צור קשר

רגעים
מחשבות
סיפורים

מסעות

דוחות
סרטים
       עדויות

contact us

moments
thoughts
stories
journeys
reports
films
testimonies


לילות קלנדיה
qalandian nights



A bedroom after a search
during Kristallnacht
(Night of the Broken Glass)
in Vienna, Austria. 10.11.1938



english
 

לילות קלנדיה
qalandian nights

לפעמים הם מגיעים כמה פעמים בשבוע, ולפעמים רק פעם. תמיד לפנות בוקר, לרוב בין שתים לשלוש. לעיתים הם רעולי פנים או מחופשים לערבים, לעיתים לא. לפעמים ברגל הם באים, בשקט, ולפעמים בג'יפים. לעיתים בדרך החוצה מהמחנה הם יורים על אנשים, כמו שירו בתאמר כוסבה בן השמונה עשרה בגבו כשניקה את המדרכה ליד הסופרמרקט שבו עבד. לרוב הם באים לעצור אנשים (עם ובלי רשימות ולרוב בלי), שלרוב יושבים חודשים בלא משפט. תמיד הם גם הורסים בתוך הבתים, שוברים ומנפצים, והופכים. לפעמים בתירוץ שהם מחפשים נשק, לפעמים גם זה לא. לעיתים הם גם גונבים, ומכים. הרבה ילדים כבר מזמן עושים פיפי בלילות, והרבה נערים פוחדים לעצום את העיניים, וגם ההורים.
מחנה הפליטים קלנדיה.

בפעם הראשונה השבוע הם באו בשלוש, מספר אבו עומר, הם דפקו אצלי על הדלת. הסתכלתי דרך החלון וראיתי ג'יפ מת"ק. הערתי את הבן שלי ואמרתי לו להתלבש, שיש חיילים, וגם לאשתי אמרתי. מחכה אולי ידפקו עוד פעם על הדלת, אבל לא עשו, ופחדתי שלא ישברו עם המכונה שלהם, והסתכלתי עוד פעם, והם הלכו.

כעבור יומיים הם באו בשתים וחצי, שמעתי רעש של ג'יפים, וקמתי, הסתכלתי מהחלון, וראיתי שהם אצל השכנים. בבית של מנתצר. זה שכבר בכלא עופר.
פתחו את הדלת ונכנסו הרבה חיילים לבית שלהם. חיפשו בבית, ולקחו את שני האחים שלו, מוסטפא בן 22 ומחמד בן 20. יש ארבעה אחים עכשיו בכלא, מנתצר ואח שלו שלקחו לפני איזה זמן, סיפרתי לך אז, ועכשיו עוד שניים.
מסכנה האמא, מסכנה.
ארבעה בנים שלה בכלא.
בלילה הזה שלקחו את האחים של מנתצר, לקחו שמונה עשר. אף אחד לא יודע למה. אם זה מקפטן זכאי או מה.

ואז הם באו עוד פעם (26.11.2008), לא במכוניות של ערבים. הרבה חיילים. יש שכן שאומר שכל מה שבפנים זרקו אצלו. ושברו דלתות. לקחו עשרים ושניים בני אדם בלילה הזה. וקודם שמונה עשר. מה קרה לא יודע. בקלנדיה הרי שקט. לא הפגנות. לא כלום. מה הבעיה. מה רוצים מאיתנו.

תמיד הם נכנסים בשתים, שתים וחצי, ומתחילים, מספר הית'אם.... אני לא יודע להסביר לך איך הם נכנסים... כמו חיות... מתחילים להכות על הדלתות, וצועקים חזק, גֵ'יש, גֵ'יש, תפתח... ככה שמפחיד את כל האנשים. לא משקר עליך איה.

אם מישהו לא רוצה לפתוח את הדלת, יש להם מכונה שמרכיבים על הדלת, לוחצים על כפתור וזה פותח בכוח. ושוברים את הדלת ככה. הרבה בתים פתחו ככה והבית ריק, אין איש ואין אדם, והדירה נשארת פתוחה.
לפעמים החיילים דופקים על הדלת, ואז אנשים מפחד לא פותחים, והחיילים שוברים את הדלת.
זה אלף שקל לתקן כזה דבר, אלף שקל.

בלילה הזה, ה 26 בנובמבר 2008, שבו הם הרגו את אם סעידאף אחד לא שמע את הרעש שלהם. נכנסו ברגליים. מכל המקומות. מי שרוצה לברוח לא יכול. באו עם רשימה של אנשים בשביל לקחת.
באו גם לשכונה שלנו, גם באו לבן דוד שלי, לקחו את הבן שלו. הם גרים מולי, הבית שלהם שלוש קומות.

עוד לפני שהם באו אלי, קמתי לבד כבר. הייתי יושן, הילדה שלי בוכה, קמתי בגללה ופתחתי את החלון על הכביש לא יודע למה. והחייל אמר לי תסגור את החלון ותכבה את האור. ברחוב ראיתי יותר ממאתיים חייל אני חושב. וג'יפים. ונשק וקסדות. אישתי ישנה לא ידעה כלום. והילדה נרדמה.
אז כיביתי את האור, שלא יעשו לנו כלום, וסגרתי את הדלת של המטבח. והסתכלתי מה עושים, בלי ששמו לב אלי.
וכל השכנים שלי היו בחוץ. יותר מעשרים וחמישה איש. עם התינוקות. והקטנים. והמשפחה שלי, בבגדים של השינה.
כולם על הכביש. לא, לא אשקר לך, לא ממש על הכביש, ליד הבית.
מחפשים אצלם משהו כמו נשק, ככה הם אומרים. אבל לא מוצאים. והפכו הכל, את חדרי השינה, שברו את המיטות, את הדלתות של הארון.... הכל הם פרקו. מכונת כביסה. ואת הכלים של העבודה בבנין, העבודה שלהם, זרקו הכל בחוץ. והכל בכוח, ושברו כסאות ושולחנות, ועל הריצפה. את יודעת הם נכנסו למטבח, ובא חייל, ועם היד מפיל את כל הצלחות לריצפה. הכל שבור.... זה מקום לחפש? בין כוסות וצלחות? אתה מחפש אנשים בין הצלחות? נשק?
בשביל לעשות נזק כל זה, בשביל לשבור.

מה שכואב לי זה רק הילדים. הילדים שלהם הקטנים. שככה ראו. הם ילדים קטנים אבל מבינים כבר. הכי קטן בן שלוש, ועד גיל ארבע עשרה.
לאח הגדול של בנדוד שלי שאותו לקחו, יש שש בנות ושני בנים. ולאח השני יש ארבע בנות ושני בנים. ועוד אחד מהאחים, הגדולה שם בת אחת עשרה והקטנה בת שלוש.
ככה כולם עמדו בחוץ, לא לבשו כלום, בפחד ובקור. והכל אני רואה, בעיניים שלי. מהחלון.
הילדים, זה חופר בשכל שלהם. הצורה הזו של מה שקרה לא הולכת מהעיניים שלהם.
בנדוד שלי אמר לי שהילדים עשו פיפי על עצמם מהפחד, ומהקור.
איך אפשר כזה דבר.

את מבינה, הם באים בחושך. את זה לא מראים בטלויזיה. אין מצלמות ואין כלום. אבל אם המצלמה תפסה ילד בן ארבע עשרה מרים אבן, מראים בכל הערוצים. ומה שאתה עושה בחושך לילדים - זה לא מראים.
זה כואב, כואב באמת.

אלי הם הגיעו בשלוש. גֵ'יש, גֵ'יש, תפתח, ופתחתי, שלא ישברו לי את הדלת... אולי באו אלי בגלל שקודם פתחתי את החלון. בשביל עונש.
עד אז אישתי ישנה לא ידעה כלום. אבל כשדפקו על הדלת היא התעוררה, והילדים התחילו לבכות. שניים עשר חייל באו אצלי. אמרו שבאו לחפש, ואני ביקשתי אישור לחיפוש, והחייל אמר לי: מה אתה מ... ודחף אותי בלי לדבר, ונכנס בכוח... וביקשתי ממנו: תעצור עד שאעיר את אשתי ותלבש משהו. והוא אמר לי, מסתבלט עלי: שתלבש משהו, שתלבש משהו... בקול כזה... צוחק עלי....
אבל היה לנו קול חזק ליד הדלת אז אישתי התעוררה לבד והתלבשה, ולא הייתי צריך לדבר איתה, והיא מיד הלכה במהירות לחדר הילדים, ולקחה את הבן שלי בן העשרה-חודשים בידיים שלה, ואת הבת בת השנתיים-וחצי ביד, ועמדה בפחד, שלא יעשו לי כלום, ושלא יעשו כלום לילדים, והילדים בכו.
אבל הם קטנים, אולי לא יזכרו. ככה אני מקווה.

ואז החיילים התחילו לחפש, ואמרתי להם שאני רוצה להיכנס יחד איתם לחדר שינה. פחדתי ממה שיעשו... אמרתי אתם לא מחפשים בלי שאני אעמוד כאן. והוא הסתכל עלי ככה, כאילו מה אני אומר לו... ושאלתי יש לך אישור בשביל לחפש, ואמר לי סתום ת'פה וקילל אותי, קצת ערבית קצת עברית, לא יכול אפילו להגיד לך מה קילל... ואמר לי זוז, לך, לך.... ומסתלבטים עלי... ואז שמו את אשתי והילדים בחדר, ואמרתי להם שאני יכול להתלונן. נראה לי שאתה מבין בחוק, הוא אמר, ככה בשביל לצחוק. והלכתי איתם. ובאו למטבח ופתחו את הארונות והסתכלו, ואמרתי להם שיתנהגו יפה שאני בנאדם, ובאמת לא עשו, כי עמדתי שם, כי ראו שאני מבין בחוק, ורק שברו את הדלתות של הארונות בחדר השינה. כי פתחו בכוח. ואת כל הבגדים בכוח.
למה בכוח, למה.
כל דלת זה מאתיים וחמישים שקל, אבל זה לא בשביל הכסף אני אומר, זה בשביל הגזענות שלהם.
אני אומר לך את האמת.

הם היו אצלי אולי עשרים דקות, ואחר כך אמרו לי אנחנו עולים למעלה. ושאלו כמה אנשים גרים פה, סתם שאלו, ואז עזבו ועלו למעלה, יותר מעשרים וחמש חייל עלו למעלה. בגלל שעשו שם מרכז שמירה.
וירדו משם אולי בשש, רבע לשש, אחרי שגמרו את כל העניינים שלהם, ולקחו את כל הבחורים. ואז הם הלכו עד המחצבות למטה, שם חיכו להם הג'יפים.

בגלל מה באו אלי? לחפש נשק? אין לי אוכל, אין לי כסף לאוכל אז שיהיה לי נשק?

אחרי שהם עזבו את הבית שלי, שמתי את אשתי והילדים אצל אבא שלי למטה והלכתי לבית של בנדוד שלי. כי הוא עובד בלילה. והאישה והילדים לבד. אז לקחתי איתי את אמא שלי הזקנה לרחוב כדי שנלך ביחד לבית שם. ואמרו לי למה אתה פה, רוח אלבית עֹצֶר. אמרתי להם זה לבית של בן דוד שלי, הוא עובד בלילה, שזה אישה לבד בארבע קומות, ולא נתנו לנו, ואמא שלי חזרה, ואני אמרתי שאני חייב, ואמרתי בכוח ולא הלכתי משם, ונתנו לי בסוף שאלך לשם.
זו היתה יחידה אחרת. לא זו שהיתה בבית שלי. והמון חיילים בכל הרחוב. בכל השכונה, ומעל הבתים. בכל מקום הם היו.
נכנסתי לבית של בנדוד שלי ומצאתי אותה ואת הילדים בחדר, שסגרו אותם, וכולם בוכים, וראיתי את החיילים של צהל בתוך חדר השינה, והיא לבד בלי גבר, אז למה אתה נכנס בכלל. בישראל לא יקרה ככה. אם מישהו עשה דבר הכי קטן מהדברים האלה שהם עושים, הוא משלם על כל זה, ומתלוננים עליו. זה הכל בגלל שאנחנו שטחים, וערבים, שהם ככה איתנו.. לא יודע...
אני ראיתי אותם, איה, הם חיפשו לא יפה. לא יפה בכלל. חייל מפיל ביד שלו במטבח שששש.... הכל על הריצפה... והכל נופל, והכל בשביל לשבור... עם היד אתה מחפש בכוסות ובצלחות?.. את הכל שברו... והכל על הריצפה, ואת הדלתות של הארונות.
אני שאלתי את החייל למה אתה עושה את זה, אם מישהו ישראלי, היית עושה ככה.
ואמר לי, אל תתערב, תעמוד בצד.
הוא דיבר עברית, לא יודע ערבית. ואז אמר לי, כנס לחדר אצלהם, שישתקו, תעשה שלא יבכו, דיבר לא יפה. ועמדתי. אז הם הכניסו אותי בכוח לחדר, וכולם שם בפחד, בהרגשה לא טובה. ילדים קטנים. הבת הגדולה בת שש עשרה, וזה שמונה ילדים, הקטן בן שנתיים. כולם בחדר סגורים, ובוכים, ובפחד... לא רציתי לעשות שום דבר בגלל הקטנים. אז נכנסתי ככה. בלי לדבר. אבל קצת הרגישו טוב כשראו אותי. דוד, דוד, הקטנים צעקו, אני מפחד, אני מפחד, הם צעקו ובכו, והיינו ככה ביחד.
ככה עשרים דקות, חצי שעה, ואז אמר החייל, אנחנו יוצאים, גמרנו חיפוש. ואני אמרתי לו, שברתם הכל.
לא חיפשו כלום.
והם הלכו משם.
בארבע וחצי יצאתי מהבית של בן דוד שלי. וברחוב החיילים. תעצור, איפה הולך עֹצֶר.. רוח... מקללים.... אבל נתנו לי לעבור, והלכתי לבית שלי.

בלילה הזה הם באו בשביל לקחת אנשים. אני ראיתי שלקחו את בנדוד שלי, ועוד שלושה מהשכונה שלנו, ראיתי בעיניים שלי. יש להם רשימה. הם באו עם רשימה. ידעו איפה כל אחד, איפה הבית שלו. לא חיפשו כלום. באים אליו, לוקחים תעודות זהות מכולם, ואז יקחו את האיש. קודם מרביצים. אחר כך הם תופסים מהגב, אזיקים מאחורה, וחזק אזיקים, בכוונה חזק, כואב, קושרים את העיניים, ולג'יפ.
גם כיסאות על הראש שלהם, ומכות... ואז לוקחים מהר, מעלים אותם לג'יפים שהיו בכביש, בלי לחבק אמא, בלי כלום.
עשרים ושנים לקחו ככה בלילה הזה.

הרסו הרבה. אצלי לא הרבה, רק שש דלתות, אמרתי לך. כי אני ידעתי את החוק. כל דלת זה הרבה כסף אבל לא חושבים על הנזק שהם עושים ועל הפחד. הבחורים שלקחו מהם אסירים, הנזק בבתים יותר גדול. הורסים, ולא שמים לב. זה כי בשביל להרוס עושים.

אחר כך אמרו במחנה שחיילים גנבו מכשירים סלולרים, וזהב, וכסף. את יודעת, יש אחד שהיו לו דולרים ושקלים ודינאר ירדני בבית. שקל לקחו, ודולר לקחו, ודינאר ירדני לא לקחו. כי לא הולך אצלם. דינאר ירדני רק בירדן אז לא לקחו. שמעת כזה דבר?

אם גנבו ממישהו אצלנו הוא צריך להתלונן, בטח צריך. אבל מה יגיד השופט: מי גנב לך.
איך הוא יזכור דבר כזה.
זה כאילו חוק אבל אין חוק. אין כלום.

לא חראם, מה עשינו להם, חיינו ביחד, יותר זמן הייתי בישראל מקלנדיה, איך הם מתנהגים עם האנשים, לא מתנהגים יפה בכלל.
אנחנו בונים להם את הבתים שלהם והם הורסים את הבתים שלנו.
ראית מה קורה בחברון?
המשטרה מוציאה את המתנחלים מהבתים, והחיילים ומשמר הגבול עוזרים למתנחלים ומרביצים לפלסטינים.
העם הישראלי, המתנחלים וחיילי צהל אותו הדבר.

אני לא גזעני ואף פעם לא הייתי, אבל בתוך ישראל לא יבואו ככה, בכוח, בשתים וחצי, וילדים בחוץ, בקור, באוויר, זה מגזענות הם ככה אלינו.
לא נעים לי להגיד אבל חיילי צהל גזעניים.

אני אגיד לך רק עוד מקרה מהדברים הקטנים. זה ילד בן ארבע שנים, שלקחו את הדוד שלו, והיו בחדר, ואמר לאבא שלו שהוא צריך להשתין, ואבא שלו אומר לחייל הילד צריך ללכת להשתין.
את יודעת מה אמר לו החייל, שישתין על עצמו. תרשמי את זה. כי זה מה שחותך את הלב.

וכל העולם שותק. כל העולם שותק.

 
 
www.mahsanmilim.com  tamar@mahsanmilim.com  aya@mahsanmilim.com  aya.tamar@mahsanmilim.com