי זה שהם בורחים. עומר מטר בן הארבע עשרה נורה בכדור חי לצווארו מול עיננו, הוא גסס שבוע ומת.

עומר מטר נורה על פי החוק.

כתבה:  איה קניוק

 
 
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com