צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies
      

english

החייל הזה הוא אני That soldier is me

זה היה כמה שנים לפני שפגשתי אותו. פ' ועוד שלושה צעירים כמוהו, בני 16 וחצי עד 19 אז, ישבו למרגלות החומה שבדיוק נבנתה, וחשבו איך הם מפילים את המשטר הישראלי.
כולם נולדו במחנה הפליטים קלנדיה.
מחשבה אחת היתה לזרוק רימונים על המחסום. אבל לא ידעו איך מכינים רימונים. השנייה היתה להכין הרבה בקבוקי מולוטוב ואז לזרוק אותם ברוגטקה במקום אבנים. אבל אז ר' אמר שהאש תכבה מיד וזה לא שווה. עוד רעיון היה להכניס חומר נפץ לצמיגי מכוניות ואז לגלגל לכיוון החיילים היוצאים למסעות הציד הרגילים שלהם בסביבות המחנה. אבל גם חומר נפץ לא ידעו להכין וגם לא היה ממי ללמוד.
ולבסוף החליטו שמה שהם יעשו זה לפוצץ את חומת האפרטהייד. וקבעו ביניהם שצריך בעתיד הקרוב ללמוד איך מכינים חומר נפץ רציני, ואחרי שילמדו איך, יכינו כמות גדולה, ואת החלק הראשון יטמינו בדיוק במקום הזה בו הם יושבים, וסימנו אותו עם כמה אבנים גדולות שגררו לשם בכוחות משותפים.
ואחרי שיטמינו, אמרו זה לזה, החומה תתפוצץ, וככה ידעו שפלסטינים לא שותקים.

ואחרי שדיברו את תוכניותיהם המפליגות הלכו הביתה. ובעצם שכחו מהכל. כי לא ידעו מה בעצם לעשות או איך. וכי היו צעירים ושמחים למרות הכל.

חודשיים לאחר מכן חיילים הגיעו בלילה ולקחו את פ'. בן 17 וחצי הוא היה אז.

ישנתי, סיפר לי, ואז שמעתי בום כזה כי הם שברו את הדלת, ופחדתי נורא. היו צעקות להיכנס כולם לחדר. מ' ור' לא נולדו עדיין. הייתי יחף, המשיך וסיפר. כולנו היינו יחפים. רק אמא נעלה נעלי בית. היו עשרה חיילים אני חושב. ואחד דיבר ערבית אבל לא היה ערבי. ואז הוא צעק שנביא לו את כל תעודות הזהות. והיו רק לאמא ולאבא ולי. לע' עוד לא היתה, אפילו שכבר היה בן שש עשרה, והשאר קטנים. ואבא נתן לו את התעודות.
ואז קראו את השם שלי "פ". ואמא צעקה "לא". ורצה ונתלתה על החייל. ואבא שלי רץ אחריה ותפס אותה ואמר לחייל "אל תהרוג אותה". כי בדיוק, אולי חצי שנה קודם, אֻם בילאל קפצה על החייל שלקח את הבן שלה והחייל נתן לה מכה ואז היה לה שבץ והיא מתה.
והחייל צחק. אני זוכר שצחק כי היה להם שחור על הפנים וכשצחק השיניים שלו היו לבנות כל כך.

פ' נשפט על ניסיון לפוצץ את מחסום קלנדיה. וקיבל עונש מאסר של שלוש שנים שריצה בכלא דמון. גם שאר הנערים קיבלו עונשי מאסר דומים.
היה קשה, אבל לא נורא, הוא אמר כששאלתי. רק בחקירות זה קשה, הוסיף. כי יש מכות, ותלך תבוא, וככה... אבל בבית סוהר לא כל כך היה נורא. האוכל לא טעים כל כך. ולא מספיק. ולא היה לי כסף לקנטינה. ולמדתי עברית, ואנגלית גם. כי שמה יש גדולים שעשו לנו בית ספר.
אבל הכי קשה זה שכמעט לא ראה משפחה, אמר. אמו קיבלה אישור פעמיים בתוך כל הזמן הזה, ואביו בכלל לא, וגם לא אחיו ע', רק שתי אחיותיו הקטנות ח' וס' באו כל כמה חודשים.

שנה לפני שהיה אמור להשתחרר גילו אצל אבא שלו סרטן ריאות. והוא הפך חסר שקט והתקוטט כל הזמן. בהתחלה שמו אותו בהפרדה לשבועיים וגם שם הוא הלך מצד לצד וצעק, ואחר כך לקחו אותו לשיחה עם הקפטן של השבכ שהיה מגיע גם לכלא. קוראים לו קפטן איימן אבל זה לא השם שלו, אמר פ'. גם לא ערבי.
הקפטן אמר לו שהוא יכול לצאת כבר מחר ולהיות עם אבא שלו, כי הוא בחור טוב שרק הסתבך ושהקפטן יודע את זה, ופ' לא אמר דבר וחיכה כי כבר ידע שאין מתנות חינם, ואז נתנו לו סיגריה והוא לקח, וקפה, ואז אמר לו הקפטן: במחסום בלגאן, לא ילדים טובים כמוכם שרק הסתבכו. ורק אני צריך שמישהו יגיד לי מי שולח אותם. זה ילדים מסכנים. תאמין לי הם מגיעים אלי ואומרים שלא רוצים ככה. רק אומרים להם לך למחסום תזרוק אבנים.
ואני אמרתי לו, שלא איכפת לי מכל זה, ושאני אשאר בכלא, ולא רוצה כזה דבר, ולא חסר לי כלום, ואני לא ג'סוס.
ואז הוא אמר, אבל אתה יושב בגלל ג'סוס.
ואמרתי לו, כן, ואתה רוצה שיקרה לי מה שיקרה לג'סוס הזה אחרי שידעו מי זה?
והוא אמר, הג'סוס זה אח שלך.
וקמתי וניסיתי להרביץ לו ושניים שהיו שם בחדר איתו תפסו אותי והרגו אותי ממכות עד שהתעלפתי.

ואני נזכרתי איך אח שלו הקטן הלך למחסום ואמר באתי להרוג יהודי והבנתי הכל.
שניסה לנקות את עצמו. שזו הייתה דרכו להביע חרטה על מה שעשה. על מה שנדחף לעשות. ובגלל זה לא רצה עזרה בבית המשפט. לא רצה הקלות. ואמר כל הזמן שרוצה לכלא כדי להיות עם אח שלי ולהרוג את מי שהכניס אותו לבית סוהר.

ופ' מספר שאחר כך היה במצב לא טוב. ששתק הרבה. והיה עצוב. וכשחזר הביתה לא שמח. ואז יום אחד הבין פתאום שהוא חייב לסלוח לו, לאח שלו. וסלח. וקם. וחיפש עבודה והחל עוזר בבית ותיכנן ללכת ללמוד רפואה ברוסיה כי בתקופה ההיא עוד נתנו מילגות לפלסטינים, וקצת אחרי זה גם נפגשנו.

באותו היום היתה הפגנה בקלנדיה. נדמה לי שהיה לה איזה נושא. זה היה בזמן האחרון יחסית. ההפגנה ביום הנכבה, או אחרי שמחמוד עבאס הכריז על מדינה, או יום הזעם, בכל אופן לא מזמן כל כך. אבל כל כך המון זה קורה שם. וזה לא באמת הפגנות, רק כאילו. שבקצה האחד שלהן חיילי הכיבוש עם קסדות ורובים וקהות מטווסת ואהבת המלחמה. ומהצד השני ילדים ונערים ואבנים ממחנה הפליטים קלנדיה וכעס שאין לו שם ונעורים זורחים. וכך חיילים יורים וילדים ונערים מהמחנה זורקים אבנים. כבר שנים. ואם הנערים משום מה חדלים לזרוק אבנים אז החיילים יורים כדי לגרות אותם. והם זורקים. ועוד החיילים יורים. מכוונים ישר. וקרוב. כי מותר ואפשר. ובתוך השנים נרצחו ככה אחד אחרי השני עומר מטר בן ה 14, אחמד אבו לטיפה בן 12 וחצי, האחים סאמר ויאסר כוסבה... וכל האחרים. כי זה הכיבוש.

ואז ראיתי שני אחים קטנים שלו. מ' וא'. וא' שהוא ילד ממש קטנטן היה עם אבן שהוא בקושי מצליח לאחוז בה בכפות ידיו הקטנות. וקצת דאגתי כי הם באמת קטנים וכי זה מסוכן כל כך, אבל שתקתי, כי מה אומר להם. והאם אין זו זכותם להתנגד לרשע בדרכם, וזו דרכם הפעוטה.

אבל היה רגע אחד ממש קשה שבו מאחד הבתים של הסימטה שמעל הכביש הראשי בין המחסום לכיוון רמאללה, יצא מביתו לתוך הסימטה איש הרבה יותר מבוגר מהנערים. הוא החל הולך לכיוון הכביש הראשי, לאט, גבו היה אל החיילים שעמדו בשורה עם רובים מכוונים, ממש ליד הבית של פטמה וסמי אסד. עוד הספקתי לומר לעצמי, הם הרי מביטים במשקפת וראו שיצא ממש כרגע מהבית, ושלא שייך לקבוצה המפגינה, ושהוא מחוץ לכל גם לשיטתם שרואים התנגדות לכיבוש כפשע, ושהוא לא צעיר - כשהכדור פגע בגבו. וכמו בסרטים גופו זועזע קמעה, והוא המשיך ללכת צעד או שניים גופו מתנודד ועיניו שוקעות והולכות פנימה לתוך עצמן, ורגליו הופכות קלפים, וקרס ונפל. חובשים מהסהר האדום רצו אליו ולקחו אותו. וצלילי האמבולנס הדוהר לרמאללה החרישו לרגע את השמיים.
ואין לי מושג מה עלה בגורלו.

טלפנתי לפ', כי אמנם זכותם של אחיו הקטנים להוציא את זעמם המוצדק על חיילי הכיבוש נטולי העכבות, אבל זה היה כל כך מסוכן שלא יכולתי אחרת. והוא אמר שהוא בא. ובא ממש מיד, אחרי כמה רגעים.
והחיילים ממש צלפו ללא רחם, על כולם, ומיד מצא אותם, את אֵחַיו, ואמר להם יא שבאב והם חייכו לאח הגדול והחזק והמוצלח בעיניהם. ומיד עזבו את ההפגנה ובאו לצידו. והתרחקנו ארבעתנו מהגז והירי, ועלינו במעלה הגבעה על הדרך המובילה לרמאללה עד שהיינו ממש רחוקים מהכל והתיישבנו על חומה נמוכה לצד הדרך.

וקודם דיברתי אני. על החיילים האלה. על העדריות הזו שלהם. ללכת ולעשות כל מה שאומרים להם ולהסתוכך תחת המילים הגדולות והריקות של "הגנה" ו"הקרבה" ו"צריך", כשכל מה שמניע אותם זה תאוות הביחד הנחשב, ולירות ברובה לא חשוב על מי, וכי זה מה שמקוּבל ומתגמל חברתית, ולא שום דבר אחר.
שאינם רואים בני אדם. רק סמלים ללא פַּנים. שהלוואי וילכו כולם כאחד לבית הסוהר, הוספתי ואמרתי לפ'. כל אחד ואחד מהם. ודיברתי על אִמותיהם משתפות הפעולה. שזו קלישאת אהבה ולא אהבה לעמוד מנגד כאשר הבן הולך לצבא. ולא רק הולך כדי לפגוע בעם אחר רק כי הוא אחר, אלא לסכן עצמו.
ואז אחרי זמן שדיברתי ללא הרף, שתקנו. ובזמן ששתקנו הוא שלח את אחד הילדים לקנות לנו שתייה, ופלאפל. ואז הוא אמר לי:

איה, רק שתדעי שהחיילים הישראלים האלה שאת כל כך משמיצה, הם אני.
החייל הזה הוא גם אני. והרמתי את פני בפליאה.
כשאני זרקתי אבנים על חיילים, לא הייתי ככה? עדרי, ושש לקרב, לא חשוב עבור מה הוא? תאב אקשן, וכי זה היה נחשב, והנורמה, ומה שכולם עשו?

אבל החיילים האלה מחזיקים נשק, ומתחזקים את המחסום שמונע את חיי משפחתך. על אדמה שנלקחה בכוח מקרוביך. והם מייצגים ומוציאים לפועל של מדיניות של גזילה וטרנספר, וטרור ממוסד. הם לא כל בנאדם. הם לא מייצגים צדק.

הכל נכון, את צודקת, אמר אחרי מחשבה. זה נכון שהם לא צודקים ואני צודק יותר. כי אני מתגונן והם מתקיפים. אבל יחד עִם זאת נדמה לי שכאשר זרקתי אבנים על חיילים, זרקתי כי זה היה מה שכולנו עשינו אז, וזה היה כיף ומסוכן.
ואני חושב שגם החייל הזה עושה את מה שהוא עושה, במיוחד כי זה מה שעושים כולם, וכי זה כיף ומסוכן. והוא היה עושה גם דברים טובים ומתנגד גם לדברים רעים, אם זה במקרה היה הדבר שכולם עושים סביבו.
זה הרי רק מקרה שמה שהוא נשלח לעשות הוא הכיבוש.

בסדר, אני אומרת לו, אבל בכל זאת זה לא אותו הדבר להלחם נגד מי שמתקיף אותך לעומת להילחם מול מי שאתה מתקיף. אתה הרי לא באמת חושב שזה אותו הדבר נגד חיילים מאשר לא חיילים?

והוא אמר, בטח שיש הבדל. כמו שאמרתי לך, יש הבדל במובן של מה צודק. יש כובש ויש נכבש. הם לא צודקים ואנחנו כן. זה ברור. זה לא מלחמה של שווים. זה אנשים שבאו אלינו ולא אנחנו אליהם. זה הם מההתחלה אומרים לנו לא פה ולא שלך והורגים ומסלקים ויורים ולוקחים את החיים שלנו ואת הבריאות ואת העבודה ואת האדמה ואת הצדק. ויש זכות להתנגד לזה, והזכות הזו היא אצלנו.
זה גם לא אותו הדבר ירי ואבנים.
אבל הבנאדם, הבנאדם הוא קטן. זה קטן וזה קטן. זה רק במבחן ההיסטוריה אומרים ורמאכט בשרות הנאצים זה רע, בנות הברית על דרזדן, זה טוב. זה חייל טוב וזה רע. זה בשרות הצדק וזה בשרות העוול. אבל אם אני מסתכל על זה מהצד של הבנאדם, אני חושב שזה חייל של הנורמות של זמנו וזה חייל של הנורמות של זמנו.

אבל פ', החריתי ואמרתי, אולי המוטיבציה להיות חייל בשרות המדינה דומה בכל המשטרים, וזה לא בגלל שהמשטר הוא כזה ולא אחר שהצעיר נמשך לקרב, והיה נמשך לכל קרב באשר הוא, גם קרב המייצג אידאולוגיה פחות פסולה. אבל כשאתם זרקתם אבנים זה לא אותו הדבר. זה לא צבא. זו התנגדות ספונטנית למי ששמים מגף בתוך החיים שלך. לא?

ופ' אמר לי, איה אני לא בטוח שאת צודקת. אני חשבתי על זה הרבה בבית הסוהר גם. וככה אני אומר לך. וזה לא קל לי להגיד לך, אבל אני אומר את זה מהלב. האם באמת לא הייתי הולך לזרוק אבנים אם היינו פחות צודקים והם פחות פושעים? לא בטוח.. לא יודע... זה טיפש וזה טיפש. זה קטן וזה קטן. זה אותו הדבר. זה דומה. מהצד של הבנאדם, מהצד של הבנאדם הקטן, לא של המדינה, זה אותו הדבר. זה דומה. מאוד דומה.

ברקע כל הזמן היו קולות של ירי ואמבולנסים, והגז למרות שהיה רחוק הגיע גם אלינו ומדי פעם גם היה צריך להפסיק לדבר ולחכות שיהיה יותר קל בריאות ובגרון. והבטתי בפ' וחשבתי כמה הוא בוגר ומדהים. ואיך הוא מדבר איתי בעברית ואנגלית ויודע את השפות שלי ברהיטות הזו שרכש משלוש שנים בכלא, ואני עדיין לא יודעת ערבית כדי לדבר איתו, וחשבתי שזה נורא, באמת נורא, למרות שזה באמת עניין אחר.

ואני אגיד לך עוד דבר, פסע פ' לתוך מחשבותי, החייל הזה אפילו לא שונא את מי שהוא בסוף גם ישפוך את דמו. אומרים אצלכם ככה, לשפוך דם. זה דיבור יפה. הוא הורג כי חברים שלו עושים ככה וכי הוא יכול. כי זה מותר. וזה חוקי. וזה נחשב לעשות טוב. וכי כולם עושים. וכי כולם שמחים. ושמחים איתו. אבל זה לא בגלל ששונא. לא בגלל ששונא הורג. אולי אחרי שהורג, שונא. אבל לא הורג כי שונא. הורג כי אוהב להרוג, ואוהב להיות עם החברים שלו.

אבל הילד זורק אבנים והוא לא זורק אל כל אחד, התעקשתי. לא זורק עלי. רק על החייל זורק. על המתנחלים. זורק על מי שבאו ולקחו לו את החיים. והחייל יורה על אנשים שלא עשו לו כלום. רק בגלל שהם פלסטינים. וזו גזענות.

והוא אמר, נכון, קצת גם מהגזענות. אבל רק קצת. אני מסכים איתך שבאמת יש יותר גזענות אצלכם מאצלנו. אבל בכל זאת הרוב של מה שהחיילים האלה עושים לנו זה לא מהגזענות אני חושב אבל יותר מהחברים. מהכיף. ממה שמלמדים בבית ספר. מזה שזה נחשב שווה. שמחשיבים את הבנאדם.

ואני אמרתי, אבל פ', היית זורק אבנים על כל אחד, או רק על חיילים?

ואז הוא הצטחק ואמר לי, שמת לב איך את מכילה אותי, איך אותי את מבינה ומצדיקה. ואותם, את החיילים של ישראל, את לא מבינה. למה אותי כן, לא משנה מה, ואותם לא?
אז זה כמו שאת נוקטת צד, רק הפוך. כי את אומרת כל פלסטיני צודק וכל ישראלי אשם. זה גם גזענות קצת, לא?

וחשבתי איך הוא מהמקום הזה שלו יכול להביט ברוחב הזה, הרוחב הזה שאין לי, ולראות את האנושיות שתמיד ישנה בכל אדם, יהיה אשר יהיה ויעשה אשר יעשה. אבל אז שוב חשבתי לעצמי שזו הפריבילגיה שלו להכיל את מי שמתעלל בו ומתקיף אותו וגוזל ממנו, ושלי אין הפריבילגיה הזו. אני שאינני שייכת לעם של הקורבן בנקודת ההסטוריה הזו.
לי נשאר לשפוט. וכך אני גם עושה. בכל תא ותא שבי. את חיילי הכיבוש הצעירים האלה עם רשעותם המצלצלת וקהותם ואת אִמותיהם שלא נשכבות על הכביש כדי למנוע מהם ללכת, ואת המורים והמורות שמטפחים בהם את רצון עשיית העוול הזה ואת הנורמאליות הממאירה הזו שבה אנשים רגילים עושים את מה שכולם עושים כי זה מה שכולם עושים יהיה הדבר אשר יהיה.

ואמרתי לו, נכון. יש לי צד. אבל לא כמו שאתה מסביר את הצד שלי. כלומר, הצד שלי לא נגזר משייכות כלשהי. וזה גם נכון שהצד שלי הוא לא אקסיומטית ואוטומטית הלאום היהודי ישראלי, ממש ממש לא, אבל הוא גם לא הלאום הפלסטיני רק כי הוא פלסטיני. זה לא בגלל הלאום ולא הגזע או המין ולא השייכות האתנית. זה מי הקורבן.
בנקודת ההיסטוריה הזו, אתה הקורבן.
פלסטינים בנקודת ההיסטוריה הזו הם הקורבן. ולא העם היהודי ישראלי.
אז זה הצד שלי. הצד של הקורבן.

והוא חשב על זה רגע ואז חייך אלי ואמר, אז אני שמח ככה ונגע בחיבה בראשו של אחד מאחיו הקטנים. והמשכנו לשתות ולאכול בדממה עוד איזה זמן ומרחוק ענני הגז ורעש הכדורים ששנינו שכחנו מהם ומהנפגעים האפשריים ומהאבדון המזוג לכל כמו טיפות של עצב.


איה קניוק

-------------------------------------------------------
כדי להעיר, לשוחח, או לחוות דעה בכל עניין : מחסנמילים בפייסבוק

 

צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies
      

hebrew


That soldier is me

It had been some years before I met him. F. and three other youngsters like him, 16.5-19 years-old at the time, sitting at the foot of the wall that was being constructed just then, and thinking about how theyíd topple the Israeli regime.
They were all born in Qalandiya refugee camp.
One idea was to throw grenades at the checkpoint. But they didnít know how to make grenades. The second idea was to prepare lots of Molotov cocktails and hurl them with a slingshot instead of stones. But then R. said that the fire would go out immediately and it wasnít worth it. Another idea was to place explosives inside tires and then roll them at the soldiers going off on their usual hunting sprees around the camp. But they didnít know how to prepare explosives either, nor was there anyone who could teach them.
Finally they decided to blast the Apartheid wall. They concluded that in the near future they should learn how to prepare some serious explosives. After theyíll learn how, theyíd prepare a large quantity, and place the first Ďinstallmentí right where they were sitting. They marked the spot with some large stones which they dragged over there together.
And after placing the explosives, they told each other, the wall would blow up, and thatís how everyone would know that Palestinians donít remain silent.

And after discussing their far-reaching plans they went home. And actually forgot about it all. Because they didnít really know what to do or how. And they were young and happy in spite of it all.

Two months later soldiers came in the night and picked up F., who was 17.5 years-old at the time.

I was asleep, he told me, and then heard this loud boom because they broke down the door. And I was terribly scared. There were yells for everyone go get into one room. M. and R. had not been born yet. I was barefoot, he went on. We were all barefoot. Only Mom wore slippers. There were ten soldiers, I think. One of them spoke Arabic but was no Arab. And then he yelled for us to bring him all our IDs. And only Mom and Dad and I had IDs. E. didnít have one although he had already turned 16, the rest were little. Dad handed him the IDs.
Then they called out my name, F. And Mom yelled ďNo!Ē and ran and hung on to the soldier. My dad chased and held her and said to the soldier, ďDonít kill her!Ē because just half-a-year earlier Umm Bilal jumped at the soldier who took her son and the soldier gave her a blow and she had a stroke and died.
And the soldier laughed. I remember him laughing because they had black paint on their faces so when he laughed his teeth were so white.

F. was tried for attempting to blow up Qalandiya Checkpoint. And was sentenced to three years in Damoun Prison. The rest of the boys got similar sentences.
It was difficult but not terrible, he said when I asked him. Itís only hard in the interrogations, he added. They beat you up and harass you, and soÖ But in prison it wasnít so bad. The food isnít that good. And not enough. And I had no money for the canteen. And I learned Hebrew, and English too. Because the older guys there gave us lessons.
But the most difficult thing was not seeing his family, he said. His mother received a visitorís permit twice in that whole period of time, and his father didnít get one at all, nor his brother E. Only his two little sisters H. and S. who came every few months.

A year before he was scheduled for release, his father was diagnosed with lung cancer. And F. became restless and quarreled all the time. At first he was placed in isolation for two weeks and even there he would pace and yell all the time, so he was brought in for a talk with the Shabak captain who would come to the jail. Heís called Captain Aiman but thatís not his name, F. said. Nor is he Arab.
The captain told him he could get out even the next day and be with his dad, because heís a good guy who got in trouble and the captain knows it. F. said nothing and waited because he already knew there are no free handouts there, so he was given a cigarette and took it, and coffee, and then the captain said: Thereís a lot of trouble at the checkpoint, not good kids like yourselves who only got in trouble. I only need someone to tell me who sends them. Theyíre poor kids, believe me, they come to me and say they donít want to be like that. Theyíre only told to go to the checkpoint and throw stones.
And I told him I donít care about all of that, and Iíll stay in jail, I donít want this, and I donít need anything, and Iím not a ĎjasusĒ (spy, collaborator).
And then he said, but youíre sitting here because of a jasus.
And I said, yes, and you want me to end up like that jasus will end up after people find out who it was?
And he said, that jasus is your brother.
And I got up and tried to hit him and the two guys who were in that room with him grabbed me and beat me up until I passed out.

And I remembered how his little brother went to the checkpoint and said, I came to kill a Jew, and I understood it all.
That he had tried to come away clean. It was his way of expressing regret for what heíd done. For what heíd been pushed to do. And because of that he wanted no help in court. No relief. And he kept saying he wants to end up in jail ďto be with my brother and kill whoever got him in prisonĒ.

And F. says that afterwards he was in a bad way. He kept quiet a lot. And was sad. And when he went home he wasnít glad. And then one day he suddenly realized that he had to forgive him, forgive his brother. And he did. And got up. And looked for work and began to help at home and planned to go study medicine in Russia because at that time they were still giving Palestinians scholarships, and we also met a little later.

On that day there was a demonstration at Qalandiya. I think it had some theme. It was lately. A Nakbah Day demonstration or right after Mahmoud Abbas declared a state, or the Day of Rage, anyway not too long ago. But it happens so often there. And theyíre not really demonstrations in the usual sense.. On one side stand the Occupation soldiers with their helmets and guns and cocky callousness and love of war. On the other side they are faced with children and boys and stones from Qalandiya refugee camp and nameless anger and radiant youth.
And so soldiers shoot and children and boys from the camp throw stones. For years now. And if for some reason the boys stop throwing stones, the soldier shoot to arouse them. And they do. And the soldiers shoot some more. Aiming directly. Close range. Because they may and can. And with the years this is how they have been killed, one by one Ė 14-year old Omar Matar, 12.5 year-old Ahmad Abu Latifa, the brothers Samer and Yassar KusbaÖ and all the others. Because this is Occupation.

And then I saw two little brothers of his. M. and A. And A., who is a really tiny child stood with a stone he could hardly grip in his little hands. And I was a bit worried because they were really small and it is so dangerous, but I kept still, for what could I say to them. And isnít it their right to resist evil in their own way, and this is their toddlersí way.

But there was one really difficult moment in which a much older man than the boys came out of his house, one of the houses along the alley above the main road heading out from the checkpoint towards Ramallah. He began walking towards the main road, slowly, his back to the soldiers standing in a row with their guns pointed, right next to the home of Fatma and Sami Asad. I was saying to myself that the soldiers must be looking with their binoculars and seeing him coming out of that house, that he doesnít belong to the group demonstrating, that he is not in this even for them, who see any resistance to the Occupation as a crime, and that heís not young Ė when the bullet hit his back. And like in the movies, his body shook a bit, he kept walking another step or two, rocking, his eyes sinking into themselves, his legs toppling like cards, and he collapsed and fell. Red crescent medics ran to him and picked him up. The siren of the ambulance speeding towards Ramallah blasted the sky for a moment.
And I have no idea what happened to him.

I phoned F. because even if his little brothers have a right to take out their just anger at uninhibited Occupation soldiers, still it was so dangerous that I couldnít help it. He said he was coming and actually did right away, several moments later.
And the soldier were sniping mercilessly, at everyone. And he found them, his brothers, and said to them, come on boys, and they smiled at their big, strong and successful brother. And they immediately left the demonstration and joined him. All four of us got away from the teargas and the gunfire, and walked up the hill towards the road to Ramallah until we were real far from it all, and sat down on a low wall by the roadside.

And first I spoke. About those soldiers. About their being like cattle. To go and do whatever theyíre told and shelter behind big empty words like ďdefenseĒ and ďsacrificeĒ and ďdutyĒ, when all that motivates them is a lust for togetherness, and firing guns no matter at whom, and because thatís what is the accepted norm and socially lucrative, nothing else.
That they donít see humans. Only faceless symbols. And that I wish theyíd all go to prison, I told F. Every single one of them. And I spoke of their mothers who collaborate. That it is a clichť of love, not love itself Ė to stand by as their son goes to the army. And not only going off to hurt another people just because it is Ďotherí, but to risk his own self.
And after speaking constantly for a while, we fell silent. And while we were silent he sent one of the kids to get us something to drink and falafel. And then he said to me:

Aya, just so you know, those Israeli soldiers whom you badmouth so much, they are me.
That soldier is me, too. And I raised my face in wonder.
When I threw stones at soldiers, wasnít I like that? Battle-happy, no matter what for? Out for the action, because it was the popular thing to do, and the norm, and what everyone did?

But those soldiers hold guns. They maintain the checkpoint that prevents your family from having a life. Over land that was taken by force from your relatives. And they represent and enforce a policy of theft and transfer, and state terrorism. They are not everyman. They do not represent justice.

Itís all true, youíre right, he said after some thought. Itís true, theyíre unjust, I am more in the right. Because Iím acting in self-defense, and theyíre on the offense. But still I think that when I was throwing stones at soldiers, I threw because that was what we all did then, and it was fun and risky.
And I think that this soldier too does what heís doing especially when itís what everyone does, and because itís fun and risky. And he would have done good things too and opposed the bad things, if that was what everyone around him would have done.
Itís only by chance that he was sent out to serve the Occupation.

Okay, I say, but still itís not the same thing, fighting your assailant and fighting someone you assault. You donít really think itís the same thing, soldiers and non-soldiers?

And he said, sure thereís a difference. Like I said, itís different as far as what is right is concerned. Thereís the occupier and the occupied. Theyíre not right, and we are. Thatís obvious. Itís not a war of equals. These are people who came to us, we didnít come to them. From the beginning theyíre telling us, not here, this is not yours, and they kill and chase and shoot and take our lives and our health and our work and land and justice. And we have a right to resist this, and itís our right.
And gunfire and throwing stones are not the same thing, either.

But the human being, heís little. This oneís little and so is that one. Only in a history test they say Wehrmacht serving the Nazis is bad, and the attack of the Allies on Dresden is good. This soldier is good and that one, bad. This one serves justice and that one serves
injustice. But if I look at it from the human beingís point of view, I think that this is the soldier serving the norms of his time, and that one is the soldier serving the norms of his time.

But, F., I insisted, perhaps the motivation to be a soldier serving the State is similar under all regimes, and itís not because the regime is this kind and not another that the youngster is attracted to the battlefield, and would be attracted to any battle at all, even for a less wrongful ideology. But when you were throwing stones it wasnít the same thing. Itís not army. Itís spontaneous resistance to those who stamp their boots into your life, not so?

And F. said, Iím not sure youíre right, Aya. I thought about this a lot in jail, too. And I tell you this. Itís not easy to tell you but I say this from my heart. Would I not have gone out to throw stones if we were less right and they were less criminal? Iím not so sureÖ I donít knowÖ This is stupid, and that is stupid. This oneís small, and thatís one too. Itís the same thing. Itís similar. From the human point of view, as the little person, not the State, itís the same. Itís similar. Very similar.

In the background we kept hearing gunfire and ambulances, and the teargas, although distant, reached us and once in a while we had to stop talking and wait until our lungs and throats cleared. And I was looking at F. and thinking how mature and amazing he is. And how he speak to me in Hebrew and in English and uses my languages with this fluency heíd achieved in his three years in jail, and I still canít speak enough Arabic to converse with him, and thought this is terrible, really terrible, although thatís really another matter.

And Iíll tell you another thing, F. stepped into my thoughts. That soldier doesnít even hate the guy whose blood heíll be shedding. Thatís how you say it, no? Shedding blood. Beautiful words. He kills because his buddies do it and he can. Because itís allowed, itís legal. And itís considered doing good. And everyone does it. And everyoneís happy. And happy with him. But thatís not because he hates. He doesnít kill out of hatred. Perhaps after he kills, he hates. But he doesnít kill out of hatred. He kills because he likes to kill, and he likes to be with his buddies.

But the child throwing stones doesnít throw them at just anyone, I insisted. Not at me. Only at the soldier. At the settlers. At whoever came along and took his life. And the soldier shoots people who have done nothing to him. Only because theyíre Palestinians. And thatís racism.

And he said, thatís true, a little racism, but only a little. I agree with you that there really is more racism in your society than in ours. But still most of what those soldier do to us is not because of racism I think but more because of their buddies. The fun. What they learn in school. Because itís considered really worthwhile. And gives one respect.

And I said, but F., would you throw stones at anyone or just at soldiers?

He chuckled and said, did you notice how you contain me, how you understand and justify me? And what about them, the Israeli soldiers? You donít understand them. Why do you understand me, no matter what, and not them?
Itís like youíre taking a side, but the opposite one. Because youíre saying any Palestinian is right, and any Israeli is guilty. Thatís racism too, a bit, isnít it?

And I thought how he, from this place of his, could look and contain all that breadth, the breadth that I donít possess, and see the humanity that is in every person, whoever that person may be, whatever that person might do. But then again I thought this is his privilege, to contain whoever harasses him and attacks him and robs him, I donít have that privilege. I who do not belong to the victimized people at this point in history.
For me only judgment remains. And so I do. In every cell of my body. Judging those young Occupation soldiers with all their ringing meanness and their callousness and their mothers who do not prostrate themselves on the road to keep them from going, and the teachers who nurture in them the will to carry out this injustice and this malignant normality with which normal people do what everyone does because that is what everyone does no matter what.

And I said, thatís right. I have a side. But itís not the way you explain my side. I mean, my side does not come from belonging anywhere. And itís true that my side is not axiomatically and automatically, the Jewish Israeli people, really not. But nor is it the Palestinian people just because it is Palestinian. Itís not about nation or race or gender or ethnic belonging. Itís about whoís the victim.
At this point in history you are the victim.
Palestinians, at this point in history they are the victim. Not the Jewish Israeli people.
So thatís my side. The victimís side.

He thought about it for a moment, and then smiled and said, so Iím glad itís like this, and affectionately touched the head of one of his little brothers. We ate and drank in silence for another while and from afar, the clouds of teargas and the bullets which both of us forgot about, and about the potential casualties and the loss all dripped into everything like drops of sadness.

Aya Kaniuk. Translated by Tal Haran.

--------------------------------------
To talk, argue or comment: mahsanmilim on facebook
 

 
© www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com