סיפרו לנו. ראינו. we were told. we saw

  האדם הראשון שפגשתי בו במחסום קלנדיה ביום שבת האחרון היה טארק אותו לא ראיתי הרבה זמן. הוא רזה מאוד מאז ראיתי אותו בפעם האחרונה ושפתיו יבשות. טארק שגר בבידו, ולא בסביבה, היה נהג מונית שעבד הרבה שנים בסביבות המחסום, שם גם הייתי רואה אותו. אחר כך כבר לא היתה עבודה יותר, וראיתי אותו פחות.
מזמן לא ראיתי אותך, אמרתי.
אמר כן. הייתי בבית סוהר. השתחררתי לפני ארבעה ימים.
על מה ישבת?
על עבודה, אמר. עבדתי בירושלים.
כמה? תשעה חודשים.
וואו, אמרתי. תשעה חודשים על זה?
כן, אמר. בכלא דמון, מכירה? היה לי תנאי. לשנה.
הוא סיפר שכבר שלוש פעמים נתפס עובד בישראל בשנתיים וחצי האחרונות. בכל פעם שנתפס ישב איזה זמן. זו היתה הפעם הרביעית שנתפס. בתלפיות. בחנות בשר שהספיק לעבוד בה שמונה עשרה יום. שמונה עשרה ימים טובים, הוא אומר. למרות שהתחבא ולא העז לצאת לשום מקום, וגם לא חזר לביתו בכל אותם ימים, מחשש שיתפס. וגם כי מדי יקר. כי הנסיעה עצמה לתוך ישראל עלתה לו 250 שקלים. זה הסכום שאנשים המסתכנים בלהעביר פועלים נואשים לישראל לוקחים מכל אחד.
אפשר להבין אותם, הוסיף. אבל זה המון כסף, סכום עצום במונחים של הפרנסה בפלסטין.
ויום אחד הגיעו שני חיילים של משמר הגבול והבחינו בו ואמרו לטארק מה אתה עושה ואמר אני עובד, מה אני עושה, כי כבר ידע שזה אבוד. וכמה זמן אתה עובד, המשיכו לשאול.
איך שנכנסו והיה ברור מה עומד לקרות, בעל הבית הספיק לסנן לו שיאמר שהוא עובד יום יומיים וכך אמר להם, שעובד יום יומייים.
מי מעסיק אותך, שאלו החיילים. זה, אמר. ולא עשו לו כלום, שמח טארק.
ואותו לקחו לבית הסוהר. וככה ישב תשעה חודשים.

ואיך זה היה שם, שאלתי.
לא טוב אמר, לא טוב. קשה. וחיכיתי. ושאלתי את עצמי אם גם הוא מתגעגע למחסום של פעם. שהיה פחות בנוי וחגיגי וגם פחות מוחלט וסופי וקר ומצמרר כמו היום. וחשבתי אחר כך שהוא בטח לא חושב על זה בכלל, וראיתי כמה איבד במשקל.

ושוב דיבר על איך אף אחד לא ביקר אותו בחודשים האלה כי משפחתו מנועה בכניסה לישראל, ולא יכלו לקבל אישור. מה עשו שהם מנועים, שאל אותי בלי לשאול. כי שנינו יודעים שאין סיבה, ושככה זה.
דיברת איתם בטלפון, שאלתי.
כן, אמר. אבל רק פה ושם דקה, כשנתנו לי אחרים. יש טלפון ציבורי.
לא היה לך כסף?
לא, אמר. אין כלום בבית. אשתי לא יכלה לשים לי בקנטינה. אז לא היה כסף, גם לא לסיגריות. אבל נתנו לו לפעמים שתים שלוש סיגריות לעשן, הוסיף.

ומה אוכלים אני שואלת.
בבוקר כף גבינה לכל אחד וארבע פרוסות לחם. בצהריים אורז ומרק לרוב קישואים או גזר משהו כזה. בערב ממרח ריבה או חלבה או שוקולד עם ארבע פרוסות לחם. ביום שישי גם בשר. במשך השבוע לרוב לא, פעם פעמיים דג.
זה מעט נורא אני אומרת.
אומר כן, הבטן ריקה, אבל לא נורא.
רזית, אני אומרת.
כן, אומר. מי שיש לו כסף קונה בקנטינה אוכל בשביל להיות שבע. אבל לי לא היה.
ואני חושבת איך ישראל מצד אחד נותנת די אוכל שלא ירעבו לגמרי, אבל כל כך מעט שגם לא ישבעו, וכך ייאלצו לקנות אוכל בקנטינה, וכך עוד רווח נקי על חשבונם של הפלסטינים.

מה שנורא, הוא פוסע לתוך המחשבות שלי, הוא שהילדים בוכים בבית. אני מדבר איתם והם בוכים. זה קשה. קשה איה.
שלושה ילדים יש לו הוא. הגדול בן 12 בת בת 11 ועוד ילדה בת 3. קטנים.
הם צריכים אבא, הוא אומר. ושתק קצת וחיכיתי. אין גם כלום בבית, אני מפרנס יחיד, אין כלום. אבל נתנו לה נדבות הוא מוסיף. לאישתו. ככה היה משהו. ככה חיו בזמן שלא היה. שפתיו חשוקות כשמסביר.

שאלתי עוד וסיפר שבכלא ישנו עשרה בחדר, משחקים שש בש ודומינו, פעמיים ביום יוצאים לטייל, בבוקר ובצהריים לשעתיים, והזמן עובר.

תשעה חודשים אני אומרת שוב בקול. המון זמן. על עבודה. על זה שעבדת.
על זה שרצית להתפרנס.
השופט היה בנאדם טוב, אמר. אמרתי לו, אדוני השופט, אם אני אכנס לבית סוהר לא יהיה לילדים שלי אוכל. מה אני אעשה. אני חייב לעבוד.
תעבוד שטחים, אמר לי.
אמרתי לו, אין עבודה בשטחים. אין. ולא מרוויחים כלום. לא מספיק אפילו בשביל אוכל. מה אני עשיתי שאלך ככה לבית סוהר, אמרתי לו, מה עשיתי? עבדתי. עבדתי בשביל האוכל.
אבל מה אני אעשה, אמר לי השופט, אם אני אשחרר אותך אני אאבד את העבודה שלי.
וטארק אמר לו, לא רוצה שתאבד את העבודה שלך.
אבל קיבל תשעה חודשים במקום שנה. זה כי הוא בנאדם טוב, אומר טארק. ואני שותקת. כי אני לא חושבת שהוא טוב. כי אם היה טוב לא היה זורק אדם בן שלושים וחמש ואב לשלושה ילדים, שאינו חושד בו בדבר, ושלא עשה דבר לאיש מלבד לנסות להביא אוכל הביתה, לתשעה חודשים לבית סוהר. ולא משנה כלום. אם היה טוב, פשוט לא היה נותן לזה יד. אבל לא אמרתי דבר.

ואיך הילדים קיבלו אותך שאלתי. ובבת אחת פניו החרושים והחיוורים והגרומים של טארק הוארו והתרככו ושפתיו היבשות נפסקו והוא חייך, ונראה פחות רזה וחשבתי שבטח הכל יהיה בסדר למרות הכל.

ומה יהיה עכשיו טארק, אמרתי אחרי איזה זמן.
לא יודע, נחפש עבודה.
בישראל?
בטח בישראל. מה אני אעשה.
שמור על עצמך אמרתי לו. ונדברנו שכשישיג שוב טלפון, יטלפן.

אבל גם ידעתי שיתכן ולא אראה אותו שוב בקרוב. או בכלל. ואולי, וסביר, שיתפסו אותו בירושלים מחפש עבודה או עובד. וילך שוב לבית סוהר. לתקופה יותר ארוכה. לזמן לא מוגדר. כי הוא חייב ללכת לעבוד. כי יש לו ילדים. כי אין עבודה בשום מקום. כי אין ברירה.
 

   אחרי שירדתי מהטרנזיט, הלכתי לעבר תור המכוניות לראות את הילדים. התור משתרך מכיוון רמאללה לירושלים. זהו מעבר רק לבעלי תעודות כחולות ירושלמיות או אזרחים ישראלים. בעלי הפריבלגיות. כל השאר מנועים. כולם. אבל התור ארוך ואיטי, במתכוון. כך נראה. אלה הרי פלסטינים.
בגלל אורכו של התור, זה המקום הנכון למקבצי הנדבות הקטנים לכפות על העומדים בתור כל מיני שירותים, מיותרים לרוב, כמו לנקות להם שמשות או למכור להם מסטיקים מיותרים, שאם קונים זו לרוב בעצם נדבה. הילדים המתגודדים שם ומנסים למכור הם קבוצה מוזנחת ועזובה במיוחד. שלושה מהם מחברון, בני חמש ושש ושבע אולי. החיים באיזה בית בשכונת א-ראם. לא רואים את המשפחה לזמנים ארוכים. לרוב שותקים. פותחים עיניים גדולות. ילדיות. שוברות לב. כבר סיגלו את צורת הביטוי הקבצנית, לגעת בסנתר ולהטות את הראש בתנועת מסכנות רשמית. ישנם הקבועים. לרוב ממחנה הפליטים קלנדיה. אברהים אבו אלעיש שרק השתחרר מבית הסוהר. אצבעות רגליו מבצבצות דרך נעליו המרופטות. שולח ילד לקנות לי קולה ומציע לי מסטיק. כי כזה הוא. אחד מארבעה עשר ילדים, עניים במיוחד. את הגרושים שהוא אוסף ביום הוא נותן לאבא שלו. ישנם ילדי משפחת שואמרה האומללה מא-ראם. יונס וראמי ואחמד ומחמד. חוסאם האח החמישי עובד בגבעה הצרפתית. עדין מצליח לעבור את המחסום כי כל כך קטן. מבוקר עד לילה ילדי המשפחה מחוייבים למכור מיני דברים, שנים על גבי שנים, חורף וקיץ, ללא ילדות, מעונים על ידי אביהם וכוחות הכיבוש השונים. ישנו מֻאְמִין בן דודו של אברהים. ילדון מתוק ועזוב שהדבר שהיה הכי רוצה הוא חיבוק של מבוגר, כך נדמה, ועוד כמה.

מקום ההתכנסות של הילדים הוא למרגלות החומה הכעורה. חומת ההפרדה. עם הגרפיטי שלרוב כל מיני אנשים מחוץ לארץ מציירים, שלא מצליח להסתיר את העזיבות הבוטה והאכזרית. בינות ללוחות בטון שבורים, שמים הקטנים את מרכולתם, את סמרטוטיהם, מי מהם שכבר מתפלל יש לו פיסת בד חבויה שהוא שולף לעיתים. רובם שם מבוקר עד לילה. אברהים מעשר בבוקר עד עשר בלילה. ילדי משפחת שואמרה מסיום בית הספר עד שעות הלילה. אלה מחברון מהבוקר המוקדם ועד הלילה המאוחר. כולם כאחד עטים על כל תור מכוניות חדש. לעיתים רבים אחד עם השני ואז שוב מתפייסים. כולם נלחמים על פרנסתם. כשאני באה, מתיישבים חלקם לידי לקצת, אחד רץ ומביא לי קרטון לשבת עליו, האחר סוגר לי את התיק, שלא יפול דבר. לידינו שאריות של מדורות שהם מדליקים כנגד הקור בלילה. במיוחד זבל ועזובה. וברקע קולות החיילים ברמקולים. צועקים וגוערים ופוקדים את המילים הרגילות של הכיבוש. יאללה יאללה, ואירג'ע, ולך אחורה אמרתי, ושוב אירג'ע, בגסותם השגורה.
הילדים מספרים לי שהחלו לפני שבועיים לסלול כביש נוסף מקביל למסלול המכוניות שחוצה את המחסום, שיתחבר לחלקו הנבנה כעת של המחסום. עוד מעבר. אולי לחשובים יותר מאלה הנתבעים לעמוד בתור. מי יודע. מספרים שבימות השבוע מגיעים בשבע שמונה בערב המוני חיילים בג'יפים וכלי בנייה למיניהם וסוללים את הכביש עד לפנות בוקר. והחיילים כדרכם מלבד להיות לצד מלאכת הבנייה, מחפשים ריגושים. הולכים הלוך וחזור לאורך הכביש שלצד מחנה הפליטים מתוך תיקווה שהילדים יזרקו עליהם אבנים ויוכלו לצוד ולירות ושאר השמחות הקטנות שלהם, ואכן הילדים לרוב גם זורקים עליהם אבנים והכל מתחיל מחדש. רדיפות ויריות. ולעיתים דווקא לא זורקים עליהם כלום. אבל זה לא כל כך משנה. ובלילות הם נכנסים למחנה ויורים בשביל הכיף. והילדים רועדים. כך לילה לילה. מספרים.

קיבלתי אישור, רץ לספר אחמד בן ה ,17 שכבר לא כל כך עובד כי מדי גדול ולא מצליח לקבל נדבות, כולו זורח. מחר יוכל להיכנס לירושלים לבית החולים הוא מסביר. ליום אחד. לפני כמה חודשים היכה אותו חייל באמצעות קת הרובה בבטן והוא נפצע. הוא כבר בסדר, אומר, כי ראה שאני דואגת. רק קצת לא בסדר, אמר בחיוך. מחר יש לו בדיקה. בירושלים בית חולים טוב טוב אמר בחיוך גדול.

לאחות של שמנצ'יק נולד תינוק מספר קטנטן אחר בן שבע ממחנה הפליטים. עוד גור ששכחתי את שמו. שמנצ'יק הוא עוד אחד מהם. שנים עובד. מוכר מיני דברים. עוזר למשפחתו.
ברקע קולות החיילים והחיילות. אירג'ע ויאללה יאללה.

ביום חמישי האחרון, סיפרו הקטנים בהתרגשות, החיילים הגיעו בערב, כדרכם, מלווים את הבנייה, ובדיוק הילדים היו סביב מדורה קטנה שהם תמיד מדליקים כשכבר מידי קר, ובאו החיילים באחד מכלי הרכב שלא הבנתי מה הוא, סוג של טרקטור, ושפכו במתכוון כל מיני פסולת בנייה על המדורה שכבתה. ושוב הלכו הילדים והדליקו מדורה אחרת, ושוב החיילים שפכו פסולת במתכוון. ושוב זזו והחיילים אחריהם עם השופל שלהם. במתכוון. ליד רגליהם הקטנות. משחקים איתם משחק אכזרי. וראיתי באמת ערמות של רפש למיניו שנשפך בדיוק במקום סביב מושבם של הקטנים.

אני אקח רובה אומר אחד הקטנים שבגדיו מלוכלים ואצבעות ידיו חומות ופיו חמור וקפוץ, וטח טח טח על כל הגֻ'נוּד. אמר, והצביע על שיירי המדורה העלובה שלהם שכיבו החיילים במתכוון.

ואני ראיתי את אצבעות רגליו דרך נעליו הקרועות הגדולות. וחשבתי שבעצם זה לא כל כך בלתי מובן. ושסביר שזה גם פעם יקרה. והיה לי עצוב. וליטפתי לו את הראש המדובלל והחמוד שלו.

למה ככה, אמר מחמד. למה ככה. תבואי בלילה את ותמי. לצלם אותם. איך שעושים לנו ככה, ואז טח טח טח בקלנדיה.

שבת, מחסום קלנדיה, 16.1.2010   

   פייצל אלחטיב מהכפר חיזמא, צפונית-מזרחית לירושלים, מספר לנו:

קודם כל הסיפור הזה שאני הולך לספר לכן התחיל כבר לפני כמה שנים, ורק חזק יותר עכשיו. מדובר על חיזמא ובית איכסא, שני כפרים שאי אפשר לתת לרשות הפלסטינית. כי יש הרבה ישובים יהודים והכפרים האלה באמצע. במיקרה של חיזמא זו גם דרך ראשית למתנחלים מפיסגת זאב לאדם, שעוברים דרך חיזמא. ככה אנחנו חושבים.

מדליפים כניראה מהצבא שרוצים לתת לכפר שלנו ולבית איכסא תעודה ששמה 'גיל מספר 3'. או מספר 3. או 4. משהו כזה. כלומר לא אזרח ישראלי לא פלסטיני. אלא תעודה שלישית.
ולא יהיו מנועים שבכ. מותר לך ללכת לירושלים. ולתל אביב. יכול להסתובב ולעבוד. אבל לא שייך לישראל, ולא לרשות הפלסטינית.

אבל לא כמו מזרח ירושלים. לא משלם ארנונה. לא מקבלים טיפול רפואי.
לא יודע מה יהיה עם טיפול רפואי. בטח לשלם.

חושבים שזה יקרה אחרי רמדאן. או בסוף השנה. לא יודעים מאה אחוז את כל זה. רק מכל מקום שומעים. לא יודע מאיפה בדיוק. אבל הצבא מדליפים את זה. נניח אמרו את זה למוכרי הפרחים ליד הכיכר של הפיסגה.
הצבא והעירייה באו ולקחו להם את הסחורה. ואמרו להם שמחיזמא ובית איכסא יקבלו תעודה חדשה, שיוכלו לעבוד בישראל.

עוד לפני שנים, בזמן הסכם אוסלו, דיברו הישראלים עם אבו עמאר על הרעיון הזה, והוא לא הסכים לתעודה שאין בה אזרחות.

ויש כמה דברים קשורים לזה. שמראים את העניין. זה שהם מצלמים אותנו, למשל. אצלנו ובבית איכסא, אותו הדבר. נכנסו הצבא ומצלמים משפחה משפחה.

זה עוד לפני כמה חודשים, אולי שנה שעברה, לא מעכשיו. הם היו באים בלילה עם המצלמות, נכנסים לכל בית, רושמים כל מי שגר והולכים. היו באים בחמש, בשתים עשרה בלילה, בכל מיני שעות. באים, לא מפריעים, לא עושים עניינים, שואלים הבית הזה של מי, מצלמים, לפעמים גם את האנשים.

אלינו לבית באו בשמונה וחצי תשע, בערב. שמענו על זה כבר. על זה שהם באים וסופרים את המשפחות. כי נכנסו כבר לכל השכונה. אבל באו ככה בלי מכות בלי רובים, רק רוצה לדעת מי גר בבית בדיוק. קטנים, גדולים. גם לא ביקשו תעודות זהות. ידעו מראש. רק וידאו.
נניח אצלנו אבא אמא בקומת קרקע ואחי למעלה. החייל ידע את זה. כל מה שאמרנו לו הוא ידע.
אחר כך מצלם את הבית. כל חדר. וכמה מהילדים.
יותר מחמש עשרה חייל באו. אבל בלי שעשו כלום. אז חשבנו שזה תרגיל לחיילים.

ואז לפני כמה ימים באו וצילמו את הרחובות בכפר. לא נכנסו לבתים. רק בשכונה. ג'יפים של מג"ב וצבא. אבל מי שמצלם ועושה זה הצבא.
ולפני שלושה חודשים צילמו בתי ספר. עמדו בצד פסגת זאב או בכיוון ענאתא לתוך הכפר. וצילמו. הכל מצלמים.

ויש עוד משהו, שקשור לזה.
אם נניח אני מג'בע. אז כתוב גר בג'בע, וליד באיזו עיר כתוב רמאללה. אם ממחנה הפליטים קלנדיה אז העיר היא רמאללה.
ואצלנו לא כמוהם. אצלנו כתוב חיזמא וליד המקום של העיר לא כתוב כלום, רק אפס אפס.
שאלנו אצלנו למה ככה זה אצלנו, ואמרו לנו שעדיין אין פיתרון לכפר שלנו מהצד הישראלי.

מצד אחד אומרים בכפר שלא הגיוני הרעיון הזה, כי רוצים לזרוק את כל הירושלמים. אז פתאום שלחיזמא יהיה אישור לירושלים. ופתאום לא מנועי שבכ. ומותר לעבור. לא הגיוני. מהצד שלהם לא הגיוני.
אבל אני חושב שזה לא כי אנחנו כפר טוב בשבילם, אבל אם יתנו לנו את התעודה יגנבו את שאר האדמות של הכפר.
זה הרעיון של האנשים. שאולי נותנים כדי שיקחו מה שנשאר מהאדמות.

וגם כי בזמן האחרון בנו את היישוב אדם. ורוצים להגדיל אותו. ואדם עובר לצד שלנו.
ושמו גם גדר של רשת ולקחו כבר. לפני חודש, משהו כזה. לא יודע בדיוק. שמו גדר והאדמות שלנו בצד שלהם.
ועוד דבר על אדם. היה האחזות ליד רמאללה. ופרקו בגלל כל הדברים בחוץ על ישראל ואובמה, והעבירו אותם לפני חודש לאדם.

אולי גם ככה אם יבואו משני הכפרים האלה לעבוד לישראל אז יבטלו את כל הפועלים של השטחים.

השיטה שלהם, עם הגדר, אני אסביר לכן. ראיתן שלפעמים הם שמים רשת ולפעמים בטון. בטון אף אחד לא יכול להזיז, ורשת אפשר להזיז מתי שרוצים. ואני אומר שצריך להסתכל האם הכוונה שלהם לקחת את האדמות ואחרי זה ישנו את הרשת לבטון.
נניח ליד ענאתא זה בטון וליד חיזמא וג'בע זה רשת, כי עוד לא לקחו את כל האדמות. לקחו הרבה אבל לא הכל. האדמות של חיזמא זה בכיוון של יריחו.
אולי הם רוצים לקחת אותן ולחתוך לשניים. לעשות הפרדה. ככה אני חושב. למעלה שכם ורמאללה ולמטה חברון ובית לחם.

אני גם חושב שזו רק הכנה לקראת מה שיעשו לירושלמים. לא יודע בדיוק איך זה ייעשה אבל ככה חושב. בשביל לסלק אותם.

דואגים אצלנו. יש שמועות אבל לא יודעים כלום.

   הית'אם מספר: רציתי להגיד לך משהו, אם שווה לך לרשום אותו. מהצד שלי הוא שווה. מכירה את הילדים שאמרתי לך, שעמדו בלילה בכביש, שבאו לבית שלהם חיילים ואמרו לכולם שירדו למטה, בבגדים של השינה, ששברו להם בבית, וזרקו הכל, ולקחו את דוד שלהם, מהעיניים שלהם, ביניהם ילד בן שש שנים, בן של בנדוד שלי.
אז הסיפור הוא שהיה קצת בלגן אצלנו עם שתי משפחות. רבו. אז אנשים התקשרו לכוחות הפלסטינים שיבואו ושיפתרו.
אז הילד היה חוזר מבית הספר. וראה את הכוחות הפלסטינים, וזרק המזוודה שלו של בית הספר ומרים אבנים וזורק אבנים על חיילים. ונפצע חייל, והחייל התחיל צועק בשביל שרצה להכות את הילד.
אז מה הבעייה? את חייבת לרשום את זה. בן שש. כיתה אלף. הרשות הפלסטינית לובשים אותו הדבר כמו חיילים. הילד הזה ראה מה קרה בלילה, מה עשו החיילים, ואיך באו ולקחו את דוד שלו ומה עשו, ובראש שלו שזה זה עשה לו את הבלגן בלילה, שהרשות זה החיילים של ישראל.
צריך לדעת את הסיפור הזה. יש בזה משהו מפחיד ומשהו מצחיק. מצחיק שזה שהוא חייל ערבי, והמפחיד שהילד הקטן לא יודע להפריד בין חייל שבא לו לבין חייל ערבי. זה מזעזע.
אני בדיוק הייתי עומד ומביט וירדתי אליו, לחייל ירד דם, והילד ברח, ואמרתי לחייל ככה וככה. הבין, בטח. והפסיק לכעוס. כי התברר לו המצב. שמו לו פלסטר וגמרנו את הסיפור.
ואז ירדתי לילד, מחפש אותו, ואמרתי לו שלא כל החיילים לא טובים. ניסיתי להוציא אותו מההרגשה הקשה, וניסיתי לשכנע אותו שלא כל החיילים אותו הדבר. אתמול זה קרה הסיפור.

דבר קטן הסיפור הזה, אבל זה סיפור גדול. כי הילד הקטן בגיל הזה ככה לומד. מה שקורה סביבו. ועושה לו בִּפנים צורה, ויחפור בראש שלו, ובשכל שלו... הצלחתי להרגיע את הילד כי אני מכיר אותו. אני דוד שלו. והוא עושה לי כבוד. כי לא נתתי לחייל שירביץ לו. כי אני יודע שצריך לרדת לגובה שלו, לא, לא לגובה שלו, לגיל שלו.
אנשים לא שמים לב לדברים כאלה. איך הילד בונה צורה בלב שלו ואיך הם עושים שיהיה לו ככה, במחשבה. זה מזעזע אותי, איה.
ורציתי להגיד לאיה ששווה לרשום, על מה שעושים לילדים.
הוא יהיה בסדר אני מקווה, כי הרגעתי אותו, כי אמרתי לו שלא כולם אותו דבר.
 

  ביום שישי ה 8 באוגוסט,  בשעה 10 בבוקר, עלו תושבי הכפר נבי סמואל (נבי צמויל) ונעמדו מול כפרם המחוק,  אותו הרסו בשנת 1971, ומחו. על כך שהם חיים בבית כלא. מנועים מכל צד. מבודדים, איש לא יכול לבוא לבקר אותם. על כך שלא מרשים להם לבנות, וגוזלים את אדמתם, טפח אחרי טפח באמצעי מירמה, שאין עבודה, והורסים את הבתים, ושרוצים לסלק אותם משם.
לאט לאט הגיעו אנשי הכפר, עם שלטים כמו: לא לרעב כן לאוכל ושתיה, כן ללכת ולבוא, לא למחסומים, כן לחיות ולא למוות, כן לבנייה ולגור, די עם ההריסה, די לשנאה כן לאהבה.
עמדו בצד, לא נשמעה שום קריאה, רק עמידה דוממת עצורה עם השלטים.
הגיעו גם כמה ישראלים כדי למחות איתם. מייד הופיעו חיילים ושוטרים, לפקח. שוטר צילם את המפגינים למען יראו וייראו, כמה אנשים-יהודים קיללו וקראו קריאות גזעניות, והסתודדו עם החיילים. כך עמדו עד התפילה של שתים עשרה וחצי, וכולנו התפזרנו.
סביר שתהינה עוד מחאות. קשה להאמין שתושבי המקום הקטן הזה, שאין אליו שלט, יצליחו לעמוד מול כוח הנישול והכיבוש וגזלת האדמות למען מתנחלי הסביבה. כתם פלסטיני. כתם מיותר.  

ביום ראשון השביעי ביולי, חיילים ממחסום קלנדיה עברו בג'יפים שלהם ליד רוכלים קשי יום המוכרים קפה או ירקות לצד הדרך בין קלנדיה לא-ראם, ואיימו עליהם שיהרסו להם את הבסטות אם לא יפנו אותם תוך שעה. כלפי ת' הם טענו שהדרך היא בשטח C ושהאדמה לא שלו. למרות שהיא שלו. לאחרים אמרו שזה מפריע, למרות שזה לא, ולאחרים לא אמרו כלום, רק איימו עליהם.
זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה. חיילים באים בג'יפים, מאיימים, הורסים, לעיתים גונבים את המאזניים ששוויים מגיע עד לשש מאות שקלים, מבלי שנתנו כל נייר רשמי כמובן.
לעיתים הם אומרים לרוכלים שאם הם רוצים לקבל חזרה את המאזניים, שיבואו למחסום. הרוכלים לא מעזים ללכת כי חוששים שאם יגיעו, ילחצו עליהם לשתף פעולה, או יעצרו אותם ויפתחו להם תיק. הם גם לא מאמינים שיקבלו את מה שהוחרם חזרה.
לפני חודשיים הגיעו מהשב"כ וצילמו את הבסטה של ת' ולקחו את המאזניים. בוא ל'בית אל' אמרו לרוכל, נדבר שם, והוא כמובן לא הלך. כי ידע מה הכוונה.
ביום שני בבוקר הגיעו נציגי עיריית ירושליים באוטו גדול ואיתם חיילים מהמת"ק כדי לצוד את הרוכלים. לחלק גנבו את העגלות והעמיסו על מכונית העירייה. לחלק גנבו את המשקלים. לחלק את הקופות. על השאר איימו, וכולם נטלו את שאריות הסחורה, וברחו.
איך אנשים יחיו, אומר ש' בעל עגלה שהספיק לברוח. מה הם מפריעים להם אני לא מבין. אנחנו לא מפריעים, רק רוצים לאכול.

א' בן התשע עשרה, ממחנה הפליטים קלנדיה, שהוא וכל משפחתו מנועים בכניסה לישראל, היה בדרכו לטיפול רפואי בירדן. טיפול שהוא מנוע מלקבל בישראל, ושלא קיים בגדה. הוא נעצר בגשר אלנבי ונאסרה עליו היציאה לירדן. והתבקש לחכות. וחיכה. ואחרי איזה זמן זומן לחדרו של נציג השב"כ, מי שמכונה הקפטן. ונאמר לו כמו לרבים אחרים, שאם הוא רוצה להגיע לירדן לטפל בלחץ הדם המסוכן והמדאיג שלו, הוא יכול, ולא רק בירדן אלא אפילו בהדסה עין כרם בירושלים, למרות שכאמור הוא מנוע בכניסה לישראל. כל זה בתנאי שיעשה משהו כזה או אחר עבור הקפטן. כלומר שישתף פעולה. שיבגוד. א' אמר לא. ונשלח חזרה הביתה. אם אתה לא מסכים, נאמר לו, לא תצא לטיפול, ואכן לא יצא. מצבו בינתיים יציב.

ה' בן השישים וחמש, החי בירדן, מבקש מזה זמן רב לבקר את א' אחותו בת השבעים וארבע, החיה בכפר קטן בגדה המערבית הכבושה, וחולה במחלה קשה וחשוכת מרפא. אחותו מתגעגעת אליו מאוד, מספרת ביתה פ'. הוא אחיה היחיד ולא ראתה אותו שנים רבות.
מסרבים לתת לו לעבור בגשר אלנבי, גם לא בתור תייר, כי הוא נחשב פליט וככזה נמצא לטענת כוחות הכיבוש ב"קבוצת סיכון", כי אולי ירצה ליישם את זכות השיבה.

פורסם 8.7.2008