צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies


דו"ח ממחסום חווארה
ומחסום בית פוריק.
החוסמים את העיר שכם,
שבת 16 ביוני 2007


ועוד ממחסום חווארה:










 

 




































 


דו"ח ממחסום חווארה ומחסום בית פוריק, החוסמים את העיר שכם, שבת בצהריים, 16 ביוני 2007


קיבלתי מאישה אחת במתנה מחשב, הילדים כל כך רצו. גם אני. זו מתנה את מבינה. אבל הילדים אמרו לי תמכור, אז מכרתי אותו בשלוש מאות שקל וקניתי חלב לתינוקת.
כבר שבוע שנעים מעוריף לא עובד כמעט בכלל. הוראת מחט. עד לפני שבוע הרוויח בין חמישים לשבעים שקלים ביום על מכירת כעכים. מאז לא מרוויח דבר.

אימו בת השמונים של נעים מאושפזת בבית חולים בשכם במצב קשה של סכרת, ולחץ דם כבר אחד עשר יום. בית החולים הולך לקראתו הוא מספר, רק שמונה מאות שקלים הוא יצטרך לשלם, כסף שאין לו. הוא פוחד ללכת לבקר אותה כי מה יאמר להם. אשתו בהריון בחודש תשיעי, הרופא אמר שתשעים אחוזים שתצטרך ניתוח קיסרי. אם לא תעשה ניתוח קיסרי זו סכנה אומר הרופא. ללדת לא עולה כסף, ניתוח עולה אלף עד אלף חמש מאות שקלים.

ביום חמישי נעים הלך למחסום עם ברד שהוא מכין בבית. מין תפוזינה הוא מסביר. בקופסא. חיילים שפכו לו את הברד לתוך האדמה, מאז איש כמעט לא מעז למכור. אולי אנסה מחר הוא אומר.
הקטנה בת שנה וארבעה חודשים, צריכה חלב כל שבוע.

אין ולו רוכל אחד ליד המחסום. נהגי המוניות מספרים שהם סולקו סופית.

איך הם יתפרנסו, זה אנשים שממש כפשוטו נשארו בלי לחם אנחנו אומרות לחיילים, זה לעשות שאין ממה לאכול.

ראית מה הם עושים אחד לשני בעזה?

לפני שבוע מתברר יצאה הוראה רשמית מהמחט למנוע מהרוכלים העובדים ליד המחסום לעבוד. כולם, חיילי המחסום וחיילי משמר הגבול, אומרים שאסור למכור ומי שימכור ייכנס לעשרה ימים לבית הסוהר.
שאלנו למה. למה? כי ככה זה. כי ככה אמרו מהמחט. כי הם יכולים לעבוד במקום אחר. כי זה מפריע.
מה אני יודע סיכם אחד מהם שיש אכזריים ממנו, אסור וזהו.

זה כבר לא הנוהג הרגיל של לצאת אל הרוכלים, לומר להם ללכת, או להכות, או לאיים שישבו בג'ורה, או לשפוך להם את הלחם לתוך החול כי למה לא, או לשרטט קו לבן באבן ולומר משם רק תמכרו, ומפה אסור.
זה כבר לא חייל זה או אחר או משמרת מסוימת, או כי מותר, ואפשר.
הפעם זה 'החוק'.

חייל עם משקפיים ורובה נכנס למכלאת המעוכבים. יאללה הוא אומר. יאללה. אישה צעירה, וילדיה, מחזיקה תינוקת, כולם מחכים לאבא. יאללה. נו, ללכת, יאללה כבר.

למה ללכת, שואלות הלבנות, שואלות היהודיות, איפה ישבו, בשמש? למה לא כאן? ריק כאן. יש מקום כאן.

יאללה לצאת, כירכם החייל פניו.
זה רק לעצורים.

בחור צעיר שעמד ליד אמר, לעצורים יש כאן זכויות יתר וצחק. צחקנו גם.
איפה שטוב לא רוצים שנשב, אמר.

אישה זקנה עם נכד קטנטן המחכה לנכדה הגדול יותר בן השמונה עשרה ישבה אף היא במכלאה. יאללה גם את, אומר החייל, זה לעצורים. אבל היא המשיכה לשבת. היא לא מבינה עברית. ואם גם הבינה היתה עייפה מידי.
נכדה, היא סיפרה לנו, מבקר מרוסיה, אבא שלו בנה, אמו רוסיה. הוא עמד איתה בתור שלה, התור של המבוגרים. הוא לא מכאן היא מסבירה. ואז נשלח אחורנית לעמוד שוב. בסוף הוא הגיע אחרי שעמד קרוב לשעתיים. מחבר מחדש את חגורתו אחרי שהחיילים אמרו לו להסירה, הרים את תיקיה, והם עזבו.

א' שמחכה לחברו שנעצר ומעוכב מבלי שאיש מסביר למה נשוי לפלסטינית ישראלית מג'לג'וליה. הוא התחתן בגיל שמונה עשרה, לפני שלוש עשרה שנים. בן שלושים ואחת. נולד בשכם.
יש להם שלוש בנות. הוא עובד כל השנים בג'לג'וליה. היה לו אישור מראש הכפר שם כתוב שהוא נשוי לבת הכפר, והיה לו גם כרטיס מגנטי, דהיינו אישור עבודה בישראל.
בפעם האחרונה כשבא לחדש את הכרטיס המגנטי לא אישרו לו. מנוע. אסור בעבודה, אסור כניסה לישראל. שוהה בלתי חוקי בביתו.

לפני עשר שנים הגיש לראשונה בקשה לאיחוד משפחות. כל הגשת בקשה מחייבת קנית בולים, שמחירם בערך שבע מאות שקלים. הוא סורב, ושוב הגיש בקשה ושילם שבע מאות שקלים, ושוב סורב. פעם כי כי הוא צעיר נאמר לו. כי אשתו צעירה. תבוא אחרי שאתה בן שלושים וחמש. כשהיא בת עשרים וחמש.

שלושת הבנות נולדו בישראל. רשומות בתעודת הזהות של אימן. שמן כשמה ולא מסיבות פמיניסטיות.
רשום שהיא נשואה אבל שמו לא מופיע כנשוי לה. בתעודת הזהות שלו רשום גם כן שהוא נשוי. גם אצלו ללא שם זו שהוא נשוי לה.
אצלו גם ללא שמות בנותיו.
אם אשתך תוותר על תעודת הזהות הישראלית שלה נאמר לו, אז בתעודות שלכם יהיה כתוב הכל. שמות בנותיך תופענה אצלך. שמה של זו שאתה נשוי לה. שימך ייכתב בשלה.

אני נקי, אני לבן, הוא אומר. למה מנוע. למה לא מגנטי. למה לא נותנים לי להיות חוקי.
עובר מסביב. לא במחסום. מתגנב אל ביתו.

היה לי אוטו הוא מספר, יכולתי לנסוע משכם עד דיזינגוף. מדליק את המכונית. אף אחד לא אומר לי לאן אני הולך. נוסע בלי לעצור. אלה היו חיים.

אשה עם ביתה ובן זוגה ותינוקם יוצאים משכם. ביתה התחתנה עם ישראלי והם חיים ליד באר שבע. אין לה אישור כניסה לישראל. אני עובר על החוק אומר בן הזוג, אבל אין לי ברירה, מה נעשה.
כשנולד הילד עיכבו את הרישום שלו בתעודה שלו, הכחולה. אז הם לקחו עורך דין ובכל זאת שמו רשום גם אצל אביו בתעודה.
עוד ילד פלסטיני נוסף לדמוגרפיה הישראלית.
ב 97 הם היגרו כולם לפלסטין מירדן. קיבלו תעודות פלסטיניות. ביתה הצעירה היתה בת תשע כשהיגרו. ולא קיבלה תעודה. ומאז הגיעה לגיל שש עשרה אלא שלה לא מאפשרת ישראל לקבל תעודת זהות פלסטינית.

ישראל שולטת במשרד הפנים הפלסטיני. אי אפשר להנפיק תעודה או לעבור עיר או להתחתן בלי אישור של ישראל.

אז היא חיה בשכם בלי תעודה. בקושי יכולה לצאת מהבית, מהעיר. הם חשבו כבר להגר שוב. קשה כאן מידי. עמאן באה בחשבון, למרות שלא פשוט. לפחות שם הם אומרים אפשר לשבת בשקט בבית. כאן פושטים על הבתים. מסוכן. היא מספרת איך לא מזמן נכנסו חיילים לבית של אחותה והרסו את כל הבית. את הספות קרעו בסכין. הרסו את מכונת הכביסה, את המקרר. השאירו ארונות בלי דלתות. אחרי שגמרו להרוס לקחו את שני הבנים, אין לה מושג למה.
אבל למה להרוס. יכלו לקחת בלי להרוס הכל.
מאז הם חושבים על לעזוב.
אדם בבית שלו מפחד היא אומרת. ברחוב מפחד. על כלום. מסתבכים. אם לא יורים בהם. גם אדם טוב לא יכול להיות בטוח בכלום כאן.

ממחסום חווארה נסענו למחסום בית פוריק. כבכל מחסום חיילים מונעים את הכניסה והיציאה משכם. במסלול מניעת המכוניות עומדים שני חיילים עם שתי רשימות. מכונית מגיעה, החייל מסמן בקימור יד קטן, והאיש יוצא מהמכונית, פותח את הבגאז'. יש שם שק גדול. עם קצה הרובה החייל נוגע בשק, האיש פותח את השק, החייל מהנהן, הוא סוגר את השק, סוגר את הבגאז', מקבל את תעודתו ונוסע.

מגיע טרנזיט. עוצר. שוב קימור היד. כמה גברים וילד יוצאים ונעמדים כולם בשורה ליד הקיר הנמוך. הנהג מגיש את התעודות לחייל, ונעמד עם האחרים. החייל מעיין בתעודות, באותו הזמן החייל השני מתקרב אל האנשים.
כולם מרימים את החולצות, ועושים סיבוב. גברים מכל הגילים.
הילד שהוא בן שש או שבע לא בטוח מה לעשות. מציץ לצדדים, אבל שום מבט לא אוסף אותו. בסוף עושה מין חצי סיבוב עם חיוך מבוייש.
החייל מסמן להם בידו, כולם נכנסים חזרה למכונית, הנהג מקבל את תעודות הזהות, והם נוסעים משם.

 
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com