צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies


פשע מזוהם במיוחד
a particularly heinous practice



english





 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


אחד מפשעיה הרבים של ישראל כנגד העם הפלסטיני הוא גיוס משתפי הפעולה.
הקווים שישראל חצתה בנושא זה ייזכרו בצדק, כפשע מזוהם במיוחד.

זה היה ביום חמישי שעבר בשעות הערב במחסום קלנדיה, ומחמד, עם שאר מקבצי הנדבות, היה ליד התור הארוך מרמאללה לירושלים, ומכונית נעמדה בתור. והיה בה איש דתי, מספר מחמד, יהודי דתי שכניראה טעה בדרך הוא חושב. התבלבל. ילדים שהיו בסביבה, שראו אותו, ומבחינתם זה אומר שהוא מתנחל ואולי גם היה, זרקו עליו אבנים. או אולי אבן אחת, מחמד חושב, אבל לא בטוח. כי הלך ולא ראה מה היה ההמשך.

למחרת הוא הגיע שוב למחסום, כמו תמיד. עם ערימה של דיסקים למכור. כי זה מה שהוא עושה. והגיעו ארבעה חיילים מתוך המחסום, והביטו סביב, וראו אותו ואמרו לו לבוא. ואמר, מה עשיתי. ואמרו, אתה זורק אבנים. ואמר להם, אני לא זורק אבנים. אמרו שוב, אתה זרקת אבנים על הדתי, וזרקו לו את כל הדיסקים על הרצפה, שנשברו, ותפסו אותו ושמו עליו אזיקים מאחור, ולקחו אותו איתם לתוך המחסום.

במחסום, הוא מספר, הכניסו אותו לחדר ליד הקרוסלות, וארבעה נכנסו איתו, שני חיילים ושני שוטרים, והחלו להכות את מחמד האזוק עוד ועוד. בעיטות, וסטירות, וכאפות, שוב ושוב.
הוא כרע על הארץ, והוריד את הפנים למטה, כדי להתגונן, הוא מספר, והם המשיכו להכות, ובלב שלו בפנים הוא רק חשב איך היה רוצה לזרוק עליהם אבנים, ברגע זה, את האבנים שלא זרק, אבל לא עשה כלום ולא אמר כי ידע שרק יפגעו בו עוד יותר.

ובזמן שהיכו אותו המשיכו לומר לו, אתה זרקת אבנים. ואמר שלא זרק, ושוב היכו. ושוב אמרו אתה זרקת אבנים והיכו. וברגע מסויים
, אחד החיילים הראה לו צילום של מישהו ואמר זה אתה, אתה מצולם, ומחמד אמר להם זה לא אני, תראו זה לא אני, אבל זה לא שינה להם. ומדי פעם היכו אותו. ואז אחרי איזה זמן שלא יודע להעריך כמה, הראו לו כמה תמונות, ואמרו לו, אתה מכיר? ואמר, אני לא מכיר. ואז אמרו לו, בוא תעבוד איתנו מחמד. ואמר, לא, לא רוצה, אני לא ג'סוס, תעזבו אותי, ושוב היכו.
ושוב עבר זמן, שבו כבר לא אמרו לו כלום, רק היכו.
ואז מישהו בבגדי חקי הגיע, ואמר למחמד תחתום כאן, וחתם על משהו שהוא לא יודע מה הוא, בעברית. והוא לא רצה לשאול כדי שלא יתנו לו עוד מכות, ולא שאל.

ואני חושבת ושותקת על מה חתם להם. האם על הטופס השגור שבו הוא מעיד שלא היכו אותו ולא גנבו לו כלום וכאלה. מה שכולם מחוייבים לחתום, במיוחד כשמכים אותם. או על משהו אחר.

מת להרוג אותם, אומר. יתנו לו מליון ולא יסכים לעבוד איתם. מת להרוג אותם, מילמל שוב ושוב, חסר מנוחה.

ושוב עבר זמן שלא יודע להעריך כמה היה, והגיע לחדר מישהו אחר שעשה עליו חיפוש גופני. וכשגמר, לקח אותו החוצה, ושניים אחרים שחיכו בחוץ לקחו אותו למשטרה שבמחסום, שם חיכה בערך שלוש שעות הוא חושב.

אחרי שלוש שעות שחיכה לקחו אותו לאבו יוסוף מהשב"כ.
אבו יוסף הוא כמובן לא שמו האמיתי. קפטן אבו יוסף. שזה הכינוי לאנשי השב"כ. קפטן זה או אחר, עם שם בדוי זה או אחר.

אחרי שהוא נכנס לאבו יוסף, הסירו ממנו את האזיקים, וכיבדו בקפה, ואבו יוסף היה נחמד איתו הוא מספר בלי חיוך, ואמר לו תרגיש בנוח, ובאמת שתה בשקט.

ועבר קצת זמן ואבו יוסף אמר פתאום למחמד, אבא שלך שמו כך וכך? נכון? ואתם גרים במקום זה? ושם אחותך הקטנה כך?

הכל הם ידעו עלי, אמר מחמד. הכל. איפה גר. שם של אחותי. הכל.

אנחנו רוצים שתעזור לנו, המשיך איש השב"כ, תוך כדי זה שהם שותים קפה.
מה אני, ג'סוס? אמר מחמד הנרעש.
תעזור לנו ונשחרר אותך, הסביר אבו יוסף בפשטות קרה. ואם לא תעזור, נעצור אותך.
אבל לא עשיתי כלום, לא זרקתי, לא היתה להם תמונה שלי, למה ככה? אמר את טענותיו השקופות. ואבו יוסף חיכה, ואז אמר לו שוב, כמו מחמד לא אמר לו דבר, תעזור לנו, תעבוד איתנו, וניתן לך מה שאתה רוצה. ניתן לך כסף. יהיה לך טוב.
לא צריך כסף, ברוך השם, אמר מחמד וטפח על כיס מכנסיו, לא צריך כלום.
אבל יתנו לך תסריח (אישור מעבר), המשיך איש השב"כ, ותלך איפה שאתה רוצה. אתה הרי מנוע. אתה רוצה לעבוד, נכון? אז תעבוד איתנו.
ומחמד אמר, אם אני רוצה להיכנס לירושלים, אני אעבור לבד. לא צריך עזרה מאף אחד. וככה עבר זמן, עד שאבו יוסף התעצבן, אמר מחמד, כי שוב ושוב סירב לעבוד איתם, ואמר לאנשים תבואו ותיקחו אותו החוצה, ובאו ואזקו אותו שוב ולקחו אותו.

איך נראה קפטן אבו יוסף? שאלנו.
מבוגר. שמן וגדול.

אחרי שהוציאו אותו מחדרו של אבו יוסף מהשב"כ והחזירו אותו לחדר ששם היכו אותו קודם, והגיע חייל אחר לבוש חקי, והראה לו עוד פעם את התמונות שהראו לו קודם, והחייל אמר למחמד, מי אלה בתמונות, ומחמד אמר, לא מכיר, ובאמת גם לא הכיר. כך עד שעות הערב, כשמדי פעם הוא מקבל מכות, ואז שיחררו אותו.

שם החייל, הוא אומר. ומצביע לנקודת מניעת המכוניות שבמחסום, זה אחד מאלה שהרביצו. הרביץ חזק. לכו עכשיו. לכו לצלם אותו. וחשבנו, מה כבר יכול לקרות לחייל בצבא הכיבוש שמכה פלסטיני, על פי החוק. החוק שלהם. וחשבנו גם כמה רגיל נראה החייל הזה, וכמה כמה קל מתברר לעשות דברים נוראיים, וכמה שזה קשה לשאת זו האמת.

ואז שאלתי אותו אם זו פעם ראשונה שמבקשים אותו לשתף פעולה, והוא אמר שזו הפעם השנייה.
וסיפר על הפעם הראשונה שהיתה לא מזמן.

זה היה סביב זה שחיפשו את דודו אסמעיל ואת חברו עדואן על כל מיני דברים. באו למחסום, ומצאו אותו, ולקחו אותו לבית אל. לקפטן אַשר. שאמר למחמד מיד, תביא לנו את אסמעיל ועדואן וניתן לך מה שאתה רוצה, ואם לא תביא אינפורמציה עליהם, איים עליו הקפטן, יכלאו אותך.
אז אמרתי לו, תכלאו, מספר מחמד.
וכלאו אותו לארבעה ימים, שבהם חקרו אותו ואיימו עליו וניסו ללחוץ עליו שישתף פעולה. ואחרי ארבעה ימים שחררו אותו.

אחרי חודש, מיד אחרי שתפסו את אסמעיל ועדואן טלפן אליו אותו קפטן אשר מהשב"כ ואמר לו שיבוא מיד למעבר ג'יב. ושאם לא יבוא, הזהיר אותו, יבוא לקחת אותו מהבית.

לומר שיבוא איש שב"כ לקחת מהבית הוא איום רציני. כי מחמד יודע בדיוק כמו שקפטן אשר יודע, שאם יבוא לקחת אותו מהבית, כולם ידעו שזומן לחקירת שב"כ, והשאלה הבלתי נמנעת אם אמר להם כן או לא בחקירה, תלווה אותו כמו צל. תדבק בו ותכתים אותו ותעורר כלפיו חשד.
זו שיטה מכוונת וקבועה. שבה ברבים מן המקרים מגישים דווקא את הזימונים לשב"כ ליד אנשים אחרים. בכפר. במחסום. תמיד בגלוי. תמיד ברבים. או לרוב. וברור שאין המטרה לגייס את משתפי הפעולה, כשזה נעשה באופן הזה המחשיד את מי שלוחצים עליהם, אלא דווקא כדי לגרום לאי אמון בין פלסטינים לבין עצמם. לחרחר ולפורר את מרקם החסינות החברתית. את הלכידות. את האמון. ולהרעיל ולפרק את החברה מבפנים. וזו המטרה העמוקה תחת חלק גדול מתעשיית גיוס משתפי הפעולה.

אז מחמד שחשש כמובן להיראות כמי שאיש שב"כ מגיע לקחת אותו במכונית, מיהר ללכת לאן שקפטן אשר אמר לו. במעבר ג'יב. והקפטן אכן חיכה לו שם, ולקח אותו באוטו שלו לגבעת זאב. יש לו סקודה, אמר מחמד. אוטו סקודה. וקפטן אשר אמר לו שאסמעיל דודו אמר שהוא היה שותף איתו. ומחמד אמר אז תעמת אותי עם אסמעיל. וקפטן אשר לא עימת אותו, ולא ענה.
ואז קפטן אשר אמר לו, בוא תעזור לנו וניתן לך מה שאתה רוצה.
ומחמד אמר, לא.
וקפטן אשר אמר, אם לא תעבוד איתנו, לא תראה לעולם תסריח (אישור מעבר). ולא תמצא עבודה. ולא תיכנס לירושלים. כי ידע שמחמד רוצה תסריח.
ומחמד אמר לו, אני לא ג'סוס. אני לא ג'סוס, אני לא ג'סוס. וקפטן אשר לא ענה. רק הסיע אותו למעבר ג'יב, וזרק אותו שם.

עד הפעם הבאה. שבינתיים כבר היתה. עם קפטן אבו יוסף. וגם היא לא האחרונה. וכמה פעמים יעמוד במכות. ובאיומים.
הלוואי שלעולם.

ושאלתי אותו על נעליו, שנראו לי כאלה שנחשבות טובות משום מה, והוא אמר לי במבט עגום שהן אמנם איזה מותג ששכחתי מה הוא. אבל קרועות, הוסיף, והראה לי, וראיתי שהן קרועות. וראיתי שהשן שלו שבורה ולא מתוקנת. וכמה הוא צעיר. ועוד הרבה דברים אחרים.

בינתיים אחמד הדוד של מחמד, התיישב ליד, ואמר, אתמול ניקינו חלונות, אני וראוף, ובאו משטרת ישראל ואמרו, אתה ראוף? אמר כן. אז אזקו אותו ולקחו אותו. מכירה אותו?
ואמרתי אולי, רק לא זוכרת את השם. ואמר, זה בחור טוב. וחשבתי לעצמי שהוא בטח בחור טוב כמו שאומר אחמד. או נער טוב. או ילד. ושעכשיו בטח כבר מראים לו צילומים ואומרים לו אם לא תגיד ואם לא תשתף פעולה נעצור אותך או ניקח מימך או לא ניתן טיפול רפואי לאחותך. ואיזה קפטן יציע לו קפה, ושירגיש בנוח. ויאמר, עבוד בשבילנו. ואולי הוא יאמר לו, לא, אני לא ג'סוס. אני לא רוצה. ואז יוחתם ויוכתם בחותם סירובו. וזה אומר שבכל מחסום יקחו אותו הצידה ויעמידו אותו שעות. כרמז, שזה דינו של מי שאומר להם לא. וכשירצה ללמוד או יצטרך טיפול רפואי בשבילו או בשביל מישהו אחר, ייאמר לו לא תקבל, אלא אם תעבוד בשבילנו. ויהיה רגע שיביאו זימון לקפטן זה או זה מהשב"כ, דווקא ליד כולם, כדי שכולם ידעו שהוא זומן לשב"כ ויחשדו בו. ובסוף סביר שיסכים. כי ממילא הוא מת. ומתים אי אפשר להרוג. וחייו יהרסו. יותר ממה שיהיה נדמה לו באותו הרגע. ואחרי ראוף יקחו את זה או אחר. כי אין להם אלוהים. כי פלסטינים הם שקופים בשבילם במקרה הטוב וג'וקים במקרה הרע.
כי זה הכיבוש.

מאז הייתי בקלנדיה בשבת, ידיד טלפן וסיפר שבנו הגיע לחופשה מהאוניברסיטה שהוא לומד בה בירדן, ושכשחצה את גשר אלנבי נתנו לו ולשאר הסטונדטים האחרים שהגיעו כמוהו לחופש הביתה, זימון לקפטן אימן לשבוע הבא.
הוא אמר את זה בקול שבור, כי ידע, יותר משיודע בנו הצעיר וחסר הנסיון, שדלת של אי ברירה נוצקה בחייו הצעירים משעה שקפטן אימן שם את רגלו בתוככי חייו.
וסביר שבשבוע הבא, יודע האב, יוזמן הבן לחדר זה או אחר, ויציעו לו קפה, ויאמרו לו להרגיש בנוח, ויאמרו את שמות אחיו ואחיותיו, ובסוף יאמרו שאם הוא רוצה להמשיך ללמוד בירדן עליו לעבוד בשבילם. והוא יאמר להם לא. כי לא ירצה לעבוד בשבילם.
אבל כשיגיע בחזרה לגשר אלנבי בדרכו חזרה ללימודים אחרי החופש, יש להניח שייעצר, ולא יתנו לו לעבור, בלי סיבה נראית לעין. או אולי ייאמר לו לחכות בצד. והוא יחכה. ואז יקחו אותו לחדר של הקפטן שבגשר אלנבי, ויציעו לו קפה, ויאמרו לו להרגיש בנוח, ושאם הוא רוצה ללמוד בירדן או להירפא מסרטן במצריים או לקבל אישור עבודה או לחיות ולנשום, עליו לעבוד בשבילם, ויגזרו את דינו, בציניות קרה ואפלה ושגורה.

איה קניוק. פורסם 29.1.2010



a particularly heinous practice



hebrew

 


One of Israelís many crimes against the Palestinian people is that of recruiting collaborators. The lines that Israel has crossed in this regard will be remembered - with good cause - as a particularly sordid crime.

This happened last Thursday evening at Qalandiya Checkpoint, as Mohammad, along with the other beggars, was standing near the long line of cars from Ramallah bound for Jerusalem. A car stood in line. In it was a religious man, says Mohammad, a religious Jew who apparently lost his way. Got confused. Children nearby who saw him Ė for whom he is a settler, which he might very well be Ė threw stones at him. Or perhaps one stone, Mohammad thinks, but not sure. For he took off and did not see what ensued.

The next day Mohammad came to the checkpoint again, as always. With a pile of disks for sale. For that is what he does. And four soldiers came out of the checkpoint compound, looked around, saw him and told him to come along. What have I done, he said. And they said, you throw stones. And he told them, I donít throw stones. They said again, you threw stones at the religious guy, and they hurled all his disks on the ground and they got smashed, and they gripped him and shackled his hands in back, and took him with them into the checkpoint.

At the checkpoint, he says, they got him into a room near the turnstiles, and four men entered with him Ė two soldiers and two policemen, and they began to beat shackled Mohammad again and again. Kicks, slaps, blows, over and over again.
He knelt on the ground, he hung his head to protect his face, he says, and they went on hitting him, and in his heart he just thought how much heíd like to throw stones at them right this minute, the stones he never threw, but he didnít do anything and he didnít say anything, because he knew they would only hurt him more.

While they hit him they kept on saying, you were throwing stones. And he said he didnít, and they hit him again. And again they said, you were throwing stones, and hit him. And at a certain moment, one of the soldiers showed him someoneís photograph and said, this is you, itís your picture. And Mohammad told them, Itís not me. Look, thatís not me. But it didnít make any difference to them. And once in a while they kept hitting him. And then after some time, he couldnít say how long, they showed him some pictures, and said: Do you know them? And he said, I donít. And they said, come work with us, Mohammad. And he said, no, I donít want to. Iím no spy. Let me go. And they hit him again.
Then someone in uniform came and told Mohammad,sign here, and he signed something without knowing what it was, in Hebrew. And he didnít want to ask so as not to be hit again.

And I think, and I remain silent, about what he signed for them. Was it the usual form in which he confirms that he has not been hit nor has anything been stolen from him etc. The form that everyone is obliged to sign, especially after being hit. Or was it something else.

Iím dying to kill them, he said. They can offer him a million. Still he would never agree to work with them. Dying to kill them, he muttered again and again, restless.

More time went by, he couldnít tell how long. Then someone else came into the room and body-searched him. When he was through, he took him out, and two others waiting outside took him to the police station at the checkpoint, where he waited for about three hours.

After a three-hour wait, he was taken to Abu Yussef of the Security Services.
Abu Yussef, of course, is not his real name. Captain Abu Yussef. Which is how the Security Services usually call themselves. Captain this or that, with some pseudonym or other.

After entering Abu Yussefís room, he was unshackled and offered coffee, and Abu Yussef was nice to him, he says unsmilingly, and told him to make himself comfortable. And he really drank his coffee quietly.

After a while, Abu Yussef suddenly asked Mohammad, your fatherís name is such and such? Right? And you live in this place? And your little sisterís name is so and so?

They knew everything about me, Mohammad said. Everything. Where I live. My sisterís name. Everything.

We want you to help us, the Secret Services man continued, while they drank coffee.
What am I, a spy? Exclaimed Mohammad, upset.
Help us and weíll let you go, Abu Yussef explained with chilly simplicity. If you donít help us, weíll arrest you.
But I didnít do a thing, I threw nothing, that picture was not of me, why all of this? He made his transparent claim. And Abu Yussef paused, and then repeated, as if Mohammad hadnít said a word, help us, work with us, and weíll give you what you want. Weíll give you money. Youíll be comfortable.
I donít need money, thank God, Mohammad said and patted his trousers' pocket. I donít need anything.
But youíll get a permit, the Secret Services man persisted, and go wherever youíd like. You are security-prevented right now, after all. You want to work, donít you? So work with us.

And Mohammad said, if I want to go into Jerusalem, Iíll go by myself. I donít need anyoneís help. And time went on, until Abu Yussef got annoyed, said Mohammad, because again and again he refused to work with them, and Abu Yussef told people to come and take him out, and they came and shackled him again and took him away.

What does Abu Yussef look like? We asked.
Elderly. Big and fat.

After being taken out of Abu Yussefís room, and taken back to the room where they had hit him earlier, another soldier in uniform came and showed Mohammad once again the pictures heíd been shown before, and the soldier asked Mohammad: Who are these people in the photos? And Mohammad said, I donít know, and he really didnít know. So, until evening time, this went on, and once in a while he was hit again, and then they let him go.

Thereís the soldier, he says. And points at the checking post barring the vehicles from moving freely. This is one of the fellows who hit me. He hit hard. Go now. Go take his picture. And we thought, what could ever happen to a soldier of the Occupation Army who hits a Palestinian, lawfully. When the law is on their side. And we thought to ourselves, how normal that soldier looks, and how easy it is, apparently, to do terrible things, and how hard it is to bear this truth.

Then I asked him if this was the first time he was asked to collaborate. And he said it was the second time. And told us about the first which had been not too long ago.

It was around the time they came looking for his uncle Ismail and his friend Aduan for all sorts of things. They came to the checkpoint, found him, took him to Beit El. To Captain Asher. Who told Mohammad right away, bring us Ismail and Aduan and weíll give you anything you want. And if you donít inform us about them, the captain threatened, youíll go to jail.
So I told them, okay, send me to jail, Mohammad says.
And he was jailed for four days, during which he was interrogated and threatened and they tried to pressure him into collaborating. And after four days they let him go.

A month later, after Ismail and Aduan were caught, the same Captain Asher of the Secret Services phoned him and told him to come to Jib Crossing right away. That if he doesnít show up, the captain warned, heíd be picked up at home.

Saying a Secret Services man will come to pick someone up at home is a serious threat. Because Mohammad knows just as Captain Asher knows, that if he will be picked up at home, everyone would know heíd been summoned for a Secret Services interrogation, and the inevitable question whether he agreed or not in his interrogation would stick to him like a his own shadow. It would stick to him and taint him and make him suspect.
This is a regular, intentional tactic by which, frequently, summons to a Secret Services interrogation are handed to persons other than the one summoned. In the village. At the checkpoint. Always in public. Always in a crowd. Or most of the time. And clearly the point is not merely to recruit the collaborators, but rather to do it in a way that incriminates those who are being pressured, especially to sow mistrust amidst the Palestinians. To incite and disintegrate any social immunity. Mutual solidarity. Trust. To poison and decompose society from within. And this is the deeper purpose largely underlying the industry of collaborator-recruitment.

So Mohammad, who naturally feared looking like someone whom the Secret Services come to pick up by car, hurried to where Captain Asher told him. Jib Crossing. And the captain waited for him there, indeed, and took him in his car to Givíat Zeíev settlement. He has a Skoda, Mohammad said. A Skoda car. And Captain Asher told him that his uncle Ismail said he had worked with him. And Mohammad said, then have me confront Ismail. And Captain Asher did not confront him with Ismail, and did not answer him.
Then Captain Asher said, come help us, and weíll give you what you want.
And Mohammad said, no.
And Captain Asher said, if you donít work with us, youíll never get a permit. And you wonít find work. And you wonít enter Jerusalem. Because he knew Mohammad wants a permit.
And Mohammad told him, Iím not a spy. Iím not a spy. Iím not a spy. And Captain Asher did not answer. Only drove him to Jib Crossing, and threw him out there.

Until the next time. Which has already taken place. With Captain Abu Yussef. Nor is it the last time. And how many times will he withstand the beatings. And the threats.
Hopefully forever.

I asked him about his shoes, they seemed good ones for some reasons. And he told me dismally that they are indeed some brand, Iíve forgotten which. But theyíre torn, he added, and showed me. And I saw they were torn. And I saw his tooth was broken and not fixed. And how young he is. And many other things.

Meanwhile Ahmad, Mohammadís uncle, sat down next to us and said, yesterday we cleaned windshields, Rauf and I, and the Israeli police came and asked, ďAre you Rauf?Ē He said yes. So they shackled and took him away. Do you know him?
And I said, maybe. Only I donít remember the name. And he said, this is a nice guy. And I thought to myself, naturally heís a nice guy as Ahmad says, or a good boy. Or child. Only now theyíre probably showing him photographs and saying to him: if you donít tell us who they are, if you donít collaborate, weíll jail you, or take from you or not give your sister the medical care she needs. And some captain will offer him coffee, and make him feel at ease. And say, come work for us. And maybe heíll say, no, Iím no spy. I donít want to. And heíll be made to sign and be tainted with the stamp of his refusal. And that means that at any checkpoint anywhere heíll always be taken aside and made to wait for hours. As a hint, that this is the fate of anyone who refuses them. And when he will want to study or need medical care for himself or for someone close to him, he will be told, no, unless you work for us. And the moment will come when a summons to this or that captain of the Secret Services will arrive, in public on purpose, so that everyone would know that he has been summoned by the Security Services and everyone would suspect him. And finally he is likely to surrender. For he is dead anyway. And the dead cannot be killed. And his life will be ruined. More than will seem to him at that moment. And after Rauf they will take this one or the other. For they are godless. Because for them Palestinians are transparent at best, or cockroaches at worst.
For that is Occupation.

Since this conversation at Qalandiya on Saturday, a friend called and said his son came for his semester break from the Jordanian university where he has been studying, and as he crossed Allenby Bridge, he and other students coming on home leave just like him were given a summons for Captain Aiman for the following week.
His voice broke as he said this, knowing more than his young and inexperienced son does, that a door of no-choice has just been cast into his young life from the moment Captain Aiman stepped into it.
And most likely next week, as the father knows, his son will be summoned into this or that room, and offered coffee, and told to make himself comfortable, and told the names of his brothers and sisters, and finally told that if he wants to proceed with his studies in Jordan, he must work for them. And he will say no, he will not want to work for them.
But when he will return to Allenby Bridge on his way back to school at the end of his semester break, he will probably be detained and not allowed through, for no apparent reason. Or perhaps he will be ordered to wait. And he will wait. And he will be taken to the captainís room at Allenby Bridge, and offered coffee. And told to make himself comfortable. And that if he wants to study in Jordan or be cured of cancer in Egypt or be issued a work permit or live and breathe, he must work for them, and they will rule his fate - in their commonplace, sordid, coldly cynical way.


Aya Kaniuk. Translated by Tal Haran.

 
© www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com