צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies
 


צדים את מחפשי העבודה

hunting the work seekers


פרטים על הדימוי
english

 


צדים את מחפשי העבודה
הפלסטינים.
או על איך הצבא בשרות מדינת ישראל 'היהודית והדמוקרטית' מונע מאנשים להרוויח פת לחם.


בימי ראשון, בשתיים או שלוש לפנות בוקר, כשחשוך, מנסים הפועלים להיכנס לישראל לחפש עבודה.
מאז הכיבוש ב 67, ישראל הצרה ואסרה כמעט לגמרי על הקמת מקורות פרנסה אוטונומיים בגדה וברצועה, ופתחה במקביל את שעריה לשוק העבודה הפלסטיני, וכך נוצרה תלות של פלסטינים תושבי השטחים בישראל כמקור פרנסה כמעט יחיד ועיקרי. כניראה במתכוון.
מזה כמה שנים אוסרת מדינת ישראל באופן גורף על כל הפלסטינים תושבי הגדה ורצועת עזה להיכנס לישראל.
את העבודה הזולה של הפלסטינים, החליפו עבדי אדם חדשים, תאילנדים וכדומה, ואילו פלסטינים שכל קיומם היה תלוי בעבודה בישראל איבדו את מקור הפרנסה הכמעט יחיד שלהם.
המניעה להיכנס לישראל איננה על סמך חשד או האשמה כזו או אחרת את מי שמונעים מהם את הרשות להיכנס. (ולו גם לפי 'ההגיון' של הכיבוש שככל משטר דיכוי אחר לאורך ההסטוריה, תופש התקוממות נגד הדיכוי וטרור המדינה כפשע).

 

המניעה היא כללית ואפריורית. כולם מנועים אלא במקרים יחודיים. שגם הם הולכים ופוחתים.
במקרים רבים האפשרות לעבוד בישראל, כמו שאר זכויות יסוד אחרות, מותנית בזה שיבגדו בבני עמם.
אנשים אלה 'המסתננים' לישראל הם רובם בעלי משפחות, עם ילדים קטנים, שעבדו בישראל עד שסגרה שעריה, ושאין להם לרוב שום אפשרות עבודה אחרת.
ולכן, למרות שצדים אותם ויורים עליהם ומכים אותם ורודפים אותם וגונבים מהם ואוסרים אותם ומתעללים בהם, הם שבים פעם אחר פעם למרות הסכנה הנשקפת להם, לנסות לחפש עבודה בישראל.
כי אין להם ברירה.

ליד מחסום נעלין הממוקם על אם הדרך בקו החומה העתידית עמוק בשטח הפלסטיני הכבוש, במורד הגבעה לכיוון שדות עם עצי זית לא מטופלים, עמדו כמה בחורים פלסטינים מעוכבים.

אמרנו שלום, ואמרו שלום, ושאלו אם אנחנו מדברות עברית ואמרנו שכן, והצגנו את עצמינו, והם את עצמם, ודיברנו קצת.

יצאנו בשלוש בבוקר מהכפר, מספר א'. דרך הזיתים. שעה לוקח לנו להגיע. בשילת, תחנת הדלק (על כביש 443), תפסו אותנו חיילים של משמר הגבול ולקחו את התעודות, ואמרו לחזור ברגל למחסום נעלין. זה שבעה קילומטר ברגל. לא איכפת להם שנלך על הכביש למחסום. ככה אסור לנו על הכביש הזה. (זה כביש אפרטהייד לישראלים בלבד). אבל הפעם, בגלל שלקחו תעודת זהות, מותר.

עכשיו אנחנו מחכים לתעודות בשביל שנלך הביתה. תעודות הזהות בג'יפ שתפס אותנו, לא יודעים מתי יביאו.
החיילים פה במחסום אמרו שזה לא העבודה שלהם. לא מכירים מי שלקח. ולא איכפת להם.

לזה הרביצו. הצביעו על איש גבוה בשנות העשרים המאוחרות, לבוש כובע גרב, עם אופניים. בשעה שש בבוקר תפסו אותו והרביצו לו. והנה הוא, בא ברגל לפה. פה מהבוקר. חיילים אמרו לו מה אתה עושה פה, אמר יש לי שני ילדים, אני לא יכול לשבת בבית, חייב לעבוד. אמרו לו אסור לך לעבור כאן, והרביצו לו בבטן, ופנים שלו.

כל שבוע אנחנו חוזרים לבית פעם אחת מספר מ'. כל השבוע לא רואים את הילדים. את השמש. בשבוע עובדים באשדוד, ברחובות. יוצאים ביום ראשון וחוזרים יום חמישי. לפעמים גם שם תופסים אותנו, בפנים, ככה היה בשבוע הזה. הגענו לאשדוד ביום ראשון, לפני יומיים. בלילה באו אלינו לדירה, לקחו אותנו. לקחו לחברון. לא הביאו אותנו לפה.
חזרנו דרך רמאללה עד הכפר שלנו.
ישנו בלילה, ויצאנו היום לפנות בוקר בשתים וחצי, והנה אותו הדבר.

לפני שבוע גם תפסו אותנו פה בשילת. הביאו אוטובוס גדול, העמיסו אותנו, ואנחנו הרי פה גרים, עשר דקות משם, ולקחו אותנו לחברון, לתרקומיא. זרקו אותנו שם שיהיה יותר קשה ללכת הביתה. חזרנו בארבע בבוקר.

אם תופסים אותנו פה בנעלין, אז יגידו לנו לקחת חזרה את תעודות הזהות לא מפה אלא בבית סירא. כי תפסו פה. בשביל שנלך הרבה. ואז צריך לנסוע לרמאללה. ומשם לבית סירא. יקח לו חצי שעה בטרנזיט ספשל. וזה מאה חמישים שקל. או לחכות לפעמים כל היום עד שמתמלא הטרנזיט. ואתה הולך לבית סירא.

בשבוע שעבר תפס אותי חייל שהייתי מנסה להיכנס ולקח התעודה שלי ואמר לי לך לבית סירא, מספר ח'. אז הלכתי שמה. אמר לי החייל זה לא כאן בבית סירא. לך קבל במרכז מודיעין. אמרתי לו אבל אסור לי להיכנס למודיעין. אין לי אישור. בגלל שאין לי אישור תפסת אותי. אבל הוא אומר לי לא איכפת לי.

הבטנו בחיילים. שעל הגבעה. שומעות מרחוק את צחקוקיהם הנשמעים תפלים במיוחד מול אנשים המבוגרים מהם כיפליים המחפשים עבודה כדי להביא אוכל לילדיהם, ונדרשים לעמוד כאן ולחכות, נרדפים ומוכים, בעוד בחורים מגודלים וחופשיים רודפים אחריהם כמו היו חיות לצוד אותן עם רוביהם המתנוססים כמו כרבולות טפשיות.

ביום חמישי, כשהם יודעים שפועלים חוזרים, הם מתחבאים בין הזיתים מספר מ'. יושבים מתחת לעץ ההוא, מצביע על עץ גדול במרכז השטח. באים פועלים, תופסים אותם. או בימי ראשון כשיוצאים. זה כי אנחנו ברגל באים. לא רואים כלום. לפעמים הם ככה מאחורי העצים. ואז פח פח פח מפחידים. עושים צעקות. עם הנשק.

לפני חודש נדרס פועל. ברח מהם ואוטו דרס אותו. מפחד מהצבא. ברח. פחד מהחיילים, לא הסתכל טוב ודרס אותו אוטו. אנחנו באים בחושך, לא רואים את החיילים. הם בשביל להפחיד אותנו. הוא ברח, מסכן. התרסק על הכביש ומת על המקום. ואחר כך בא החייל להרים אותו לעזור לו אבל מת.

לא תמיד הם באים. פעם ככה פעם ככה. לפעמים אפילו שאין חיילים הנהג של האוטובוס אומר מי שאין אישור אני לא לוקח אותו. לפעמים לא שואלים, כי רוצים למלא את האוטובוס. אוטובוס זה אחד עשרה שקל. זה טוב. אם את נוסעת בשרות, זה מאה מאה חמישים כל בנאדם, בגלל שהם מסתכנים. למה הוא מסכן את עצמו. אז לוקח על התיק. לי אין מאה חמישים שקל. אז נוסע באוטובוס. ככה כל הפועלים.

מה שקורה הוא, הסבירו לנו, שבימי חמישי נוהגים החיילים והשוטרים לעצור את האוטובוסים המגיעים לאזור מודיעין, כי בגלל שבאיזור הזה החומה עוד לא בנויה, הם יודעים שהפועלים החוזרים משבוע עבודה בישראל יגיעו לאיזור הזה כדי לנסות לחזור לביתם. הם עולים על האוטובוסים ומחפשים את מי שאין להם אישורים. וכשמוצאים אותם הם מענישים אותם. או מכות. עיכובים לשעות. לפעמים ולא תמיד, אם זו משטרה, רושמים דוח. לרוב מסיעים אותם אחרי שעות ישיבה, כעונש, למקום הכי רחוק ממקום מגוריהם שאפשר. ושם משחררים אותם.

אנחנו בלי מדינה אז ברור שנעבוד בישראל. אם היה לנו מדינה היינו עובדים במדינה שלנו, לא היינו הולכים למדינה אחרת אומר א'. זה ברור, לא?
א' בן שלושים. יש לו שלושה ילדים. בערים יש להם קצת עבודה אומר. לנו בכפרים אין. אנחנו פלאחים, יודעת מה זה? לא לומדים או כלום. מגיל שתים עשרה יוצאים מבית הספר לעבוד. זה ככה. אז אין לנו ברירה. יתפסו אותנו נלך שוב פעם. צריך להביא לחם. אנחנו רק פועלים.

רושמים דוח כל פעם שנתפסים, אנחנו שואלות.
לא, רק אם זה המשטרה. וגם ככה פעם כן פעם לא, מסבירים לנו. אם תפסו אותנו נגיד בתל אביב, עושים נייר. ואחרי שלוש פעמים ככה, אז לבית סוהר. שבוע שעבר יצא חבר. קיבל שישה חודשים על זה שהיה עובד בישראל. ישב שלושה ושילם אלפיים שקל בשביל עוד שלושה ויצא. ויש תנאי. אבל זה לא יודע כלום במדינה, הוא רק פועל. היום נשאר בבית אבל מחר יצא, מה יעשה.

הבחור עם האופניים נשכב על הארץ, נח. אולי זה כי אתם פה אומר מ', שמותר ככה. כי בדרך כלל אסור לשבת, אל תעשן, אל תשכב... היום טוב.

גם בגשם את יודעת. אומרים לנו עמוד אל תזוז. על התחת. היה פעם ככה לפני זמן, תפסו אותנו ועמדנו על המחסום, והיה גשם, ושלא נזוז, ונישאר בגשם. והתעודות בג'יפ לא פה, אז בחורים חשבו ילכו לבית ויחזרו. אז מי שהלך הבית וחזר, שרפו לו את התעודה.
זה חמש מאות שקל לעשות תעודה.

היום הם טובים, לא יודע מה קרה, אומר בחור חיוור למראה. שאנחנו מעשנים, ושמסתכלים על המחסום, ולא אסור לישון, הקצין בסדר היום בגללכם נראה לי.

עוד בחור מתיישב על הארץ, פורש רגליו ומעשן. ארבע קופסאות הוא יעשן עכשיו, צחקו עליו. כי הם לא אומרים כלום.

הכי גרועים זה הדתיים אומר מישהו. יותר מהחיילים ומהשוטרים. המשטרה יודעים את החוק. אלה לא יודעים אותו. לא קיים בשבילם החוק. גם לא שלכם.

כל מי שדיברנו איתם היו בלי אישורים. אלא שהם מספרים שגם כאן כמו במכבים/בית סירא הפועלים בעלי האישורים מגיעים בארבע בבוקר למחסום נעלין בדרכם לעבודה מסודרת בישראל, כדי להעמד בתור לקראת זה שהמחסום ייפתח בחמש. מאות אנשים עומדים לפנות בוקר. וכשמתחילים לבדוק, אז לאט לאט, במתכוון. החייל מרים תעודה, מביט לשמים, לוקח חמש דקות, וככה עומדים לפעמים שעתיים, יותר או פחות, ובגשם, ואם מישהו אומר למה זה לאט, שמים אותו בסוף התור, ומישהו מדבר לסוף התור, או שאף אחד לא עובר, לפעמים ככה עד תשע, ואז בעל הבית כבר יילך, ואין עבודה.
אלה כאמור המאושרים.

תחת העץ איתנו מעוכבים מי שאין להם אישורים. שלא יבואו למחסום נעלין לפנות בוקר לעמוד שעות מושפלים וכפופים לגחמת ליבם המוקהית של חיילי צבא הכיבוש העושים מלאכתם. אם גם כדי לרוב לעבור. הם, המאושרים פחות, רק בלילות בתוך השדה, בהחבא, כדי לעבור או לא, ולרוב לא, ואז שוב, כי אין להם ברירה.

לא' עיניים רכות וטובות. והוא איש מקסים. פשוט רואים עליו. מכונס ועדין מתחת לבגדים הכבדים שלובש, וידיו המיובלות, היפות, ספוגות העבודה והעמל. יש לו שלושה ילדים. בן שלושים.
לפני שנה היה נכנס ג'יפ עם חיילים לכפר שלנו, הוא מספר, ילדים קטנים היו זורקים אבנים על הג'יפ. הג'יפ הסתובב רוורס ונפל. והתהפך. בצד. וכל הכפר באו, והביאו טרקטור, והוציאו את החיילים, והביאו להם מים, והטרקטור משך להם את הג'יפ, ועלו על הג'יפ, והלכו הביתה.
עברו כמה חודשים ועוד ילד זרק אבנים, בן עשר. בא החייל, נכנס לבית של הילד, נתן כדור גומי בראש שלו, וירה בבית הרבה כדורים. זה קרה בכפר שלנו. עשינו צעקות, ולקחו את הילד לבית חולים, ומת.
הוא מת.
וזהו, שתק. זה אז שראיתי כמה עיניו יפות. וכמה הלב שלו יפה. למרות שזה לא קשור לכלום. הבנתי גם שהוא לא מבין איך יכול להיות שכך קרה.
כי איך אפשר להבין.
אחר כך באו ונתנו כסף. הקצין בא ונתן כסף. אמר זה טעות. נתן לו משהו. את זה אמר כלאחר יד, כמו אמר משהו מבייש שיש לומר אותו מהר, כמו לא נאמר בכלל.

ואמרנו שלום, ולא נשארנו עד שקיבלו את התעודות בחזרה, אבל החלפנו טלפונים אז ידענו אחר כך מתי קיבלו. והלכנו משם לאיפה שסיפרו לנו שיש חור בגדר ומשם מנסים הפועלים הפלסטינים לחזור לפעמים בדרכם חזרה מעבודה בישראל, אם במיקרה לא תפסו אותם באוטובוסים המגיעים לאזור מודיעין.
סיפרו לנו שמול החור בגדר עומד לרוב ג'יפ. אבל לא תמיד. והלכנו והיה שם ג'יפ. והחיילים עישנו וחיכו שיבואו הפועלים המסכנים בחזרה מהעבודה לעבר בתיהם כדי לתפוס אותם ולהתעלל בהם. ולא נשארנו לראות.

הלכנו משם וחזרנו אחרי כמה ימים לחור בגדר. הפעם לא היה שם ג'יפ. וכמה פלסטינים נכנסו, ושמחנו, ופלסטינית אחת יצאה, וניערה את החול, ומתנחלים צעירים וצעירות עצרו טרמפים, או התפללו בצד, עד שעצר אוטו שמירה של מתנחלים. והלכנו שוב למחסום נעלין.

שוב כמה בחורים פלסטינים היו מעוכבים תחת עץ הזית ליד המחסום, חייל על גבעה בדיוק קרא למי מהבחורים וזה הגיע, ופישפש בערמת תעודות, מביט דרך משקפי השמש הכהים שהוא מרכיב למרות שאין שמש חזקה, ושחרר את האיש, שנפנף בידו ואמר: גם עם רשיון אסור, קולו מריר, מדבר לאף אדם וכל אדם כאחד, והלך.
ירדנו והצגנו את עצמינו, ודיברנו קצת. אנחנו רק פועלים אמר אחד. אנחנו לא קשורים במצב של העולם. יש לי שני ילדים. יש לו שני ילדים. וארבע ילדים. לו יש שש ילדים.

היום קמנו כרגיל בשתים וחצי סיפרו. שתינו קפה ויצאנו. פתאום ראינו מישהו שרועד. בזיתים שם. אמרנו מה קרה. אמר היינו חמישה אנשים לפניכם. הרגע הזה היה יריות. אמרנו לא שמענו והמשכנו. איך שהגענו למעלה שם, היה אחד שהלך קצת קדימה, אנחנו אחריו. פתאום החיילים יצאו מתחת העץ. היו מתחבאים. אז החייל שם את היד שלו על הפה שלא יצעק וזרק אותו בריצפה ודרך עליו ומתחיל לירות שאנחנו לא נברח, שנעמוד. שנפחד מהיריות ונעמוד. ולא יודע, ברחנו, ופתאום הוא מתחיל לירות עלינו, והרגשתי יריות בין הרגליים שלי.
עד איפה שהביוב רדפו אחרינו. למטה בהרים.

היינו עשרים, וארבע תפסו אותנו, אז אמרתי להם אחרי שתפסו יש אנשים שברחו. אמרו עזוב, לי מספיק אתם. מספיק לו ארבע יעני.

כמו חיות אנחנו.

החיילים פגעו במישהו הבוקר? לא לא דפקו עם הרובים על האנשים, באוויר, באבנים, מפחידים את הפועלים.

בכל מקום שמגיעים אליו, אותם סיפורים, איך חיילים מעמידים בגשם במתכוון, עם הגב למחסום, ודווקא לא משיבים תעודה למרות שהיא שם, ושאוסרים לדבר, ולעשן או לדבר בפלפון, ואריאציה כזו או אחרת על אותו הדבר, דור אחר דור של חיילים, במקומות שונים, מיחידות שונות, עם צבע עור שונה. האם זה כי אלה ההוראות, להתעלל, להקשות כמה שאפשר את החיים, או הגזענות עימה גדלו או האווירה או הנורמות העוברות בירושה או כי הכיבוש משחית וזה מה שקורה כשנותנים כוח למישהו על אחר במידות כאלה, או כי זה מה שהם נשלחו לעשות, כי זה הכיבוש.

פ', בחור רושף, שיותר מאוחר הבנו שהיה פעיל שנים בהתנגדות לכיבוש, מוסיף, מנסה להבהיר נקודה עקרונית מבחינתו.
כשהחייל תפס אותנו אמר למה אתה נכנסת.
למה פתחת את הגדר אני אומר לו. אתה יודע שיש כן חור. אתה פתחת. סגור את החור. אם אתה לא סוגר זה בשביל שאני אבוא לכאן. שאני אנסה להיכנס. בשביל זה.
החור זה בשביל שלא נעבוד. זה בשביל שיתפסו אותנו. כי אם לא רוצה שנעבוד היה סוגר. זה בשביל שנתעייף.

הם רוצים שכולם נהיה שבכניק, הוסיף. שניעשה מלשנים. אם אתה לא מלשן אתה לא מקבל לא מגנטי, לא אישור עבודה. הם לוחצים באוכל שלך. בפרנסה שלך.
שאם נגיד כמה פעמים תופסים, אומרים שתעשה בשבילנו ונסגור לך את התיק. דברים כאלה. מי שמוכר עצמו לא שווה להיות בנאדם. לא כדאי לו לעשות משפחה אפילו.

את רואה את החדר הלבן הזה. את רואה את החדר הלבן הזה. הצריף החדש. שמה אני חושב המשרד של הקפטן. מתחיל לקרוא לאנשים. נעזור לך אם תעזור לנו. דברים כאלה. לוקחים את הדם של האנשים כאן יום ולילה. זו מדינה צבאית. הכל פה צבא. האישה והילד והבת והחייל. הכל חיילים. זה כבר למדנו. ששים שנה הם פה. מ 48 הם פה. עוד לפני זה היו. צריך לא לסגור את העין לרגע. ממה שהם יעשו לנו. אם אני סוגר את העין לרגע מקבל מכה מהם. אז ישן עם עין פתוחה. זה לא הבעיה שלנו שיש לנו מפלגות, אירגונים. כי צריך מפלגות. צריך אירגונים. כי צריך לחיות. אם לא היה לנו מפלגות אז כבר אני לא יודע מה הם היו עושים לנו. אז צריך להיות מפלגה, צריך להיות כוח. מול הכוח הזה צריך כוח.
מזל שלנו שיש לנו אנשים שרוצים לעשות את זה. כל אחד בתור שלו. אני הייתי ב 85 שנה וחצי בבית סוהר, ב 88 שישה חודשים מנהלי, ב 89 מנהלי. ב 90, וב 92 לקחו אותי לחקירה לחודש ובסוף עזבו אותי. ככה כל השנים האלה. ובסוף הייתי גמור. ולא רוצה כבר לחיות יותר בזמן שהאדמה שלך בלי מדינה... אז בגלל זה התחתנתי בגיל שלושים וחמש. עכשיו מחפש את האוכל. את המשפחה. עכשיו נותן את הדגל למישהו אחר שיקח אותו... ולא יצא לנו כלום, מבינה.... עברו עליך זמנים שעשית בשביל העם הזה. אבל אז באו אנשים, הגדולים, מוכרים את ירושלים, מוכרים הכל, הם בנו את הגדר. עם הבטון שלהם. קיבלו עשרים וארבע אלף טון מלט. לעם הפלסטיני. אז אמרו הגדולים נחליף את זה לכסף. נחלק את זה. אז למי מכרו את זה? לגדר.

זה גיסי אומר פ' על מישהו שרק מגיע עם עוד קבוצה. ג'יפ בדיוק הביא אותם. איש מבוגר יחסית לכולם, או שכך נראה. הדור למראה, לא נראה עובד כפיים. ידיו דקות. היה לו משפט לכל החיים מספר פ'. היה בבית סוהר. הוא מג'ורג' חבש. החזית העממית. על זה ישב. עכשיו פועל. כמו כולם. מחפש עבודה. השער שלו לבן. כמו שלג ירד לו על הראש.

הגיס של פ' מתקרב ואנחנו משוחחים. הוא אומר, כל זה זה עונש. פועלים פה מחפשים פרנסה ולא יותר מזה. הם יודעים את זה, בשביל זה באים עליהם. ואנחנו מסכימות איתו. שזה בגלל זה. שאין כאן שום חשד או חרדה לביטחון, שהפגיעה בפועלים איננה הסמפטום אלא המטרה.

שוב ושוב אומרים לנו כולם, שבגללנו היום מותר לעשן, ולשבת, שאלמלא היינו היה אסור, שאם נלך יקחו אולי את הפלפונים, או יאמרו אסור, או את הידיים למעלה או לשבת רק עם הגב, אלא שאנחנו כאן, וזה טוב, וכמה זה בדרך כלל יותר רע. ושזה בגללנו.

מי אנחנו? אנחנו לא דבר. החיילים לא מכירים אותנו בשמנו, אינם יודעים מנין אנחנו, ואם אנחנו אירגון או לא. הם לא אוהבים אותנו כי הם מזהים נכון שאנחנו נגדם, שאנחנו שופטות אותם, אבל הם יודעים דבר אחד. לא מי אלא מה אנחנו. אנחנו בנות עמו של העם הכובש. לנו הגזע הנכון. זה כוחנו. זה פשענו. מפני שאנחנו 'שוות' ונראות וחשוב לרצות אותנו, אז הקורבנות הפלסטינים מורשים לעשן ולשבת על הארץ. ה'רשות' הזו, היא הצד השווה והלא מהופך, לזה שצדים אותם בלילה כי הם פלסטינים. הצד השווה של אותה הגזענות שמהם מרוקנת את האנושיות, ועלינו כופה אותה.

זה אבא של שהיד אומר פ' על איש רזה, מבוגר יחסית, מופנם ושקט למראה שעד אותו הרגע לא אמר דבר. הבן הגדול שלו, הוא מספר, נהרג ב 93. נרצח. שאלנו והוא ענה וסיפר. זה היה סוף האינתיפאדה הראשונה. בנו היה בן חמש עשרה.
היינו כולם בכפר מספר האב השכול. פניו רכונים פנימה, אפורים, ואנחנו עצרנו את הנשימה. באו חיילים לכפר. והיו ככה מסתלבטים, את יודעת, מחפשים אותנו. והיתה אינתיפאדה של אבנים... הם היו ילדים בני חמש עשרה... ככה נתנו יעני חמש שש כדורים. והוא הצביע על הפנים, של הילד, שנפגע בפניו, בלחיו. בכל הגוף שלו הם שמו כדורים. ודי, הלך, הלך הילד.

ובינתיים הערב ירד, ונעשה חשוך. וחייל הגיע ואמר לנו להפסיק לצלם כי המחסום שלו ושזה אסור, ואמרנו לו שאם כבר המחסום של הפלסטינים אותם הוא רומס, ושמותר אפילו לשיטתו לצלם, ושיברר, ושנתלונן עליו, ואז פשוט התעלמנו והוא הלך. ושוטר הגיע ואמר שאנחנו מפריעות לחיילים לעשות עבודתם. ואמרנו שאנחנו לכל היותר מפריעות להם להתעלל ואם רצונו להיות שומר חוק מסוג מסוים, שילך וידאג לשחרר אותם כי אפילו על פי חוקיהם הלא חוקיים, אסור להעניש וזה הרי עונש. וגם הוא הלך. והלב נחמץ איך בשעה שכוחות הכיבוש השונים ירדו לנזוף בנו עמדנו בוטות ובלי פחד כי אנחנו אכן איננו בסכנה, ולא יקרה לנו דבר למרות מחאתנו, כי אנחנו מגזע שנחשב. מגזע הכובש. ואילו אלה לידנו, הקורבנות, הרכינו גופם ותפרו פנימה את המילים, והכעס, ודממו. להם אין הפנאי והחסינות לכלות זמנם הקצוב על עקרונות וצדק, שמא יוסיפו המתעללים הצעירים עוד פגיעה על פני זו המובנית והמתקיימת ממילא, והזמן שהם מחכים ייארך, או משהו אחר, ולא התקוממו ולא אמרו דבר.

קודם הייתי בשנת 78 בירדן הוא מספר. הייתי בפתח. באתי לפה לפלסטין ב 85. ואז ראש המיפלגה נעשה שטינקר, מתעסק עם השבכ, אז אני עזבתי פתח, והלכתי למפלגה קומוניסטית. עשרים ושתים שנה במפלגה הקומוניסטית הייתי.
התקדם שם אמר ע' עליו. עד שנהיה אחד מהראשונים. ועכשיו עובר את הגדר לחפש עבודה. בשביל לאכול הלחם. זרוק על המחסום.

למי ששואלים עצמם מה עושים חיילי צבא ישראל מלבד 'לסכל' בעזה את 'הרעים' ולפגוע 'במקרה' בכל השאר, ולהרוס את בתיהם, ולהרעיב אותם, ולירות על ילדים שזרקו אבנים, (ואם לא זרקו לומר שזרקו כי זה דבר שמגיע למות בשבילו לפי מדיניות ישראל הרשמית), ולהתעלל ולדכא במחסומים - צריך לבוא שם במרחב שבין הקו הירוק ומסלול החומה, ליד נעלין, וההתנחלות מתתיהו, ועצי הזית הגרומים כי החיילים לא מרשים לבעלי השטח לעבד אותם, או לאחד המקומות האחרים שעדיין לא נשלמה חומת הגזל והאפרטהייד, כדי לראות איך פועלים קשי יום מנסים ל'הסתנן' לישראל כדי לעבוד בשכר רעב והחיילים על פי חוק ונורמה צדים אותם כדי שלא יוכלו לעבוד.
הם לא נחשדים בדבר, הם לא נעצרים אלא על שהייה בלתי חוקית ולא שום דבר אחר, רק מונעים מהם להרוויח פת לחם.
לכל ההורים שלא מנסים למנוע מבניהם ובנותיהם ללכת לצבא, שחושבים שזה מה שצריך לעשות, דעו שזה מה שהם עושים.
ברשות ועל פי ההוראות.
דואגים לזה שלאנשים לא יהיה מה לאכול.
וזו לא מטפורה.

איה קניוק ותמר גולדשמיד, יום רביעי 6.2.2008, יום ראשון 10.2.2008.

 
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com