צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies
      

english

 

ביקור בוולג'ה
visit to al-walaje



english


ביום ההוא סבבו שבע פעמים
on that day
they circled seven times


 


ידענו שהרסו שם בתים. שאלנו אנשים, שהצביעו, ונסענו, ואז מרחוק ראינו גבר עם פלפון, מדבר, מביט בנו, נעצרנו לידו, אפשר לעזור הוא שאל בעברית, ואמרנו שבאנו לראות את הבתים שהרסו. והוא אמר אה, והתנדב לנסוע איתנו, ובמורד הרחוב עוד גבר עמד על אם הדרך עם פלפון.
מתברר שגברים אלה הם עומדים לאורך הרחוב הראשי שבכפר, מחוברים זה אל זה, כולם עם הפלפון פתוח, רשת קשר, מדווחים אחד לשני אם 'מותר' להם לנסוע במכוניתם בתוך הכפר.
דהיינו אם אין באופק חיילי משמר הגבול, שכבר חודש מחרימים מכוניות, וחופרים בורות בכביש, ושומרים על הטרקטורים בשעה שהם הורסים בתים.

כי אנשי אל-וולג'ה, על פי תוכנית שקשה לא לראות אותה ככזו שנהגתה בהכרח (אם גם בסודיות) במילים שקופות וברורות, מיועדים למה שבעולם המודרני עם 'גבולותיו' לפחות בשפה הוא מעשה שלא ייעשה, אלא שהוא נעשה: טרנספר שקט לכל דבר. המתבצע במפורש. כשהאמצעי 'החוקי' הרשמי הוא שהם, התושבים, שוהים בלתי חוקיים בביתם.

מתברר שברגע אחד החליטה המדינה שהאיזור הפלסטיני הזה הוא איזור ירושליים, דהיינו מי שנוסע במכונית מביתו לבית הספר, או למכולת, או עשרה מטרים, או אפילו עומד, או חונה, או גר, או ישן במטתו, או לומד בבית ספר או נולד וחי שם דורות (לפני שמחוקקי חוקי האופל האלה עוד העלו בדעתם שיש להם הזכות לבוא לחבל ארץ רחוק ולטעון לזכותם ההסטורית) כמוהו כנוסע או חי בשטח ירושליים, שב"ח בביתו.
וזה כשכל התושבים הם בעלי תעודות פלסטיניות, ושמעולם לא היו תושבי ירושליים, ולא הוצע להם להיות תושבי ירושליים ומעולם לא קיבלו שרותים ככאלה, ולהיפך, תמיד שילמו לעריית בית לחם ומשם קיבלו, כמידת האפשר, שרותים.
אם כן כל מי שחי בוואלג'ה, ככזה, עובר בהכרח על 'החוק'. ולאחרונה 'מקיימיו' (רשת הכיבוש: צבא, משטרה, עירייה.. וחקיקה), החלו במלאכת אכיפתו: הורסים בתים, או כי הם בשטח ירולשמי, או כי כביכול בנו שלא כחוק (כביכול) אלא אישורים בחוק לא ניתנים, ותכנית מתאר להתרחבות לא קיימת.
מלבד הרס הבתים, הם בימים אלה חסמו את הכביש הראשי והיחיד העובר בכפר, ולאורכו חפרו כמה שוחות, ובחודש האחרון, החלו בהחרמת המכוניות של תושבי המקום.
ההחרמות החלו לפני חודש בערך.

 

אחת הראשונות הייתה המכונית המביאה לחם לכפר. אז לא היה אחר כך לחם. ואת אחד משני האוטובוסים היחידים המשרתים את התושבים בבואם או נסיעתם מחוץ לכפר ואת הילדים הקטנים לבית הספר שלומדים ברובם מחוץ לוואלג'ה. (אגב, תושבי הכפר ביקשו אישור לבנות בית ספר בתוך הכפר אלא 'שכחוק' לא קיבלו אישור).
ואז ארבע מכוניות פרטיות, כולן בתוך הכפר. כשהטיעון, כאמור, הוא שרשיונן פלסטיני, וזה הרי שטח ירושליים, דהיינו הם שוהים בלתי חוקים ומכאן נהיגתם בלתי חוקית.
ביום שהיינו החרימו את האוטובוס השני מבין השניים, והילדים הלומדים בבית ג'אלה ובית לחם, היו צריכים ללכת ברגל לפחות חצי שעה ברגל מחוץ לכפר כדי לתפוס את האוטובוס.

כדי להבין איך דבר כזה יכול לקרות, או מה מגוייס כדי לקיים את הפשע הנפשע הזה 'כחוק', אני מציעה לקרוא את מאמרו של מירון רפפורט כולו, במגזין של הארץ.

אבל אני מצרפת בכל זאת בגוף הדוח שלושה קטעים הנוגעים לוואלג'ה. לא לפי הסדר.

קחו את ולאג'ה לדוגמה. הכפר הזה בדרום מערב ירושלים, מדרום לפסי הרכבת, נמצא חציו בתוך השטח המוניציפלי של ירושלים, חציו בגדה. במשך שנים רבות, מספר עו"ד איתן פלג, איש לא שם לב לכך שחלקו של הכפר שייך לירושלים. התושבים קיבלו שירותים בבית לחם, עיריית ירושלים לא הגישה לשם שום שירות. במפות של 1967 הכפר פשוט לא הופיע, ולכן תושביו התפקדו בבית לחם.

בשנות השמונים "גילו" השלטונות כי חציה של ולאג'ה, כשמונים בתים, נמצא בתוך ירושלים, אבל התושבים הושארו עם התעודות של תושבי הגדה. לאחרונה הם סובלים קשות מהמעמד הקפקאי שלהם - אנשים שבתיהם נמצאים בשטח ישראל אבל אין להם אזרחות ישראלית. מג"ב בא לשם מפעם לפעם, ובכמה מקרים עצר אנשים בבתיהם בתור שוהים בלתי חוקיים. אפילו אוטובוס התלמידים הוחרם משום שהסיע "שוהים בלתי חוקיים", כלומר את ילדי ולאג'ה, לבית הספר בבית ג'אלה.
הגדר מתוכננת לעבור ליד בתי הכפר: החלק ה"ישראלי" יישאר בצד הפלשתיני של הגדר, מה שלא מונע ממשרד הפנים לאיים להרוס שם בתים בנימוק שנבנו בלי אישור מישראל (ביום שני השבוע נהרסו ארבעה בתים כאלה). האדמות יישארו בצד הישראלי, הירושלמי. עו"ד פלג נפגש עם אל"מ (מיל') דני תרזה, האחראי במשרד הביטחון על הגדר. "איך הם יגיעו לאדמות שלהם?" שאל פלג. "הם לא יגיעו", מצטט פלג מדברי תרזה, "אלה לא האדמות שלהם, אלה נכסי נפקדים". "זה חוק נכסי שודדים", ענה לו פלג, איש כוחות הביטחון לשעבר.

באל-וולג'ה טוענים ש-10,000 דונם יישארו מעבר לגדר, בין הכפר לגן החיות התנ"כי ולקרמיזן. ומישהו שם עין על האדמות האלה. במשרד האדריכלים רכס-אשכול מתכננים לבנות שכונה ענקית עם 13 אלף יחידות דיור על כ-3,000 דונם, ש"תעטוף" את ולאג'ה מצפון וממערב. קלוד רוזנקוביץ', המכין תוכנית מתאר לאל-וולג'ה, מספר שמהמשרד נאמר לו שהתוכנית להקמת השכונה מתואמת עם משרד השיכון. של מי הבעלות על הקרקע? סוחרי קרקעות יהודים טוענים שרכשו את האדמות; לעו"ד פלג ולתושבי ולאג'ה אין ספק. לפחות חלק מהאדמות של השכונה החדשה יהיו "אדמות הנפקדים" של ולאג'ה.
..
חוק נכסי נפקדים נחקק ב-1950, ולפיו "נפקד" הוא אדם אשר "בכל עת" בתקופה שבין 29 בנובמבר 1947 ל-1 בספטמבר 1948 "נמצא בכל חלק של ארץ ישראל שמחוץ לשטח ישראל" (כלומר בגדה המערבית או ברצועת עזה) או בארצות ערביות אחרות. רכושו של נפקד כזה, קובע החוק, מועבר לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים - בלי שום אפשרות לפיצוי או ערעור. משם, באמצעות חוק אחר, התגלגל הרכוש הלאה, וכך למעשה "הועברו" הנכסים שהשאירו אחריהם הפליטים הפלשתינאים ב-1948 (וגם חלק מרכושם של פלשתינאים אזרחי ישראל, אותם "נוכחים-נפקדים" מפורסמים) לידי מדינת ישראל.
...
"החוק הזה היה דרך עקיפה לגאולת הארץ", אומר שמעון דולן, עד לאחרונה ראש המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה (ראו מסגרת). בתחילת יוני 1967 כבשה ישראל בין היתר את הגדה המערבית וכבר ב-28 בחודש, קצת יותר משבועיים אחרי תום הקרבות, החליטה ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים.

בהחלטה חשאית החילה ממשלת ישראל לפני חצי שנה את חוק נכסי נפקדים מ-1950 על ירושלים המזרחית. התוצאה: אלפי פלשתינאים המתגוררים בגדה המערבית, ובבעלותם אדמות ובתים בשטח שסופח לירושלים לפני 37 שנים, איבדו בו-ברגע כל זכות קניינית על הרכוש הזה, בלי זכות לפיצוי, בלי זכות ערעור. ההקשר המיידי היה הקמת הגדר, אבל כבר עכשיו מתגבשות תוכניות לבנייה על אדמות שהופקעו.

אבו דאוד מספר לנו שאתמול הרסו אחד עשר בתים, מתוכן שישה לולים.
למה את הלולים? כי במסגרת חוסר העבודה, איסור כניסה לישראל, בעלי החיים הם מקור חשוב לפרנסה או לפחות לעזור לקיים משפחה, חלב, גבינה, בשר, לכן, לכן הורסים. כי מה יהרסו, מה שלא נחוץ לחיים? יהרסו מה שנחוץ, כדי להמאיס את החיים.
אלא שלאן הם ילכו אומר לי אבו דאוד. אין לאן. היהודים לא מבינים את זה.

אנחנו בקצה הכפר, קצה הכביש הראשי, שהיא דרך צרה, כאמור שהצבא דאג לשבש ולחורר ובקצה תלולית של אבנים כבדות.
את החסימה שבכניסה לכפר בנו כבר לפני זמן רב, סלעים גדולים על הדרך, ובור כזה, מה שבטוח, משני הצדדים. רק הולכי רגל יכולים כמובן לעבור שם. אלא שהגיעו אתמול 'שלטונות החוק', ואת הסלעים ביצרו בעוד סלעונים, וכורכר, כדי שאי אפשר יהיה גם בינות לסלעים ללכת, או שאפשר יהיה אלא עם עול של קושי נוסף.
איש זקן מאוד עם כאפייה ומקל מגיע. נעמד. רואים שהוא מרגיש שלא יוכל לעבור. מתיישב על התלולית. שוב קם. בהתחלה איננו מצליח, ולבסוף מצליח, הוא עבר, הולך לאיטו, ממשיך במעלה הגבעה.

העירייה סללה לצד הדרך החסומה עוד דרך בגב ההר, מיועדת רק למכונית העירייה עם הטרקטורים בבואן להחרים ולהרוס, ולמשמר הגבול על תפקידיו השונים בלאמלל את התושבים, להחרים, לאיים, ולשבש, שביל ליהודים בלבד, לצמד הדרך הפלסטינית החסומה.

מ-87 החלו בעצם עם הכל חושב בקול רם אבו דאוד.

כי אז לראשונה באו ממשרד הפנים ואמרו לנו פתאום שהרשיונות שלנו על הבתים לא תקפים, כי הבתים שייכים רטרואקטיבית לירושליים מ-65. שזה ירושליים. מאה בתים.

לפני 67 לא היה צריך בכלל רשיונות. מ-75 היה צריך בתאום עם הממשל הצבאי, וקיבלתי רשיון בבית אל.

אבל ב 87 אמרו בכל זאת, מה שכבר בנוי בנוי. זה מאושר.

מאז עד אתמול הרסו אולי 16 בתים בשנים האלה. ועכשיו עוד 11.

גם בבית צחור עושים מעשה דומה. באו ואמרו להם שאין לבתים רשיון. הלכו והביאו צילומים של הבתים מהתקופה הירדנית. אמרו להם טוב, הביית מכאן אבל אתם לא, אתם באתם אחר כך, אז הביית לא שלכם.

כשהם החלו לאיים, הוא ממשיך, הם אמרו, זה שטח ישראלי, ושאסור לנו להיות כאן כי אנחנו שטחים.
זה ישראלי אמרנו? אנחנו מלפני 67 כאן אמרו. לא, באתם אחרי כן, הם אמרו לנו.

אבל בחודש אפריל השנה אמרו שגם מה שהיה קודם לא תקף. אמרו תחתמו שזה שטח ישראלי ושאסור להיות פה כי אתם שטחים.
לא רצו לחתום, הוא מספר. ואז לקחו שנים עשר גברים לסאלם למעצר של 21 יום, ושוב אמרו להם זה ירושלים אתם שטחים. אסור לכם להיות כאן.

הם אומרים שזה שטחי ירושליים. האמת היא שהם רוצים שטח ללא אנשים.

אחרי המעצר שינו במחשב, ולכל מי שהיה כרטיס מגנטי נחשב בבת אחת מנוע.
זה חמשה ששה חודשים שאין מגנטי ואין עבודה.

אז פנינו לעורך דין, איתן פלג, ושוב לקחו אותנו. למחסום 300. לחקירות.
פנינו לבית המשפט העליון.
בית המשפט העליון ביקש את כל השמות של בעלי הבתים באיזור, וזה בבדיקה עכשיו.
וגם החזירו את המגנטי.
אלא שעכשיו מחכים להזמנה של קבלנים 'יהודים'.... שישלחו למת"ק... ואלה ישקלו...הסיפור הידוע...ואז אולי... וסביר שלא...

עכשיו אבל, הם התחילו עם ההחרמות של מכוניות והאוטובוסים.

הם לקחו (את הרכבים) הם אומרים ל 25 יום. ולבוא למחסום לקחת. לא יודעים אם זה יעלה כסף או לא. אמרו גם הזהרו גם אתם.
גם אתם היזהרו הוא אומר בדאגה. מספר שיש בחור מוואלג'ה שיש לו תעודה ירושלמית איכשהו. על פניו על פי החוק הלא חוקי התקף הוא אמור להיות מותר. ירושלמי בירושלמים. אך לא. החרימו לו את המכונית כי הוא מסיע שטחים. את שכנו, את המורה שבמורד הרחוב. את משפחתו.
ושוב הביט בדאגה במכונית של תמי.

יש כאן מישהו שתפסו אותו עם המכונית שלו בכפר והחרימו לו אותה, והוא עובד במשהו שכרוך בנסיעה בכפר מבית לבית, אז הוא לקח במקום זה חמור, ואיתו הוא עובר מבית לבית.
תפסו אותו ואמרו לו שבפעם הבאה יקחו לו את החמור.

אנחנו עם הבתים שלנו. לא חשוב לנו התעודה, ירושלמית, שטחים, העיקר עם הביית.

מצביעים על ביית בואדי, זה למשל, לקחו אותו למחסום, שישב בקור, לשש שעות, כי זה שטח ישראלי אמרו לו.
זה הביית שלו. לאן ילך.

הם רוצים לנקות את השטח שלא יהיו ערבים. החוק צריך לשרת את הציבור כאן החוק משרת את המאפיות.

יש שלט בירושליים: לשמור את ירושליים נקייה. ואז הסס לרגע, האם יגלה בפנינו את נפשו, החליט שכן:
אני חושב שהכוונה שלהם לנקות אותה מערבים. רק ליהודים.

בדרך חזרה מהחסימה שבקצה הכפר, עוברות שוב ליד ערמת שברים שבצד הדרך, שהייתה אחד הבתים שנהרסו יום קודם.
גבר מבוגר, אישה צעירה ושני תינוקות נראים הולכים אנה ואנה, הילוכם כפוף, תלוש, משונה, משום מקום, לשום מקום, מתיישבים על ההריסות, ושוב קמים, עולים על הגבעה, יורדים, התינוק בוכה, נישכח למטה, אוחז בעמוד ברזל המזדקר מבין שברי הבטון, הבכי ממשיך וממשיך, האם יורדת, ממלמלת, עולה שוב, שוב הולכים, תנועתם תלושה, אבודה, שוב ושוב הולכים משום מקום לשום מקום, קר נורא בחוץ, זה ביתם שנהרס, ביית שהוא חדר, שם חיו חמישה אנשים. את ביתם הקודם הרסו לפני שנה בדיוק. נאמר להם שאולי אונרא יתן להם אוהל. לתינוק אין נעליים. רגליו שמנמנות ובריאות בגרביים אדומות, רק מחדדות את אופל החטא הזועק כאן בואדי היפה הזה ביחד עם המואזין שהחל קורא כמעט כמו תפאורה לסרט.

תמר גולדשמיד ואיה קניוק. יום שלישי, 18 לינואר 2005

 

ביום ההוא סבבו שבע פעמים
on that day
they circled seven times


 

 

 
 
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com