צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies



הורסים בתים, אבל לא את שלנו
domolishing their houses

 text and video בטקסט ובוידאו























































 










































 

 

פנינו ימינה במקום שמאלה.
תלפיות מזרח משמאל, ג'בל מוכבר מימין.
עצרנו ליד ארבעה דגלים שחורים.
משמאל בבית המטופח עם הסוכה במרפסת הפסנתר מנגן את side by side, בבית אחר ליד, מתאמנים בחצוצרה, מימין בית הרוס ולידו אוהל שממוקם על הרחבה.
שם חיים הזוג הצעיר שהרסו לו את ביתם באוגוסט השנה, שבוע אחרי החתונה, האחרים בבית הצמוד התפזרו בין בני המשפחה.

יהודים משמאל ופלסטינים מימין.  (צילום המקום בוידאו)

בפעם הראשונה שבאנו הם היו במסגד אל אקצא, ימי הרמאדן. בפעם השניה פגשנו את מחמד זחייקה, האב.

השוטרים הגיעו בחמש בבוקר. קרוב משפחה הוא נהג אוטובוס, והוא ראה אותם ראשון וטלפן לומר שיש טרקטורים ליד המשטרה. ככה הם ידעו.
בעשר הגיעו הדחפורים.

340 מטרים מרובעים. שנים של חיים. מאות אלפי שקלים של חסכונות ועבודה קשה של שני דורות.
בשלוש שעות הפכו לגלי הריסות.

הם הביטו עלינו מלמעלה, הוא עוד מספר, מהחלונות, צחקו עלינו. לפני האינתיפאדה היינו כמו אחים, עכשיו הם צוחקים.
למה?

אני נולדתי כאן, הוא מצביע מעבר לכביש בתלפיות מזרח, הבית שלנו היה מ 1945, לפני שהיו כאן יהודים. שלנו, של אבא וסבא.
האדמה על השם שלנו מ 1909.
לפני שהיתה כאן מדינת ישראל היינו כאן.

אני זוכר, שהם באו, שנת 67, ואמרו לנו ללכת, אמרו אסור לכם פה, אנחנו רוצים לבנות שכונה פה. הלכנו. לא הסכמנו לקחת כסף. לקחו שלושה דונם למשפחה שלי. וירדנו לפה. מצביע סביב על הבתים ההרוסים.

הם יודעים שזה השטח שלכם, שאלתי, בטח יודעים אמר.

ג'בל מוכבר קיימת מאות שנים הוא מספר, מהזמן של עמר אבן אלח'טאב. שהגיע לפתוח את ירושלים, אמר אללה אכבר. לפתוח את ירושלים, זאת אומרת לעשות את זה מוסלמי.

למה לא נותנים לך רשיון שאלתי, זו הרי האדמה שלכם. כלומר מה אומרים לך.

אומרים זה נוף פתוח, לא יודע למה, שמתי ארבעה עורכי דין, לא עוזר, שילמתי יותר ממאה אלף שקל.

עם הכל, הבנייה, עלה שמונה מאות אלף שקל.

אבל מה בדיוק אמרו אני שואלת שוב.

הוא יהודי אני ערבי אז אסור לי לבנות. אמר מחמד את האמת הערומה כולה. לא צריך אף מילה נוספת.

ושוב לא מתאפק ואומר, מריר, למה שמה מותר, מצביע על תלפיות מזרח היהודית הרחוקה כמה מטרים, למה שם וכאן לא?

ידעתם? שאלתי. שבוע קודם הגיעה המשטרה הוא מספר, שני ג'יפים, וג'יפ של העיריה. באו, פתחתי להם. הם לא אמרו שהם רוצים להרוס, אבל ידעתי לפי העורך דין.

כמעט ארבעים שנה אני והילדים עבדנו על זה. עד שעשיתי את הבית. אני עכשיו בגיל 55. מאיפה יהיה לי עוד פעם כסף.
זה בחלום.

מה זה שטח פתוח, איך הם מסבירים את זה? אני שואלת שוב.
יעני נוף פתוח. אבל למה לא על אלה פתוח ועל אלה פתוח.

הם לקחו מידות פעם הוא מספר, הגיעו וסימנו כאן דברים, את רואה את מוטות הברזל? כן ראיתי.... אמרו שהם רוצים לעשות מגרשים, גן ילדים. צוחקים עלינו, אמרנו לא.

גן ילדים של מי?
לא יודע.

מנין האוהל שאלתי. האוהל מהצלב האדום. באו לבד. ידעו, באו למחרת.

יש שמקבלים רשיון?
עשרה אחוזים מקבלים תשעים לא.

אבל כולם מקבלים קנס הוא מספר. מאה ששים או מאתיים אלף שקלים קנס. לי לא. אמרתי אני מוכן. אבל לא רוצים. דווקא רוצים לי להרוס.

לפנות את ההריסות יעלה שלושים עד חמישים אלף שקל.
בינתיים הוא יקים אוהל ליד האוהל בו גר בנו עם בת זוגתו. לאשתו, ולו ולילדים האחרים.

העוול מרושת בתים הרוסים. בתים שמופצצים מהאויר, שמרסקים עם בולדוזרים כדי לפנות דרך, או לרסק עיר, כדי להעניש את משפחת מי שאיננו שם להיות מוענש. בתים הורסים כי אי אפשר בלי בית. כי בית מסמל את החיים. את השייכות. את הגורל.

הם מבקשים אישור בנייה, והם לא מקבלים.
זו אדמתם, זו עירם, הם צריכים לגור איפושהו, אין להם מקום אחר, או ברירה, והם לא מקבלים, כשיטה, כעיקרון, כי הם פלסטינים.

לפעמים הם משלמים כסף למרות שעוד לא קיבלו רישיון, כי הם מקווים שאולי יתנו, וחושבים שאם השלטונות מוכנים לקבל כסף מהם אולי יש סיכוי, כי אחרת למה לקחת מהם כסף אם אין סיכוי, כך הם חושבים והם בונים, ומחכים לרשיון שמתעכב, מסיבות תמוהות, ואז מגיעה העיריה והורסת את ביתם כחוק, ומגיע הצלב האדום או אונרא ונותן להם אוהל מסיבות הומאניטריות.

הם הורסים בתים למי שהוא פלסטיני, כי הוא פלסטיני. כי הארץ שייכת ליהודים הם אומרים. גם אם רשומה בטאבו כבר מאה שנים עוד לפני שהגיעו הציונים וקנו או נטלו בדילים מפוקפקים יותר או פחות אדמה, או לקחו ממי שגורשו ולא הורשו לחזור, או גרשו כדי לקחת.

משמאל הפסנתר עדיין מנגן ג'אז. בתוך ההריסות רואים תנור, ועצים שנשתלו ונקברו בתוך ההריסות ומעברי חשמל.

ג'בל מוכבר, וואלג'ה, שועפט, בית חנינא, שכונות ירושלמיות כבושות משלמות ארנונה לעיריית ירושליים שלא נותנת להם כמעט דבר תמורתה.

אני לא מדברת על הגדה או עזה. כי זה מחוץ לאופל שניתן להסביר במילים. כי זה מחוץ לשיטה. או להעדרה.
כשהיינו בוואלג'ה לפני איזה זמן, בדרך חזרה מהחסימה שבקצה הכפר, זו שמונעת מהם לצאת ולהכנס, ללא סיבה, עברנו ליד ערימת שברים שבצד הדרך, שהייתה אחד הבתים שנהרסו יום קודם. ועצרנו. 
ואז ראינו אותם. היה חורף. גבר מבוגר, אישה צעירה ושני תינוקות, נראים הולכים אנה ואנה, הילוכם כפוף, תלוש, משונה, משום מקום, לשום מקום, מתיישבים על ההריסות, ושוב קמים, עולים על הגבעה, יורדים, התינוק בוכה, נישכח למטה, אוחז בעמוד ברזל המזדקר מבין שברי הבטון, הבכי ממשיך וממשיך, האם יורדת, ממלמלת, עולה שוב, שוב הולכים, תנועתם תלושה, אבודה, שוב ושוב הולכים משום מקום לשום מקום, קר נורא בחוץ, זה ביתם שנהרס, בית שהוא חדר, שם חיו חמישה אנשים. את ביתם הקודם הרסו לפני שנה בדיוק. נאמר להם שאולי אונרא או הצלב האדום יתנו להם אוהל. לתינוק אין נעליים. רגליו שמנמנות ובריאות בגרביים אדומות, רק מחדדות את אופל החטא הזועק כאן בואדי היפה הזה ביחד עם המואזין שהחל קורא, כמעט כמו תפאורה לסרט.
(על חורבות משפחת אבו ריזק בוולג'ה - וידאו 6 דקות)
הבית הזה נהרס ביום שני, ה 17 לינואר 2005. בתים נהרסים, ויהרסו. כמו טיפות של דופק, בתוך הכיבוש, בתוך הגזענות, בתוך הקולוניאליזים והרצון לטהר את המקום, רצון שהיה כפי הנראה מההתחלה; ערבים, פלסטינים, בני אדם ממשיים שמקלקלים את החזון הלבן והנקי מזרים, שאינם זרים, והם היו, הרבה לפני הציונות, מאות שנים, כמו קילקול, אז הדירו אותם מספרי ההסטוריה, וסילקו אותם וטבחו בהם ולא נתנו להם לשוב לבתיהם שהיו שלהם לפי כל חוק קיים לא רק זה המוסרי, ומה שלא הצליחו בגזענות וחוקי קניין שונים והבדלות של זכויות אזרח, ממשיכים עם הרס הבתים, שנעשה השכם וערב, כחוק.
זה בכל מקום ומכל מקום. צריך רק להחליט לראות.
לך תסביר בית הרוס. לך תסביר שכאן היו זכרונות שאינם, וכתמי חיים של יד שטבעה אותם. וכסף שהשקיעו ואיננו, וגלויות ומכתבים שהתפזרו וכל השכנים יכולים היו לקרוא, וזכרונות שהפכו פירורים פירורים. בנאדם בונה בית. וחי בו. ובאה המדינה והורסת לו את הבית. והוא גר באוהל.

מי שנהרס הבית שלו נהרס החיים שלו. חלס, נגמר אומר מחמד זחייקה.

לכן בדיוק הם הורסים.

 
 
 
       
 
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com