יש שמול המציאות הנוראה אומרים, זה כל כך נורא אני חייבת לכבות את הפנסים. מרוב שזה נורא, הם מסבים ראשם, כי זה נורא. יש שאומרים הכל אבוד, ועצובים, ומנסים להרפא מעיצבונם. ויש שמנסים לעשות משהו. ולו פעוט. יש מידה של אי צניעות בלהגיש עזרה. מי שמנסים לעזור בהכרח גם טועים.
יפים וטובים בטעויותיהם.

מאז תחילת האינתיפאדה השניה, בבת אחת חלק עצום מתושבי השטחים שנכבשו בששים ושבע, במיוחד כל הגברים בגיל העבודה, הפכו מנועי שב"כ, מנועים בטחוניים. מה שזה אומר בין היתר הוא סרוב מוחלט לבקשות לכרטיס מגנטי, שהוא התנאי כדי לעבוד בישראל.

למרות שהם מנועי שב"כ, איש לא מגיע לעצור אותם, לחקור אותם, הם יכולים להסתובב בשטחי הגדה המערבית הכבושה כאחרים, בהתאם לאיסורים ולהגבלות התקפים על כולם, אלא שלא כאחרים הם פסולים אפריורי לקבל אותו כרטיס שהוא תנאי לעבודה בישראל. לא רק שהפיכת אנשים מיום אחד למישנהו לא נעשה בתהליך החלטה שקוף, ועל פניו ללא תשתית עובדתית ברורה או מנומקת, אלא שמלווה לזה העדר זכות 'חוקי' לטעון או לקבל הסבר.

מעולם אם כן לא ניתנת למנועי השב"כ סיבה מדוע הם מנועים או במה הם נחשדים. פעם רואיין אילן פז, דאז ראש המינהל האזרחי, ואמר שחלק ממנועי השב"כ הם מי שמקורבים למי שהצבא פגע בהם, וככאלה מועדים לבקש נקמה. כך שאם בן או בת משפחה נהרגו על ידי חייל, סביר שכל המשפחה כולל האב בן התשעים וארבע, הופכת מנועת שב"כ. אמנם אפשר לומר שאין אדם בפלסטין שאיש מידידיו או משפחתו לא נהרג או נפגע על ידי הצבא, ומכאן אפשר על פניו להבין מדוע רוב רובם של האנשים מנועי שב"כ. אלא מבלי שהם נחקרים נשפטים או נעצרים, או למשל כשאדם שהיה לו כרטיס מגנטי מגיע לחדש אותו ולפתע הוא מנוע כשדבר בחייו לא קרה, או נניח כשעצם זה שאדם מבקש משהו כמו ליסוע לירדן הופך אותו מהיום למחר למנוע שב"כ, אי אפשר שלא לראות שמניעת השב"כ איננה נגזרת ממה שאדם עשה בהכרח, או אפילו החשד שיעשה, אלא ממשהו אחר.

לפני כמה זמן האגודה לזכויות האזרח פנתה אל אירגון מחסוםווטש - נשים בעד זכויות אדם, נגד הכיבוש, האומרות לא למחסום, בבקשה לעזור למצוא מועמדים לעתירה שהם מכינים עם אחרים נגד מניעת השב"כ הגורפת הקיימת. מפני שהן נמצאות במחסומים כדי לתעד ולמחות, בהכרח הן נפגשות עם הרבה אנשים, ומכאן הרבה מנועים התבקשו כולן להפנות את מי שהן פוגשות שהוא או היא מנועי שב"כ אם רצונם בכך, לאגודה לזכויות האזרח, ושהם ינסו להגיש בשמם בקשה לחידוש הכרטיס המגנטי, וייענו בהכרח ומן הסתם בסירוב לא מנומק. כך תהיה להם מסה של דוגמאות עבור העתירה.
וכשהנשים מהאירגון החלו פועלות עבור המטרה הראויה הזו ונעשו בקיאות בצורה שבה הדברים נעשים, למשל סכומי העתק שפלסטינים משלמים לעורכי דין כדי שיעתרו בשמם כפרטים, והבירוקרטיה הנוראה העומדת בינם לבין הזכות לעתור, קמה והתמסדה צורת פעולה יזומה כדי לעזור לפלסטינים בודדים לערער על המניעה לבד, בעזרתן, מבלי לשלם תשלום שאין, ובעזרת ידיעת העברית שלהן, והאיכפתיות שאיננה מבקשת דבר בתמורה. וכך חלק מהנשים הפעילות באירגון מציעות עזרה למנועי השב"כ לכתוב עבורם פקסים וכדומה ולשלוח לשב"כ, במקומם, חוסכות להם זמן וכסף, והראייה לזה שזה עוזר כביכול, הם כמה סיפורי 'הצלחה'. דהיינו שבעיקבות ההתערבות הזו, דהיינו המהלך הזה שנעשה בכותלי העזרה של הנשים מהאירגון, אנשים שקודם היו מנועי שב"כ נעשו לא מנועים, וקיבלו כרטיס מגנטי.

אני פונה אל נשים מאירגון מחסוםווטש שעושות, במלוא מירצן ואמונתן שהן עושות טוב, מעשה מסוכן מאין כמוהו.

אתן בחרתן לעזור לאנשים במרחב אליו אין לכן נגישות, שאינכן יודעות מה הוא בדיוק, רק בקליפותיו החיצוניות, הרישמיות, השגורות, ואפילו זה לא. אתן, ולו גם מתוך רצון עמוק לעזור למי שנגזר עליהם שלא באשמתם לשלם מחיר כבד מנשוא, מבקשות ללוות ולרפד בני אדם במסלול שאת קצהו אינכן יודעות, כי הוא איננו באור היום של הכיבוש, הוא אחר ואפל ומסוכן ונפרד מכל האחרים.
כי זה השב"כ.
בדמדומיו אתן מתהלכות, ולתוך חשכתו אתן שולחות בני אדם ששמים בכן את מבטחם. את תקוותיהם. אתן נותנות יד ומלוות אנשים בדרך לדלפק שממנו הוא צועד לבד ואין לכן מושג מה הוא החלק האחרון של מסלולו.
לא דיווחיו של זה שיצא מהתור בשב"כ וקיבל את הכרטיס המגנטי, יהיו העדות.

יותר מכל יחידה בשרות הכיבוש, השב"כ הוא האפל והמסוכן והנסתר מכולם. מהלכיו חסויים ואינם נגישים. לא במובן מה נעשה בהם, ולא במובן האפשרות לטלטל ולערער ולהאיר ולשפוט אותם. אמנם כל מה שנוגע לכיבוש איננו ניתן לשיפוט לפי קריטריונים אוניברסאליים. כך רצח איננו רצח אם חייל מקיים אותו ואם נעשה כלפי פלסטיני, ולהרוג ללא משפט איננו להרוג ללא משפט, ולרסס עיר איננו טבח. כל מה שחיילים עושים בין אם על פי ההוראות או לא והיה ומתקיים כלפי העם הפלסטיני (בלהבדיל ממה שחייל עושה לאחר) מתקיים באיזור 'מוסר' ו'צדק' ו'משפט', (הן במובן היחס אליו והן במובן התגובה אליו), נפרד ואחר ונעדר כל מה שאנחנו לומדים ולומדות שהוא הטוב והרע והמותר והאסור ומה הוא הצדק ומה הוא החוק.
מכל מיני טעמים.
ואם כי כאמור הכל קורה במותר ואסור אחרים מהרשמיים והתקפים כלפי ישראלים. (ואינני אפילו יכולה לומר בכותלי הקו הירוק, כי גם במדינה היהודית וה'דמוקרטית' ישנן זכויות אזרח שונות על פי גזע). בכל זאת רובם של המעשים, אם גם מורשים ומוגנים מפני שפיטה, ניתנים לצפייה, כלומר ניתן לדעת עליהם. לא תמיד בקלות, ודרך תיווכי תפישות העולם והאינטרסים של מי שמדווחים. אבל לפחות תאורטית אפשר אם מנסים ורוצים, להביט במה שנעשה, ולדעת.

המחלקה היחידה שאין עין אדם יודעת מה נעשה בה גם אילו ביקש ורצה וניסה לדעת, היא השב"כ. ואי הידיעה של מה שנעשה שם בשונה ובמובחן ממחלקות פעולה אחרות איננה כשל, או טעות, או בעיה, אלא הגדרה.
ואין מדובר באי הידיעה של 'הציבור'.
אלא אי ידיעה מובנית.
מוחלטת.
גם לא החיילים, או חברי כנסת ולא שרים ולא סגני שרים, ולא הפרקליטות, ולא שרי המשפטים, ולא שופטים, או רוב רובם של הגנרלים מורשים להביט במעשי השב"כ. מעשי השב"כ חסויים, וככאלה חסינים מביקורת ציבורית, ודברי השב"כ כנורמה וכשיטה הם הדבר הכי קרוב לדבר האלוהים, כלומר למה שמתקבל אפריורי, למה שמתקבל אקסיומטית. כי הוא דבר השב"כ. במו עיני ראיתי שוב ושוב במשפטים איך שופט מקבל דעה מהשב"כ, לא מנומקת בהכרח, ולא ידועה לו עצמו, ובכל זאת, מקבל אותה כלשונה. וזו רק דוגמא. השב"כ הוא החסוי, האפל והמסוכן מכולם.

ולמרות כל מה שידוע על השב"כ, חושבות כניראה נשים מאירגון מחסוםווטש, כך אני מתרשמת, שאחרת מכל בעלי הכוח האחרים, יכולות הן להשפיע על התנהלותו. כמו אם רק תאמרנה האיש הזה הוא טוב, או אנו מבקשות להסיר את המניעה, או הבקשה תיכתב בכתב ידן, בחותמן, בליוויין, בכספן, ישקול השב"כ בכובד ראש את האמירה או הבקשה הזו ויאמר לעיתים נכון טעינו, האיש הזה הוא טוב, הוא לא אשם, ויוריד ממנו את המניעה.

שלוש הנחות פסולות ושגויות יש ביומרה הזו.
הנחה אחת פסולה ושגויה היא שיש קשר בין המניעה לאשמה, או אפילו לחשד.
ההנחה השנייה הפסולה והשגויה היא שהמניעה היא כשל בירוקרטי ולא אמצעי דיכוי מכוון כנגד מי שגם השב"כ תופש כחפים מפשע. אמצעי של ענישה קולקטיבית שמטרתו ליצור חוסר שליטה ועמימות. שהמניעה ושיטת ההיתרים ביסודה או בחלקיה העיקריים היא אמצעי לגיוס משתפי פעולה.
השלישית היא שאתן כ'יהודיות', כמו במרחבי הכיבוש האחרים, למדתן שדי בקולכן 'הנכון' היוצא מהגזע 'הנכון', לפתוח חסימה שכמו פלא איננה עוד, ואת הכפות, ואת התור, וכמו שם גם כאן די בקולכן 'השווה' לערער, אלא שלא כאן. לא רק שזה איננו פועל, אלא שכמו שאני אנסה להסביר זה גם מסוכן למי שאתן יצאתן לעזור להם.

מדברי ד''ר דני פילק, חבר הנהלת רופאים לזכויות אדם, מתוך דברי הפתיחה של דו''ח שנכתב בשיתוף בין מחסוםwatch וארגון רופאים למען זכויות אדם, הנקרא 'בירוקרטיה בשירות הכיבוש: דו"ח על מפקדות התיאום והקישור':

"כי אילו חשב השב"כ שמנועיו אשמים במשהו (ולו גם לשיטת הכיבוש שתופסת התקוממות כחטא) היה בודק. אמצעיו רבים. מלשניו רבים. היו מנועיו מזומנים לחקירה. או נלקחים. או מסוכלים. ממתי אדם מנוע בצדק או כביכול בצדק יכול לשוטט כאוות נפשו בגדה (במידות המניעה הלא נסבלות הרגילות אבל לא אחרת) כמו אחיו הלא מנועים. קרוב להתנחלויות. לכבישי האפרטהייד היהודים. הרי יהודים יש לא רק בישראל של הקו הירוק אלא בכל מקום..."

הסיבה שאיש אינו בודק או חוקר את מנועי השב"כ הרבים והמתרבים היא כי איש אינו חושד בהם בהכרח.
מלבד אותו חשד אמורפי, גזעני, אפריורי, שעל פיו כל פלסטיני אשם, ואחר בתכלית, ונחות, וחייו לא שווים וראויים בערכם הסגולי, אלא אם הוכח אחרת. כי המניעה מניעיה רבים, ובאופן מאוד משני ושולי קשורה בהנחה שהאדם מסוכן בגלל סיבה כזו או אחרת, (כי אחיו או בתו נרצחו על ידי כוחות הכיבוש וכדומה כמו שאמר ראש המינהל האזרחי. גם בגלל הסיבה הזו מן הסתם, אבל לא רק או במיוחד). כי כשמתפרטים המקרים, גם הראציונל (הבעייתי והנורא כלשעצמו כסיבה, גם אילו היה נכון), איננה משכנעת כסיבה האמיתית, ונשמעת יותר כעוד אופן עימו 'מוכרים' את אמצעי הדיכוי החשוך הזה לציבור, שכוחו העמוק והחתרני הוא דווקא אם כבר בחוסר כל קשר בין מה אדם עשה לבין מה גורלו.

פעם ראשונה הכרתי את פ' כשעבר בדרכו מעבודתו כעורך דין ברמאללה לעבר ביתו בא-ראם. לא זוכרת איך החילונו מדברים. נדמה לי שחשבתי שהוא מישהו אחר והוא מנימוס דיבר איתי המדברת איתו כיודעת מי הוא עד שהתברר לי שטעיתי שהוא איננו זה שדמה לו אבל בינתיים גילינו שנעים לדבר כך סתם כי אנחנו מי שהיננו זה לזו. שום דבר מיוחד. נעים וזהו. הרוב אז לא עברו. היום קוראים לזה בידול. אז לא היה לזה שם. רק שאי אפשר היה לעבור. כשיטה. אני זוכרת בימים האלה אישה שמיהרה להניק את התינוק שלה בא-ראם והיתה בטיפת חלב ברמאללה וכשלא נתנו לה לעבור והתחננו וכעסנו מי שהיינו אז, אמר החייל שאיזה מין אם משאירה את תינוקה. אז או שהיא משקרת, או שמגיע לה, אמר הפושע במדים בן התשע עשרה.
לא זוכרת כמה פעמים נפגשנו במקרה, ואז יום אחד ראיתי אותו לבוש יותר חגיגי מכרגיל, כך חשבתי, ונפנפנו לשלום, ואז שוב פעם, שוב חגיגי, אלא שלא עבר. נשלח אחורנית. ראיתי שאיננו מנסה להתווכח רק נסוג אחור. בדרכו חזרה, הפוך מביתו שוחחנו קצת. סיפר לי שנגמר לו תוקף האישור וניגש להאריך אותו כמו שעושה בקביעות פשוטה וקבועה מזה זמן רב, ונאמר לו לעמוד בתור הזה הידוע, שכולכן מכירות, לקפטן זה או אחר, הפעם קפטן בני, חיכה ונכנס לבדו ללא עדים או שומעים לחדר נפרד, ושם אמר לו קפטן בני שהוא יכול להמשיך לקבל את האישור אבל רק אם יעשה בשבילם משהו, רק משהו קטן. ופ' אמר לא. ואמר לו קפטן בני בסדר ולא יסף. ופ' יצא ברגשות כבדים. כשהגיע שוב למחסום קלנדיה בדרכו חזרה מהעבודה לביתו נאסר עליו לעבור. וכך מאז. בכל המחסומים עולה שמו. ונאמר לו לא, בלי הסבר. לכן מאז הוא מספר לי, אני מתלבש במיטב בגדי ומנסה להיראות 'מכובד' ומדבר באנגלית, ולפעמים עובר ולפעמים לא.
פעם, זה כבר היה מזמן, הגיע איתנו שאול מוגרבי ברגר, אז נער בשמינית, שידע כבר אז שהוא לא ילך ל'שרת' בצבא הכיבוש. והיה פ'. ודיברנו קצת. ואז קראתי לשאול ואמרתי לו זה פ' וזה שאול והוא לא עומד להתגייס לצבא, ופ' החל בוכה. כך. ליד כולם. גבר עצור וגבוה ולבוש בקפידה.
אחרי כמה זמן העביר את הפרקטיקה שלו לא-ראם. כך לא צריך יותר לעבור את המחסום.
פ' הוא מנוע שב"כ. האם עשה משהו? האם נחשד במשהו? האם בן משפחתו נרצח על ידי חיילים ולכן חוששים ממנו? לא. היה לו כטיס מגנטי שבזכותו קיבל אישור לחייו ולפרנסתו, ולכן זכות זו נלקחה ממנו.
מפני שהיה זקוק לכרטיס מגנטי והיה לו, נלקח ממנו, מחמת צורכו בו נלקח, ולא למרות צורכו. זו לא היתה טעות או כשל בירוקרטי. פ' יכול היה להיות לא מנוע. זה מאוד פשוט אמר לו קפטן בני, רק שיעשה בשבילו משהו קטן. אילו היה נעמד בתור לשב"כ היה מקבל את ההיתר.
האם אילו הנשים מאירגון מחסוםווטש היו ממלאות בשבילו טפסים כדי לחסוך לו סכום כסף לעורך דין, וכותבות לו בעברית, ומערערות על הקביעה כי הוא מנוע, והבקשה היתה נשלחת אחר כך על ידי הפרקליט לעניני איו"ש לשב"כ, והשב"כ היה מזמן אותו לתור, האם זה כי המניעה הוסרה פתאום, כי פתאום הם גילו שטעו, שהתבלבלו, שהם חשים אשמים, שהם מתחרטים, שפלסטיני זכאי נחשד לשוא, שהם רוצים לשקול את מניעתו שוב, כי קיבלו פקס נוסף, כי הגיע מנשים מאירגון מחסוםווטש?

האם כשהיה יוצא מהפגישה אליה נכנס לבדו, אם אמר כן לבקשה לשתף פעולה כי איך אפשר לומר לא, היה מספר? האם מתשובתו נכון לגזור מה היה שם? האם אילו קיבל כרטיס מגנטי בעיקבות התערבותן של נשים מההאירגון, זו היתה 'הצלחה'?

אני עומדת לומר משהו קשה. לערער על מושג ההצלחה. לטלטל אותו. ולבקש מכולן עם רצונן הטוב והאיכפתיות הכנה שלהן, להעז לשקול את מה שאני אומרת. האם מי מהנשים שוחרות הטוב קיבלו לידיהן את הכרטיס המגנטי? האם קיבלו אותו בדואר, בדלפק, בדוכן. האם היו עם המנועים כשלפתע הוסרה מניעתם, במפגש האחרון עם נציג השב"כ?

אני יודעת שאתן אומרות למי שפונים או למי שאתן מיוזמתכן מציעות לו עזרה, שאינכן מבטיחות דבר, שאתן לא בטוחות אם זה יעזור.
אז מה אם אתן אומרות.
כגודל חוסר האונים הקיומי, כגודל המוכנות של אדם תהיה לראות אפשרות או סיכוי במה שבתנאי חופש וחרות ושוויון לא היה מניח. כמו גם לא היה שם יהבו אצל נשים שלא בהכרח הציגו עצמן באופן מלא, ושלם, שלא בדק מי הן, ומה הן, ומה כישוריהן, ומנין הן באות ולמה. לא היה מסתפק בהיותן 'יהודיות' כאומר וכולל כל מה שהן. לא היה מסתפק בזה שהן הציעו. שהן מאירות פנים, ומוכנות. אבל חייו נמעכו, והמצב נורא, ואם נשים לבנות מהגזע של הכובש אשר אינן דומות לכובש, והן אחרות ורכות וטובות מציעות עזרה, הוא יאמר לעצמו, אולי... אולי לא יבקשו ממני... כי הוא אנושי, ונואש, כי יש לו צורך לקרוא את המציאות על פי צרכיו, כמו כולנו... והרי לא יתכן שהן, מכולם... והן הרי גם לבנות, ומבינות, ואולי יש להן קשרים אחרים ממה שאני מכיר שהיא השיטה היחידה כמעט לקבל כרטיס מגנטי, הרי הן לא תשלחנה אותי לקפטן, ואם גם אגיע לקפטן הרי לא יציע לי את ההצעה הידועה, הרי בעבור זה לא היה מבקש עזרה, את זה הוא יכול לבד, ואומר כן ואומר תודה ונותן את פרטיו...
כמו חולה הסרטן במצב גרורתי מול הצעות תלושות או רופפות ככל שתהינה, יסכים אדם, מבוגר ושפוי להפקיר עצמו אל מי שאינו מכיר, נחמד ככל שיהיה, רק כי התנדב לעזור, או כי ליבו נכמר למרות שיאמר אני לא מבטיח דבר ובצדק.
ומאותה הנקודה הנואשת, אפשר שיאמר לכן עזורנה לי. כי זה מצבו, ונואשותו ומוכנותו לראות כוח וסיכוי בכל.
הכרעתו איננה הכרעה של אדם חופשי.

ולומר אני לא יודעת אם אני יכולה לעזור, יש סיכוי שאני יכולה, אבל אני לא בטוחה, לא די בה כדי לפתור עצמה מהאחריות על בחירות זולתה. לא במקרה הזה. כי כשהמילים נאמרות על ידי מייצגות כוח, למי שזקוק ותלוי ואבוד וחסר אונים, אלה מילים שונות מאשר אילו נאמרו מנקודת שוויון, שאיננו קיים כאן. כי הנשים המשתתפות באירגון מחסוםווטש, כשייכות לגזע העם הכובש מייצגות כוח, ודבריהן נשמעים מתוך העמדה של הכוח המובנית לא למי שהן אלא למה שהן. בטח לאדם שאיננו מכיר את זו הפונה אליו באופן אישי.
ובמובן זה די בהצעה הזו כדי לטלטל את מגננת ההישרדות הנכונה של התגוננות מפני כל אפשרות להגיע לתור הזה הידוע לשימצה.
תור השב"כ.

מ' תושב א-ראם נשוי מזה שמונה שנים לישראלית מעיסאוויה. יש להם שלושה ילדים קטנים. למ' היה אישור כניסה לישראל כדי לחיות עם משפחתו, והיה בעיצומו של תהליך איחוד משפחות, וכשהגיע לחידוש האישור, קפטן שאדי לקח אותו לצד, ואמר, מעכשיו כדי להמשיך לקבל את האישור עליך רק לומר לי משהו קטן, האם אתה רואה מישהו זורק אבנים בסביבה, רק זה, ומ' אמר לא. ואיבד את חייו. מאז הוא החל לשתות, הוא לא רואה את ילדיו כמעט בכלל, והוא איבד את עבודתו.
וגם אם ישמע עליכן, ולכן יגיע אליכן כי הוא נואש, ויסכים להאמין אולי שיש סיכוי אחר, ונבדל, ונפרד, כי הרי לא יעלה בדעתו שאתן עומדות לשלוח אותו למה שהוא כבר מכיר, אל תנסנה לעזור לו.
מ' כבר היה בתור.

תאמרנה בצדק שמנועי השב"כ מחפשים אתכן. ואם נכון שזה הגורל ההכרחי והנגזר מלקבל כרטיס מגנטי איך בכל זאת חלק מהאנשים מקבלים, וחיים, ולא מוציאים אותם להורג. אז את התשובה נתנה לנו ג', ידידה מרמאללה. ראשית, לא כולם נדרשים לשתף פעולה, אחרת השיטה לא היתה פועלת. ישנו אחוז מסוים שלא. אחוז זה הוא מרווח הלא ידוע, מרווח האשליה, הטשטוש וההגנה. שנית ישנה הבנה בחברה הפלסטינית, עד גבול מסוים, ללחץ הנורא שנתונים בו אנשים. לכן כמה שלא נעים ולא מקובל למשל לעבוד בבניית החומה, האנשים סופגים את זה אם גם לא בברכה. לא בסדר, אומרים אנשים אבל לא יותר מזה. כך גם הידיעה המלווה לאישורים.

הוא, שפנה אליכן, שרצה עזרה, ביקש ורצה כרטיס מגנטי, ולא רצה במה שידע שצפוי לו אילו הלך לבדו, לא עבור זה פנה, לא עבור שביל האין ברירה, עבור זה הוא יכול ללכת בעצמו ולבקש את התור לשב"כ. בשביל זה הוא לא זקוק לכן.

תאמרנה אולי, טוב מה יש לו להפסיד, הרי גורלו חתום ממילא, בלי יכולת לעבוד ולפרנס, מה יכול להיות נורא מחייו כמות שהם.
אלא שרק הוא רשאי לקבוע מה הוא הנורא מכל לגבי חייו. ובתנאים האלה של חוסר השיוויון וחוסר הידיעה של מה שיגזר מהיענותו, אינכן יודעות מה בחירתו.

לא אם לא שאלתן אותו.

לא נעים לעמוד מול הבקשות. אספר לכן סיפור. בתקופה אחרת של חיי הכרתי בחורה שבלעה מי אש. וכל גופה נעכל מבפנים. והתכלה. היא היתה האדם הכי רזה שראיתי מימי, עיניה הקודחות כמו ביקשו לצאת משמורותיהן. לא היתה לה מערכת עיכול. ולא היתה לה וושט. אסור היה לה להכניס דברים דרך הפה כי לא היתה מערכת שתוכל לטפל בחומרים האלה. אם ייכנסו דברים לצינורות האלה השרופים, שאינם מובילים לדבר, היא תמות. כדי להישאר בחיים (מה שלא עזר לאורך זמן) חובר לה צינור ישר לקיבה, לאיזור הבטן, דרך הצינור הוזרם נוזל ירוק.
אלא שהמוח שידר לה רעב. והאוכל שלא עבר דרך הערוצים הרגילים לא שיכך בה את הרעב שהמשיך להלום בה, חורך בה, ולא היה דבר שרצתה אלא לטעום, אלא לאכול, אלא שאסור היה לה, אם תאכל תמות, והיא ניגשה אלינו והתחננה לאוכל. נאמר לנו לסרב לה. נאמר לנו היא תבקש ואתם תסרבו. הטובים שביננו סרבו. החלשים כמוני, כי לא נעים, כי היא מתחננת, כי היא מאמינה שממני האוכל לא יפגע בה, כי הוא ממני, כי היא רעבה, ואני בהיבריס שלי, בצורך שלי לרצות, בהעדר מחשבה מלאה, עמדתי לתת לה אוכל ולשלוח אותה אל מותה.
כי איך אפשר לומר לא.
ת', הטובה ממני, היכתה אותה. כי ביקשה ממני. המסכנה שגופה מעוכל. פעם ראשונה ואחרונה שהיכו בשבילי.

אז מה אם היא ביקשה.
אז מה.
היה עלי לומר לה לא.

תאמרנה זו השערה, את לא יודעת. אבל הענין הוא שגם אתן לא. האם מסקנותי מופרכות? בלתי סבירות?
האם אתן מתממות שגם אם זה קורה, לאחדים, לרבים, זה לא קשור אליכן כי אתן הרי רק נעניתן, כי לא הבטחתן דבר, כי אמרתן שאינכן יודעות אם תוכלנה לעזור... ואולי זה כי כל כך אתן רוצות להאמין, כמו אלה הפונים אליכן, שאולי, כי מי יודע, כי אי אפשר לשאת את המצב, כי אי אפשר לא לנסות לעזור, כי אי אפשר לשתוק, כי רוצים לצרוח ולצווח ולקרוע את השמיים.
אלא שאין לכן את הפריבילגיה של האשליה. לא חייכן עומדים על כן, לא אתן תשלמנה את המחיר, לא אתן תכנסנה לתור לקפטן, ותישאלנה שאלה שיש לה תשובה אחת.

פעם שאלתי ואמרתי את מחשבותי. עניתן לי, טוב אולי פה ושם מישהו התבקש לשתף פעולה, אולי, אבל מה עם כל אלה שקיבלו ולא התבקשו לשתף פעולה?

אני חייבת לומר שתשובה זו היא תשובת מי שאינו רואה את מי שהוא עוזר לו כשווה. אחרת לא היה מעז. ככה אני חושבת. אפילו שאני לא יודעת בדיוק להסביר את זה. וגם אפילו לא לגמרי בטוחה.

שאלתי עורכת דין העוסקת בזכויות אדם מה היא חושבת על הפעילות הזו. לפני הכל היא שאלה אותי, מה כך הן עושות? היתה המומה. אבל זה כי היא כזו. פוליטית. לא מתפשרת. ואז אמרה, היתה קשה ממני בשיפוטה, אולי הן בהכרה מלאה או חלקית, חשבה איתי בקול רם, בהתאם להנחה הרווחת שאין עשן בלי אש ושהשב"כ נועד להגן הרי ביסודו של דבר, אולי הן אומרות לעצמן שאם הוא מנוע הרי סביר שבצדק ואז אם יידרש לשתף פעולה זה דווקא טוב, ואם לא, לא יארע לו דבר ויינצל. כי למי שהוא טוב לא עושים רע. או שכך הבנתי. אולי אני לא מצטטת לגמרי מדויק. אמרתי לה, לא, אני לא חושבת כך, לא כך הן חושבות. לדעתי זה יותר בתום לב מההנחה הזו שלך. ואז אמרה, אם כך, (והסכימה איתי שסביר שזה בתום לב, שזה בכוונה טובה), אז האם הן אומרות למי שהן מציעות לו עזרה או פונה אליהן, שיש סיכוי גדול מאוד שיתבקש לשתף פעולה, שזו הנורמה בקבלת כרטיס מגנטי, ושהן לא יכולות לעקוף את הסיכוי הזה, והאם בתנאים האלה ירצו עזרה כזו או אחרת, בכתיבת הבקשות וכו'... ?

ואני פונה ושואלת, מצטטת אותה, שואלת בשמה ובשמי, האם אתן אומרות את זה במילים המפורשות האלה. האם אתן אומרות שיש סיכוי גדול שמי שמגיע להסרת המניעה יתבקש לשתף פעולה, ושלכן אין שם שום כוח נסתר, האם זה מה שאתן אומרות? האם אתן מודות לפני הפונים באפשרות שגם אתן ערות לה, ושאורבת, ושאולי תקרה, שייאלץ לשתף פעולה? שאולי הוא יישלח לתור בשביל זה? האם אתן אומרות את המילים האלה באופן מפורש?

ב' ידיד של תמר ושלי, בהיותו בן שבע עשרה נשפט לתשע עשרה שנים על דקירת חייל שנפצע קל, שוחרר אחרי עשר שנים כשהיה בן עשרים ושבע במסגרת הסכמי אוסלו. ב' הוא פציפיסט, עובד ומתנדב בועד נגד עינויים, תפקידו שם ללוות את המעונה אחרי חזרתו לחיים. ב' עצמו עבר עינויים, לסתו נשברה, במהלך מעצרו תקעו לו דברים חדים לתוך פניו, אין לו שיניים, פניו משוסעים, חולה אפילפסיה, איש שלום.
הכל החל כשאמרו עליו שזרק אבנים מבלי שזרק. היה בן שש עשרה. נלקח מביתו וישב שמונה עשרה ימים, ושוב שמונה עשרה, ואז עשרים ואחת יום, ואז ששה חודשים, על אבנים שלא זרק. ואז בא קפטן זכאי לאור יום למשפחתו ואמר שעל ב' להגיע אליו בזמן זה או אחר לשיחה, כי זו היא השיטה, לקבוע פגישה בגלוי כדי שזה שהוזמן ייראה על ידי כולם, ויהיה חשוד בזה שאולי שיתף פעולה. כך עשו. לא הרבה זמן אחרי זה הוא דקר, אני חושבת שזה היה כדי לזכות את עצמו מהחשדות.
בזמן שישב בכלא היה לפציפיסט.

שאלנו אותו מה הוא חושב על הצעות העזרה לקצר תהליכים בבקשה לכרטיס מגנטי, שאלנו אותו מה דעתו על מדיניות האישורים, על מניעות שב"כ, דיברנו איתו על הכל. אמרתי שאני רוצה לכתוב את זה כי אני חוששת שבתום ובטעות נשים שכוונתן טובה עושות דבר מסוכן מאין כמוהו. והוא הסכים, שבודאי לא יעלה על הדעת שמי שחושב שבסוף העזרה הזו יש סיכוי שיוזמן לקפטן, היה פונה. שמטעמיו הוא, של הפונה והנענה בהכרח הוא חושב שהשביל שמוצע לו הוא אחר ובטוח. אחרת לא היה פונה. כך הוא חושב.
אבל איך הם מתפתים לזה, שאלתי אותו. נכון, אני עצמי חושבת שזה מסיבות פסיכולוגיות שנגזרות מחוסר האונים, סיבות שהבהרתי כבר, אבל מה דעתו הוא, ביקשתי שיאמר לי. אמר שמסכים עם התאור של התקווה והנואשות המשבשות את התבונה והזהירות, אבל שלדעתו יש אולי גם סיבה נוספת. בחברה הערבית כמו שהוא מכיר אותה, רווח ומקובל מושג הפרוטקציה, והדיל, והליכה מסביב לאופן הגלוי כדי להשיג... ובעצם צפוי וטבעי שלקבל שרות אפשר תמיד אם נוקטים בדרך עקיפה, זה טבעי, יחשבו רבים מהפונים.
ולכן, יתכן שמתוך הרגלי חיים אלה, חושבים הפונים בדרך הזו, שאולי גם כאן ישנו איזה דיל צדדי, דרך אחרת, משהו שהופך את מה שעל פניו צפוי, דהיינו השביל לקפטן, לאחר.
ולא, הוא שב ואומר, לא יעלה על הדעת שהיו מבקשים עזרה אם הקצה שלה הוא תור לקפטן. או אפילו האפשרות הקטנה. לא.

את יודעת בכלל מה זה קפטן, הוא אומר. קפטן זה לא מילה. זה לא שם. זה בשביל להפוך אותך לסייען.

יש לי רעיון, הוא אומר, שכולם ילכו ויגידו אני רוצה לקפטן, ואז יאמרו לקפטן כן אני אשתף פעולה. מאות ככה. ואז ישימו על הבגד פתק שאומר אני סייען. שכולם ילכו עם הפתק הזה ועם המגנטי בכיס.
ויגידו לו מה שהם רוצים. נניח שראו מישהו עם... סימן ציור של כאפייה סביב הפנים בידיו... על הגבעה שם, הצביע על גבעה ריקה. ושישלחו לשם את ההליקופטרים. אחר כך אני אגיד, מה אני אשם שאין כלום, ככה ראיתי.

בתחילת הדברים אמרתי שגם בעלי הכוח למיניהם לא יכולים ולא הצליחו כשניסו לערער על החלטות השב"כ, אבל בודאי שסיבה זו כשלעצמה איננה צריכה להיות סיבה שלא לנסות למרות הכל לעזור. טוב מי שאינו מתרגל, או מתעייף, או טוען אם אחרים לא הצליחו אי אפשר. והכל אבוד.
אלא שזה צריך להיות תמרור.

על מי שנוטלת בידיה גורלות של אחרים ולו גם לטובתם, לנהוג במה שהופקד בידה בזהירות גדולה. בענווה גדולה, בצניעות שאיננה מאפיינת את הפעולה הזו, הבעייתית.

השב"כ הוא שביל חשוך, שלעולם אי אפשר לדעת מה חוקיו או גבולותיו. האם כרטיס מגנטי שווה בכל מחיר? מחיר שיתוף הפעולה? הזה המחיר שאתן הייתן מציעות לבנים שלכן? לבנותיכן? האם מותר להקריב אחדים בשביל טובתם של רבים?
יש לכן מושג אמיתי מה זה אומר חברתית ומשפחתית וגם כלכלית למרות הכרטיס המגנטי, שלא לדבר על החיים עצמם. על חווית האני של מי שנגזר עליו לומר כן. בינו לבינו, בינו לבין זולתו, וילדיו.
סטטיסטיקות של כרטיסים מגנטיים שאנשים קיבלו אחרי התערבותכן איננה אומדן לדבר. שאלותיכן את המקבלים האם התבקשו לשתף פעולה ותשובותיהם אינם העדות למה שקרה. העובדה שממשיכים לפנות אליכן עוד ועוד איננה מעידה שמי שהיו שם לא התבקשו לשתף פעולה. את השביל האחרון הזה לפגישה עם איש השב"כ המכונה קפטן משהו, הולך האדם לבדו.

 איה קניוק