צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies


עם מקבצי הנדבות הקטנים
ממחסום קלנדיה
with the little beggars
of qalandiya checkpoint


אברהים אחרי שפגע בו כדור בראש...
אפריל 2006.
המשך...


english


אברהים הולך הביתה
ابراهيم
بده
يروّح
Ibrahim on his way home

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 







 


עם מקבצי הנדבות הקטנים ממחסום קלנדיה


בזמן שאנחנו נוסעים וחוזרים מחו"ל, או מבקרים חברים ויושבים בבית קפה, או שרים למען השלום בכיכר רבין, הם שם כל הזמן, עם מרכולתם הדלה, וחיילים רודפים אחריהם וצדים אותם ויורים עליהם ומתעללים בהם, כי זה מה שנשלחו לעשות.

הראשון שסיפר לי על אברהים היה חוסאם. היה ערב, חזרתי מביקור אצל חברים בקלנדיה ועמדתי להיכנס למחסום, כשהוא הופיע פתאום מתוך החושך שכבר ירד, ורץ אלי.

בכל פעם שאני רואה את חוסאם הלב שלי עוצר. הוא היה בן חמש כשראיתי אותו בפעם הראשונה מוכר מיני דברים במחסום קלנדיה. וכבר אז היה לו לב אחר ורחב ולא תואם ילד כל כך קטן. מאז, כבר שמונה שנים, וגם קודם בעצם, בכל יום של חייו, מרגע שמסיים את בית הספר ועד שעות הלילה המאוחרות, נשלח למכור את מרכולתו העלובה, ומוכה ונרדף, על ידי משפחתו ועל ידי כוחות הכיבוש השונים.
היום האחד שלא עבד בו בכל השנים האלה היה כששכב בבית חולים ברמאללה אחרי ששוטרים היכו אותו עד אובדן הכרה בצומת הגבעה הצרפתית.

איה איה, הוא צעק את שמי ועצרתי. הוא הגיע מתנשף עם קופסת המסטיקים שהוא מוכר בפרוטות ומיד גם נתן לי חבילת מסטיק אחת במתנה.

תעזרי לאברהים הוא אמר. עצרו אותו. לקחו אותו והוא לבד, הוסיף. הוא אמר את זה בתחינה כזו והביט בי חזק וחשבתי לעצמי איך יש לו בלב הקטן הזה שלו מקום כזה לכולם ואמפתיה שאמורה להיות רק לאימהות.

אני זוכרת פעם כשעצרו אותי החיילים במחסום, וילדים אחרים באו לבקש ממני נדבה, הוא עמד בגופו הקטן של בן שש אז, והגן עלי. שלא יבקשו ממני דבר, כי אני כבר בצרות, חשב, ונתן לי אוירון אדום מפלסטיק וחצי קלח תירס שהיה התירס הכי טעים שאכלתי מימי.

בינתיים שאר מקבצי הנדבות הקטנים הגיעו בריצה אף הם, וסיפרו איך לקחו החיילים את אברהים ביום שלישי, ואומרים שזרק במחסום בקבוק מולוטוב, ושראו את זה במצלמה שלהם, והצביעו על המצלמה הממוקמת מעל הפילבוקס.
הוא לבד שם, החרו אחרי חוסאם כל הקטנים העזובים כמו חוסאם וכמו אברהים עצמו, שהוא הילד הכי עזוב והכי אבוד ועצוב שראיתי מימי.

לקח לי זמן עד שנסעתי לבקר את הילדים שוב. אחרי שהטרנזיט חצה את מחסום קלנדיה וירדתי בכיכר הצפונית המובילה לרמאללה, כל הקיום שלי הוצף בצפירות של מכוניות וקולות של אנשים ובאבק של קלנדיה שנספג מיד בשיערות ובריסים.
תור המכוניות לירושלים היה כמובן ארוך כמו תמיד. מיועד רק לפלסטינים ירושלמים ולישראלים ולבעלי אישורים מיוחדים, וכל השאר- כל מאות האלפים האחרים - מנועים מלעבור ולהיכנס לירושלים.
ואז ראיתי אותם. את שמנצ'יק, ואת יונס ומחמד האחים של חוסאם, ואת מואמין אחיו של אברהים, ועוד שניים שאני לא מכירה שמתברר שהם בכלל מחברון, ואת א' הקטן ואולי עוד אחרים שאני כרגע לא זוכרת.

נופפתי להם לשלום, אבל לא התקרבתי מיד, כי ראיתי שהם בדיוק עובדים כולם, שזה אומר במקרה שלהם לעבור לאורך התור המשתרך לכיוון ירושלים ולשאול את הנאלצים לחכות, אם ירצו דבר מה כזה או אחר. שמנצ'יק מציע לנקות שמשות. ויונס מנסה למכור בובות מבד, ומואמין דיוידיים של זמרים וזמרות, וא' פאזלים ועוד אחד מסטיקים.
בינתיים הבטתי קצת מסביב, וראיתי ילד ממש קטן, בן שמונה או תשע אני מניחה, שעטף את עצמו בסמרטוטים כמו לוחם גרילה אמיתי, עומד לבדו על חומה נמוכה שהוקמה פעם וננטשה עבור אחרת, ומשקיף על המחסום.
וחייכתי, כי זה היה מגוחך ונוגע ללב.
כמה רגעים אחרי זה כמה מהילדים התקרבו אלי וישבנו כולנו על חלקי בטון שבורים כדי לפטפט, מואמין ומחמד ושמנצ'יק ויונס, וא' שישב ממש לידי.

שאלתי אותם אם מישהו מהם היה במחסום כשאברהים נעצר, ויונס אמר שהוא היה, וסיפר שאברהים עמד ממש איפה שאנחנו כעת, לצד תור המכוניות, ובכלל לא במחסום עצמו, כשהגיעו פתאום מתוך המחסום כמה חיילים והתנפלו עליו וסובבו לו את היד אחורנית ותפסו אותו בצואר וגררו אותו איתם לתוך המחסום. ועוד הם סיפרו שגזר הדין שקיבל במשפטו היה לשלם שלושת אלפים שקלים, אבל מפני שלהורים לא היה הכסף לשלם גזרו עליו במקום זה חודשיים מאסר, וקנס של אלף חמש מאות שקלים, אותם קיבץ האב מאדם אחד לשני עד שנאסף הסכום כולו. מסכן הם אמרו. וחשבתי גם אני כמה הוא מסכן. הילד העזוב והאומלל הזה. ודאגתי נורא אבל לא אמרתי לקטנים כלום.

בינתיים יונס חזר לעבוד וגם שמנצ'יק, ואילו 'הלוחם' הקטן שקודם עמד על החומה, הגיע ממש לידי ונעמד לא רחוק, וראיתי בזוית העין איך הוא אוסף בידו הקטנטנה כמה אבנים קטנות וזורק אותן למרחק שני מטרים שאפילו לחצות את הכביש הן לא הצליחו. ואפילו לא הספקתי לדאוג לו כי היה ברור שאיש לא יכול אפילו להבחין בו ובלוחמנותו המצחיקה.
וכך, בזמן שהוא זורק את החצץ שלו לשום מקום, המשכתי לשוחח עם מחמד ועם א' שאת שמו אני במתכוון מקפידה לא לכתוב במלואו, שנשארו לשבת לידי. ושוב עבר איזה זמן, והוא חדל לזרוק את החצץ שלו, והלך משם ונעלם.

אני לא זוכרת על מה דיברנו, אולי עדיין על אברהים. שאלתי עליו כי ידעתי בעצם מעט. אמרו לי שאביו מוכר קפה ברחובות רמאללה, ושהם המון ילדים בבית ושאין להם כסף בכלל. משהו כזה בכל אופן. ומחמד אמר שאין בכלל עבודה. ושאין עתיד. וא' במיוחד שמח שמישהי גדולה ומבוגרת מתייחסת אליו, והתקרב אלי כמה שרק יכול, ובזמן שישבנו ככה על הבטון השבור הגיעו פתאום ארבעה חיילים ואחד מהם תפס את א' שישב לידי בעורפו ומשך אותו בחוזקה והחל למחוץ את צוארו והגוף של א' הקטן נראה היה לפתע מעוות, ופחדתי שהוא מאבד את האוויר, וקמתי ותפסתי לחייל בכוח את האצבעות והפרדתי אותן כדי שא' יוכל להשתחרר מאחיזתו של החייל ויוכל לנשום. החייל שהופתע מנוכחותי, אכן הירפה את אחיזתו מצוארו של א', ובמקום זה החל צועק עלי ונוזף בי. בזמן הזה הילד המבוהל הפיל כל מה שהיה לו בידיים ורעד כמו עלה נידף, ולא היה מסוגל לזוז מרוב פחד. ובבת אחת החל בורח בכל כוחותיו לכיוון מחנה הפליטים.
החייל, שהבחין במנוסתו של א', חדל לגעור בי והחל רודף אחריו עם הנשק מכוון לכיוונו.
וצרחתי אחריו שהוא פושע, ושאני מאחלת לו בית סוהר לשארית חייו ושאיש לא ירצה קשר איתו והאם הוא החליט לרצוח את הילד הזה שלא עשה לו דבר. וניסיתי גם לרוץ אחריהם. אבל באיזה רגע לשמחתי הוא כל כך התרגז עלי שחדל לרוץ אחרי א' הקטן וחזר על עיקבותיו לומר לי בכעס שאני בטח לא יהודיה, והוסיף, כמו מאחל לי את הגיהנום, שאלך לגור שם והצביע לעבר מחנה הפליטים קלנדיה, לשם אני מתאימה, והודיתי לו על ההצעה ואמרתי לו שזה רעיון טוב.

ורק אז שמתי לב ששאר החיילים גוררים את מחמד לכיוון המחסום והילדים אמרו לי לכי לשם, לכי אל מחמד, והלכתי, וכל הילדים נצמדים אלי מאחור כאילו יש לי איזה כוח, שאין לי - מלבד כוחי הפסול הנגזר מזה שאני לא פלסטינית. שאיננו מה שאני אלא מה שאינני. זה יתרוני וזו זכותי וזו גם הסיבה שאני יכולה להתקומם ולכעוס ולהתנגד לכוחות הכיבוש מבלי שיקרה לי דבר מה רציני.
ואני גם כמובן ידעתי את זה, ולכן ניצלתי את מעמדי בלי דאגה.
הגעתי ליד הג'פ שלידו אולץ מחמד לכרוע על הארץ, וראיתי את החייל שרבתי איתו קודם, וחששתי שהם עוד עלולים לעצור את מחמד ולפגוע בו רק כי הם כועסים עלי, ופניתי חזרה ואמרתי ליונס אחיו שאני לא בטוחה שזה לטובתו של מחמד אם אני אתערב. ושאין לי כוח עליהם. אבל כשראיתי את יונס הדומע ואת כל הילדים הקטנים שמביטים בי ומצפים ממני חזרתי שוב לשם, ושאלתי למה הם עצרו אותו ומה עשה להם, והחייל רק דחף אותי קצת וקילל ואמר שהוא לא חייב לי כלום ושאסתלק, ובסוף הלכתי משם ואמרתי ליונס המודאג שאני לא יודעת מה לעשות בשביל מחמד והוא היה מאוכזב אבל לא אמר לי כלום.

כשחזרנו לכיכר ראיתי שני חיילים שיצאו מאיזה ג'יפ שהעמידו במרכז הכיכר, והסתובבו בין המכוניות התקועות בתור ומקבצי הנדבות הקטנים עם רובים שלופים ומכוונים ועם עיניים נוצצות, וקצת אחר כך הלכו וזרקו כמה רימוני גז מדמיע במקום כלשהו ליד החומה שלא עמד בו אף אחד, וחזרו לג'יפ ומשם למחסום.

אחרי לא הרבה זמן שחררו את מחמד והוא סיפר שהחיילים אמרו לו שהוא זה שזרק אבנים, שראו במצלמה, והוא אמר להם שלא זרק. ואולי ההבדל בגיל בינו לבין הקטינטון שקלטה המצלמה שלהם היה גדול מדי, ואולי גם בגלל זה שאני הייתי שם מרחוק, בכל אופן הם חדלו לומר לו שהוא זה שזרק אבנים, הוא מספר, אבל לעומת זאת אמרו לו שזה הילד השני שזרק אבנים, מי שאני קוראת לו א', ושאלו את מחמד מי הילד ומה שמו ומחמד אמר להם שהוא לא יודע.

קצת לפני שעזבתי באותו היום, וכבר הרבה אחרי שזורק האבנים הקטן נעלם וא' המסכן נס על נפשו, ראינו שני ילדים אחרים שכניראה רק הגיעו, זורקים כמה בקבוקי קולה ריקים על הפילבוקס, וסביר שהמצלמה צילמה אותם, וזו תהיה סיבה טובה לחיילים לצאת לצוד אותם או ילד מזדמן אחר, ולומר שזה הילד שצולם במצלמה גם אם זה לא, ושבקבוק קולה ריק זה בקבוק מולוטוב, ובטח זה גם יקרה.

ולכן אני אומרת שכל עניין הצילום הוא קישקוש שנועד לאפשר לחיילים לשחק משחק של קאובויים ולעצור סתם ולסחוט כסף מהאנשים העניים האלה.
כי אני ראיתי את זורק האבנים הקטן בפעולתו המגוחכת ממרחק שני מטרים. והוא לא היה א' שבאו לעצור אותו ומחצו את עורפו וטענו שהוא זה שזרק אבנים, וזה לא היה מחמד שגם עליו הם אמרו שזה הוא שזרק אבנים, ואין בכלל מה להתווכח על זה.

מה שאני חושבת הוא שזו פשוט האופנה החדשה של החיילים במחסום קלנדיה. אחרי שמיצו את אופנת הפיכת הבסטות ואת אופנת המרדף תוך כדי ירי אחרי הילדים הבורחים, וכל שאר האופנות המשתנות בקלנדיה, האופנה הנוכחית היא שהחיילים מצלמים במצלמה המותקנת על הפילבוקס את הילדים, ואז מחליטים שראו תוקף כלשהו, ויוצאים למרדף אחריו, ואחרי שתפסו אותו או אחד אחר, מכים אותו או עוצרים אותו, בדיוק כמו שעשו לאברהים.
בשביל הספורט.

יומיים אחרי זה נסעתי שוב לקלנדיה. וראיתי גם את חוסאם שלא ראיתי בפעם הקודמת, ושמחתי כמו שאני תמיד שמחה אל הילד הזה. והוא אמר לי שהוא שמע שהילדים תיכף יזרקו אבנים ושאזהר, כי חשב שאחרי זה הרי יבואו החיילים ודאג לי. וליטפתי לו את הלחיים שלו ואני מקווה שאני לא מגזימה בזה.
ובאמת מיד ראינו ארבעה או חמישה ילדים, בני שמונה עד שתים עשרה, כשאחד מביניהם (בן תשע לערך) עטוף בסמרטוט אדום ("רעול פנים"), ונראו מתכוננים למשהו, ואכן אחרי כמה רגעים, כמו שחוסאם אמר שיקרה, החלו זורקים אבנים שהצליחו להגיע רק עד למבנה סגור בתוך הכיכר מחוץ למחסום, שאולי חיילים יושבים בו לעיתים, אבל אני לא בטוחה. וראיתי שלאחד מהם יש בידו בקבוק זכוכית ובתוכו נוזל וסמרטוט תקוע מלמעלה, ומתברר שהנוזל הוא בנזין, והוא הדליק וזרק את הבקבוק לאותו המקום, והבקבוק נפל ונדלקה מדורה קטנה שכבתה בתוך שניות.

והייתי בטוחה שתיכף יגיעו החיילים למרדף. כמו שקורה תמיד. והפעם, שלא כמו בפעם הקודמת שהייתי, אלה היו כמה ילדים שזרקו אבנים ולא אחד, והאבנים שזרקו גדולות מאלה שזרק הוא, ואחד מהם אפילו זרק מה שקוראים לו בחגיגיות בקבוק מולוטוב אמיתי ולא חצץ ובקבוקים ריקים של קולה. אבל למרות זה, למרבה הפלא, לא הגיע ולוא חייל אחד כדי לצוד אותם ולתפוס אותם ולהעניש אותם. ועבר עוד זמן. וחיילים לא יצאו. ולא רדפו. ולא היכו ולא עצרו ולא ירו.
איך ייתכן, חשבתי, שעבור ילדון פעוט זורק חצץ יצאו עשרה חיילים לירות גז ולעצור ולהכות ולהניף רוביהם באויר כדי להראות מי הבוס, ועבור מטר של אבנים ומולוטוב אמיתי, לא יצאו?

הסיבה, אני חושבת, היתה החום.
כי היה חמסין מוזר ותלוש לנובמבר, שלושים מעלות כמעט, ואני מעריכה שפשוט היה להם מדי חם כדי לצאת לציד.


אין לי מושג אם אברהים אבו אלעיש הקטן זרק בקבוק מולוטוב כמו שטוענת התביעה הצבאית או לא. אם זה היה הוא בכלל, או ילד אחר, ואם בכלל נזרק בקבוק מולוטוב או האם זה היה בקבוק קולה ריק או בקבוק מגוחך כמו שראיתי.
כי זה ממש לא משנה. אברהים הוא ילד. ילד קטן תחת כיבוש ממחנה הפליטים קלנדיה. שכמו שהתעללו בו כבר קודם, ממשיכים להתעלל בו וימשיכו, כי הם לא רואים אותו. לא רואים את הילד אברהים. לא החיילים הצדים אותו ולא השופטים הצבאיים הגוזרים עליו מאסרים ולא השוטרים, ולא השותקים.

ואני רק מקווה שאברהים יעבור את תקופת בית הסוהר בשלום. בלי עוד צלקות. בלי להרגיש מדי לבד כמו שדואג חוסאם. ושישוב אלינו הילד העזוב הזה, ושפעם פעם יקבל זכות לחיות כמו בנאדם.

עוד דבר אחד אחרון שאני רוצה לומר הוא שקשה, למרות שלא מפתיע, לראות באיזו שמחה ועוררות החיילים מסתובבים עם רוביהם השלופים וצדים את הילדים ומפחידים את העומדים בתור. וכמה נכונה הקלישאה שהכיבוש משחית.
כי זה מה שהוא עושה.
זה קשה, כי החיילים האלה, ולא רק הם, גם אלה שהשתתפו בטבח בעזה, והשאר המשתתפים בשגרה של ההתעללות והטרור הממוסד, הם בעצם כל אדם, הם הבן של השכנה, ובניהן של חברותי האפשריות ושל בני משפחתי, והם המלצרים ברוב בתי הקפה והמתמחים בבית ספר לרפואה, והמוכרים בחנויות הספרים והבגדים, כי כולם הולכים לצבא, וכי זה מה שהם נשלחים לעשות.
וכשבפעם הבאה יהיה כתוב נניח על בחורים שזרקו בקבוקי תבערה וכוחותינו שהשיבו אש, כדאי לחשוב על ילדים בני שמונה עם סמרטוטים על הפנים וחצץ, ועל גברים צעירים וחמושים שיורים על ילדים הבורחים מהם או רודפים אחריהם סתם, ועוצרים אותם, ושולחים אותם לזמן ארוך לכלא, בהנאה שאי אפשר לטעות בה.
כי זה מה שזה לרוב, פחות או יותר.

אברהים ייצא בעוד כעשרים יום לערך מהכלא. ואולי, וגם די סביר, שבזמן הזה יצודו החיילים את אחד מהקטנים האחרים ויעצרו אותו, והוא ייתחב לאיזה בית סוהר כי זרק אבנים או לא, כי זה לא ממש משנה להם.
הרי כל הפלסטינים דומים מבחינתם, ושווים וזהים.
אחד זורק, שני נעצר, כמו שאמר לי חייל פעם כשצעקתי עליו למה הוא עוצר את הילד הזה שלא זרק אבנים, שזה לא חשוב, כי גם אם לא זרק הרי יזרוק.
ועצר אותו.
כי הוא פלסטיני.


איה קניוק  7.11.2009

with the little beggars
of qalandiya checkpoint



Ibrahim, after a bullet hit his head.
April 2006... (more...)


hebrew



אברהים הולך הביתה
ابراهيم
بده
يروّح
Ibrahim on his way home

 

 

 

 

With the Little Beggars of Qalandiya Checkpoint

While we go abroad and come back, or visit friends and sit in a cafť, or sing for peace at Tel Avivís Rabin Square, they are there all the time with their meager wares, and soldiers chase them and hunt them down and shoot them and harass them because this is what soldiers are sent to do.

The first person who told me about Ibrahim was Hussam. It was evening, I was on my way back from visiting friends in Qalandiya and was about to enter the checkpoint when he suddenly materialized out of the dark that was already upon us, and ran towards me.

Any time I see Hussam my heart leaps. He was five years old when I saw him for the first time selling stuff at Qalandiya Checkpoint. Back then he already had a different, wide open heart, unusually wide for such a small child. Since then, for these past eight years, and even before really, every single day of his life, from the moment school is out until the late evening hours, he is out selling his miserable goods, beaten and persecuted by both his own family and the various forces of the Israeli Occupation.
The single day in which he did not work all these years was when he lay in a Ramallah hospital, after policemen had beaten him unconscious at the French Hill Junction.

Aya, Aya! He yelled out my name and I stopped. He reached me out of breath, with the box of chewing gum packs he sells for a pittance, and immediately gave me one as a gift.

Help Ibrahim! He said. He was arrested. He was taken and he is alone, he added. He said this pleading, looking at me hard, and I thought to myself how in this little boyís heart there is room for everyone and empathy of the kind that only mothers are supposed to possess.

I remember once when I was detained by soldiers at the checkpoint and other children came to beg from me: he stood there with his little body of a six-year old to protect me.
To make sure nothing will be asked of me for Iím already in trouble, so he thought, and gave me a red plastic airplane and half a cob of corn which was the tastiest corn-on-the-cob Iíve ever eaten.

Meanwhile all the other little beggars came running too, and told how the soldiers took Ibrahim on Tuesday, and they say heís thrown a Molotov cocktail, that they saw that on their camera, and they pointed to the camera positioned above the pillbox.
Heís there alone, all the little ones repeated after Hussam, all the little derelicts like Hussam and like Ibrahim himself, who is the most abandoned and lost and sad child Iíve seen in my life.

It took a while until I went back to visit the children again. After the transit crossed Qalandiya Checkpoint and I got off at the northern roundabout leading to Ramallah, my whole being was flooded with honking vehicles and peopleís voices and the dust of Qalandiya that is instantly absorbed in oneís hair and eyelashes.
The line of cars bound for Jerusalem was of course long as always, intended only for Palestinian-Jerusalemites and Israelis and holders of special permits. All the rest Ė hundreds of thousands of others Ė are not allowed into Jerusalem.
And then I saw them. Fatso, and Yunes and Mohammad Hussamís brothers, and Muímin Ibrahimís brother, and another two whom I donít know who I learned were from Hebron, and little A. and perhaps some others I donít recall right now.

I waved hello but did not immediately approach. I realized they were all working just then, which means in their case walking along the long line crawling in the direction of Jerusalem and asking the waiting drivers and passengers if they would like to buy one thing or another. Fatso offers to clean windshields. Yunes tries to sell cloth dolls, and Muímin has singersí DVDs for sale. A. sells puzzles, and another boy sells chewing-gum.
So I looked around me a bit, and saw a really little boy, eight or nine years-old I presume, who had wrapped himself up in rags like a true guerilla warrior, standing alone on a low stone wall that was once erected and then abandoned for another one, and looking over the checkpoint.
And I smiled, for it was ludicrous and touching.
Some moments later several of the children came up to me and we all sat down on some broken concrete slabs to chat, Muímin and Mohammad and Fatso and Yunes, and A. who sat right next to me.

I asked them whether any of them had been at the checkpoint when Ibrahim was arrested, and Yunes said he was, and told me that Ibrahim was standing right where we were now, by the line of waiting cars, and not at all at the checkpoint itself, when suddenly some soldiers arrived from inside the checkpoint and jumped at him, twisting his arm behind his back and gripping him in the neck, as they dragged him with them into the checkpoint. The children added that in his trial he was fined 3000 shekel, but since his parents have no money to pay, he was sentenced instead to two months in prison, and a 1500 shekel fine which the father has begged bit by bit from various people until the whole sum was obtained. Poor boy, they said. And I too thought what a poor boy he was.That poor waif. And I was terribly worried but I didnít tell the little ones anything.

Meanwhile Yunes went back to work and so did Fatso, while the little Ďwarriorí who had been standing on the wall earlier came down and stood not far from me, and I saw in the corner of my eye how he gathered some little stones in his tiny hand and threw them about two meters ahead, not even across the road. I did not even have a chance to worry about him because clearly no one could even notice him and his funny little warrior ways.
And so, while he was throwing his gravel nowhere, I went on talking with Mohammad and with A. whose name I avoid mentioning on purpose, who remained sitting beside me. Some time went by and he stopped throwing gravel and went away.

I donít recall what we talked about. Perhaps we were still talking about Ibrahim.
I inquired about him because I actually knew little. They told me his father sells coffee in the streets of Ramalah, that theyíre lots of kids at home and have no money at all. Something to that effect. And Mohammad said that there is no work at all. And no future. And A. was especially glad that a grownup woman was paying him attention, and he got as close to me as he could, and while we were sitting there on the broken concrete, four soldiers suddenly showed up and one of them caught A. who was sitting next to me, gripping the back of his neck and pulled him with force and began to squeeze his neck and little A.ís body suddenly looked distorted and I was afraid he was losing his breath, so I got up abruptly and gripped the soldierís fingers and pried them open so he A. could be released from the soldierís grip and breathe again. The soldier, surprised at my presence, did let A.ís neck go and instead began to holler at me and scold me. At the same time the terrified child dropped everything he was holding and shook like a leaf, and couldnít move for sheer fright. And then all at once began running as fast as he could towards the refugee camp.
The soldier, whoíd noticed A.ís escape, stopped scolding me and began chasing him with his weapon pointed at him.
I screamed after him that he is a criminal, and that I wish him to be jailed for the rest of his life and that no one will ever want to have anything to do with him and whether heís decided to murder this child whoíd not done a thing to him? And I tried to follow them, but at some moment fortunately he got so angry at me that he stopped chasing little A. and returned to me, to tell me angrily that Iím surely not Jewish and added that he wished me a roast in hell, that I should go live over there, pointing at Qalandiya refugee camp, and that thatís where I belong, and I thanked him for the suggestion and told him it was a good idea.

Only then I noticed that the other soldiers were dragging Mohammad towards the checkpoint and the children told me, go over there, go to Mohammad. And I went, all the children close on my heels as if I possessed some sort of power, which I donít Ė except my wrong kind of power, that of not being Palestinian: Which is not about what I am, but rather about what I am not. This is my advantage and my privilege and the reason I can feel outraged and angry and resist the Occupation forces without anything particularly grave happening to me.
And I knew that too, of course, and thus took advantage of my status without undue worry.
I came to the jeep next to which Mohammad was forced to kneel, and saw the soldier I had quarreled with before, and I feared that they might even arrest Mohammad and hurt him only because theyíre angry at me, so I turned back and said to his brother Yunes that I wasnít sure it would be in Mohammadís favor if I intervened, that I have no power over them. But when I saw Yunes crying and all the little children looking at me and expecting me to go back there, I did and asked why they arrested him, what had he done to them. The soldier only pushed me around a little and swore and said he didnít owe me a thing and that I should get away from there, so finally I did and told Yunes Ė who was worried Ė that I donít know what to do for Mohammad, and he was disappointed but he didnít say anything.

When we got back to the roundabout, I saw two soldiers who had just come out of some jeep which they parked at the center of roundabout, and walked about among the cars stuck in line and the little beggars with their guns pointed and their eyes shining, and a bit later they went and threw some teargas canisters somewhere near the wall where no one was standing, and came back to the jeep and proceeded to the checkpoint.

After a while they let Mohammad go and he told me the soldiers said he was the one throwing stones, which they had seen on camera, and he said he wasnít. Perhaps the different in ages between him and the tiny little toddler that their camera had caught in its lens was too great, and perhaps, too, because I was around, they stopped saying it was he who was throwing stones, he says, but still they told him that the other child is the one who threw stones, the one I call A. and they asked Mohammad who he is and whatís his name, and Mohammad said he didnít know.

A little while before I left that day, and long after the tiny-toddler-gravel-thrower had vanished and poor A. ran for his life, we saw two other children who probably just got there throw, some empty Coke bottles at the pillbox, and the camera probably picked them out, and that would be a great reason for the soldier to go hunting them or some other child down and say that the child caught by the camera was this or that one even if he wasnít and that an empty Coke bottle is a Molotov cocktail, and all this will most likely happen.

This is why I say that this whole surveillance-camera business is nonsense intended to have the soldiers play cowboys and just detain people for the hell of it and squeeze them dry of the pittance these poor people earn.
For I saw the tiny gravel thrower in his ludicrous activity two meters away. And he was not A. whom they came to arrest and squashed his neck claiming it was he who threw stones, and it was not Mohammad who they also said was throwing stones, and there is nothing here to argue about.

What I do think is that this is simply the latest fashion among soldiers at Qalandiya Checkpoint. Having gotten tired of the fashion of trashing vendersí stalls and the fashion of shooting while chasing children on the run, and all the other changing fashions at Qalandiya, the present fashion is for soldiers to film the children through the camera installed on the pillbox post, and then decide they saw some assailant, and go out on the chase, and after catching him or another one, beat and detain him, just as they did to Ibrahim.
For fun.

Two days later I went to Qalandiya again. And I saw Hussam too, whom I hadnít seen the last time, and I was happy as I always feel towards this child. And he told me he heard from the children that soon stones will be thrown and that I should watch out, he thought that the soldiers would follow and worried about me. I stroked his cheeks and I hope this was not crossing some line.
And indeed right then we saw four or five children, eight to twelve years old, one of them (about nine years old) with his face wrapped in some red rag, looking like they were getting ready for something. After a few minutes, just as Hussam said would happen, they began to throw stones that managed to reach only the closed structure in the roundabout outside the checkpoint, in which soldiers perhaps sit at times, but Iím not sure. I saw that one of them held a glass bottle containing some fluid and a rag stuck inside from the top, and apparently the fluid was benzene. He lit and threw the bottle to that same spot, and the bottle fell, a little fire broke out and went out within seconds.

And I was sure that soldiers would begin the chase right away. As they always do. And this time, unlike the last time I had been there, there were several children throwing stones, not just one, and the stones were larger this time, and one of them even threw what is ceremoniously called a real Molotov cocktail and not just gravel and empty Coke bottles. Still, oh wonder! Ė not even a single soldier came out to hunt them down and punish them. More time went by. And no soldiers came out. No chase. No beating. No arrest. No shooting.
How is it possible, I thought, that when a tiny toddler throws some gravel, ten soldiers venture out to throw teargas and arrest and beat and wave their guns in the air to show whoís boss, and not even one soldier comes out at the sight of a shower of stones and a real Molotov cocktail?

The reason, I think, was the heat.
For it was a weird heat wave for the month of November, over 30 degrees, and I assume they were simply too hot to go hunting.

I have no idea whether or not little Ibrahim Abu Alayish threw a Molotov cocktail as the military prosecution claims, whether it was even he or someone else, or whether a real Molotov cocktail had been thrown at all or was it an empty Coke bottle or a ridiculous version such as I had seen.
For it really doesnít matter. Ibrahim is a little child under Occupation from the Qalandiya refugee camp. Just as heíd been abused before he is still and will go on being abused, for they donít see him. They donít see the child Ibrahim. Not the soldiers who hunt him nor the military judges who sentence him, nor the policemen, nor the many silent.

I only hope that Ibrahim survive his jail sentence. Get through it unscarred. Not feeling all too lonely, as Hussam worries about him. That this abandoned little child come back to us, and that one day he will get his right to live like a human being.

One last thing I would like to tell although itís difficult, although it is not surprising: seeing with what joy and thrill the soldiers strut around there with their pointed guns, hunting the children and scaring the people in line. And how true the clichť is, that Occupation corrupts.
For that is what it does.
It is difficult, for these soldiers, and not just they, also those who took part in the massacre of Gaza and all the rest who take part in the routine of harassment and institutionalized terror Ė they are everyman, in fact. The son of my neighbor, possibly the sons of my friends and my relatives, the waiters at most of the cafes and the interns at medical school, and the salespeople at the book shops and fashion stores, for they all go to the army, and that is what they are sent to do.
And the next time we read in the paper that boys threw Molotov cocktails and our forces returned fire, please think about the right year old children with the rags on their faces and the gravel in their hands, and young armed men shooting at running children or just chasing them and detaining them, and sending them to jail for a long time, with unmistakable pleasure.
For thatís what it is, mostly. More or less.

Ibrahim will get out of jail in about twenty days. And perhaps, or rather likely, during this time the soldiers will hunt one of the other little ones, and arrest him, and he will be thrown into some jail because he threw stones or not, because it really makes no difference to them.
For all the Palestinians are alike, as far as the soldiers are concerned. Alike and equal and identical.
One throws, the other is arrested, as a soldier once told me when I yelled at him how come he was arresting this child who had not thrown stones. He answered that it didnít matter, for if he hadnít thrown now, obviously he will throw later.
And arrested him.
Because he is Palestinian.

Aya Kaniuk 7.11.2009  translated by Tal Haran.

 
© www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com